הפילוסוף ז'ק דרידה

ר' מיכאל

הויכוח בינינו מתחיל מנקודה מוקדמת יותר והיא: מהי מידת ההשפעה של אופי האדם על גישתו הפילוסופית, לדעתי גם הדעה שמתנגדת להשפעה הזו נובעת ממבנה האישיות של המתנגד.
אני מסכים איתך בטענה שאנשים שאינם מבינים ואינם מתעמקים דיים תפסו טרמפ על העניין הזה והובילו את הגישה הזו רחוק מדי וא"א לקרוא לדברים בתור דעה פילוסופית כלל וכלל, אבל זה אינו ממעיט מעצם הטענה שישנה השפעה שורשית בין מבנה הנפש לדעה השכלית.

מיכי

דומני שדרידה עצמו לא רצה לאפיין את עצמו כבעל שיטה שאומר משהו כללי אלא כבעל גישה שמדגים את מה שהוא עושה.

מיכי,
ראשית - תודה לך על הסבלנות. אני יודעת שמאותגרות פילוסופית כשלי מהווה, בפורום כזה, אתגר לכולם...

שנית - אני עדיין מתקשה בעניין הבינאריות. האם האופן היחיד של הסתכלות פילוסופית על העולם הוא ב-0 או -1? זה נראה לי מעט מוגבל, וגם מחייב הנחות יסוד שקשות לי (למשל בתחומים של מגדר וזהות). האם יכול להיות שהאמפיריות גם היא (או לפחות פרשנויותיה) יהיו מבוססות על הנחות יסוד שאינן אמפיריות? יכול להיות שאיני מבינה עד תום את ההגדרה של פילוסופיה בינארית ושל אמפיריות, אנא אל תתיאש מלהסביר.

שלישית - טרם עמדתי על עומקה של הבנאליות. אני דוקא רואה חידוש גדול במודעות לעובדה שעמדותינו (הפילוסופיות, הדתיות והמדעיות) נובעות מהנחות יסוד. אני גם לא בטוחה שהבנה כזו בהכרח מנטרלת את היכולת להביע עמדה בתחומים הנ"ל. ואני חוזרת על תחנוני - אל תתיאש מלהסביר, הסתכלות אמפירית על חיי מלמדת שבסוף זה עובד...

.


איך לקרוא את אווקלידס, חלק 1



כולנו מכירים את ספרו המונומנטלי של אווקלידס מאלכסנדריה "היסודות", שנכתב לפני למעלה מ-2,000 שנה ומהווה עד עצם היום הזה את הבסיס ללימודי המתמטיקה ואף מודל מרכזי לחשיבה לוגית. המאמר שלהלן, מסביר כיצד תסייע לנו הדקונסטרוקציה בקריאת הספר המשוכפל ביותר בכל התרבות. חלק 1
רבקה פלדחי, גלילאו




ככל שמרבים בקריאת "היסודות" של אווקלידס, מתרבים והולכים הפרדוקסים שבו. נראה שכל פרשנות של טקסט זה - כמו של כל טקסט אחר - אינה יכולה להתעלם מכך שיש בו יותר ממה שנראה לעין במבט ראשון. הדקונסטרוקציה מניחה שכל טקסט נושא עקבות של הנסתר-שלא-מדעת מן המחבר, שכל טקסט מכיל בתוכו שורה של "נוכחים-נפקדים".



השפה אינה שיקוף פשוט של מציאות היסטורית: לפי ז'אק דרידה, תפקידם של הקוראים הוא לחשוף מה שלא יכול היה הסופר לומר ולהעניק לו משמעות. הדקונסטרוקציה היא הלך-רוח של תהייה, של מוּדעוּת למוסווה, למוחמץ, לדחוי, לכל מה שלא ניתן לו ייצוג בשפה, אך הוא בכל זאת שם.



טקסט כולל גם כללי שיח



המטרה הראשונה היא להראות שטקסט מדעי, אפילו טקסט מתמטי כגון ספר "היסודות" של אווקלידס, מכיל לא רק תוכן מתמטי, אלא גם את כללי השיח שבתוכו

מודעה


מתקיים הטקסט. יתר על כן, כללי השיח הללו אינם מוצהרים במפורש. נוסף על הבנה, שחזוּר והצגה של התוכן המדעי מוטלת על ההיסטוריון המשימה לחשוף את כללי השיח הללו ולהציגם על פי מה שנאמר.



אבל גם על ידי התייחסות למה שלא נאמר ואף על ידי מציאת שיטה במה שלא נאמר. צריך לשאול לא רק מה נאמר, אלא מדוע דברים מסוימים לא נאמרו. יחד עם זאת יש להטיל מגבלות על הטיפול במה ש"לא נאמר" בטקסט. יש דברים שלא נאמרים אבל לגיטימי לטפל בהם, ויש דברים שהטיפול בהם אינו לגיטימי.



קריאה כפולה



ניתוח שיח הוא אפשרי אם מפעילים סוג של קריאה כפולה על הטקסט, קריאה המכוונת לקראת דקונסטרוקציה. כדי להבהיר זאת אציג כמה עקרונות של דקונסטרוקציה על פי קריאה בספר "על הגרָמָטוֹלוֹגיה" (De la Grammatologie) של ז'אק דרידה (Derrida), אבי הדקונסטרוקציה. טענתי היא שהשימוש בדקונסטרוקציה אינו קשור בהכרח לגישה לא "רצינית" לטקסטים, המלוּוה ב"ניהיליזם מוסרי", ו"ברצון להאדרה עצמית", כפי שמשתמע מביקורות שונות על הפוסטמודרניזם.



מלומדים כדרידה, ז'אק לקאן (Lacan) או עמנואל לוינאס (Levinas) עשו דקונסטרוקציה או דיברו על דקונסטרוקציה או על ניתוח-שיח במונחים פוסט-סטרוקטורליסטיים, ויחד עם זאת, גישתם לטקסטים רצינית. פעילותם של אנשים לא רציניים הקוראים לעצמם דקונסטרוקטיביסטים אינה כשלעצמה הוכחה לכך שהדקונסטרוקציה במהותה אינה רצינית, ושהיא מובילה באופן הכרחי להתאבדות אינטלקטואלית.



כמה חידות של אווקלידס



"על קו ישר נתון לבנות משולש שווה צלעות" ("היסודות", ספר 1, משפט 1). "קו ישר הוא קו המונח באופן שווה עם הנקודות על פניו" (שם, הגדרה מס' 4). "נקודה היא זה שאין לו חלק" (שם, הגדרה מס' 1). "לשרטט קו ישר מכל נקודה שהיא לכל נקודה שהיא" (שם, פוסטולט מס' 1).



הדיוט, או לצורך העניין, מי שבא מן הירח - אדם שמימיו לא שמע על גיאומטריה אווקלידית - אינו יכול בשום אופן להבין מה נאמר במשפטים שציטטתי, גם אם במציאות חייו פגש קווים, נקודות ומשולשים לאינספור, והוא יודע את משמעותה של כל מלה שנאמרה פה. אנסה לתאר כמה מן התנאים המוקדמים ההכרחיים להבנת הנאמר, אף כי שום דבר ממה שאגיד אינו מופיע במפורש בטקסט של אווקלידס שציטטתי לעיל.



בניגוד לשכל הישר מניח הטקסט:



1. שצריך לבנות משולש על קו נתון, אבל בלי למדוד את הקו. הפעולה המתבקשת - על פי השכל הישר - מן הדרישה לבנייה, מסולקת ללא אומר מן הטקסט האווקלידי.



2. המילה קו אינה מתייחסת לכל קו (לא שפת השולחן, למשל), אלא לזה שהוגדר בהגדרה מס' 4, שאי אפשר להבינה בלי הגדרה מס' 1 (הגדרת הנקודה).



3. יתרה מזו: פוסטולט מס' 1 שציטטתי: "לשרטט קו ישר מכל נקודה שהיא לכל נקודה שהיא", מניח לא רק את הגדרת הקו, אלא אף את קיומו הלא-פרובלמטי, המובן מאליו כביכול, ואף חוסם את אפשרותה של כל טענה, ולפיה הקווים שמשרטטים הגיאומטריקונים אינם ישרים באמת, בשל המכשירים הלא-מושלמים הנמצאים בידיהם.



