| נשלח ב-5/10/2004 00:21 |
 |
| |
אלהי המקרים הקטנים והגדולים (דניאל ליס)
אין לי מושג מי זה דניאל ליס. אבל בפורום של אחד בשם גוברנור, שמנהל מאבק נגד הדת היהודית (זה סיפור בפני עצמו, כי יצא לי לנהל איתו דיאלוג - בוירטואליה), פירסם מישהו בשם הבלתי אפשרי של "שוטלבאום" מאמר בשם דניאל ליס.
וזה חמוד, ממש חמוד.
הנה.
(איני אומר שאי אפשר להתווכח. אפשר. אבל חמוד מאד).
אתמול דיברתי עם פרופסור על האבולוציה ואלוקים ומאז יש לי ספיקות...
הוא הסביר לי כיצד הכל זה מקרה, שתי עיניים זה מקרה, שתי אוזניים זה מקרה, לשון זה מקרה, שיניים זה מקרה, לב זה מקרה, מוח זה מקרה, חוקי הטבע זה מקרה, השמש זה מקרה, הכל מקרה והוא אמר לי שאם אחשוב על זה ממש חזק, אני אבין שלעולם אין תכלית...
ובכן, חשבתי על זה ופתאום נהיו לי ספיקות האם באמת יש אלוקים, אולי באמת התפתחנו בתהליך של מיליוני שנים ללא עזרה של שום מישהו חכם והעולם והיקום הגיעו במקרה?
אמרתי לעצמי "למה יש לנו שתי גבות דוקא? ולמה מעל העיניים?", אולי זה מקרה? וזה עשה לי ספק בלב, אחרי זה חשבתי על חוקי הטבע ואמרתי לעצמי "אולי הם במקרה ככה עוזרים לי לחיות" וזה בגלל מה שאמר לי הפרופסור, הוא עשה לי ספק...
למחרת בבוקר כולי נתמלאתי ספיקות... ראיתי את השמש הזורחת בשמיים מכיוון שכדור הארץ מסתובב סביבה וחשבתי על המקריות שהביאה לכך ואחרי זה ראיתי עננים וחשבתי על חוקי הטבע המאפשרים גשמים ואמרתי לעצמי "וואלה? אולי זה מקרה?" ואחרי זה ממש היה קשה לי להתפלל, בגלל שהאמונה פשוט התחילה לרדת ממני, אתם מבינים? אחרי זה היה לילה וראיתי את הירח שמסתובב סביב כדור הארץ כמו לווין וחשבתי לעצמי "אולי זה מקרה?"
הרבה ספיקות נקרו בי. ראיתי נמלה עוברת בחדר שלי וגרגיר לחם בפיה, אמרתי לעצמי "הנמלה הזאת לא מספיק חכמה בשביל להבין שהיא צרכיה להביא את האוכל הזה למושבה שלה", אז איך נמלים אחרות מספיק חכמות בשביל לדעת לבנות קן או לשמור על המלכה או להאכיל את הצאצאים? הרי אין להם בית ספר, "אלו האינסטינקטים" אמר לי הפרופסור לפני יומיים, "הם גם הגיעו במקרה". חשבתי על זה כמו פרופסור חכם ובסוף אמרתי לעצמי "וואלה? זה חייב להיות מקרה" לאחר מכן התחלתי להסתכל על הדברים אחרת.
ראיתי שיש לי ידיים כדי לכתוב ולצייר, אמרתי לעצמי "יו! אולי זה גם מקרה?" וזה נראה לי מאוד הגיוני מה שאמר לי הפרופסור שאין תכליתית לשום דבר בעולם. חשבתי על הרגשות שלי, הבינה והתודעה שלי ואפילו על המצפון שלי ואמרתי לעצמי "וואלה, אולי זה הכל מקרה?" חשבתי על זה שהשיער צומח לנו על הראש מהר יותר משהוא צומח לנו על החזה ואמרתי לעצמי "וואלה, איזה מקרה בר מזל", אם זה לא היה ככה הייתי צריך להתפשט אצל הספר כל כמה שבועות. אחרי כמה ימים הלכתי לטיול בנגב והיתה סופת חול וגרגירים כמעט עפו לי לעיניים אבל הריסים מנעו מהם להיכנס לי לעיניים אז חשבתי לעצמי "וואלה, זה חייב להיות מקרה". וכבר לא האמנתי שיש אלוקים מאחורי הבריאה, זה חייב להיות מקרה, הרי לא יכול להיות שכל המדענים והפרופסורים האלה טועים. אחרי כמה ימים הבאנו גלידה הביתה והיא היתה מאוד טעימה ואמרתי לעצמי "וואלה, איזה מקרה מצויין זה שיש לנו לשון" כי אם המקרה הזה לא היה קורה אז לא הייתי יכול להנות מהגלידה הטעימה כל כך. אחרי זה רציתי לאכול גבינת קוטג' אבל היא היתה כמה שבועות במקרר אז הרחתי אותה קודם ו"פיו, איזה סירחון" זרקתי את הגבינה ואמרתי לעצמי "וואלה, זה חייב להיות מקרה שיש לנו אף להריח" וכשחשבתי על זה אפילו עוד קצת, הבנתי שזה גם חייב להיות מקרה שאנו מזהים סירחון ויודעים להתרחק ממנו ולהבין מזה מקולקל.
