מה היה שם?

תלמוד ירושלמי ברכות פרק ה ה"א:

"אמרין עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק את תפילתו והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו אמרו לו תלמידיו רבי לא הרגשת אמ' להן יבא עלי ממה שהיה לבי מתכוין בתפילה אם הרגשתי ".


תלמוד בבלי ברכות דף לג עמוד א:

"תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא".


תוספתא ברכות פרק ג הלכה כ:

"אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל ונשכו ערוד ולא הפסיק הלכו תלמידיו ומצאוהו מת על פי חורו אמרו אילו לאדם שנשכו ערוד אילו לערוד שנשכו לבן דוסא".


מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וארא סימן ד:

"מעשה ברבי חנינ' בן דוסא שהיה עומד ומתפלל בא ערוד ונשכו וברחו התלמידים, אחר שעה באו ומצאו אותו ערוד מת מושלך ע"פ חורו, אמרו ווי לו לאדם שנשכו ערוד ויי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא".

מה היה הסיפור?

תלמוד ירושלמי ברכות פרק ה ה"א:

"אמרין עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק את תפילתו והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו אמרו לו תלמידיו רבי לא הרגשת אמ' להן יבא עלי ממה שהיה לבי מתכוין בתפילה אם הרגשתי ".

תלמוד בבלי ברכות דף לג עמוד א:

"תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא".

נראה לענ"ד שניתן להבחין בהבדל בין התאור בבלי לבירושלמי (כפי שהרבו לעשות לאחרונה) כביטוי לאופי של החיים הדתיים בשתי התקופות והמקומות.
בא"י המלחמה בכוחות הרע (יצר הרע?) נעשית באופן טבעי, מאליה. ר' חנינא בכלל לא מודע למקרה הניסי שהוא הגיבור שלו.
לעומ"ז בבבל יש צורך בהתמודדות מודעת. אח"כ גם צריך לבוא בהצהרות אל בית המדרש, מה שמיותר בא"י. (אם כי התלמידים מתפלאים).
התוצאה הסופית זהה, אבל הדרך להגיע אליה שונה באופן מהותי.

אמנם לבסס תאוריה על מקרה אחד זה לא מוצדק, אבל דומה שההבחנה עולה בקנה אחד עם עניין כלל עניין "תורת א"י", ואכמ"ל.

למימוני.

לחסידים מימי המשנה הגעתי דרך חסידי אשכנז, לאחר ששאלתי את עצמי אם ה"חסידות" שורשה הוא במלה "חסד", עם מי עשו חסידי אשכנז חסד, בטח לא עם גופם, או עם גופם של אחרים, וכאשר בחנתי את חסידי הבעש"ט שאלתי עם מי עשו הם חסד, ומהו פירושו של המאמר: "איזהו חסיד המתחסד עם קונו", (זוהר משפטים קיד ע"ב וופנחס רכב ע"ב). ומשם הגעתי לחסידי המשנה ולשני מאמרים נפלאים של פרופ' ש. ספראי שנדפסו בקובץ מאמריו "בימי הבית ובימי המשנה" (הוצאת הספרים ע"ש מאגנס, האוניברסיטה העברית תשנ"ד: "משנת חסידים בספרות התנאית", מתוך "והנה אין יוסף", לזכרו של י' אמוראי תשל"ג עמודים 136-135 והמאמר "חסידים ואנשי מעשה" מתוך ציון, ספר היובל שנה נ , עמודים 154-133.

מיהו חסיד?

החסיד מוגדר באנציקלופדיה התלמודית כרך ט"ז עמוד שפה, כמי ש: "זריז במצוות ומחמיר על עצמו לפנים משורת הדין, וכן מוותר משלו בכל דבר שיש בו צד איסור".

אך לדברי פרופסור ספראי, החסיד הוא "יותר מזה".

בפתיחת מאמר "חסידים ואנשי מעשה", הוא כותב: "מימי שמעון בן שטח ועד סופה של תקופת התנאים, קיימת היתה תנועה או זרם רעיוני – חברתי של אנשים שנתכנו חסידים, חוג זה היה קרוב לעולמם של הפרושים והחכמים אך לא זהה עמו, החסידים התייחדו בתפיסתם הדתית ובתחושתם הבלתי אמצעית את קרבתם לאלוקות ... למשנת החסידים היה ייחוד משלה, ייחוד של אמונה ללא סייג שלא יארע כל רע למי שעושה את המעשה הטוב. אמונה שלא תבוא עליו רעה בין מצד אדם ובין מצד הטבע. העומד בתפילה לפני בוראו לא יפסיק בין אם נחש כרוך על עקבו ובין עם המלך עובר ושואל בשלומו...".

ולאחר הקדמתי זו, סיפורו של הערוד, המופיע בגמ' לאחר דברי המשנה בברכות דף ל עמוד ב: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. *אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק*.

הגמ' בדף לב עמוד ב, מגבילה את ההמנעות מהפסקה בתפילה, לאם המלך השואל בשלומו הוא מלך ישראל, אך אם המלך השואל בשלומו הוא מלך עכו"ם, יש להפסיק את התפילה ולענות לו, מפני שאי התגובה עלול לסכן את חיי המתפלל.

"אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו. אמר רב יוסף: לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם פוסק...".

בהמשך דבריה מביאה הגמרא את הסיפור: "תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם (דברים ד') רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב (דברים ד') ונשמרתם מאד לנפשתיכם, כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום - היית מחזיר לו? - אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? - אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. - אמר לו: והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר - כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים - על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום".

לכאורה, החסיד בסיפור זה עשה שלא כהלכה, שהרי הוא סיכן את נפשו, וכי מניין היה לאותו חסיד לדעת, שהשר "יבלע" את סיפורו, ויניח לו לנפשו, והרי אין סומכין על הנס.

ואכן, לשאלה זו התייחס המהרש"א בחדא"ג שם, וכתב: "וחסיד זה גם שלא ידע אם יתפייס ההגמון מ"מ לא פסק להשיב לו שלום, שלא היה חושש לסכנה כמו במלך עכו"ם ואנס שאמרו להפסיק".

