|
|
| נשלח ב-13/10/2004 22:10 |
 |
| |
ללב העמק
א. נשווה תובנה השייכת לפעילות התבונית של האדם באשר הוא אדם, לתובנה מסובכת שרק מתי מעט מגיעים אליה.הראשונה חושפת משהו בתשתית ההכרה, בניגוד לשניה הדומה לתרגילי אכוחם של פילוסופים כיום וקאנט היה שגילו תגליות ביחס למבני התודעה הפשוטים כסיבתיות, חלל וזמן. דרידה גילה דברים על טקסטים ואופן קריאתם - פעילות אנשית טבעית ועממית, ולכן תגליותיו 'עמוקות' - כלומר נוגעות בתשתית ההכרה האנושית.
ב.הפליאה אינה הליך פרשני, אלא עמדה פילוסופית. ראה גם בסעיף הקודם. הפילוסופים הגדולים התבססו על פליאה כשל ילד קטן - מה זה? לאחר מכן אבדה הפליאה ונותרו טכניקות פלפלניות. ברשותך וברשות החברים אעיר כי לעניות דעתי סובל הפורופ הזה מאובדן הפליאה הפילסופית הראשונית, ונטייה לפלפולים 'מתקדמים' אך רחוקים מרוחה המקורי של הפילוסופיה.
ג. אינני מכיר את דרכי לימודך ודרכי לימוד חבריך. אני מכיר את הלימוד המסורתי, ובו נעדרות כל התכונות שמניתי. אך אכן קם דור לומדים דקונסטרוקטיבי גם בקהילת הלומדים הישיבתית - מה טוב ומה נעים. כל פילוסוף גדול יכול להתפאר בכל שדרכו המהפכנית הופכת למובן מאליו עד כי לא מבינים איך אפשר היה לחשוב אחרת. דומני שדרידה וחבריו ישמחו לדעת שבישיבות ובבתי מדרש אחרים לומדים בדרכם מבלידעת כי סוללי הדרך. עם כל זאת - אני קצת מפקפק. עוד תכונה ששמתי ליבי אליה בשיטוט המהיר בפורום היא הנטייה לומר על כל חידוש - אין כל חדש, וזו הדרך המקובלת ללמוד לחשובו לפרש. לעניות דעתי עיון קשוב יורה כי יש הבדל מהותי בין הדרך המקובלת ובין זו שהוצגה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2004 17:21 |
|
| |
רב צעיר
איני יודע איזו מיתודה אמתית יותר, אך הפרשנים הקלאסיים נעו באותם תבניות חשיבה של חז"ל (האם בריסק בכלל הזה, איני יודע) לעומת הפרשנים החדשים שמנסים להסתכל על חשיבת חז"ל 'מבחוץ'.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2004 19:15 |
|
| |
אריק
במובן מסויים אתה צודק, אולם לדעתי דווקא בגלל סיבה זו ממש ראוי ללמוד את דברי החוקרים החדשים. חז"ל אכן לא היו "דוקטורים לתלמוד", אלא אם כבר הם היו יותר בגדר של "משפטנים", זאת אומרת כאשר הם למדו למשל את המשנה הם לא התיימרו לפרש אותה בהכרח בהתאם לדעתו של מחבר המשנה, אלא יותר בהתאם לשיקולים נוספים אחרים (מה שאנו קוראים כיום: הברגה).
כך גם משפטנים כיום לומדים את החוק. הם לא תמיד מפרשים אותו "כפשוטו", אלא הרבה מאוד פעמים הם יוצרים אותו מחדש. זהו ההבדל בין החוקר ששואף לאוביקטיביות, ובין המשפטן שהינו סובייקטיבי מתוך ידיעה ברורה (הנושא הרבה יותר מורכב בתחום הפילוסופיה של המשפט, ויש בכך אסכולות שונות וויכוחים עתיקים, כגון אסכולת דוורקין וכן השופט ברק בימינו, ואכמ"ל, מה עוד שאיני מומחה גדול בתחום זה).