אחרי כמה חודשים אשתי ילדה תינוק והדוקטור סיפר לי שהתינוק נולד עם גולגולת פתוחה כי רק ככה הוא יכול לצאת מהרחם הצר של האשה ואם זה לא היה ככה אז התינוק לא היה יכול לצאת. שאלתי את הדוקטור "ומה, הילד שלי ישאר עם ראש פתוח כל הזמן?" והדוקטור אמר לי שלא, שזה נסגר אחרי שהתינוק נולד וחשבתי על זה הרבה ואמרתי לעצמי "וואלה, איזה מקרה נהדר" כי אם הוא לא היה קורה אז לא הייתי כאן ולא היה יכול להיות לי ילד.
כמה ימים אחרי זה הרגשתי שבא לי להתפלל למקרים המופלאים, לכל המקרים האלה שכל כך עוזרים לי וכל כך איכפת להם ממני, המקרים האלה שנתנו לי ראש לחשוב ולהרגיש וידיים לכתוב ולצייר ועולם מסודר שבו אוכל לחיות ולהנות, החלטתי לקרוא למקרים האלה "אלוקים" ומאז אני מתפלל אליו כי אני כל כך אוהב את כל מה שהוא עשה בשבילי ואת החיים שהוא נתן לי במקרה, ומאז אני אדם דתי.
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1135855
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2004 01:10 |
|
| |
חזקה על חבר וכו'
תגובתו של isza שם
"החלטתי לקרוא למקרים האלה "אלוקים" ומאז אני מתפלל אליו כי אני כל כך אוהב את כל מה שהוא עשה בשבילי ואת החיים שהוא נתן לי במקרה, ומאז אני אדם דתי. "
איזו יופי, הוא ממש מתאר איך בראו את אלוהים...
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2004 01:30 |
|
| |
קעלמער
אני סבור שניתן להעלות את הטענה הבאה, שמסכימה בעובדות אך חולקת בפרשנות:
אמת ויציב שהאדם מפתח, מתוך התבוננות כזו, את מושג האלקות. אך זה מושג שמתגלה ולא המצאת סרק.
זה כל ההבדל, וזה הבדל עצום. האמונה המגלה את המושא שלה - האלקים - אינה סבורה שהיא ממציאה דבר שאינו קיים אלא חושפת דבר שהיה טמון.
האם ניתן להכריע באופן חד משמעי, לתת הוכחה מי צודק, זה שסבור שהאמונה היא המצאה - או תגלית של עובדה קיימת?
אני משער שזה תלוי בקריטריונים לגבי מה יכול וצריך להוות הוכחה.
אתה יודע מה, שאל את מיכי...
הוא כתב ספר שלם סביב הנושא הזה, כלומר הדרישה להוכחות לוגיות שעיקרה (מלשון עקרות) את היכולת לגלות את האלקים ללא הוכחות כאלו...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2004 01:36 |
|
| |
לא צריך להרחיק לכת. [אם כי נושא מענין]
לקרוא למקרים הללו [כלומר לחוקיות הטבע] אלוהים. זה רעיון לא חדש אבל כנראה שגם לא אמור לגרום לרצות להתפלל לטבע.
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2004 02:09 |
|
| |
קעלמער
אני דווקא כן מבקש להרחיק לכת.
בוודאי שאין כאן היסק לוגי. אך יש כאן תופעה אקזיסטנציאלית.
אני סבור שכותב המאמר, דרך ההומור שלו, מראה כי הנשמה משתוקקת לגלות סימנים של השגחה פרטית, של איכפתיות מצידו של זה שנוהגים לכנות "כוח עליון".
כלומר, לא רק גילוי חוקיות הטבע - או פיתוח ההנחה הבלתי מוצדקת, האפריורית (?) הזו - מושכת את האדם לאמונה - אלא ההשתוקקות לדיאלוג עם גורם איכפתי ואוהד.
בוודאי שמת לב, כמוני, לכך שמחבר הסיפור התעלם לגמרי מנוכחותם של מקרים שליליים, שמרחיקים את האדם מן האמונה התמימה באלקים איכפתי ואוהב. כל מה שנכלל בבעית הרע שייך לכאן.
ובכל זאת, הסיפור עדיין מציג, לדעתי, אם גם בצורה נלעגת במקצת, את הכמיהה בנפשנו להיפגש עם האלקים, להכירו, להתחבר אליו.
מדוע לא להרחיק לכת? אדרבה!
כפי שכתבת, זה נושא מעניין (ואני חוזר אליו שוב ושוב, הה?).
מחכה לתגובה. 