ידוע לנו שטענה כזו נשמעה בעולם היווני שקדם לאווקלידס, שהרי אריסטו מצטט אותה באנליטיקה המאוחרת שלו (76b41). הציטוט מאריסטו מעיד שהיוונים הבינו, ונתנו ביטוי ברור להבנתם, ששום קו ישר אינו ניתן לשרטוט בפועל. יחד עם זאת אווקלידס מניח, שאכן אפשר לשרטט קו ישר מכל נקודה שהיא לכל נקודה שהיא, היינו: שקו כזה קיים.



כבר ממבט ראשון ברור, שהדברים ההכרחיים להבנת הטקסט ולפרקטיקה הגיאומטרית, אך שאינם נאמרים בו במפורש (ואלה הן רק דוגמאות בודדות), הם מסוגים שונים:



א. הנחות קיום מובלעות, ועל פיהן האובייקטים שמדברים עליהם, או שמפעילים עליהם מניפולציות, קיימים, אף שאין הם נראים בפועל והם אינם נתפשים בחושים (כפי שמשתמע ממס' 3 למעלה).



ב. הנחות אפיסטמולוגיות מובלעות, ולפיהן החשיבה הגיאומטרית מתבצעת רק באובייקטים שניתנה להם הגדרה פורמלית קודם לכן (משתמע ממס' 2 למעלה).



ג. כללי דיבור - כללי פעולה (ההבחנה כאן אינה ברורה מאליה) הנוגדים את השכל הישר, אך קיימים בטקסט בצורת הנחות סמויות. למשל, בגיאומטריה קווים וזוויות - או גדלים, כפי שכינה אותם אריסטו - אסורים במדידה מספרית, איסור שאינו רק נוגד את השכל הישר, אלא נשמע פרדוקסלי ממש (משתמע ממס' 1).



הפרדוקסים הולכים ומתרבים



ככל שקוראים יותר בטקסט המשונה של אווקלידס, הטקסט המשוכפל ביותר בתרבות המערבית (כן, יותר מן התנ"ך!), הולכים הפרדוקסים ומתרבים. מתברר כי הדברים הנכוחים לכל גיאומטריקן, לכל מי שמשתמש בטקסט, מבלי שייאמרו בו במפורש, מקבלים נוכחות מוגברת ככל שקוראים יותר בטקסט. כביכול יש הצטברות של הלא-קיים. אבל אין זה מדויק. שכן, הלא-קיים כביכול, הוא בעצם קיים מאוד, אם כי באופן מאוד לא מפורש.



מה שנראה הוא לא מה שיש באמת, ומה שיש באמת אינו מה שרואים. זה מה שלימד אווקלידס, בלי שאמר כך במפורש. זה מה שאווקלידס עושה הלכה למעשה בכל משפט גיאומטרי נוסף הנחשף לעינינו. זו הירושה שהותיר לנו הדובר הנעלם, הדובר הלא-אישי ביותר שאפשר לתאר, זה המסתפק במודוס דיבורי נייטרלי לחלוטין.



להעביר את המבנה האוקסימורוני



צורת הציווי הפסיבי שתרגומה המקובל - "יהא ABC משולש ישר-זווית" - אינו מצליח להעביר לקורא העברי את המבנה האוקסימורוני הטמון בה ("let the following be postulated"), ויחד עם זאת אין הוא נמנע גם מן השימוש האישי ביותר, הסובייקטיבי ביותר שאפשר להעלות על הדעת, בנוסח: "אני אומר שהבסיס BC שווה ל...".



לטעמי, טביעת אצבעותיו ניכרת בכל דף מדפי הספר הזה. אבל רוב הקוראים ביכרו להתעלם ממנו, ותחת זאת העדיפו לציין רק את קיומו כלַקטן. עוד פרדוקס. אבל נכון הוא, שכדי לחשוף את הדובר ואת עמדותיו בתוך הטקסט, לשחזר את כללי הדיון שבתוכם הוא פועל, את הגבולות שהציב, את האובייקטים שייצר, יש לחשוף, לטרוח, להתאמץ, "לגלות" את מה שנוכח למרות שנראה כאינו נוכח בטקסט הזה.



מה שנוכח ומה שלא



"היסודות", ספר 1, משפט 4: משפט החפיפה הראשון, צלע, זווית, צלע, המוכח באמצעות סוּפּרפוזיציה של משולשים, כלומר: ה"שימה זה על זה", שמחייבת העברה, שמחייבת תנועה. בתוך ספר, שכל אובייקט הנזכר זו ניתן לחשיבה רק אם הוגדר קודם לכן בהגדרה פורמלית, ויחד עם זאת הוא מניח שאותם אובייקטים קיימים הלכה למעשה בעולם שבו אין הם נראים ואין הם מוחשים - מופיע פתאום, בדלת האחורית, מושג של תנועה, היינו: של שינוי; היינו: של חומר. כיצד להסביר את מה שנראה כסתירה?



כל פרשנות של "היסודות" אינה יכולה שלא להודות שבטקסט הזה - כמו בכל טקסט - יש יותר ממה שנראה לעין במבט ראשון, ואף יותר, הרבה יותר, ממה שכתוב באופן מילולי גרידא. שלושת הכרכים הגדושים של תומס הית' (Heath), "The Thirteen Books of Euclid's Elements", המכילים הרבה מאוד קריאות מאוחרות של "היסודות", כמו גם חלק חשוב מן ההיסטוריה שקדמה לו, נמצאים באיזה שהוא מובן בטקסט. לא ייתכן שחזוּר (רקונסטרוקציה) של הטקסט הזה בלי חלק, לפחות, מן המידע שמביא הית'.



אסכולת ואן דר ורדן



יש לא מעט פרשנים - שנציגם המובהק הוא ואן דר ורדן (van der Waerden) - המרחיקים לכת בניסיונם לגלות בטקסט משוואות אלגבריות, וטוענים כי השרטוטים הגיאומטריים, שפת הפרופורציות, שהיא תחליף למשוואות, והרטוריקה התיאורית והמניפולטיבית אינם אלא "אופני ביטוי" (modes of expression) מקריים של הטקסט, ואינם מהותיים להבנת תכניו.



אולם גם הפרשנים החולקים מכול וכול על שחזור באמצעות תרגום המשפטים האווקלידיים לשפה אלגברית סימבולית, אינם יכולים להסתפק בטקסט כמו שהוא, והם נזקקים לאינטרטקסטים אחרים (כגון ה"מנון" של אפלטון, ובו דיאגרמה המעידה על האופן שבו ניסחו היוונים את הכרתם בחוסר המידה המשותפת, incommensurability, של צלע המשולש ואלכסוֹנוֹ) כדי לבסס את השחזור שלהם.

כמה עניינים עולים מכל זה:



1. אין שחזור של טקסט בלי הסתמכות על טקסטים אחרים, שהם הקונטקסט של הטקסט. פירושו של דבר, שאין דיכוטומיה בין טקסט לקונטקסט. כל טקסט מכיל קונטקסט. והקונטקסט עצמו, גם הוא מתוּוך על ידי טקסטים. אין נגישות ישירה למציאות העבר, ללא תיווך של טקסטים. ולצורך העניין - גם מטבעות ואמצעי ייצוג לא מילוליים אחרים הם טקסטים. אי אפשר "לקרוא" בהם במנותק מהקריאה בטקסטים.



2. אם כך, מהו הקריטריון לבחירת הטקסטים הרלוונטיים כקונטקסט? האם, במקרה שלנו, עלינו לבחור בטקסטים מתמטיים מאוחרים, שאל שפתם ניתן לתרגם את הטקסט המפורש? בטקסטים מתמטיים בני הזמן? בטקסטים אחרים בני הזמן? האם "הכול הולך"?



3. אם אין לטקסט גבולות ברורים, והטקסט לא סגור באופן סופי על ידי הכריכה שלו, ה"טקסטואליות" שלו, או "חומריותו", מה עוד מותר לקרוא לתוכו, למרות שאינו כתוב בו במפורש? מהם הסימנים המתירים, ואפילו מחייבים, קריאה שהיא מעבר לחזרה גרידא על מה שנאמר בו? או במילים אחרות, מהי פרשנות לגיטימית, ואיך קובעים שפרשנות מסוימת אינה לגיטימית? האם יש פרשנות לא נכונה?



שתי קבוצות אופציות



אני מבקשת לצמצם את הדיון לאופציות הפרשניות של "היסודות" הקיימות בשטח, ולחלקן באורח גס לשתי קבוצות. קבוצה אחת יוצאת מן ההנחה שמה שמהותי לטקסט של אווקלידס הוא התוכן המתמטי שלו, וכל היתר משני ואפילו טפל. הפרשנות הנכונה היא הפרשנות שתעביר באופן הבהיר ביותר והחסכני ביותר את התוכן המתמטי.