לכן השאלה הגדולה היא באיזה אופן אתה רוצה ללמוד את חז"ל. למשל, אם חז"ל אומרים לגבי אדם שאינו שומר תורה ומצוות שעליו חל הדין של "מורידין ואין מעלין", ואילו כיום הפוסקים אומרים שחילוני הוא בגדר של "תינוק שנשבה" שעליו לא חל הדין.
אם תשאל ד"ר לתלמוד הוא יאמר לך שיש הבדל בין דברי חז"ל ובין דברי הפוסקים המודרנים. ושלמעשה הפוסקים המודרנים לא פוסקים כדעת חז"ל, וזאת משום שינוי בתפיסת העולם הערכית המודרנית לעומת זאת של חז"ל.
לעומת זאת, למדן ישיבתי יטען שבאמת דברי הפוסקים המודרניים הם-הם דברי חז"ל, ושזוהי ההבנה הפשוטה בדבריהם.
מי צודק ? ובכן למעשה שניהם צודקים, כל אחד בדרכו. מצד ההבנה האובייקטיבית הד"ר צודק. אולם לפי ההבנה הסובייקטיבית שנדרשת מפוסק הלכה דווקא הלמדן הישיבתי צודק.
גם הד"ר לתלמוד הרי יודה שכיום יש לנהוג לפי דברי הפוסקים המודרנים ולא כפי דעת חז"ל בנוגע לחילונים, כלומר שהוא בעצם למתודה הפרשנית שלהם במובן מסויים.
על כל פנים, ברור שמדובר על מתודת לימוד שונה לחלוטין, וכבר ציינתי לעיל דוגמה לקריאה מודרנית בחז"ל בספרו של הלברטל. ברור לי שדרכו בהבנת חז"ל שונה באופן מהותי מאשר זו של הרב שך למשל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2004 22:05 |
|
| |
רב צעיר ואריק
כדאילהבחיןביןהקריאה המחקרית וביןהקריאה מביתמדרשו שלדרידה.יש נקודות משותפות אךיש נקודותסותרות. גם החוקר האקדמי וגםדרידה שותפים בניסיון לפרק את הטכסט ממרכיבי מוטיבציות, הטיות כאלה ואחרות. הם שותפים גםבניסיון לאתר את הטכסט הנסתר - את זה שעימו מתפלמס הטכסט הגלוי. אך בעוד החוקר מנסה להיות אובייקטיבי ולחשוף את המקור כשהוא לעצמו, דרידה סובר שהדרך לכך היא על ידי משחק חופשי שיכול להכיל פרשנות עצמית של הקורא [שממילא משחררת את הטכסט ממשמעותו הראשונית המוטה]. נמצא דרידה קרוב יותר ללומדים המסורתים ולחז"ל הדרשנים באופן הלימוד,ולחוקר המודרני במטרות.אם נשאל מה היתה מגמת חז"ל [וכאן אכןספרושל הלברטל חשוב]הרי שהשאלה מסתבכת - מי בפנים ומי בחוץ? אולי החוקר או דרידה אינם בחוץ יותר מחז"ל מהראשונים ומהאחרונים? אולידווקא הםבפנים - אם המטרה 'להיכנסלראש' של חז"ל. כדאילהשתחר מהדיעה הקדומה שהחוקרהוא בחוץ, ומהדיעה הקדומה לא פחות שאיש המסורת הוא בפנים.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2004 23:49 |
|
| |
מופע,
לא אמרתי שויטגנשטיין לא היה פילוסוף. תובנות על השפה ומשמעותה בהחלט עומדות בקריטריונים של השלכות תיאורטיות כלליות, משא"כ הדקונסטרוקציה.
לוינס, שמה שראיתי ממנו (כולל מהקריאות התלמודיות, זו על סוף מסכת נזיר) לא משך אותי במיוחד, ולכן גם לא קראתי את הקריאות התלמודיות (אולי עוד אעשה זאת). בכל אופן, גם אם יש לו תרומה לקריאת התלמוד זה לא הופך אותו לפילוסוף משמעותי. גם למממן של כולל חזו"א יש תרומה ללימוד התלמוד. ובפרט אם מדובר על תרומה להבנת סוגיא זו או אחרת, ולא מתודה חדשה וכללית לקריאתו.
ברור שמי שבא מבחוץ עשוי להכניס רעננות, ועל רעננות דיברתי למעלה.