אלא שתירוצו אינו מספיק, שהרי מדבריו של אותו הגמון כפי שהובאו בגמרא משמע, שהיה בסמכותו להרוג את החסיד על אשר פגע בכבודו, ומדוע לא חשש אותו חסיד? והרי על האדם גם להחמיר בספק פיקוח נפש?

גם הנודע ביהודה (צל"ח שם), מתייחס לשאלה זו, והוא עונה: החסיד ראה שהשר הקדים לו שלום ולכן היה בטוח שהוא אדם "מתורבת" שלא ימהר להורגו לפני שהוא ישמע את הסברו לאי ענייץ ה"שלום".

אלא שגם הסברו תמוה, שהרי דברי הגמרא המחלקת בין מלך ישראל למלך עכו"ם, הם על דברי המשנה "ואפילו המלך *שואל* בשלומו, שלדברי הצל"ח מלך השואל בשלום אחרים הוא מלך מתורבת, ואעפ"כ הגמרא כותבת, שיש להפסיק בתפילה ולא להסתמך על סיפורים משכנעים.

אך לדברי פרופ' שמואל ספראי, ההסבר להתנהגותו של החסיד הוא פשוט: מנהגם של החסידים היה לקחת צ'אנס, מאחר שהם האמינו שלא יקרה להם דבר.

סיפורו של רבי חנינא בן דוסא שהיה מגדולי החסידים, (ראה על חסידותו במסכת תענית מדף כד עמוד ב'), מופיע בהמשך דברי הגמרא שם, שלכאורה, בנוסח הבבלי אינו ענין להפסקה בתפילה, אלא לדברי המשנה אפילו "נחש כרוך על עקבו", אך בדברי הירושלמי, הוא המשך לסיפורי החסידים על הפסקה בתפילה בעת סכנה:

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ה ה"א:

"אפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק ... אמרין עליו על רבי חנינא בן דוסא שהיה עומד ומתפלל ובא חברבר והכישו ולא הפסיק את תפילתו והלכו ומצאו אותו חברבר מת מוטל על פי חורו אמרו אי לו לאדם שנשכו חברבר ואי לו לחברבר שנשך את ר' חנינ' בן דוסא, מה עיסקיה דהדין חברבריא? כד הוות נכית לבר נשא אין בר נשא קדים למיא חברברא מיית ואין חברברא קדים למיא בר נשא מיית אמרו לו תלמידיו רבי לא הרגשת אמ' להן יבא עלי ממה שהיה לבי מתכוין בתפילה אם הרגשתי אמר רבי יצחק בר אלעזר ברא לו הקב"ה מעיין תחת כפות רגליו לקים מה שנאמ' רצון יריאיו יעשה ואת שוועת' ישמע ויושיעם".

כדי לא להאריך אסיים כאן, ואתייחס לדבריך:

<"כמדומה שיש שם גם הסבר נוסף בגמרא, לגבי המים שיצאו לו לר' חנינא, והנחה שבשעה שהערווד נושך, ממהרים שניהם, האיש הנשוך והערווד, להגיע למים, אלא שר' חנינא נעשה לו נס ויצאו לו מים תחילה?">

דבריך אינם בגמרא אלא בדברי רש"י בפירושו על הגמרא שם, בשם הבה"ג, שמצא כן בירושלמי, ("לעיני רש"י לא נגלו הרבה מאמרי הירושלמי ולכן לא הרבה להביא את הירושלמי בפירושו לבבלי ובקצת מקומות יש שמביאו בשם אחרים שהביאוהו והוא עצמו לא ראה את המאמר בירושלמי, וכהוכחה הוא מביא את דברי רש"י שהבאתי זה עתה, וראה את המשך הדברים בראש הירושלמי הוצאת וילנא, במילואים לשערי חומת ירושלים שער ד, בד"ה וכן נראה שגם, עפ"י דברי זכריא פרנקל, (ולכן הושמטה הקדמה זו מכמה הוצאות של הירושלמי), דברי הירושלמי מובאים גם על הגליון בפירושו של הרב נסים גאון.

דברי הבה"ג הם בספר הלכות גדולות סימן א - הלכות ברכות פרק חמישי עמוד נח:

"ת"ר מעשה במקום אחד שהיה בו ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו את ר' חנינא בן דוסא, אמר להם הראוני את חורו, הראוהו את חורו והניח עקיבו עליו נשכו ומת ערוד נטלו על כתיפו והביאו לבית המדרש, אמר להם בניי ראו שאין ערוד ממית אלא חטא ממית, באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד אוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא. (ירושלמי פ"ה) אמרינן במערבא כל מי שנשכו ערוד, אם הוא קודם למים מת ערוד ואם ערוד קודם למים מת אדם, ורבי חנינא בן דוסא היה מתפלל ונשכו ערוד זמן לו הקב"ה מעין תחת עקבו ונגעו רגליו במים ומת ערוד".

<"כמדומה שיש שם גם הסבר נוסף בגמרא, לגבי המים שיצאו לו לר' חנינא, והנחה שבשעה שהערווד נושך, ממהרים שניהם, האיש הנשוך והערווד, להגיע למים, אלא שר' חנינא נעשה לו נס ויצאו לו מים תחילה?">

סיפור המים והקדימה הם בירושלמי, ובדברי הבה"ג , אם כי נראה לי, שהדברים הם הרכבה של שני סיפורים, סיפור הבבלי ללא המים, וסיפור הירושלמי עם המים, אם כי ייתכן שסיפורו של רש"י הוא הרכבה של סיפור הירושלמי על סיפור הבבלי.

<"על כל פנים, נראה שיש גרעין משותף לכל המעשים האלו. ר' חנינא התפלל, ונושך בידי אותו בעל חיים שאינו ידוע לי (או לנו) - הערווד הוא החברבר.

מצטער. לפי סיפור הבבלי הוא לא התפלל, אלא שנקרא לעזור מהיותו מלומד בנסים.

<"עד כמה שזכור לי, רש"י מפרש שזו הכלאה בין נחש לצב, ונראה שהכלאה כזו אינה אפשרית. הרי שאם אין מדובר ביצור דמיוני, לא ידעו בדיוק מה מקורו">.