הקריטריון המרכזי שהיא מעמידה להבחנה בין סוגים של פרשנויות הוא ההתאמה לעולם המתמטי. מה שנכון בעולם המתמטי, הוא זה שראוי להעמדה במרכז, ולכל טקסט יש מרכז ויש שוליים. שחזוּר טוב הוא שחזור המאתר את המרכז ונותן לו אישור מחודש. הקבוצה השנייה - נדמה לי ששבתאי אונגורו הוא אחד הדוברים המובהקים שלה - אינה חולקת על ההנחות הפרשניות הבסיסיות של הקבוצה הראשונה, אלא קובעת מרכז אלטרנטיבי.



התאמה למציאות



נכון שכל פרשנות של טקסט מתמטי צריכה קודם כול להתאים למציאות המתמטית. אבל זהו תנאי הכרחי, ולא תנאי מספיק. יש קריטריון נוסף, והוא ההתאמה למציאות ההיסטורית. מה שמהותי לטקסט של אווקלידס אינו רק התוכן המתמטי, אלא אף השפה (המתמטית, שפת הפרופורציות ולא המשוואות, וגם זו המדוברת) שבה נכתב הטקסט.

.



איך לקרוא את אווקלידס, חלק 2



כולנו מכירים את ספרו המונומנטלי של אווקלידס מאלכסנדריה "היסודות", שנכתב לפני למעלה מ-2,000 שנה ומהווה עד עצם היום הזה את הבסיס ללימודי המתמטיקה ואף מודל מרכזי לחשיבה לוגית. המאמר שלהלן, מסביר כיצד תסייע לנו הדקונסטרוקציה בקריאת הספר המשוכפל ביותר בכל התרבות. חלק 2 2
פרופ' רבקה פלדחי, גלילאו



כפי שניתן היה להיווכח בסוף החלק הראשון , השפה הגיאומטרית, האינטואיטיבית, התיאורית, אינה משנית אלא מרכזית ומהותית במקרה שצוין, והיא משקפת מציאות היסטורית, שבה מדברים בגיאומטריה לא על משוואות כי אם על פרופורציות, ולא על מספרים כי אם על גדלים. בקיצור, הטקסט אינו מסתיר דבר.



כיוון שאלגברה אינה נמצאת בטקסט הזה, אין היא יכולה לשמש מפתח להבנתו. מוקד הוויכוח, אם כך, עובר לתחום השפה ומעמדה בפרשנות של טקסטים. האם השפה מרכזית או משנית? ואם היא מרכזית, האם היא פשוט משקפת מציאות היסטורית, כפי שטוען אונגורו, או שמא היא גם מסווה, כפי שיכלו אמנם לטעון המתחרים, אלא שאין הם עושים זאת, כי אינם מתעניינים בשפה כלל (וכך, בשלב זה הם יוצאים מן הוויכוח).



הקושי בעמדה



הציטוטים שהבאתי בתחילת הדברים מתחילים לסמן את הקושי להחזיק בעמדה על אודות השפה השקופה והמשקפת. שכן, אם השפה רק משקפת, מדוע לא נמצא בטקסט שום אמירה מפורשת, שהגדלים שמדובר בהם (האובייקטים של הגיאומטריה) הם גדלים שאינם ניתנים למדידה מספרית, או אפילו אסורים במדידה מספרית?



מה פירוש גודל לא מדיד? מדוע הכלל שבבנייה גיאומטרית מותר להשתמש רק במחוגה ובסרגל, ולא בשום אמצעי מכאני אחר, אינו מוצג ככלל היסודי של הגיאומטריה היוונית? מהו קו "נתון"? מי נותן למי, ולמה צריך לתת? (למה לא נאמר משולש ידוע, לדוגמה?). ואם ליֵשים המתמטיים אין תנועה, הם מופשטים מן התנועה, כפי שטוען אריסטו, איך מופיעה פתאום תנועה במשפט הרביעי של הספר הראשון (משפט החפיפה הראשון)? ואם הגיאומטריה היוונית עוסקת בגדלים שאינם מספרים, למה יש שלושה ספרים על מספרים?



איך לתאר את הקשר



אם יש הפרדה מלאה בין גיאומטריה ומספרים, איך בכל זאת צריך לתאר את הקשר בין המספרים לספר הזה? הדוגמאות המעטות הללו מראות שלא רק אלגברה נמצאת מחוץ לטקסט. בטקסט הזה יש לא מעט "נוכחים-נפקדים" אחרים: מיני דברים שלא מדברים עליהם. האם מפני שהם מובנים מאליהם? או מפני שהם מוסווים, כפי שטוען ואן דר ורדן?



האם רק הטקסט שלפנינו גם מסווה, ולא רק משקף, או שמא זהו טבעה של השפה בכלל? ואם הטקסט רק משקף, ואנחנו יודעים שהוא משקף באופן סלקטיבי, האם מותר, או אולי אפילו צריך, לשאול למה זה כך? מה ההיגיון של הסלקציה? האם סלקציה אינה הסוואה?



משימת הקריאה הכפולה


הדקונסטרוקציה מניחה שכל טקסט נושא עקבות של הנסתר-שלא-מדעת מן המחבר: "המחבר כותב בשפה ועושה שימוש בהיגיון, ששיטתם, חוקיהם, חייהם מעצם הגדרתם, אינם לגמרי נשלטים על ידי השיח שלו. הוא יכול לעשות בהם שימוש רק בהיותו הוא עצמו נשלט באופן כלשהו - אך במידה מסוימת בלבד - על ידי השיטה. הקריאה חייבת לחתור לחשיפת יחס מסוים, שאינו מובחן על ידי הסופר, בין דפוסי לשון שהוא שולט בהם, לאלה שאינו מסוגל לשלוט בהם לחלוטין" (דרידה 1967, עמ' 227).



חשוב לציין, כי דרידה עושה כאן שימוש באינטואיציות של אחרים שקדמו לו: הפסיכואנליזה, לדוגמה, ואף המארקסיזם פיתחו לפניו שיטות פרשניות המבוססות על "חשד"; פרשנויות המכוונות לחיפוש אחרי מה שנמצא על פני השטח, אך אינו מודע לכותב, ולכן אינו מקבל ביטוי מפורש.



להעניק משמעות



תפקידו של הקורא, לפי דרידה, הוא לחשוף, לגלות ולהעניק משמעות למה שלא יכול היה הסופר לומר. בתקופה מאוחרת יותר בחר דרידה לכנות זאת "ייעוד" תיאורטי של הקריאה, שהוא לעולם גם אתי ופוליטי. (דרידה 1990, עמ' 135).וכך מתוארת משימת הקריאה הכפולה ב"על הגרָמָטולוגיה":



א. בשלב ראשון מחויב הקורא לעשות שחזור (רקונסטרוקציה) של הטקסט. דרידה קורא לקריאה הזאת "קומנטר", המבטא את "היחס המודע, הרצוני והאינטנציונלי שמייסד הכותב במגעיו עם ההיסטוריה שהוא שייך לה בתוקף היסוד הלשוני" (דרידה 1967, עמ' 227). במילים אחרות, בשלב זה משכפל הקורא את המשמעות הדומיננטית של הטקסט, את הפרשנות המקובלת שלו, את הקונסנזוס על אודותיו.



כללי שחזור



דרידה לא רק דורש שחזור של הפרשנות המקובלת, אלא אף מדבר על הכללים של שחזור כזה: מיומנות בקריאה, הבנה וכתיבה וידיעת הטקסטים בשפתם המקורית, ידיעת הקורפוס של הסופר במלואו וידיעת הקונטקסטים המרובים שלו - הפוליטי, הספרותי, הפילוסופי וההיסטורי (דרידה 1990, עמ' 144).



כדי להדגיש עד כמה מחמירות הן דרישותיה של הדקונסטרוקציה, קודם כול וראשית כול, מן הרקונסטרוקציה, אביא ציטוט נוסף מתוך "על הגרָמָטולוגיה": "המומנט המכפיל של הקומנטר חייב לתפוס לו מקום בקריאה המסורתית. ללא הכרה וכבוד אלה עלולה הכתיבה הביקורתית להסתכן בהיתר לעשות ככל העולה על רוחו של מישהו ולומר כל דבר שהוא..." (דרידה 1967, עמ' 227).