גם לדרידה יש תרומה בטכסטים שהוא וממשיכיו קראו, ולא על זה היה הדיון.
משה מאיר,
ראשית, ברוך הבא. באשר לדבריך, אני מתחיל לראות טיעון שמציג תרומה תיאורטית מובחנת של דרידה, ולענ"ד זה מוקד הדיון. על כן הייתי שמח להרחיבו.
אם הבנתי את טענתך, את אומר שדרידה היה בעל שורשים קאנטיאניים, שמבחינים בין הפנומנה (הדבר כפי שהוא מופיע לעינינו) לנואומנה (=הדבר כשהוא לעצמו). לדבריך, דרידה המשיך את השיטה הקאנטיאנית בכך שהוא זיהה את הפנומנה עם השפה. לאחר מכן אתה מסביר שהוא טוען שהשפה אינה מצליחה להציג תיאור שיהיה חופף למתואר (=הנואומנה, לשיטתך, אם הבנתי אותה), וישנן שוליים מלעיל ומלבר (חסר ויתר).
כמה נקודות נראות לי בעייתיות בדבריך:
ראשית, רק כרקע, חשוב להבהיר שהעובדה שמישהו ממשיך את קאנט ואוחז בגישתו כשלעצמה אינה אומרת שהוא תרם משהו לפילוסופיה. רבים יכולים לאחוז בעמדותיו של פילוסוף זה או אחר, ובכ"ז לא לתרום מאומה.
אמנם בעיה זו נפתרת אם שמים לב לכך שמעבר לזיהוי של דרידה עם שורשים קאנטיאניים, אתה טוען שהוא תרם את הצעד הבא, כמתואר לעיל.
אלא שבדיוק בשלב הזה, כאשר אנחנו מנסים להציג משנה פילוסופית כללית (אני נזהר מלומר 'שיטתית') של דרידה, דומני שעולות הבעיות.
אינני חושב שזיהויים אלו יש בהם משהו שאינו טריביאלי, ומה שאינו כזה בהם - לדעתי אינו נכון.
אציע כמה נקודות שיבהירו את כוונתי:
1. ראשית, הזיהוי של שפה עם הפנומנה אינו נראה לי. הפנומנה היא הצורה של הדברים כפי שהיא מצויה בהכרה שלנו. השפה היא אמצעי לתאר מילולית את הפנומנה (שהיא תופעה, ולא מילים). אמנם זוהי הדרך היחידה להתייחס לנואומנה, אום איני רוא מדוע הבחנתו של קאנט דרושה לנו בכדי לומר את האמירה שהשפה היא חשובה ואינה מספקת תיאור מלא את המתואר על ידה (יהא מה שיהא).
2. כפי שהזכרתי, הזיהוי של המתואר של השפה עם הנואומנה אינו נראה לי (דומני שזה קשור לתפיסה האוגוסטינית של השפה שהוזכרה בדבריו של מופע. ויטגנשטיין פעל לפני דרידה).
3. העובדה שיש לשפה מגבלות היא ברורה וידועה. הרי כל הפילוסופיה האנליטית מיועדת לתקן את המגבלות הללו, או להתמודד עמן. היא גם תולה את הבעיות הפילוסופיות שלנו בשפה (שלא בצדק, לפחות אם טוענים זאת באופן גורף).
אגב, יש לחלק בין אי חפיפה של השפה כשלעצמה עם המסומן, לבין מה שנוצר בהבנתו של השומע. אנחנו משלימים את השפה באמצעות שכלנו, ואולי אצלנו החללים מתמלאים.
לדוגמא, אחת מיני רבות, מה שהובא במאמר של פרופ' פלדחי הנ"ל, שאוקלידס לא כתב שצריך לבנות משולש שווה צלעות ללא מדידה, הוא ברור לכולנו. על כן דווקא החללים שהדקונסטרוקציה גילתה שם, לא עזרו לנו במאומה, שכן אנחנו השלמנו אותם בעצמנו, ודרידה דווקא שואל אותנו מדוע עשינו זאת? או משעו אוקלידס לא עזר לנו בכך?