מקורו בחולין דף קכז עמוד א:

"אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב, לימים יצא ערוד מביניהם".

<"למרות שר' חנינא היה אמור למות מן הנשיכה, בפועל הערווד הוא שמת. אין הסבר טבעי לאירוע זה - אם כי המעשה במים אמור לספק את המרכיב הזה - והמסקנה היא שה' עשה לו נס">

איני יודע מדוע נאלץ המספר לספר על סיפור המים, אא"כ להרבות בנסים, ובא להורות על נס בתוך נס. שהרי לפי דברי הירושלמי, "רפואת" המים היא תופעה טבעית, הקובעת מי ימות ומי יחיה, ואני תמהה האם לא היה זה נס יותר גדול, ללא המים?

<"מתוך גרעין זה יכלו להתפתח גרסאות נוספות. כיצד יצא ר' חנינא לפרסם את הנס לתלמידים, ואפילו כיצד יצא ר' חנינא בכוונה תחילה לציד ערוודים>

או שהסיפור השתבש עד שהוא הגיע מבבל, לא יהיה זה הסיפור היחידי שהשתנה במסעותיו.

<"מתוך הגרסה שמציגה את ר' חנינא כצייד ערוודים, נראה שהערווד נתפס כמין שד או מכשפה, או דרקון בסיפורים עממיים, ולא כסתם בעל חיים מזיק. אפשר אם כן שחברבר הינו גרסה יותר נפוצה ויותר טבעית של המזיק, בעוד שהערווד עצמו הוא יצור על טבעי, שצריך כוחות על טבעיים כדי להאבק בו">

בערוך השלם של קאהוט, בערך חברבר, נטען שהערוד והחברבר הם אחד, ו"החברבר" אינו בא אלא לתאר את החברבורות שעל עורו.

<"וכדאי מן הסתם לעיין במהדורת שטיינזלץ כדי לראות כיצד הוא מבאר את טיבו של הערווד">

מהיכן אתה חושב לקח שטיינזלץ את תיאוריו?

שכחתי להוסיף:

לדברי פרופסור ספראי (משנת חסידים בספרו התנאית עמוד 150),ההבדל בין סיםורי הבבלי והירושלמי הוא בגישתם להתנהגות החסידים שבין הבבלי והירושלמי, שהבבלי משבח את "אמונתם", אך הירושלמי לא שמח עם התנהגותם, והוא מביא את הסיפור המובא בתלמוד הירושלמי מסכת תרומות פרק ח ה"ג, המספר על זלזולו של חסיד באיסור שתיית מיים מגולים, לדברי פרופסור ספראי, אותו החסיד לא זלזל בדברי החכמים אלא בסכנה, ולכן נענש, שנאלץ לדרוש ביום הכיפורים כשצלוחית של מים בידו :

"מעשה בחסיד אחד שהיה מגלגל בגילוי יין פעם אחת לקת בדלקת וראו אותו יושב ודורש ביום הכיפורי' וצלוחית של מים בידו חד בר נש איגלי ליה גרב דחמר אזל בערובת צומא רבא למישפכיניה חמתיה חד אמר ליה הביה לי נישתייה אמר ליה לאו מגלי הוא אמר ליה הביה לי ומריה דצומא ליקום לא אספק מישתי עד דאיתחלחל".

.


ואף אחד לא יאמר מלה על ההומור המצוי בסוף הגירסה בבבלי?

אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בחנינא בן דוסא...

מואדיב
ההומור בתוספתא משובח יותר!

ואילו הן שלוש הגירסאות:

בבלי.אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא".

[הערוד אקטיבי וגם ר' חנינא כך, "פוגע" בערוד]

תנחומא.אמרו ווי לו לאדם שנשכו ערוד ויי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא".

[שילוב של שתי הגרסאות. ומנוסח באופן הכי אינפורמטיבי]

תוספתא.אמרו אילו לאדם שנשכו ערוד אילו לערוד שנשכו לבן דוסא".

[כאן כבר הערוד נופל לתוך הבור שהוא כורה .בנסיון כושל לנשוך את ר"ח. cartoon משובח...]







הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

באשר למושג "חסד" במקורו המקראי ובלשון המשנה. י"ל כי סטיה מן הנורמה והרגילות, לפנים או לחוץ משורת הדין, תקרא חסד. וזאת לטוב ולמוטב. שכן גם על סטיות שליליות אומר הכתוב "כי חסד הוא"

נישטאיך

תודה על המקורות הרבים. לא באתי אלא להעלות השערות, והשערות אינן יכולות להתחרות עם בקיאות ועובדות.

אשמח, בל"נ, לעיין בספרים של ספראי שהמלצת עליהם.

רק זאת אוסיף בנוגע למחלוקת בין חכמים לחסידים, שגם בבבלי מצאנו ברייתא או צמד ברייתות. לאחר שנאמר שמותר להרוג נחשים ועקרבים בשבת, נאמר שאין רוח חסידים נוחה מזה, ועל זה נאמר עוד שאין רוח חכמים נוחה מן החסידים הללו...

לגבי המחלוקת אם מותר לאדם לסכן עצמו, שהבנתי מדבריך שהיא מחלוקת עתיקה, הרי היא התגלגלה הלאה, עד לרמב"ם ועד ימינו. שהרי הרמב"ם פוסק שאסור לאדם לסכן עצמו אלא רק בשלוש עבירות החמורות, ואם מת בשל מסירות נפשו חייב! ואילו הסמ"ג ואחרים חלקו על זה וסברו שאין איסור למסור עצמו אך רשאי לעשות כן. (לא שאתה צריך שאזכירך על כך, אלא שכתבתי כן להרחבת היריעה).