קיום משמעות יציבה



שחזור הטקסט במסגרות הפרשניות המקובלות, כולל כוונות המחבר, מניח כמובן בשלב ראשון את קיומה של משמעות יציבה של הטקסט. בתשובה לביקורות שניסו לערער את עצם הלגיטימיות של הדקונסטרוקציה בטענה שדרידה אינו מכיר במשמעות יציבה, ועל כן לשיטתו "הכול הולך", כותב הוא את הדברים הבאים:



"אחרת, היה אפשר באמת לומר כל דבר, ואני מעולם לא קיבלתי את האמירה, ולא עודדתי אחרים לומר 'הכול הולך', ולא טענתי לחוסר הקביעות של משמעות כשלעצמה" (דרידה 1990, עמ' 145-144). בסוגריים כדאי אולי להעיר שכותרת המאמר, "אחרית דבר: לקראת אתיקה של דיון", מצביעה כמובן על האופק האתי של דיונו של דרידה בפרשנות, ועל המודעות המוסרית המניעה אותו.



חוליה במסורת



דרישתו של דרידה לרקונסטרוקציה קפדנית (ריגוּרוזית) של הטקסט מציבה אותו כחוליה במסורת הכתיבה הפילוסופית וההיסטורית המערבית. לכן אי אפשר לומר שיש שבר מוחלט בין פרשנות מסורתית לדקונסטרוקציה, וגם לא נכון לומר שדקונסטרוקציה מבטלת את ההישגים של המסורת הרציונלית הקודמת לה.



הדרישה לרקונסטרוקציה כוללת הכרה בהכרחיות של כל הכללים הקפדניים ביותר של הפילולוגיה המסורתית, היינו במסורת, ורואה את הדקונסטרוקציה כהמשך

מודעה


של מסירת טקסטים מדור לדור, בהנחה שזה אפשרי, שיש משמעות הכרוכה בקונסנזוס, שאי אפשר להתעלם ממנה, שלא הכול הולך. כל מי שקרא את דרידה מפרש טקסטים של הוּסֶרל, של לֶוינאס, של רוּסוֹ, יודע שדרידה עומד בדרישות שהוא מציב. הוא מרבה לצטט, והוא חולק כבוד עצום לדברי יריביו. לעומת זאת, קובל דרידה על הפרקטיקות של יריביו, שאינם טורחים בכלל לצטטו. אין תמה, אם כך, שלא הבינו.



ב. אבל דרידה אינו מסתפק בקומנטר על טקסטים ובשכפול משמעותם המקובלת. יש לקריאה ייעוד נוסף. בהרהור ביקורתי על הקריאה שלו עצמו בהוּסרל מכנה דרידה את השלב השני כ"חציית המרחב שבין הקומנטר לבין הפירוש המטא-טקסטואלי". אפשר אולי לומר: פתיחה של מרחב פרשני "אחר" לכוונת הטקסט, שהמחבר אינו מודע לו.



ראשיתו של השלב השני טמון ביכולת לאתר מקומות שנעשה בהם שימוש רב-משמעי ובאופן לא מודע במילות מפתח; או בהצבעה על אפּוֹריה טקסטואלית, פער בין מה שצריך היה להיות כתוב - מה שנובע מניתוח שיטתי - לבין מה שמיוצר בפועל בפרקטיקה של הכתיבה. דברים כאלה הטקסט מסווה כמובן; לא בכוונה תחילה, כי אם בצורה של הדחקה.



אז הכל הולך?



אבל אם מותר, או אם תופשים כלגיטימית את האפשרות לייחס משמעות למה שלא ממש נמצא בטקסט, למשהו שהטקסט מסרב לומר במפורש, למשהו שהטקסט מדחיק, האם אין פירושו של דבר ש"הכול הולך"? למה לא לפתוח את הטקסטים הגיאומטריים היווניים לאלגברה גיאומטרית, שלא נמצאת בהם במפורש?



למה לא לפתוח אותם לפרשנות של אליפסות, פרבולות והיפרבולות במונחים של נשים בעלות גִזרה זו או אחרת? בדיוק את האפשרות הזאת מבקש דרידה למנוע באמצעות הפסוק האומלל (או המאושר), שכמעט הגלה אותו מקהילת הפילוסופים והפך אותו, לפחות בעיני חלק מן הקהילה האקדמית, לסכנה נוראה, לסמל של ניהיליזם ושל רלטיביזם מוסרי; זה הפסוק שהוא חוזר עליו פעמיים, באותו מקום:

"Il n'y pas de hors texte", וגם "Il n'y rien hors du texte", היינו: אין חוץ-טקסט. אין דבר מחוץ לטקסט. פרשנות סבירה של משפט זה ראשיתה הבנת הקונטקסט שבו הוא נכתב.



המעבר לפרשנות



דרידה סיים את הדיון בשלב הרקונסטרוקציה, והוא מנסה לדבר על המעבר מקומנטר לפרשנות. אבל כאן הוא מביע הסתייגות: מצד אחד, אל לה לקריאה להסתפק בהכפלת הטקסט. מצד אחר, אי אפשר באופן לגיטימי להסיג את גבולות הטקסט ("transgresser le texte") אל משהו זר לו לחלוטין:



"ואמנם, אם כי הקריאה אינה צריכה להסתפק בהכפלת הטקסט, אין היא יכולה באופן לגיטימי להסיג את (גבולות) הטקסט לקראת משהו אחר ממנו, לקראת מסמן (כגון מציאות מטאפיזית, היסטורית או פסיכו-ביוגרפית) או לקראת מסומן מחוץ לטקסט (...) זוהי הסיבה שהעקרונות המתודולוגיים, שאנו מסתכנים ליישמם כאן לדוגמה (רוּסוֹ), קשורים באופן הדוק למשפטים כלליים שפתחנו אותם למעלה (...) אין חוץ-טקסט" (דרידה 1967, עמ' 227).



כמו האסתמה של פרוסט



אסור, אם כן, להסיג את גבולות הטקסט לקראת משהו זר לחלוטין, כגון האסתמה של פּרוּסט כהסבר ל"בחיפוש אחר הזמן האבוד", או גזָרות של נשים כאובייקטים של ספר גיאומטריה. בניגוד לקריאה המקובלת, נראה כי הכוונה של דרידה בהזכרת עקרון ה"אין חוץ-טקסט" כאן אינה לפתוח את הטקסט לפרשנויות לאינסוף, אלא דווקא להציע עיקרון של צמצום הפרשנויות האפשריות ולהטיל מגבלות ואילוצים על האינסוף.



יתרה מזו, מתברר ש"אין חוץ-טקסט" הוא עיקרון מתודולוגי, ולא אונטולוגיה חלופית הגורסת שאין עולם ויש רק טקסט, כפי שניסו אחדים לטעון. לא רק שמן הקונטקסט ברור ש"אין חוץ-טקסט" הוא עיקרון מתודולוגי ולא אונטולוגי; דרידה כנראה חש שעלולה להיות פרשנות כזו, והוא מקדים תרופה למכה מיד בפסוק הבא:



אין חוץ טקסט



"אין חוץ-טקסט. וזאת לא מפני שחייו של ז'אן ז'אק רוסו, או קיומה של אמו, או של תרזה, אינם מעניינים אותנו כשלעצמם ..." (שם) (ואם נאמר שהם מעניינים סימן שהם קיימים, לא?), "ולא מפני שקיומם האמיתי אינו נגיש לנו אלא באמצעות הטקסט, ואין לנו דרך או אמצעי לשנות זאת, ואף לא רשות להזניח מגבלה זו. כל הסיבות מן הסוג הזה יכלו בהחלט להספיק, אך קיימות סיבות רדיקליות יותר" (שם, 228).



כאן נכנסת תורת המשמעות של דרידה, שהוא מסביר אותה באופן מקוטע גם ב"על הגרמטולוגיה" שלו וגם במקומות רבים אחרים. ההסבר הקצר שאביא לא נועד ללמד פוסט-סטרוקטורליזם על רגל אחת, אלא להראות שיש טיעון מאחורי העמדה של דרידה.



בתוך הטקסט ומחוץ לו



התפישה המסורתית של הלשון - זו שקדמה לסטרוקטורליזם מבית מדרשו של פרדינאן דה סוֹסיר (de Saussure) - הניחה את קיומם הנפרד של אובייקטים בעולם מצד אחד, ושפה, מילים העומדות במקום דברים, מילים מסמנות דברים, מצד אחר (המלה היא המסמן, והדבר - המסומן). במסגרת השקפה כזו משמעות המילים כבש, כליות, יופי - היא מושא ההוראה (referent) שלהן בעולם או בעולם האידיאות.