בקשר לתלמוד כבר ממש הופתעתי. האם כדי למצוא מקרא סותר להלכה צריך להיות דרידאי? אני לא יודע איך ניתן לומר כך, אם רבותינו, ובעקבותיהם גם אנחנו, עשו ועושים זאת כל הזמן. מה אנחנו עושים כל הזמן אם לא לחפש קושיות וסתירות בכל מקום? את זה תרם דרידה לתרבות האנושית, או לתלמוד? אתמהה.
גם בהמשך דבריך, אפילו אם אתה צודק שמדובר בדקונסטרוקציה. שיהיה. אולם אם זה כבר מצוי בתלמוד, אז מה תרם דרידה. שגם הוא אחז כחכמי התלמוד? ראה סעיף א לעיל (שלאחוז בשיטתו של מישהו אין פירושו לתרום תרומה פילוסופית/תלמודית ייחודית).
אח"כ ראיתי את הערתך בהודעה המאוחרת שיש נטייה לומר אין חדש, ואני מסכים לה לא במעט. אולם בכ"ז הדבר דורש חידוד והנמקה. לפעמים ההגדרה וההמשגה של דרכי חשיבה וניתוח ידועות היא תרומה משמעותית כשלעצמה. אולם את זה עליך להראות במקרה דנן. מה הוסיפה ההמשגה הדרידאית, או המינוח, למה שידענו והבנו קודם לכן?
לגבי חידוש הפליאה, אין לי אלא לחזור על מה שהערתי כבר כמה פעמים למעלה, שבזה הוא ראוי לכתר אחר, אולם לא לכתר הפילוסוף. זוהי השפעה תרבותית, או אמנותית, או פסיכולוגית. אולם זו אינה פילוסופיה.
אידך,
דווקא ממך הייתי שמח לשמוע בדיוק מה דעתך עליהם. אם הבנתי את רמזיך נכון, כי אז נראה לי שזה יכול לעזור לי להרגיש טוב יותר עם דעותיי ה'קדומות'.
לב העמק,
כעת ראיתי שחזרתי על חלק מדבריך. מחילה.
אני לא ממש מבין מדוע עברנו לדון בהבחנה בין חוקרים ולומדים מסורתיים, או בהלברטל. בכל אופן, אשמח לראות חידוש קונקרטי של דרידה בקריאת התלמוד, שתהיה לו משמעות תיאורטית כללית.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2004 23:58 |
|
| |
רב"צ,
עוד משהו אחד. דומני שאיני מסכים הד"ר ינהג כמו הלומד הישיבתי להלכה. הד"ר האידיאולוגי, זה שמזדהה דתית עם דרכו הלימודית יפסוק אחרת. הוא פונדמנטליסט ששואף לשחזר את מה שהיה ולנהוג כמו שהמקור מחייב.
ראה, למשל, מאמרו של מנחם כהנא על מחקר ולימוד ישיבתי (המקור נמצא במאמרי ב'אקדמות' ט) והתייחסותו לרבו הרא"ש רוזנטל בדיוק בנקודה הזו.
במקרה בנושא היחס לחילונים נוח מאד לאמץ את עמדת הפוסקים של ימינו, אולם זו לא אינדיקציה לשאלת החומרות המתחדשות וכדו'.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2004 00:13 |
|
| |
משהמאיר
ייתכן ולא הסברתי את עצמי טוב, לא התכוונתי שהחוקרים התלמודיים הולכים בדרכו של דרידה, אלא התכוונתי לכך שהקריאה שלהם בספרות חז"ל מראה שחז"ל עצמם הלכו בדרך זו; וזאת בעוד שהקריאה ה"מסורתית" רחוקה מכך כרחוק מזרח ממערב, ואף רואה בקריאה זו "כפירה".
תוקן על ידי - רב_צעיר - 15/10/2004 0:40:05
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2004 00:37 |
|
| |
מיכי
תודה על הברכה
1. לא זיהוי התופעה והשפה,אלא הקבלה.מערך הטיעונים שטען קאנט על התופעה וההכרה המכילה אותה,יכול להיטען- פחות או יותר על השפה.המכנה המשותף-היות בתודעה.