הנחות היסוד שמאחורי הגישות האלו אומרות דרשני.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הרמב"ם המענין ביותר בנושא משנת חסידים הוא בפ"ה ה"ח מהלכות יסודי התורה:
נשים שאמרו להם גויים, תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, ואם לאו, נטמא את כולכם--יטמאו את כולן, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם גויים, תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו, נהרוג את כולכם--ייהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם ייחדוהו להם ואמרו, תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם--אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי, ייתנו אותו להם, ואין מורין להם כן, לכתחילה; ואם אינו חייב--ייהרגו כולם, ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

מקור דברי הרמב"ם שאין מורין לו כן לכתחילה הוא מהירושלמי תרומות פרק ח הל"ד:
תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפי' כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו א"ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ורבי יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ואזיל ליה ללוד גבי ריב"ל אתון ואקפון מדינתא אמרו להן אין לית אתון יהבון ליה לן אנן מחרבין מדינתא סלק גביה ריב"ל ופייסיה ויהביה לון והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי ולא אתגלי וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי אמר ליה ולמסורות אני נגלה א"ל ולא משנה עשיתי א"ל וזו משנת החסידים
כלומר מעיקר הדין מותר למסור את האדם המבוקש לגוים שרוצים להרגו אך אין זו משנת חסידים ולכן אין מורין כן לכתחילה. השאלה הבסיסית היא מה זו משנת חסידים, אולם הקושיה יותר חזקה לדעת הרמב"ם עצמו שסובר שאסור להחמיר בפיקוח נפש מדוע כאן פסק להחמיר על סמך משנת חסידים?

מיימוני,
נראה לי שההבדל בין הרמב"ם לסמ"ג בנוי על השאלה הבסיסית מהי תכלית התורה. לדעת הרמב"ם במורה יש מצוות שהם על צד הכוונה הראשונה ויש שהן על צד הכוונה השניה. עיקר תכלית האדם היא לדעת את השם ולכן אם בן אדם מוסר את נפשו על מצוות שהם על צד הכוונה השניה, הרי הוא מאבד את האפשרות להגיע לתכלית האמיתית, אולם רבותינו האשכנזים סברו שעיקר תכלית האדם היא בקיום המצוות (ניתן להוסיף גם באהבה ויראה) וא"כ עקרונית אין הבדל בין המצוות השונות, אלא שהתורה פטרה ממסירות נפש בשאר המצוות, אולם מעיקרא דדינא אין הבדל ולכן המחמיר תבוא עליו ברכה.


תוקן על ידי - אריק123 - 12/10/2004 9:58:51

לי נראה,
שהשאלה העיקרית כאן, היא מה הוא המסר שחכמים רצו להעביר לנו. (דרך אגב מדובר באותם חכמים שבדר"כ לא היו ממשיכים ישירים של הקבוצה החסידית שנישטאיך הזכיר, מה שמחדד את הענין כפליים)

מה היה שם הסטורית גם פחות חשוב , ובעיקר נראה שאנחנו לא ממש יכולים לדעת. (שאלה של פרשנות דברי חכמים, ואמון/אי אמון בהם, שכבר נידונה ארוכות בעבר...)
יום נעים.

תוקן על ידי - אישציפור - 12/10/2004 10:48:34

מיימוני,

מן הראוי באמת לבחון לאור דבריך בתגובתך




"לגבי המחלוקת אם מותר לאדם לסכן עצמו, שהבנתי מדבריך שהיא מחלוקת עתיקה, הרי היא התגלגלה הלאה, עד לרמב"ם ועד ימינו. שהרי הרמב"ם פוסק שאסור לאדם לסכן עצמו אלא רק בשלוש עבירות החמורות, ואם מת בשל מסירות נפשו חייב! ואילו הסמ"ג ואחרים חלקו על זה וסברו שאין איסור למסור עצמו אך רשאי לעשות כן. (לא שאתה צריך שאזכירך על כך, אלא שכתבתי כן להרחבת היריעה).

הנחות היסוד שמאחורי הגישות האלו אומרות דרשני"

מהי הנחת היסוד והבסיס הרעיוני/ הגיוני/רציונלי שעומד מאוחרי קביעות הרמב"ם בעניין איסורי והיתרי הלכות מסירות הנפש – ואולי מי שמבין את הנחות היסוד של הצד יוצגו גם כן בצורה מסודרת

הרמב"ם ושיטתו:(בקיצור נמרץ)

מידת הגבורה אליה מחובתו של האדם לשאוף אליה היא תכלית מסירות הנפש, והגבורה היא המידה האמצעית בין רך הלבב, לבין המוסר עצמו לסכנות – והוא מפרט
"והרבה פעמים יטעו בני האדם באלו הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות טוב, ומעלה ממעלות הנפש, פעמים יחשבו הקצה הראשון טוב, כמו שיחשבו המסירה לסכנות – מעלה ויקראו המוסרים עצמם לסכנות גבורים, וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המידה, רצוני לומר: שהמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכוונה, ופעמים ינצל במקרה – יחשיבוהו בזה ויאמרו עליו שהוא גבור, ופעמים יאמרו על פחות הנפש שהוא סבלן…."

הקדמה לאבות ש"פ פ"ד)

למיימוני.

צדקת. גם המחלוקת בין החכמים לחסידים, בענין הריגת הנחשים והעקרבים בשבת, (ספק פיקוח נפש, שהרי לא מדובר בנחש שנושך, אלא בנחש שעלול לנשוך), היא בדברי ספראי שם, מחלוקת זו היא לדברי ספראי אחת מראיותיו ל"מסורת הלכה שונה" שהיתה לחסידים, ישנה גם מחלוקת נוספת בענין קיום קיום מצוות עונה בשבת, ראה: תלמוד בבלי, נדה דף לח עמוד א:

"הוא דאמר כחסידים הראשונים, דתניא: חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת:" וברש"י: "לידי חילול שבת - שלא תלד בשבת ויצטרך לחלל עליה את השבת".

ועוד חזון למועד ואי"ה אכתוב עליהם באשכול אחר, הדברים אצלי בכתובים, ועלי להתאימם לפורום.

******

לשלמה.