אולם למעשה, הקושי להחזיק בתפישה כזו מתבהר עם כל התנסות בתרגום משפה לשפה, היינו: בהשוואה בין מילים למשמעותן בשפות שונות. האנגלית דורשת שני מסמנים (sheep, mutton) כדי להתייחס לפיסת עולם, שהעברית מתייחסת אליה באמצעות מסמן אחד (כבש). ההבדל במשמעות נקבע גם על ידי ההבדלים בין מסמנים (בין mutton ל-sheep) ולא רק על ידי העולם.



מיפוי השפות



מדוגמאות מסוג זה הסיק דה סוֹסיר את המסקנה, ששפות שונות ממפות את העולם באופן שונה. או במילים אחרות: הקשר בין המלה למשמעותה אינו נקבע אך ורק על ידי מושא ההוראה, אלא גם על ידי ההבדלים בין מסמנים. כבש, sheep, mutton הם מסמנים שמכילים כבר עולמות שונים בתוכם. מסמן ומסומן אינם אובייקטים בשפה ובעולם בהתאמה, כי אם מערכת של תלות הדדית, המתייחסת לעולם, אולם משמעותה תלויה באופן שבו היא נבדלת מכל הסימנים האחרים של השפה.



היחס בין מסמן ומסומן הוא שרירותי מעיקרו, ומתגלה בשימוש שנעשה במלה, באופן שבו היא מתפקדת ברגע מסוים. סימנים יוצרים משמעות לא על ידי ייצוג מלא ושלם ונוכח של הדבר כשלעצמו, אלא באמצעות עקבות של דברים ובאמצעות העמדה היחסית שלהם בשרשרת של הבדלים. יש מי שביקשו לראות בתורתו של דה סוסיר ניתוק מוחלט של השפה מן העולם, והכחשה שהשפה "מתייחסת" (הבנה כזו של דה סוסיר גוררת פרשנות רדיקלית, אונטולוגית, לאמירה "אין חוץ-טקסט" של דרידה).



פוקנציות המסמן



דה סוסיר עצמו דיבר במפורש על שתי פונקציות של המסמן: פונקציה של סיגניפיקציה (הוראה), ופונקציה של ערך – ערך הנובע מן העמדה היחסית שלו בשורה של מסמנים. גם דרידה מכיר בעקבות העולם הטבועים בסימן ("עקבות הדבר בסימן"). אולם דרידה הרחיק לכת מהסטרוקטורליזם בטענה שהסימן (מערכת מסמן-מסומן) איננו יציב לאורך זמן, כפי שסבר סוסיר, אלא הוא בעל תכונות של יציבות לצד תכונות של אי-יציבות.



הסימן הוא גם יציב (ולכן ניתן וצריך לעשות רקונסטרוקציה של משמעות הטקסט) וגם לא יציב (ועל כן ניתן לגלות גם דברים שהמחבר אינו מודע להם ולפתוח את הטקסט למשמעויות נוספות, וזוהי נשמת הדקונסטרוקציה). מכל מקום, כשדרידה אומר "אין חוץ-טקסט", אין פירושו שאין עולם, אלא שבמובן כלשהו העולם כבר תמיד נמצא בתוך הטקסט, כיוון שהסימן (המלה) הוא מערכת של מסמן-מסומן, ולא מילים העומדות במקום דברים.



לסיום החלק הזה ברצוני להביא ראיות מפורשות מדרידה, שהמלה טקסט אינה משעה את מושא ההוראה, היינו: את העולם, ואני קוראת מתוך "אחרית דבר: לקראת אתיקה של דיון": "זה שאני קורא לו טקסט, מחייב את כל המבנים הקרויים 'ריאליים', 'כלכליים', 'היסטוריים', 'חברתיים-מוסדיים', בקיצור: כל מושאי ההוראה האפשריים.



זוהי דרך נוספת להיזכר שוב ש'אין כלום מחוץ לטקסט'. אין פירושו של דבר שכל מושאי ההוראה מושעים, מוכחשים או סגורים בתוך ספר, כפי שטענו אנשים, או שהיו נאיביים דיים להאמין ולהאשימני באמונה זו" (דרידה 1990, עמ' 148). ובמקום אחר אומר דרידה: "המלה טקסט אינה משעה את הרפרנס להיסטוריה, לעולם, לממשות, להוויה, ובמיוחד לא לאחר."



אחרי "המפנה הלשוני"



"המפנה הלשוני", שבבסיסו נמצאת תפישת הלשון בתקופה שלאחר סוסיר, נשען על שתי הנחות יסוד המהוות ביקורת רדיקלית על עבודתם המסורתית של היסטוריונים אינטלקטואליים - כולל היסטוריונים של המדע - כן של היסטוריונים בכלל. ההנחה הראשונה גורסת כי שפה קודמת לעולם. שפות שונות מסווגות את העולם באופן שונה.



פירושו של דבר, שהשפה מגבילה את אפשרויות המחשבה ואפילו את הכוונות המודעות או הלא-מודעות של המשתמשים בה. ההנחה השנייה גורסת, כי היחס בין שפה לעולם, בין ייצוג למציאות, בין מסמן למסומן נקבע על ידי פרקטיקות של שימוש, ולא על ידי כללי הלוגיקה, הסמנטיקה או הדקדוק, פרקטיקות תלויות היסטוריה, תרבות, יחסי מרכז ושוליים וכיוצא בזה.



שינו את יחידת הניתוח



שתי הנחות אלה שינו למעשה את יחידת הניתוח הבסיסית בהיסטוריה האינטלקטואלית. אם באופן מסורתי נהגו היסטוריונים לעקוב אחר הגלגולים של רעיון לאורך זמן, או אחר כלל היצירה של מחבר, שאחדותה נתפשה כתלויה בכוונותיו המודעות, או אחר ההיסטוריה של דיסציפלינה - כגון היסטוריה של הפילוסופיה, של הפיזיקה או של הביולוגיה - הרי "המפנה הלשוני" מעמיד את ה"שיח" כיחידת הניתוח הבסיסית, בשל נגישותה של הלשון כמתווכת בין המציאות להיסטוריון.



אולם היות שהיחס בין מסמן למסומן נקבע על ידי פרקטיקות של שימוש התלויות בהיסטוריה, בתרבות וביחסי הכוח, לעולם אין כללי השיח מתמצים ברמה הלשונית גרידא, אלא הם תוצר של מכלול הפעילויות בעולם - פוליטיות, כלכליות, חברתיות - הטעונות אינטרסים, רגשות, אידיאולוגיות.



מערכת של כללים מוסכמים



מערכת השיח היא מערכת של כללים מוסכמים, פחות או יותר, המעצבים את האובייקטים של תחום דיון מסוים. הירח - לדוגמה, דבר בעולם - מעוצב באופן שונה לא רק בתקופות היסטוריות שונות, אלא אף באותה תקופה עצמה - המאה ה-17, נניח - כאובייקט של השיח האסטרונומי המסורתי, או כאובייקט של האסטרולוגיה, או כאובייקט במדע של גלילאו.



בשיח האסטרונומי דאז, הירח הוא דיסק המשנה את הפוזיציות שלו ביחס לכוכבי השֶבֶת, השמש, הפלנטות האחרות והארץ, אבל הוא חסר אפילו מרחב הופעה הומוגני. בשיח האסטרולוגי, לעומת זאת, הירח הוא אובייקט מקרין וקולט השפעות. בשיח הגליליאני זהו אובייקט בעל הרים וגיאיות, בעל פני שטח מחוספסים וניתנים למדידה. כל שיח מעצב את האובייקטים בהתאם לכללים המיוחדים לו עצמו, כל שיח גם קובע את הגבולות של עצמו - בהתאם לאפשרויות של התקופה, ותך כדי מאבק או דיאלוג עם מערכות שיח אחרות.



מה היה בימי הביניים



בימי הביניים, לדוגמה, השיח האסטרונומי הוגבל לטיפול מתמטי בפוזיציות של גרמי השמים, שעה שהדיון במהות החומרית שלהם ובמבנה העולם היה נחלתם של פילוסופֵי טבע. כל שיח קובע לעצמו כללי תקֵפוּת של טיעונים ואת סמכותם של הדוברים בו, כשם שכל שיח מעצב אמצעים מוסכמים לשכפולו. אולם נוכחים-נפקדים שפגשנו בספרו של אווקלידס, הם הם כללי השיח הניתנים לחשיפה, בין היתר באמצעות הפעלת שיטות דקונסטרוקטיביסטיות.