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2004 11:51 |
|
| |
זה שהשיער צומח לנו [לנו????] על החזה יותר לאט מאשר הוא צומח על הראש, זו בוודאי הוכחה ניצחת לקיומו של א-להים 
הסיפור יפה ומצחיק, טיעוניו דומים לאלה של גדודי המחזירים בתשובה למיניהם [וגם חביבים כמותם, כן, וגם עמוקים כמותם...], אבל כקעלמער, עדין לא הבנתי מן הסיפור מדוע עלי להתפלל לאל כזה ומדוע עלי לנקוט דווקא במטבע התפילה היהודי.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2004 11:54 |
|
| |
שחרית,
אולי רק מי שיש לו שיער על החזה יכול להבין זאת  .
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2004 11:55 |
|
| |
מיימוני,
אתה קורא בסיפור סימנים של כמיהה להתגלות ולהשגחה פרטית, אני קוראת בו בעיקר עדות לקיומו של האל הבורא, שברא את העולם בטובו ובחכמתו ולא כל כך לקיומו של האל המשגיח, זה שאדם מדבר אליו מתוך סידור התפילה ומתוך נהמת הנפש.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2004 12:26 |
|
| |
שחרית,
נראה לי, שאם האל הבורא מחדש את בריאתו בכל יום תמיד - בזריחה, בציוץ הציפורים, בצמיחת השיער וכו' - הרי הוא גם "משגיח", במובן של נוכחות תמידית.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2004 12:56 |
|
| |
דאמר לוי:
מהארץ ועד לרקיע מהלך ה' מאות שנה
ומרקיע לרקיע מהלך ת"ק שנה ועביו של רקיע ת"ק שנה.
וכן לכל רקיע ורקיע.
ואמר ר' ברכיה ורבי חלבו בשם ר' אבא סמוקה:
אף טלפי החיות מהלך ה' מאות שנה וחמש עשרה מנין ישרה.
ראה כמה הוא גבוה מעולמו
ואדם נכנס לבית הכנסת
ועומד אחורי העמוד
ומתפלל בלחישה
והקב"ה מאזין את תפלתו
ירושלמי ברכות סג, ע"א
תוקן על ידי - שחרית - 05/10/2004 12:57:15
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2004 13:28 |
|
| |
שחרית וכולם
אני מסכים שחלק מהטיעונים הם רדודים. וכבר אמר מי שאמר שאפשר, בסגנון הזה, לראות את ההשגחה המופלאה על האדם בכך שיש אף באמצע הפנים ואזנים בצדדים, עבור המשקפים למי שאינו רואה היטב...
אך אני מצאתי קסם מיוחד ברדידות הזו. בשני ענינים. ראשית, יש בה משהו בראשיתי ומתוק, כמו של ילד קטן. ושנית - יש בה לדעתי משהו אקזיסטנציאליסטי.
במלים אחרות, לא טענתי שיש כאן טיעון תקף. אלא שאדרבה, אי התקפות של הטיעון מצביעה על משהו.
מהו אותו משהו?
אפשר לטעון שאותו משהו הוא תאוותם של מחזירנים בתשובה להשמיע טיעונים בכל מחיר, גם במחיר של טעות לוגית.
אך אפשר לטעון שיש כאן ביטוי של הכמיהה - שאינה לוגית - לא להסתפק באל הבורא, שקיומו מסביר את העולם, אלא להתקרב אל האל המשגיח והאוהב.
זה מה שבאתי לומר.
ואני מצטט:
"כמה ימים אחרי זה הרגשתי שבא לי להתפלל למקרים המופלאים, לכל המקרים האלה שכל כך עוזרים לי וכל כך איכפת להם ממני, המקרים האלה שנתנו לי ראש לחשוב ולהרגיש וידיים לכתוב ולצייר ועולם מסודר שבו אוכל לחיות ולהנות, החלטתי לקרוא למקרים האלה "אלוקים" ומאז אני מתפלל אליו כי אני כל כך אוהב את כל מה שהוא עשה בשבילי ואת החיים שהוא נתן לי במקרה."
מדוע להרגיש שרוצים להתפלל? נניח שיש אל שברא או שסידר את העולם - אך מי אומר שאפשר להתפלל אליו, ושיש בכך טעם?
כאן מצוי לדעתי היסוד האנושי של הכמיהה. וזה מה שבאתי להמחיש.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2004 14:01 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2004 14:13 |
|
| |
נראה לי, שהשאלה המרכזית היא האם המקריות משמשת הסבר נאות יותר לאופייה של המציאות מאשר התכליתיות.
אם לא, הרי זוהי ההוכחה הקוסמולוגית למציאותו של האל ויחסו לעולם, אף שאין היא מביאה לתפילת הבקשה, יש בה כדי להביא לתפילת הפליאה והרוממות.
(הבקשה אף היא אינה רחוקה מן ההכרה ברוממות האל, שהרי היא יכולה להוות תוצאה אגבית שלה, אף שבכך יתכן שיש הנמכה מסויימת של הכרה זו).
|
|
|
|
| נשלח ב-5/10/2004 19:15 |
|
| |
"נמלה מוכיחה את קיומו של אלוהים"
היכן ניתן להשיג את הקלטת? והאם למי ששומע אמנון יצחק זה נחוץ?
בתודה מראש
נאך
|
|
|
|
|