<"כביטוי לאופי של החיים הדתיים בשתי התקופות והמקומות.
בא"י המלחמה בכוחות הרע (יצר הרע?) נעשית באופן טבעי, מאליה. ר' חנינא בכלל לא מודע למקרה הניסי שהוא הגיבור שלו">

ייתכן, וכך הוא בסיפורו של חוני המעגל, שכשהסיפור מופיע בבבלי הוא הרבה יותר מורחב:

בתלמוד הירושלמי, תענית פרק ג ה"ט:

"אמר רבי יודן גיריא הדין חוני המעגל בר בריה דחוני המעגל הוה סמיך לחרבן בית מוקדשא נפק לטורא לגבי פעליי עד דו תמן נחת מיטרא עאל ליה למערתא מן יתיב נס ודמך ליה ועבד שקיע בשינתיה שובעין שנין עד דחרב בית מוקדשא ואיתבני זמן תיניינות לסוף שובעין שנין איתער מן שינתיה נפק ליה מן מערתא וחמא עלמא מחלף זוויי דהוות כרמין עבידא זייתין זוויי דהוות זייתין עבידא זרעו שאל ליה למדינתא אמר לון מה קלא בעלמא אמרון ליה ולית את ידע מה קלא בעלמ' אמר לון לא אמרין ליה מאן את אמר לון חוני המעגל אמרון ליה שמענן דהוה עליל לעזרה והיא מנהרה עאל ואנהרת וקרא על גרמיה בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".


בתלמוד הבבלי, תענית דף כג עמוד א:

"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא, אמר ליה: האי, עד כמה שנין טעין? - אמר ליה: עד שבעין שנין. - אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין? - אמר ליה: האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי - שתלי נמי לבראי. יתיב, קא כריך ריפתא, אתא ליה שינתא, נים. אהדרא ליה משוניתא, איכסי מעינא, ונים שבעין שנין. כי קם חזייה לההוא גברא דהוא קא מלקט מינייהו. אמר ליה: את הוא דשתלתיה? - אמר ליה: בר בריה אנא. אמר ליה: שמע מינה דניימי שבעין שנין. חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי. אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים? - אמרו ליה: בריה ליתא, בר בריה איתא. אמר להו: אנא חוני המעגל. לא הימנוהו. אזל לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל, דכי הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו, ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה, חלש דעתיה, בעי רחמי ומית. אמר רבא, היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא".


וכבר ציינתי בהודעתי הקודמת, לדברי פרופסור ספראי, שההבדל בין סיפור הבבלי והירושלמי בענין ערודו של רבי חנינא בן דוסא, מסמל את ההבדל ביניהם ביחס שהיה למחברי התלמודים לסיכונים שלקחו עליהם ה"חסידים".

גם מעניין לראות עד כמה מלאים סיפורי אגדה "תמימים" במסרים פוליטיים.

מהמדרש תנחומא שהבאתי לעיל, הובא רק החלק הנוגע ישירות לרבי חנינא בן דוסא, ולפניך המאמר במלואו:

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וארא סימן ד, (קטעי מדרשים מהגניזה (מאן) יג. ממדרש ילמדנו:

"כי ידבר אליכם פרעה לאמר, *ילמדנו רבינו מי שעמד להתפלל ובא הנחש ונשכו מהו שיפסיק, כך שנו רבותינו העומד בתפלה אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, מעשה ברבי חנינ' בן דוסא שהיה עומד ומתפלל בא ערוד ונשכו וברחו התלמידים, אחר שעה באו ומצאו אותו ערוד מת מושלך ע"פ חורו, אמרו ווי לו לאדם שנשכו ערוד ויי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא*, ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי דכתי' (ירמ' מו) קולה כנחש ילך כי בחיל ילכו וקרדומות באו לה כחוטבי עצים מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א מה ראו להקיש מלכות מצרים לנחש מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם כך פרעה הרשע מעוקם וכשיבוא להתעקם ואמרת אל אהרן קח את מטך יתלה את המטה כנגדו כלומר מזה את לוקה, מגיד מראשית אחרית (ישע' מו) עד שמשה בסנה הראה לו הקב"ה האיך פרעה עתיד להתעקם, לפיכך עשה מקלו נחש כלומר שפרעה הרשע כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".

במאמר זה, השאלה היא האם מותר לאדם שהוכש ע"י נחש להפסיק את תפילתו ולבקש עזרה, שלכאורה התשובה עליה היא פשוטה: לא רק שמותר, אלא אף חייבים, אך בתשובת המדרש מובא הסיפור של רבי חנינא בן דוסא, שהוכש בעת תפילתו אולם הוא לא הפסיק את תפילתו, והנחש שהכישו מת.

המדרש מצרף לסיפור "הלכתי" זה, מסר פוליטי: "ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי ... מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א ... מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים ... כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".

המאמר ללא סיפורו של רבי חנינא בן דוסא, מופיע גם ב שמות רבה (וילנא) פרשה ט ד"ה ג: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין, תנן העומד להתפלל אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר שמעון בן פזי דכתיב (ירמיה מו) קולה כנחש ילך, מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת כי הוא נותן בבית האסורים ומלחש עליו להורגו, ד"א מה ראה הקב"ה להקיש מלכות מצרים לנחש, מה הנחש מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכיה, לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם אף פרעה מעוקם, כשיבא להתעקם אמור לאהרן ויתלה את המטה כנגדו כלומר מזה אתה לוקה".

******

האם רבי חנינא בן דוסא מסמל את עם ישראל, והנחש-מלכות מצרים את המלכות הרשעה השולטת על עם ישראל, וכי אין לעם ישראל ממה לפחד מהם, אם תהיה להם אמונה, ועל עם ישראל לדעת מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א מה ראו להקיש מלכות מצרים לנחש מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם כך פרעה הרשע מעוקם וכשיבוא להתעקם ואמרת אל אהרן קח את מטך יתלה את המטה כנגדו כלומר מזה את לוקה, מגיד מראשית אחרית (ישע' מו) עד שמשה בסנה הראה לו הקב"ה האיך פרעה עתיד להתעקם, לפיכך עשה מקלו נחש כלומר שפרעה הרשע כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".