2.האם צריך את קאנט כדי לטעון טיעונים שכאלה על השפה? אפריורית לא. מעשית-עד שלא הורה קאנט כי מרכיבים שנחשבו כחלק מהיש הם חלק מהתודעה, לא טען איש כי השפה אינה שיקוף היש אלא רשות לעצמה המתעצבת על ידי גורמי פנים. נחשפו בעיות בשיקוף של השפה, אך היא לא שוחררה מהיש, ולכן המחשבה על דקונסטרוקציה לא עלתה על הדעת.
3. כל פילוסוף של הלשון עוסק באנליזה של השפה, ודרידה בכלל זה. יש חידושים עדינים בתוך קבוצת התייחסות, צריך לשים להם לב, לא לתת להם מעמד של מהפכה אך גם לא להתעלם מהם. השיבה אל השפה הכתובה, אל מעשה הקריאה,ראייתו כישות בפני עצמה המשתחררת מהמתואר, ישום השחרור על ידי הרס השפה ובנייה אחרת מחדש, הבחנת היתר והחסר לא כבעיות אלא כמהות, כל אלה יוצרים קול ייחודי בתוך קהילת יוצרים שלימה.
4. ההבחנה כי התורה כשהיא לעצמה שונה מהתורה על פי המשנה, והמשנה כשלעצמה שונה מהמשנה כפי שנקראה על ידי הגמרא - גם אם נראית פשט פשוט,דורות רבים לא היו מסוגלים להכיל תובנה זו, וגם היום רבים וטובים לא כך קוראים ולומדים. כפי שצריך היה את קאנט להבחין- עד הסוף - בין תופעה ליש, כך צריך היה את המהפכה שהובילה חלק מהלומדים להכיר בהבדל שבין המפורש לפירוש. דרידה לא היה היחיד ולא הראשון, אך שוב יש לו תרומה משלו.התרומה נחלקת לשניים: גם באימוץ קריאה מפרקת של הסוגיה - למקורות המרכיבים, לקולות השונים,הגלויים והסמויים. גם לאפשרות כי כאן עמידה על דעת חכמים וכניסה לתודעתם שלהם.
5. הפירוק מעמיד את החכמים כאנשים שעולמם החילוני [קרי אנושי ללא השפעה של התגלות או אלוהות] הוא המוביל את מפעלם.אם אכןראייה זו היתה כל כך טריוויאלית וברורה מאליה, היה עולמנו הדתי כשהוא לעצמו ויחסו לחילוניות שונים בתכלית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2004 00:54 |
|
| |
מיכי
אינני מסכים כלל לקביעה שלך בנוגע לד"ר האידיאלי. ראשית יצא לי להכיר לא מעט לומדי תלמוד באוניברסטיה וכן מרצים ופרופסורים, כולם אנשים נאמנים להלכה כמות שהיא עד אחרוני האחרונים, ולא רואים שום סתירה בין עמדתם הדתית ובין מחקרם המדעי.
אינני מתכוון ל"תורת שתי האמיתות" של ימי הביניים, אלא אני מתכוון על הבדלי תפיסה מהותיים בין החוקר האקדמי ובין הלומד הישיבתי.
הלומד הישיבתי הקלסי יוצא מתוך נקודת הנחה לפיה ההלכה מעולם לא התפתחה. המשנה מפרשת את פשט התנ"ך, הגמרא מפרשת את פשט המשנה, הראשונים מפרשים את פשט הגמרא והאחרונים מפרשים את פשט הראשונים.
אם נאמר זאת בשפה ציורית, אזי יוצא שכשמשה רבינו ירד מהר סיני הוא לא הוריד איתו רק את לוחות הברית, אלא גם את המשנה ברורה ואת חידושי רבי חיים מבריסק.
לעומת זאת, החוקר האקדמי יוצא מתוך נקודת הנחה לפיה ההלכה אכן התפתחה במהלך הדורות. ברור לו שבהרבה מקרים כאשר בעלי התוספות 'מפרשים' את הגמרא בפילפוליהם הם למעשה מחדשים הלכה שנוגדת את פשט הגמרא. וכן האמוראים עושים באוקימתות שלהם למשנה וכו'.