שתי הסתייגויות הנובעות, בין היתר, גם מן הקריאה בדרידה:



לומר שהאובייקטים מעוצבים על ידי השיח, אין פירושו שאין דבר מעבר לטקסט, או שהעולם הוא בסך הכול טקסט. ללא ספק, הדבר בעולם מטיל אילוץ חמור על אופן עיצובו כאובייקט בשיח, ועל כן לא הכול הולך. אולם הרגישות שצמחה בעקבות המפנה הלשוני אינה מתירה עוד התעלמות מכוחו של השיח לעצב את האובייקטים שלו ומן השינויים שעוברים דברים במעבר ממערכת שיח אחת לאחרת.

הסתייגות שנייה נוגעת למעמדם של הדוברים בשיח.



האמירה שהשיח קובע את אפשרויות הדיבור והמחשבה של דובריו, אין פירושה שהסובייקט הוא אפקט של השיח. פירושה שהאוטונומיה של הסובייקט אינה מוחלטת, אלא מוגבלת בתוך שדה מורכב של אילוצים. הסובייקט נולד לתוך שפה, אולם השפה עצמה אינה מערכת סגורה. לכן היא מתירה תמיד את הסגת הגבול של כללי השיח, ובסופו של דבר את שינויים.



שבירת דיכוטומיה



מושג השיח שובר את הדיכוטומיה בין ייצוג למציאות, כי בהקשרו נתפש הייצוג כפעולה בעולם - לא כשיקוף של העולם - ואילו המציאות נגישה רק בתיווך של ייצוגים מסוימים. פירושו של דבר הוא, שהיסטוריה אינטלקטואלית - כמו ההיסטוריה של המדע - אינה היסטוריה של ייצוגים תרבותיים, צורות סמליות או תיאוריות מדעיות, היינו: תחום שונה ונפרד מן ההיסטוריה של המציאות החברתית או הפוליטית.



ניתוח שיח הוא ניתוח הניסיון התרבותי-חברתי הקולקטיבי, המתבטא בכללי השיח. זהו ניתוח המאפשר מעבר מדיון בלב התיאורטי של תחום דיון מדעי - גיאומטריה אווקלידית ו"הישים" שהיא עיצבה, לדוגמה - דרך הגבולות בין גיאומטריה למדעים אחרים, סמכותם של לַקטנים בנוסח אווקלידס, ועד לאפשרויות ההעברה התרבותיות של שיח זה תוך התחשבות במערכת יחסי הכוח בינו לבין מערכות שיח אחרות בתקופתו.



תפקיד ההיסטוריון



אולם מה משמעות הדבר לגבי תפקידו של ההיסטוריון? אם מראש כלוא הוא בתוך חוסר יכולתו להציע "נקודת מבט של אלוהים", התבוננות נייטרלית במושא מחקרו, שחזור מימֶטי של העבר - מה טיב המעשה שהוא עושה? מודעות לאופיה ההטרוגני של השפה היא בעצם הכרה בשבריריות הכלים המתודולוגיים של הדיסציפלינות ההיסטוריות המסורתיות, למרות היותם חסרי תחליף.



הדקונסטרוקציה היא הלך רוח של תהייה, של מודעות מתמדת למוסווה, למוחמץ, לדחוי, לכל מה שלא ניתן לו ייצוג בשפה, אך הוא בכל זאת שם. תנועה מתמדת בין שחזור לפירוק מטילה עול נוסף על ההיסטוריון. לא פחות, אלא יותר אחריות.



כל הציטטות במאמר הן בתרגומה של המחברת.


פרופסור רבקה פלדחי מלמדת במכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל-אביב.






לקריאה נוספת:


"The Thirteen Books of Euclid's Elements", trans. from the text of Heiberg with Introduction and Commentary by T.L. Heath, 2nd rev. ed., 3 vols., Cambridge 1925.


J. Derrida, "De La Grammatologie", Paris 1967.


J. Derrida, "Afterword: Toward an Ethic of Discussion," in Limited Inc. 2nd Edition. Evanston, Ill, 1990.


F. de Saussure, "Course in General Linguistics", trans. W. Baskin, London 1947.


B.L. van der Waerden, "Science Awakening: Egyptian, Babylonian, and Greek Mathematics", trans. A. Dresden, New-York 1961.









פרופסור רבקה פלדחי מלמדת במכון להיסטוריה ולפילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל-אביב


(הועתק מאתר YNET)

לדעתי, אין לשים את הדקוסטרוקציה והפוסטמודרניזם בכפיפה אחת.
הפוסטמודרניסם (הרדיקאלי לפחות) טוען שלמעשה "אין טקסט" אלא הוא מכונן על ידי הקורא, או הקהיליה התרבותית ((Fish S. - Is There a Texst in the Class
לבין הדקוסטרוקציה שאינה כופרת במציאותו של הטקסט, אלא מראה דרכים נוספות לקריאתו.

מיכי
איני חושב שיש כאן טענה בנאלית, אלא הסטת תשומת הלב המתמקדת בדרך כלל בחלק הכתוב, אל בין השורות (בזוהר ההבחנה בין האותיות לבין הגליון החלק). כמובן שהשיפוט לגבי בנאליות הוא תלוי קורא. (הכלל הידוע בלוחמת שטח בנוי לא להתמקד בבתים אלא לשים לב להפתעות דוקא מן החלקים הלא בנויים, משום מה אינו עובד בשטח ורוב האנשים מתמקדים בבתים).

אך אם נקרא קריאה דקונסטרוקטיבית את דבריך הארוכים ביחס לפוסטמודרניזם והדקונסטרוקציה ונשים לב לשימוש הרב במילים מגוחך, הבלים, עלוב וכדו', נמקם את המילה "בנאלי" כביטוי להתנגדותך (המוצדקת אולי) לשיטה ולא כשיפוט חסר פניות שלה, כוחה של המילה יקטן.

אני רחוק מלהיות חסיד הפוסטמודרניזם שנראה לי כמהדורה חדשה של האלילות (ביטול המוחלט ככפירה באל אחד, שדות השיח השונים כטריטוריות של אלים שונים, חוקים שונים של תרבויות כתחומי שליטה של אלים שונים וכדו'), ובכל זאת איני יכול שלא להתרשם מן הרעננות החדשה שהפיחה הדקונסטרוציה בקריאה.

והנה פרק נבחר מהגותו של המנוח:
The Einsteinian constant is not a constant, is not a center.
It is the very concept of variability – it is, finally, the concept of the game. In other words, it is not the concept of something – of a center starting from which an observer could master the field – but the very concept of the game.
עכ"ל ויהיו הדברים לע"נ, ותהיינה שפתותיו דובבות בקבר.

ואיך אפשר לדון בדקונסטרוקציה ובפ"מ מבלי להזכיר את מאמר המופת של אלן סוקל http://www.physics.nyu.edu/faculty/sokal/transgress_v2/transgress_v2_singlefile.html

וראו גם http://www.physics.nyu.edu/faculty/sokal/ לחומר נוסף.

ולמתקדמים, מומלץ אתר האינטרנט המופלא המספק מחולל אוטומטי למאמרים בנושאי פ"מ ודקונסטרוקציה:
http://www.elsewhere.org/cgi-bin/postmodern/
כל לחיצה על מקש הרענון תביא למסך מאמר חדש, המספק שלל תובנות נוספות ומאתגרות. נסו ותהנו.

.

יצחק יונתן


ולמתעניינים:
נסו להבין את המאמר שהובא לעיל, ביחוד את התייחסותה למושג הקו הישר.

אמשלום,
אני מקווה שלא לקחת אותי ברצינות. אני רחוק מלחשוב שאת אכן מאותגרת בתחום כלשהו. פשוט מצא חן בעיניי הביטוי המופלא שלך 'מאותגרת אינטלקטואלית' והתבדחתי מעט לגביו.

לצערי אני מאותגר טמפורלית, ולכן אנסה בקצרה לענות לך ואח"כ ללמוד את המאמר של מואדיב שנראה מעניין מאד, ואני מקווה שיהיה מועיל ומאלף יותר מזה של פוקנר (ואולי זו אשמת דרידה עצמו? או אולי שלי? כנראה אני מאותגר דקונסטרוקציוניסטית).