במאמר זה, השאלה היא האם מותר לאדם שהוכש ע"י נחש להפסיק את תפילתו ולבקש עזרה, שלכאורה התשובה עליה היא פשוטה: לא רק שמותר, אלא אף חייבים, אך בתשובת המדרש מובא הסיפור של רבי חנינא בן דוסא, שהוכש בעת תפילתו אולם הוא לא הפסיק את תפילתו, והנחש שהכישו מת.

המדרש מצרף לסיפור "הלכתי" תמים זה, מסר פוליטי: "ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי ... מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א ... מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים ... כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".

המאמר ללא סיפורו של רבי חנינא בן דוסא, מופיע גם ב שמות רבה (וילנא) פרשה ט ד"ה ג: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין, תנן העומד להתפלל אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר שמעון בן פזי דכתיב (ירמיה מו) קולה כנחש ילך, מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת כי הוא נותן בבית האסורים ומלחש עליו להורגו, ד"א מה ראה הקב"ה להקיש מלכות מצרים לנחש, מה הנחש מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכיה, לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם אף פרעה מעוקם, כשיבא להתעקם אמור לאהרן ויתלה את המטה כנגדו כלומר מזה אתה לוקה".

******

האם רבי חנינא בן דוסא מסמל את עם ישראל, והנחש-מלכות מצרים, את המלכות הרשעה השולטת על עם ישראל, וכי אין לעם ישראל ממה לפחד מהמלכות, ועל עם ישראל לדעת "כי ידבר אליכם פרעה לאמר, ילמדנו רבינו מי שעמד להתפלל ובא הנחש ונשכו מהו שיפסיק, כך שנו רבותינו העומד בתפלה אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, מעשה ברבי חנינ' בן דוסא שהיה עומד ומתפלל בא ערוד ונשכו וברחו התלמיד', אחר שעה באו ומצאו אותו ערוד מת מושלך ע"פ חורו, אמרו ווי לו לאדם שנשכו ערוד ויי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא, ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי דכתי' (ירמ' מו) קולה כנחש ילך כי בחיל ילכו וקרדומות באו לה כחוטבי עצים מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א מה ראו להקיש מלכות מצרים לנחש מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם כך פרעה הרשע מעוקם וכשיבוא להתעקם ואמרת אל אהרן קח את מטך יתלה את המטה כנגדו כלומר מזה את לוקה, מגיד מראשית אחרית (ישע' מו) עד שמשה בסנה הראה לו הקב"ה האיך פרעה עתיד להתעקם, לפיכך עשה מקלו נחש כלומר שפרעה הרשע כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".

במאמר זה, השאלה היא האם מותר לאדם שהוכש ע"י נחש להפסיק את תפילתו ולבקש עזרה, שלכאורה התשובה עליה היא פשוטה: לא רק שמותר, אלא אף חייבים, אך בתשובת המדרש מובא הסיפור של רבי חנינא בן דוסא, שהוכש בעת תפילתו אולם הוא לא הפסיק את תפילתו, והנחש שהכישו מת.

המדרש מצרף לסיפור "הלכתי" זה, מסר פוליטי: "ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי ... מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א ... מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים ... כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".

המאמר ה"פוליטי", ללא סיפורו של רבי חנינא בן דוסא, מופיע גם רבה (וילנא) פרשה ט ד"ה ג: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין, תנן העומד להתפלל אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר שמעון בן פזי דכתיב (ירמיה מו) קולה כנחש ילך, מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת כי הוא נותן בבית האסורים ומלחש עליו להורגו, ד"א מה ראה הקב"ה להקיש מלכות מצרים לנחש, מה הנחש מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכיה, לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם אף פרעה מעוקם, כשיבא להתעקם אמור לאהרן ויתלה את המטה כנגדו כלומר מזה אתה לוקה".

******

המסר?

רבי חנינא בן דוסא שבסיפור- עם ישראל.

והנחש-מלכות מצרים - המלכות הרשעה השולטת על עם ישראל.

המלכות המלחשת הורגת את האדם-היהודי.

המלכות "המחייכת" היא מלכות מעוקמת?

למיימוני.

<"לגבי המחלוקת אם מותר לאדם לסכן עצמו, שהבנתי מדבריך שהיא מחלוקת עתיקה, הרי היא התגלגלה הלאה, עד לרמב"ם ועד ימינו. שהרי הרמב"ם פוסק שאסור לאדם לסכן עצמו אלא רק בשלוש עבירות החמורות, ואם מת בשל מסירות נפשו חייב! ואילו הסמ"ג ואחרים חלקו על זה וסברו שאין איסור למסור עצמו אך רשאי לעשות כן. (לא שאתה צריך שאזכירך על כך, אלא שכתבתי כן להרחבת היריעה">

צדקת.

אלא שבאגרת השמד הוא כתב את ההיפך ממה שכתב במשנה תורה, שהנהרג במקום שנאמר יעבור ואל יהרג ונהרג, ה"ה מתחייב בנפשו, באגרת זו הוא כתב, שאין חובה ליהרג אלא על שלושת העבירות ה"חמורות", ואילו על שאר העבירות מי שנהרג עליהם, הוא בדרגת הרוגי המלכות שאין איש יכול לעמוד במחיצתן.

<"רק זאת אוסיף בנוגע למחלוקת בין חכמים לחסידים, שגם בבבלי מצאנו ברייתא או צמד ברייתות. לאחר שנאמר שמותר להרוג נחשים ועקרבים בשבת, נאמר שאין רוח חסידים נוחה מזה, ועל זה נאמר עוד שאין רוח חכמים נוחה מן החסידים הללו...">


גם כאן צדקת.

גם המחלוקת בין החכמים לחסידים, בענין הריגת הנחשים והעקרבים בשבת, (ספק פיקוח נפש, שהרי לא מדובר בנחש שנושך, אלא בנחש שעלול לנשוך), היא בדברי ספראי שם, מחלוקת זו היא לדברי ספראי אחת מראיותיו ל"מסורת הלכה שונה" שהיתה לחסידים, ישנה גם מחלוקת נוספת בענין קיום קיום מצוות עונה בשבת, ראה: תלמוד בבלי, נדה דף לח עמוד א:

"הוא דאמר כחסידים הראשונים, דתניא: חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת:" וברש"י: "לידי חילול שבת - שלא תלד בשבת ויצטרך לחלל עליה את השבת".