לפיכך, לחוקר האקדמי אין בעיה לומר: נכון שבתלמוד כתוב A והפוסקים של ימינו אומרים B, אבל אני מקבל את B לא משום ש A=B, אלא משום סמכותם של פוסקי ימינו ("השופט אשר יהיה בימים ההם"). וזאת בניגוד ללומד הישיבתי שמקבל את פוסקי ימינו משום שבתמימותו הוא משוכנע שאכן A=B.
אני מכיר את הגישה של "חדש ימינו כקדם", היינו הגישה שמנסה לחזור ל"פשט התלמוד", גישה זו קיימת כבר אצל המהר"ל מפראג (ידועים דבריו שהקב"ה מעדיף את מי שפוסק מהגמרא וטועה), הגר"א, הדרדעים (אלא שאצלהם הרמב"ם הוא מייצג פשט הגמרא, דבר שהוא נכון במידה במסויימת, אבל אע"פ כן בעייתי), הרב גדליה נדל ועוד ועוד.
לדעתי זוהי נאיביות גמורה, אם אתה טוען שהאחרונים לא הבינו פשט בראשונים, והראשונים לא הבינו פשט בגמרא, ואתה רוצה לחזור לפשט הגמרא, מדוע לעצור דווקא כאן ?
האם הגמרא הבינה פשט במשנה ? האם המשנה הבינה פשט בתנ"ך ?
חוקר בלתי משוחד לא יטען כך לעולם, רק אותם תמימים שמרשים לעצמם "להעז" ולחלוק על הראשונים, אבל לפתע נעצרים כאשר הם מגיעים לחז"ל יכול לטעון טענה כה מגוחכת.
תוקן על ידי - רב_צעיר - 15/10/2004 0:57:52
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2004 01:34 |
|
| |
משהמאיר
כתבת:
"עוד תכונה ששמתי ליבי אליה בשיטוט המהיר בפורום היא הנטייה לומר על כל חידוש - אין כל חדש, וזו הדרך המקובלת ללמוד לחשובו לפרש."
תנוח דעתך, אין כל חדש בביקורת שלך כלפי הפורום שלנו, וגם את טענתך זו ממש כבר טענו לא פעם כלפינו ...
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2004 02:19 |
|
| |
רב"צ,
לא דיברתי על ד"ר אידיאלי, אלא על ד"ר אידיאולוגי. אותו אחד שחושב שהוא לומד תורה בדרכו נכון יותר, וממילא זה רצון ה'. והוא יכול להיות יהודי ירא שמים לא פחות מהלומד הישיבתי, אולם דרכו היא שונה.
העובדה שיש אחרים היא ידועה וברורה, אולם היא לא סותרת את דבריי. ראה את המאמר ההוא, וגם את פולמוסי עם הרב בני לאו ב'אקדמות' על הרא"ש רוזנטל בדיוק באותה נקודה.
אני, למשל, לא מוכן לקבל את השופט אשר יהיה בימים ההם במובן הזה שתיארת. אני לא מוכן לנתק הלכה מאמת, ולכן החכם שבימיי בעיני מייצג אמת ולא רק סמכות הלכה פורמלית.
אני, למשל, שייך לאותם נאיביים שחושבים שפסיקת חכמי דורנו היא היא פירוש דברי חז"ל, אלא שזה בהסתכלות שלנו כיום שאיננו יכולים וצריכים להשתחרר ממנה. מבחינתי, אכן, A=B.
מעבר לכך, מיהו החכם שבימיי. רוב הד"ר האידאולוגיים (לא היאידאליים) לא מכירים באותן סמכויות הלכתיות שמכירים בהן הלומדים הישיבתיים. האם באמת הדוקטרים האידיאולוגיים הטיפוסיים יחמירו בכל החומרות החדשות של פוסקי דורנו?
דומני שזה נאיבי.
דברי המהר"ל שמעדיף את הפוסק מהלמוד על מי שפוסק מספרים אינם נוגעים לדיון כלל ועיקר. לענ"ד זו פשוט טעות. מהר"ל אינו מדבר על כוונת חכמי התלמוד עצמם, אלא מה שאני אבין בתמוד בעיוני השכלי, ולא להסתמך על מקורות סמכות גרידא. זה ממש ההיפך מהפונדמנטליזם שתיארתי.