רק מילה לפני כן למופע שליט"א.
אתה עושה בדיוק את מה שאני הייתי עושה. אכן הדקונסט. הכניסה רעננות לקריאת טכסטים, ולכן יש לה ערך. אולם כמשנה תיאורטית סדורה, או פילוסופיה, לענ"ד קביעותיה הפרוגרמטיות המנוסחות באופן גורף וכללי הן בנאליות למדיי (אא"כ קוראים גם אותן באופן רענן, ומכניסים בהן את מה שאני רוצה להכניס, ואז זו תיאוריה שלי שהטכסט הוא רק מקור השראה אליה. לשון אחר: זהו הריב הלא דקונסטרוקציוניסטי שיש בה).
על כן דומני שאין בינינו כל ויכוח. לא באתי למעט מערכה של הדקונסט. באשר היא. אני ציינתי שבעיניי הקטן יש לה ערך לוקלי בכל ניתוח כשלעצמו, אולם כפילוסופיה היא עדיין עלובה למדיי בעיניי, ובודאי בנאלית. הסטה ומיקוד של תשומת לב זה דבר חשוב, אבל זו אינה פילוסופיה (אא"כ נעשה דקונסט. למושג 'פילוסופיה').

ועתה לאמשלום, שלום.
בנקודה השלישית, אנא ראי את דבריי למופע. אכן מודעות היא דבר חשוב, אולם היא אינה פילוסופיה במובנה המקובל. הקביעה התיאורטית הפרוגרמטית והגורפת שיש הנחות יסוד וקונטכסט לכל אמירה היא בנאלית. לעומת זאת, המסקנות הגורפות מכאן, שלכן אין למסקנות כל ערך (שדרידה עצמו כנראה לא אמר, אך כמה ממשיכיו שאבו זאת ממנו) היא משהו שגוי. להיפך, עיקר טענתי היא שיש משמעות לדברים על אף שאני מודה שכל אמירה נעוצה בקונטכסט ובהנחות יסוד, ובזה אני לגמרי איתך. אלא שזו אינה דקונסטרוקציה. זו סתם פילוסופיה שנה א (או תיכון). רמת המודעות לכל דבר אמיתי, ובפרט לעיקרון זה, בהחלט טעונה שיפור (ראי דוגמת לוחמת השטח הבנוי של מופע), אולם זו אינה פילוסופיה. על כן מה שהוא דקונסטרוקציה אינו פילוסופיה, ומה שהוא פילוסופיה אינו דקונסטרוקציה. ובשניהם יש אמת וטוב ומועיל, כל אחד בתחומו, כל עוד לא הופכים משהו לפילוסופיה גורפת כשהוא אינו כזה.

באשר לנקודה השנייה,
דומני שעדיף יהיה לדון בדוגמאות. ישנה תחושה שהלוגיקה הבינארית (שמייחסת לטענות ערכי אמת של כן או לא בלבד) תחומה להקשרים מסויימים, ובאחרים יש מקום ללוגיקות שונות. ישנן כיום בלוגיקה כמה מערכות של לוגיקות בעלות אופי שונה, והידועות בהן הן הלוגיקה התלת ערכית (של לוקשביץ, שיישם אותה למשפטים על העתיד: ערכי האמת הם לא, כן, לא ידוע) - ראי ברגמן מבוא לתורת ההגיון ועוד ספרי לוגיקה אלמנטריים. יש שיישמו אותם לפרדוכסים (ערכי אמת: כן, לא, פרדוכס) - ראי ספרה של ענת בילצקי על פרדוכסים.
ישנן לוגיקות מרובות (למשל, הסטטיסטיקה היא לוגיקה רציפה, שערכי האמת שלה הם כל הערכים בין 0 ל-1), ויש אפילו לוגיקה עמומה (FUZZY LOGIC), לוגיקה דאונטית, לוגיקה קוונטית, ואכ"מ.
הצד השווה לכל אלו שהדיוטות חושבים שיש כאן לוגיקות שונות, בעוד שישנם כאן מבני התייחסות עיליים להקשר מסויים, שמתחתיהם תמיד (אבל תמיד!) יושבת לוגיקה בינארית.
איך, למשל, עושה לוקשביץ את החשבון כד לבנות את טבלאות האמת של הלוגיקה שלו: באמצעות חשיבה בינארית. לאחר שמסקנתו הי שערך האמת של מצב מסוים הוא A, אזי ברור שהוא לא B. כלומר המטא-לוגיקה היא תמיד בינארית.
כך גם לגבי לוגיקה קוונטית. גם שם ישנם פיסיקאים שמשליםאת עצמם שניתן למדוד לוגיקה במעבדה ולגלות שכללי הלוגיקה שלנו לא נכונים. הבעיה היא שהמכשירים שמשמשים אותם במדידות שמאוששות את תורת הקוונטים בנויים על עקרונות מתמטיים בינאריים (כמו גיאומטריה שמשמשת בהוכחות על דרך השלילה).
ישנם פילוסופים שידם קלה על ההדק ומשתמשים בקיומן של לוגיקות שונות כדי להסביר רעיונות פילוסופיים אבסורדיים. את חלקם אני מביא בשער השלושה עשר בספרי (כמו בני איש שלום על הרב קוק, וכמו פייגלס בצופן הקוסמי). כלל יהא נקוט בידייך. אלו תמיד מילים ריקות, שלא מועילות מאומה. אין ליישם את ה'לוגיקות' הללו מעבר לתחום התחולה (מופע, האם אתה תיקנת לי פעם 'חלות' ל'תחולה'?) שלהן. תמיד תמיד בסופו של דבר יש לוגיקה בינארית, ותו לא.
למשל, אם נרד ממרומי האולימפוס לקרקע, נעסוק מעט בפרדוכס הערימה, שהוא בניין אב לאינספור פרדוכסים דומים.
1. הנחה א: אבן חצץ אחת אינה ערימה.
2. הנחה 2: מיליון אבני חצץ הן ערימה.
3. הנחה 3: הוספת אבן אחת אינה משנה 'סטטוס ערימתי' של צבר אבני חצץ.
שלושת ההנחות האלו לא מתיישבות זו עם זו.
פתרון אפשרי (הוצעו כמה, אך אני חושב שזה היחיד המספק מבין אלו שאני מכיר): ערימה זה מושג לא בינארי (הלוגיקה אינה רק כן ערימה או לא ערימה, אלא מעט ערימה ויותר ערימה ולגמרי ערימה: לוגיקה רציפה).
אני, למשל, משוכנע שזהו הפתרון הנכון לפרדוכס. אך בואי נבחן מהי משמעותו הלוגית. האם אכן יש כאן לוגיקה חדשה?
למשל, האם כעת אוכל לטעון שהמשפט: ערימה הוא מושג שאינו מצוי בתחום התחולה של לוגיקה בינארית, הוא עצמו כפוף ללוגיקה רציפה כזו? ודאי שלא. הרי לא תרצי לטעון שבו בזמן אוכל לומר גם שערימה היא מושג שמצוי בתחום תלת ערכי.
יותר מכך: איך נדון בערכים הרציפים מעט ערימה, יותר ערימה, לגמרי ערימה. האם כשהערך הוא לגמרי ערימה, נוכל לומר שבו בזמן ניתן להצמיד גם ערך של כמעט לגמרי ערימה? ודאי שלא. כללי הלוגיקה כולם, עד האחרון, חלים גם כאן. המונח 'לוגיקה' מאד מבלבל בהקשר זה. זוהי מערכת כללי התייחסות ספציפית, אך בשום אופן לא לוגיקה של ממש (במתמטיקה מגדירים 'לוגיקה' דרך כמה מאפיינים, ואז זה כן יכול להיכנס אליהם. אולם אני מדבר על המושג הלא-דקונסטרוקציוניסטי: צורת חשיבה אנושית בסיסית. הרי המתמטיקה בהקשר זה היא כלי דרידאי קלאסי: שוב קשר בין אנליטיות לפוסט ולדקונסט., ואכ"מ).
כך גם תחומים כמו אלו שאת מציינת (מגדר, וכדו'). אנא נסי להציע לי משפטים שלא כפופים ללוגיקה בינארית בתחומים אלו, ובדקי אותם במבחנים כמו זה שהצעתי כרגע.