ועוד חזון למועד ואי"ה אכתוב עליהם באשכול אחר, הדברים אצלי בכתובים, ועלי להתאימם לפורום.

******

לשלמה.

<"כביטוי לאופי של החיים הדתיים בשתי התקופות והמקומות.
בא"י המלחמה בכוחות הרע (יצר הרע?) נעשית באופן טבעי, מאליה. ר' חנינא בכלל לא מודע למקרה הניסי שהוא הגיבור שלו">

ייתכן, וכך הוא בסיפורו של חוני המעגל, שכשהסיפור מופיע בבבלי הוא הרבה יותר מורחב:

בתלמוד הירושלמי, תענית פרק ג ה"ט:

"אמר רבי יודן גיריא הדין חוני המעגל בר בריה דחוני המעגל הוה סמיך לחרבן בית מוקדשא נפק לטורא לגבי פעליי עד דו תמן נחת מיטרא עאל ליה למערתא מן יתיב נס ודמך ליה ועבד שקיע בשינתיה שובעין שנין עד דחרב בית מוקדשא ואיתבני זמן תיניינות לסוף שובעין שנין איתער מן שינתיה נפק ליה מן מערתא וחמא עלמא מחלף זוויי דהוות כרמין עבידא זייתין זוויי דהוות זייתין עבידא זרעו שאל ליה למדינתא אמר לון מה קלא בעלמא אמרון ליה ולית את ידע מה קלא בעלמ' אמר לון לא אמרין ליה מאן את אמר לון חוני המעגל אמרון ליה שמענן דהוה עליל לעזרה והיא מנהרה עאל ואנהרת וקרא על גרמיה בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".


בתלמוד הבבלי, תענית דף כג עמוד א:

"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא, אמר ליה: האי, עד כמה שנין טעין? - אמר ליה: עד שבעין שנין. - אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין? - אמר ליה: האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי - שתלי נמי לבראי. יתיב, קא כריך ריפתא, אתא ליה שינתא, נים. אהדרא ליה משוניתא, איכסי מעינא, ונים שבעין שנין. כי קם חזייה לההוא גברא דהוא קא מלקט מינייהו. אמר ליה: את הוא דשתלתיה? - אמר ליה: בר בריה אנא. אמר ליה: שמע מינה דניימי שבעין שנין. חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי. אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים? - אמרו ליה: בריה ליתא, בר בריה איתא. אמר להו: אנא חוני המעגל. לא הימנוהו. אזל לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל, דכי הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו, ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה, חלש דעתיה, בעי רחמי ומית. אמר רבא, היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא".


וכבר ציינתי בהודעתי הקודמת, לדברי פרופסור ספראי, שההבדל בין סיפור הבבלי והירושלמי בענין ערודו של רבי חנינא בן דוסא, מסמל את ההבדל ביניהם ביחס שהיה למחברי התלמודים לסיכונים שלקחו עליהם ה"חסידים".

גם מעניין לראות עד כמה מלאים סיפורי אגדה "תמימים" במסרים פוליטיים.

מהמדרש תנחומא שהבאתי לעיל, הובא רק החלק הנוגע ישירות לרבי חנינא בן דוסא, ולפניך המאמר במלואו:

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת וארא סימן ד, (קטעי מדרשים מהגניזה (מאן) יג. ממדרש ילמדנו:

"כי ידבר אליכם פרעה לאמר, *ילמדנו רבינו מי שעמד להתפלל ובא הנחש ונשכו מהו שיפסיק, כך שנו רבותינו העומד בתפלה אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, מעשה ברבי חנינ' בן דוסא שהיה עומד ומתפלל בא ערוד ונשכו וברחו התלמידים, אחר שעה באו ומצאו אותו ערוד מת מושלך ע"פ חורו, אמרו ווי לו לאדם שנשכו ערוד ויי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא*, ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי דכתי' (ירמ' מו) קולה כנחש ילך כי בחיל ילכו וקרדומות באו לה כחוטבי עצים מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א מה ראו להקיש מלכות מצרים לנחש מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם כך פרעה הרשע מעוקם וכשיבוא להתעקם ואמרת אל אהרן קח את מטך יתלה את המטה כנגדו כלומר מזה את לוקה, מגיד מראשית אחרית (ישע' מו) עד שמשה בסנה הראה לו הקב"ה האיך פרעה עתיד להתעקם, לפיכך עשה מקלו נחש כלומר שפרעה הרשע כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".

במאמר זה, השאלה היא האם מותר לאדם שהוכש ע"י נחש להפסיק את תפילתו ולבקש עזרה, שלכאורה התשובה עליה היא פשוטה: לא רק שמותר, אלא אף חייבים, אך בתשובת המדרש מובא הסיפור של רבי חנינא בן דוסא, שהוכש בעת תפילתו אולם הוא לא הפסיק את תפילתו, והנחש שהכישו מת.

המדרש מצרף לסיפור "הלכתי" זה, מסר פוליטי: "ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי ... מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א ... מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים ... כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".

המאמר ללא סיפורו של רבי חנינא בן דוסא, מופיע גם ב שמות רבה (וילנא) פרשה ט ד"ה ג: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין, תנן העומד להתפלל אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר שמעון בן פזי דכתיב (ירמיה מו) קולה כנחש ילך, מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת כי הוא נותן בבית האסורים ומלחש עליו להורגו, ד"א מה ראה הקב"ה להקיש מלכות מצרים לנחש, מה הנחש מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכיה, לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם אף פרעה מעוקם, כשיבא להתעקם אמור לאהרן ויתלה את המטה כנגדו כלומר מזה אתה לוקה".

