עיקר שירה בפה או בכלי

לב העמק

עוררת נושא מעניין מאד.

אבל אני תוהה על חלק מהנחות היסוד שלך.

אנסה לסכם מה הבנתי מדבריך, ומה עדיין צריך לי עיון.

א. מצוות שירה בבית המקדש מסמלת את המוזיקה בצורתה החשובה ביותר.

על חשיבותה של המוזיקה ניתן ללמוד גם מסברה, לאור המקום שהיא תופסת בחיינו, ולאור מה שהיא אמנות יוצרת ולא מחקה. והלא מצאנו שהמוזיקה מסייעת לנביא להתנבא.

אך האם דווקא מחובת המוזיקה במקדש למדנו?

ב. המחלוקת לגבי עיקר שירה בפה או בכלי יכולה ללמד מה חשוב יותר, המוזיקה או התוכן של השיר.

זה רעיון. זה אפשרי. אבל עדיין לא מצאתי כאן ראיה שאכן כך הוא.

ג. הראשונים כתבו שככל שהשיר מורכב יותר, ערכו רב יותר. יתכן שזו הבנה אינטואיטיבית, מסברה, וכמדומה שרעיון כזה מתאים לר' גדליה זצ"ל, אך היכן מצאת זאת בראשונים?



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ה"שירה בתורה" מופיעה בשתי צורות/רמות , האחת הניגון שמשמש כהכרח קודם בטבע ובזמן = קדימות לוגית, משום היותו כלי מכשיר ואמצעי לשמירה ותיקון על נפש בריאה - המוביל לרמה הנעלה יותר - ביטוי הנפש המדברת – שירה בפה/ בתוכן

א)

"הניגון העיקר" היא ברמת תיקון שמירת נפש האדם בכללותה – וזה כולל בריאות גופו –
כמו למשל "כמי שחלשה תאוותו למאכל – יעירה במזונות המתובלים הערבים שנפש האדם מתאווה להם". (ש"פ) אדם צריך להיות עירני למצבו הנפשי שמשפיע על מצבו הגופני, וכשנופלת עליו, 'מרה שחורה' = כעס שמביא לפסימיות בעקבות אי הסכמה ותחושת אכזבה, עצבות, וחשש לאיבוד תקווה כמו במקרה של יעקב אבינו, כשהעצבות ואיבוד התקווה לשוב ולראות את בנו הסיטו את דעתו מעבודת ה' האמיתית, ונסתלקה ממנו הנבואה במשך עשרים שנות העלמותו של יוסף בנו. או כשאלישע היה חייב להרפות את נפשו מהכעס ול'חזור לעצמו' והיה צריך לניגון – כדי להתנבא.
או שאול שכדי להסיר ממנו ה"רוח הרעה" חיפשו לו יועציו מנגן, עצם זה שדוד היה מנגן מצביע על כך שידע לאזן את נפשו כדי לעבוד כראוי את ה' ובכך הגיע למעלות "נבון דבר, גבור חיל ואיש מלחמה" בבחינת הראוי בפוטנציאל להיות משיח ולמלוך על ישראל.
"וכן מי שנתעוררה עליו מרה שחורה יסירה בשמיעת הניגונים, ובמיני זמר…..וכיוצא בזה ממה שירחיב הנפש, ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכוונה בכל זה – שיבריא גופו- לקנות חוכמה.
והכוונה בבריאות גופו – שתמצא הנפש כלים בריאים ושלמים לקנות החוכמות וקנות מעלות המידות ומעלות השכליות עד שיגיע לתכלית ההיא"(הרמב"ם ש"פ)


דוגמאות לזה אפשר למצוא גם ב"חסידות" כמו אצל רבי נחמן:

להחיות עצמו עם ניגון – אמר:
טוב לאדם להרגיל עצמו שיוכל להחיות את עצמו עם איזה ניגון. כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד מאוד, ויש לו כוח גדול לעורר ולמשוך את לב האדם אל השם יתברך.
ואפילו מי שאינו יכול לנגן, אף על פי כן בביתו ובינו לבין עצמו יוכל להחיות את עצמו באיזה ניגון, כפי שיוכל לזמר אותו.