כל זה מתקשר למה שהצבעתי עליו למעלה. ישנם מצבים רבים שבהם יש מוצא שלישי (דרך שלישית), והמילכוד הלוגי הוא מדומה. אולם זה לא בגלל לוגיקה שונה, אלא בגלל פתרון מקומי והגדרה מקומית שלא שמנו אליהם לב (כלומר ששתי האפשרויות שהיו בפנינו לא מכסות את כל המרחב). זסה מה שקראתי פתרון מקומי, שלפעמים יכול להיות גאוני וחכם, אולם זו אינה תיאוריה פילוסופית כללית. לוגיקה לא בינארית היא יומרה להציע פתרון טוטלי וגורף, פורמולציה כללית למציאת דרך שלישית. ודרך כזו למיטב ידיעתי אין.
ושוב, ישנה חשיבות להסבת תשומת הלב לנחיצות שבחפוש דרך שלישית, ולא להיכנע לדיכוטומיה שבפנינו, ואני הראשון שתומך בנחיצות המודעות לכך. אולם זה עניין למורה או לפסיכולוג, ולא לפילוסוף. פילוסוף אמור להציע את התמונה שאלה יש להסב את תשומת הלב, אולם הסבת תשומת הלב היא לא עניינו של הפילוסוף. לפחות לא בפילוסופיה הקלסית והמקובלת.
המטמורפוזה המושגית היא אחד הדברים הכי מעצבנים שיוצאים מדרידה (בין אם הוא עצמו התכוין לה ובין אם לא), שכן היא מאפשרת לומר הכל ובכל צורה, ובזה היא תיאוריה חסינת הפרכה, ולכן די חסרת ערך כתיאוריה כללית. מסגרת טרמינולוגית היא בסיס לשיח שמעביר תכנים כלשהם, ובהיעדר מסגרת כזו ניתן לברבר עד אינסוף, אולם השיח אינו באמת מעביר תכנים, אלא לכל היותר מעורר תגובות אצל השומע ללא קשר למטרות המדבר (אם בכלל ישנן כאלו).




מיכי

מואדיב,
אני מן המתעניינים (ואינם עונים, שומעים חרפתם ואינם משיבים ועונים). קראתי את המאמר, ופשוט לא הבנתי מה היא רוצה לומר, ואולי גם מה דרידה היה רוצה לומר (אם היא מייצגת אותו נאמנה, ואני חושב שכן).
היא מסבירה שיש כמה לאקונות בטכסט באשר לכללי השיח ועוד, אולם היא לא מוציאה מזה מאומה בעל חשיבות. נו...
היא מחלקת תפקידים להיסטוריונים ולבעלי עיסוקים שונים, ומאומה מעבר לכך (ככל שאני מבין).
דומני שמאמר זה הוא הדגמה מצויינת למה שאמרתי למעלה (האם אני יכול לראות זאת אחרת?). ישנו בניתוחים הללו ערך מקומי מסויים, וגם זה לעיתים לא תכופות מדיי. אולם שום דבר בעל משמעות פילוסופית של ממש.
הטכסט של אוקלידס משמש מקור השראה, אולם לא ברור עבור מה? מה נוצר מההשראה הזו?
זוהי גם דוןגמא לכך שטענתו של פוקנר ושלה ליחס רציני כלפי הטכסט מצד הדקונסטרוקציה, גובלת פעמים רבות בפרשנות הניהיליסטית, או הבנאלית לדקונסטרוקציה, כפי שעולה ממבוקריהם.
המאמר נראה לי גיבוב מילים שברובו מובן למדיי (לא כולו, לפחות עבורי), אולם הוא חסר משמעות כמעט לחלוטין.
ודווקא ממבט שטחי הוא נראה מעניין! כנראה שבאמת צריך להיות ניהיליסט שטחי, ולא להתייחס מדי ברצינות לטכסטים. דרידה (איזה מהם?) צודק. איך אני, אמשלום?

אנא, והפעם לא באירוניה, אשמח אם חכמות שרותיה תעננה, ויאלפוני חכמי האשכול בינה דווקא ביחס למאמר היחסית פשוט ומנוסח בלשון בני תרבות (שלא כדרכם של הללו ברוב המקרים) הזה.
אל תתייאשו, אני מוכן ללמוד. ומניסיון, בסוף (כמו שאומרת אמשלום), אחרי מספיק זמן, זה בדרך כלל עובד אצלי.


מיכי

תוקן על ידי - mdabraham - 12/10/2004 12:20:47

.

מיכי:

לענ"ד, הבנת היטב היטב את המאמר.



(היתכן כי המאמר הועתק ממחולל המאמרים שהביא לעיל י"י ?)

"נמצאנו לכודים בתמונה, ולא יכולנו להשתחרר, כי שכנה בתוך הלשון שלנו, והלשון נראתה רק כחוזרת ומזכירה לנו אותה ללא-רחם" (ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, סע' 115)

ערעור תמונת השפה ורענונה הם מתכליות היסוד של הפילוסופיה, אף אם אין הם מעניקים תבנית אלטרנטיבית, אלא רק צורות התייחסות ואין לזלזל בה.

אף שגם אני סבור שבמאמר לעיל אין חידושים עקרוניים, אלא הדגמות שחלקן פשוטות, אך עצם הרעיון לקרא באופן כזה טקסט מתמטי יש בו חידוש.

ניתן ללמוד סוגיה תלמודית ערוכה באופן דומה...

מיכי,
הנה, חושבת אני שהבנתי את כוונתך (מסתבר שהסוף לא תמיד רחוק כל כך ).
האם אתה טוען, שההבנה ה"סקאלית" (כלומר - שהגדרות מתמטיות, פילוסופיות, מגדריות וכו' הן בעצם סקאלה, ולא רק 0 או 1) אינה סותרת במהותה את ההבנה הבינארית, ושבסופו של דבר גם היא נשענת עליה, כי בשורה התחתונה של החשיבה הכל בנוי על "קיים" ו"לא קיים"?!
אם כך, נרגעתי. דבריך הזכירו לי מאמר מרתק של חוה תירוש רוטשילד על פילוסופיה יהודית ותיאוריה פמיניסטית, שדן בעניין הבסיס הבינארי של הפילוסופיה (ושל החיים בכלל), ומשמעויותיו, גם לתיאוריה הפמיניסטית.

יישר כוחך על ההסבר המובנה (איזו מילה מופלאה!), הבהיר והמובן גם לי, האיטית! (אם לא הבנתי את דבריך נכון, אזי הפאדיחה כאן היסטרית ...).


מואדיב,
אני ניסיתי לקרוא את המאמר, ולמרות השתדלויותי - התיאשתי. אני מודה לך שהסברת את העניין, כי כבר התחלתי לחשוד כי האהבליות שלי מתגברת והולכת מרגע לרגע. עכשיו אני יכולה לגרד את הבטחון העצמי הלימודי שלי מן הרצפה וללטפו מעט - זה לא אני, זה המאמר!
[הנה אני והבטחון העצמי שלי צוהלים בצוותא]

הנה ציטוט משל נועם חומסקי שנתקלתי בו בשיטוטי ברשת:

"כיוון שאיש לא הצליח להראות לי מה אני מחטיא, אנו נשארים עם האפשרות השנייה: אני פשוט לא מסוגל להבין. אני מוכן בהחלט להניח שזה אולי נכון, אם כי חוששני שאצטרך להיות חשדן מסיבות הנראות לי טובות. יש הרבה דברים שאיני מבין – למשל, הויכוחים האחרונים בשאלה האם יש לנייטרינו מסה או הדרך בה הוכח (כנראה) לאחרונה המשפט האחרון של פרמא. אבל מ-50 שנה במשחק הזה למדתי שני דברים: 1) אני יכול לשאול חברים העובדים בתחומים אלה להסביר לי ברמה שאוכל להבין, והם יכולים לעשות את זה, ללא קושי מיוחד; 2) אם ארצה, אוכל להמשיך וללמוד עוד, כך שאוכל להבין. והנה, דרידה, לקאן, ליוטאר, קריסטבה, ודומיהם – אפילו פוקו, שהכרתי וחיבבתי ושהיה קצת שונה מהאחרים – כותבים דברים שאיני מבין, אבל (1) ו-(2) אינם מתקיימים: אף אדם האומר שהוא מבין [את דבריהם] אינו יכול להסבירם לי ואין לי שום מושג איך להמשיך ולהתגבר על כישלונותיי. זה משאיר שתי אפשרויות: א) התפתחות חדשה כלשהי הושגה בחיים האינטלקטואליים, אולי באמצעות מוטציה גנטית פתאומית, שיצרה מין "תיאוריה" שהיא מעבר לתורת הקוונטים, הטופולוגיה וכד'; או ב) טוב, לא אקרא לילד בשמו."

(הייתי מוסיף את זה לעוד כמה אשכולות כאן).