******

האם רבי חנינא בן דוסא מסמל את עם ישראל, והנחש-מלכות מצרים את המלכות הרשעה השולטת על עם ישראל, וכי אין לעם ישראל ממה לפחד מהם, אם תהיה להם אמונה, ועל עם ישראל לדעת מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א מה ראו להקיש מלכות מצרים לנחש מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם כך פרעה הרשע מעוקם וכשיבוא להתעקם ואמרת אל אהרן קח את מטך יתלה את המטה כנגדו כלומר מזה את לוקה, מגיד מראשית אחרית (ישע' מו) עד שמשה בסנה הראה לו הקב"ה האיך פרעה עתיד להתעקם, לפיכך עשה מקלו נחש כלומר שפרעה הרשע כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".

במאמר זה, השאלה היא האם מותר לאדם שהוכש ע"י נחש להפסיק את תפילתו ולבקש עזרה, שלכאורה התשובה עליה היא פשוטה: לא רק שמותר, אלא אף חייבים, אך בתשובת המדרש מובא הסיפור של רבי חנינא בן דוסא, שהוכש בעת תפילתו אולם הוא לא הפסיק את תפילתו, והנחש שהכישו מת.

המדרש מצרף לסיפור "הלכתי" תמים זה, מסר פוליטי: "ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי ... מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א ... מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים ... כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".

המאמר ללא סיפורו של רבי חנינא בן דוסא, מופיע גם ב שמות רבה (וילנא) פרשה ט ד"ה ג: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין, תנן העומד להתפלל אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר שמעון בן פזי דכתיב (ירמיה מו) קולה כנחש ילך, מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת כי הוא נותן בבית האסורים ומלחש עליו להורגו, ד"א מה ראה הקב"ה להקיש מלכות מצרים לנחש, מה הנחש מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכיה, לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם אף פרעה מעוקם, כשיבא להתעקם אמור לאהרן ויתלה את המטה כנגדו כלומר מזה אתה לוקה".

******

האם רבי חנינא בן דוסא מסמל את עם ישראל, והנחש-מלכות מצרים, את המלכות הרשעה השולטת על עם ישראל, וכי אין לעם ישראל ממה לפחד מהמלכות, ועל עם ישראל לדעת "כי ידבר אליכם פרעה לאמר, ילמדנו רבינו מי שעמד להתפלל ובא הנחש ונשכו מהו שיפסיק, כך שנו רבותינו העומד בתפלה אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו אפי' נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, מעשה ברבי חנינ' בן דוסא שהיה עומד ומתפלל בא ערוד ונשכו וברחו התלמיד', אחר שעה באו ומצאו אותו ערוד מת מושלך ע"פ חורו, אמרו ווי לו לאדם שנשכו ערוד ויי לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא, ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי דכתי' (ירמ' מו) קולה כנחש ילך כי בחיל ילכו וקרדומות באו לה כחוטבי עצים מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א מה ראו להקיש מלכות מצרים לנחש מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם כך פרעה הרשע מעוקם וכשיבוא להתעקם ואמרת אל אהרן קח את מטך יתלה את המטה כנגדו כלומר מזה את לוקה, מגיד מראשית אחרית (ישע' מו) עד שמשה בסנה הראה לו הקב"ה האיך פרעה עתיד להתעקם, לפיכך עשה מקלו נחש כלומר שפרעה הרשע כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".

במאמר זה, השאלה היא האם מותר לאדם שהוכש ע"י נחש להפסיק את תפילתו ולבקש עזרה, שלכאורה התשובה עליה היא פשוטה: לא רק שמותר, אלא אף חייבים, אך בתשובת המדרש מובא הסיפור של רבי חנינא בן דוסא, שהוכש בעת תפילתו אולם הוא לא הפסיק את תפילתו, והנחש שהכישו מת.

המדרש מצרף לסיפור "הלכתי" זה, מסר פוליטי: "ומה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר יהושע בן פזי ... מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת את האדם, הוא נתון בבית האסורין מלחש עליו והורגו, ד"א ... מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכים ... כשם שהנחש מעוקם כך פרעה יתעקם".

המאמר ה"פוליטי", ללא סיפורו של רבי חנינא בן דוסא, מופיע גם רבה (וילנא) פרשה ט ד"ה ג: "והשלך לפני פרעה יהי לתנין, תנן העומד להתפלל אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק, מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות מצרים א"ר שמעון בן פזי דכתיב (ירמיה מו) קולה כנחש ילך, מה הנחש מלחש והורג אף מלכות מצרים מלחשת והורגת כי הוא נותן בבית האסורים ומלחש עליו להורגו, ד"א מה ראה הקב"ה להקיש מלכות מצרים לנחש, מה הנחש מעוקם אף מלכות מצרים מעקמת דרכיה, לפיכך אמר הקב"ה למשה כשם שהנחש מעוקם אף פרעה מעוקם, כשיבא להתעקם אמור לאהרן ויתלה את המטה כנגדו כלומר מזה אתה לוקה".

******

המסר?

רבי חנינא בן דוסא שבסיפור - עם ישראל.

והנחש-מלכות מצרים - המלכות הרשעה השולטת על עם ישראל.

המלכות המלחשת הורגת את האדם-היהודי.

המלכות "המחייכת" היא מלכות מעוקמת?





תוקן על ידי - נישטאיך - 12/10/2004 10:58:22

לי נראה שחכמים הכניסו את הענין הזה למשנה ואח"כ גם לתלמוד , כדי לתת לנו מקום מסוים לגישה החסידית הזו, בתוך המסגרת ההלכתית ריאלית הרגילה.

נראה שהמקום המתאים הוא תפילה ותענית, בה על האדם לחזק את ההכרה לו בכך שהקב"ה "נוכח" ומשמעותי בחיים שלו על כל מרכיביהם, לשם כך הביאו את הדוגמאות של האישים המיוחדים האלו, שכפי הנראה חיו את כל חייהם מתוך תודעה כזו, להורות לנו שבקשר לתפילה ולתענית עלינו לחזק תודעה כזו בקרבינו.
המחלוקת בין החכמים ובין אותם חסידים ראשונים, נמצאת במקום בו יש נפקא מינה בעייתית ו/או מסוכנת (במובן של פיקוח נפש)בלבחור בדרכם של החסידים הלכה למעשה. (לפי"ז נראה שדוגמת הנחש אינה כזו, ויש להבין)