ב)

'השירה העיקר'- מדברת על סיטואציה בה האדם מאוזן - ואינו צריך לכלים שיקרבוהו או יבריאוהו כדי לזכך את צלם הה' שבו, המילים הם תרגום מחשבותיו השכליות ומיצוי מקסימום פוטנציאל המחשבה הנכונה , השכל הוא בבחינת כלי קיבול שמקבלת את צורת נפשו , כשמטרתו התכליתית היא לאכול מעץ החיים = "שהצדיקים במותם הם חיים" - בהשלטת השכלי על המדמה והתגברות על להט החרב המתהפכת והכרובים שהושמו לשמור על "עץ החיים" לבל יאכל מהם האדם –

"שיר השירים" שעליה אמר רבי עקיבה: 'כל הכתובים קודש, ו"שיר השירים" קדש קדשים' (מסכת "ידיים" ג/ה)
והוא ששלמה אמר דרך משל: "כי חולת אהבה אני" וכל "שיר השירים" משל הוא לעניין זה"( הלכות תשובה פ"י הל' ג)
ומהו אותו עניין? מילים אלה מסיימות את ההלכה הפותחת במילים"

"וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה יתרה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולה חלי האהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה, והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו, בין בקומו….הכוונה היא כמובן לאהבת ה'

בשביל הרמב"ם "שיר השירים" מהווה משל ומליצה, ליחס שבין הכוח השכלי לבין הכוח המדמה, ומבחינה זו הוא מקטלג אותה במין הראשון מתוך ארבע שלמויות החוכמה
יש גם את התפיסה העממית הפופולרית ה'מקובלת' (תרתי משמע) שרואה ב"שיר השירים" משל ומליצה לקשר בין 'כנסת ישראל' לבין הקדוש ברוך הוא, ומבחינה זו אפשר לומר על "שיר השירים" שזו היא סתם שירה.

ועל סופו של פסוק מתוך "שיר השירים" "כרמי שלי לא נטרתי" שקודמות לו המילים "שמני נוטרה את הכרמים"(א/ו) הרמב"ם משתמש במליצה זו, לתת ביטוי לנטיותיהם של בני אדם להשיג את השלמויות הפחותות, ובכך דומים הם לאותם שומרי כרמים, הנוטרים כרמי זרים, אך נוטשים כרמם הפרטית שהיא כאמור מליצה, ליכולתם האישית להכיר את ה'

הרמב"ם כולל את השירה בין שתי המעלות/ מדרגות הנעלות "רוח השם" ו"רוח הקודש" – יש בהן צד שווה וצד שונה. הצד השווה הוא בכך, שבשתיהן יש קשר והתייחסות לביטויים 'רוח השם' או 'רוח הקודש'
והצד השונה הוא בכך, שב'מעלה הראשונה' - 'רוח השם' האדם נדחף לפעולה
ואילו ב'מעלה השנייה' – 'רוח הקודש' האדם נדחף ל'דבר' כלומר: לאו דוקא לדברים שבמעשה אלא לדברים שבע"פ – ול"כתובים" שנכתבו ברוח הקודש "תהילים" "משלי" "קהלת" "שיר השירים" "דניאל" "איוב" "דברי הימים" ועוד

"ועל כיוצא בזה ברוח הקודש הזה אמר דוד: רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני" (שמואלב, כג/ב) (מו"נ חלק ב פמ"ה)


"ושכלו כולו בעת ההיא יהיה עם השם יתברך והוא לפניו תמיד בלבו, וא"פ שגופו עם בני האדם על הדרך שנאמר במשלים השיריים אשר נישאו ואלו העניינים "אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק" (שיר השירים, ה/ב) זאת המדרגה איני אומר שהיא מדרגת כל הנביאים, רק אומר שהיא מדרגת משה רבנו ע"ה הנאמר עליו: "וניגש משה לבדו אל ה'" ונאמר לו"אתה פה עמוד עימדי"(מו"נ)


גם בחיבור "חובת התלמידים" של הרב קלונימוס קלמיש שפירא, מדובר על השירה, שהמילים והתוכן הם העיקר.