הנאיביות שאותה אתה מתאר, אכן ממשיכה בתהליך מונוטוני רציף גם לעבר מהקרא (את פירושי התלמוד למקרא גם בודקים לאור מקבילות ולאור שיקולי פשט). זה תהליך סוציולוגי מורכב של השתחררות מסמכויות ומדוגמות, ולכן הוא לא מסתיים במהירות.
לגבי השאלה מה הוריד משה רבנו, כבר דיברנו באשכולות אחרים, ולא עלה אף מקור אחד שאומר זאת. יש כמה טועים שלא שמים לב לשטות שבדבריהם, ולכן הם חיים באשליה הזו. אולם זו ממש לא הגישה המסורתית, וכבר שוחחנו על כך.
משה,
באשר לדבריך בסעיף 5, אומר רק שאני מאלה שמאמינים אידיאולוגית בטענה שברישא (אם הבנתי אותה נכון), לפחות בגוונים מסויימים. ובכ"ז אצלי לא נגררת ממנה הסיפא. יחסי לחילוניות שונה לחלוטין מיחסך (כפי שאתה מכיר היטב בעקבות הויכוח שלנו ב'אקדמות'). אינני רואה קשר הכרחי ביניהן.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2004 07:52 |
|
| |
הערת שוליים:
משה מאיר, רב תודות לך על ההסברים הבהירים! נדמה שבזכותך, גם דברי מיכי הופכים ברורים יותר ויותר (לפחות עבורי - מיכי, אתה כבר יודע שלא פשוט לגרום לכך שאבין, ואני מודה לך מקרב לב על הניסיונות החוזרים ונשנים, שנראים משתלמים יותר ויותר).
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2004 09:38 |
|
| |
מיכי
אני חושש שלא הצלחתי כל כך לרדת לסוף דעתך. כתבת:
"אני, למשל, לא מוכן לקבל את השופט אשר יהיה בימים ההם במובן הזה שתיארת. אני לא מוכן לנתק הלכה מאמת, ולכן החכם שבימיי בעיני מייצג אמת ולא רק סמכות הלכה פורמלית."
כאן אני רוצה להבין, האם אתה מתכוון לכך כפשוטו, זאת אומרת שלמשל פירוש החזון אי"ש למושג "תינוק שנשבה" הוא פשט דברי חז"ל ? או שההיתרים ללקיחת ריבית, וכן עשיית עסקים עם נכרים שנמצאים בתוספות אכן מייצגים את פשט סוגיות התלמוד ? (וכן האם האוקימתות של האמוראים מייצגים את "פשט" המשניות והברייתות ?)
וכמובן שאין שום קשר בין התקופה בה חיו אותם פוסקים, כלומר בעלי התוספות שחיו במציאות בה יהודים היו מוכרחים לנהל עסקים עם נכרים, או החזון אי"ש שחי במציאות של ימינו בה היתר זה נתפס ללא-מוסרי ?
יש עוד הרבה מאוד דוגמאות לכך, ואטו כי רוכלא איזיל ואימני.
כעת, אם תטען שאכן אותם פוסקים פירשו את פשט הסוגיה, מבלי לנסות "להבריג" לתוכה את תפיסת עולמם הערכי - אין לי מה להתווכח איתך - אם כי קשה לי מאוד להאמין שכך אתה סבור.
ואם תאמר שאין כוונתך לכך במובן הפשטני, אלא שאותם פוסקים הבינו את "עומק" כוונת חז"ל וכו' וכו' - אזי אתה למעשה חוזר על אותם דברים שאני עצמי טענתי.
אגב, יצויין שיטת הרמב"ם בהלכות ממרים, שכל בית דין יכול לחלוק על קודמו בענייני סברה אפילו אם הוא קטן יותר בחכמה ובמניין. כך שלשיטתו אין בכך אפילו טענה "מהפכנית" שיוצאת מגבולות כללי ההלכה (וכבר הקשה הכס"מ לגבי סמכות התלמוד והדברים ידועים).
תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 15/10/2004 11:29:36
|
|
|
|
|
|