.....משמע ששלושה מדרגות הן, הראשונה היא רוח הקודש, השירה היא צורה מצומצמת ומוקטנת של רוח הקודש, והתפילה היא גם צורה מצומצמת ומוקטנת של השירה. וכבר דיברנו שגם השירה מין ראיה היא, שמתפעל מן ניצוץ הוד עליון והארת הקדושה שראתה נפשו ומדברה בשירות ותשבוחות, ורק הנביאים ובעלי רוח הקודש יכלו לומר שירה חדשה, מפני שראייתם היתה ברורה ומפורשת וידעו לומר מה ראו, ואנו, שראיתנו קטנה והתלהבות נפשנו מעטה, אין אנו יכולים לבאר אותה בשירה חדשה ולתאר ולפאר את אשר ראתה נפשנו, ורק בשירת נביאנו אנו מכניסים ומלבישים את הניצוץ הקטן שבנו. והאם גם הניצוץ הקטן הזה תמיד ער בנו, האם אין זמנים שרוצה האיש להתעורר ולגלות את טוהר לבו ונשמת הישראל אשר בו ולא יוכל, כאלו שוכב הוא אז בבור חשוך אין אור ואין לב".

הסיפא, "כאילו שוכב אז בבור חשוך אין אור ואין לב" שנכתבה כנבואת לב לפני ימי הרעה שבעתיים כשיודעים משהו על חייו של מי שכתבה.

הרב קלונימוס נולד למשפחת אדמו"רים, בגיל צעיר כבר אסף סביבו עדת חסידים, ואת עיקר עבודתו הקדיש לחינוך, ללימוד ולפעילות ציבורית שעיקרה מעשה חסד וצדקה. רוב שנות השואה עברו עליו בגיטו ורשה. שם מתה עליו אשתו ושם נספה בנו היחיד, כלתו ושאר בני משפחתו. הרבי המשיך לנהל בסתר, בגיטו עדה הולכת ומתמעטת של חסידים, והמשיך לכתוב ולחזק לבבות שבורים מתוך שברונו שלו. בן חמישים וחמש היה במותו.

דבריו של מיימוני, שהשירה היא הביטוי המזוקק והמזוכך ביותר של המוזיקה, הזכירו לי את המזמור החותם את ספר תהלים.


ראשית נוקטים שם בתשעה מיני כלי נגינה ובצלילים המושמעים באמצעותם:

תקע שופר
נבל
כינור
תוף
מחול [כנראה כלי תיפוף והמשמעות המקובלת כיום נובעת מכך שרקדו לצליליו]
מינים
עוגב
צלצלי שמע
צלצלי תרועה

ובסופו של דבר מובא כלי הנגינה המוחלט והעיקרי:

כל הנשמה תהלל יה


קולו של המתפלל המהלל את א-להיו וקורא אליו [וגם קולה של המתפללת] "על כל נשימה ונשימה וגו'", הוא המובחר שבין הכלים.

שחרית

תודה, תודה, אבל הזכות של המאמר הזה היא ללב העמק, פותח האשכול, ואף זאת בשם קדמונים...



לגבי הפירוש למזמור -

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

אם האיש הירוק והמחייך מצביע כלפי שמייא בחדווה גם על מה שכתבתי בסוגריים, אזי [כפי שאומרים נהגי המוניות - ] עשיתי את היומית שלי....

שחרית -
(זו אני, יוצאת לקראתך בתפים ובמחלות)

שחרית

יש מהראשונים שכתבו כי המחול שורשו מהמילה חליל, כי דרכם היה לחלל בכרמים בחליל בראש,וכל העם הולך אחר המחלל,[מחול,חליל,חלול,]

יש פירשו כי מחול לשון חזרה,"מחילה" כי הרוקדים במעגל הולכים סחור סחור וחוזרים חלילה.

עורבא,

להוסיף לדבריך מדבריו של בן יהודה:

"וגזרו אותו [את השם חליל] מן א.חלל, משמ' חול, וכמו שכבר דרשו הקדמוני' 'חֻלין הוא לך' (ברכות לב.), אבל ריח דרוש נודף מזה יותר מדי, וקשה לחשב כי בעת הקדומה השתמשו במליצה כמו זו. ולא נתברר היטב מקור שמוש זה" (כרך ג, עמ' 1574).



אמשלום,

מזלך שאני לא יפתח ...