החסיד, השידה והגדי

סליחה: החסיד, השידה והעז.


החסידים יכלו לעשות "מויפתים", הם יכלו להוריד גשם ולעצור גשם, למנוע קריסת בתים ולרפא חולים, אך הם לא יכלו למנוע קריסה כאשר עמדה מולם שידה.

סיפורה של ברוריה מובא ברש"י (עבודה זרה דף יח עמוד ב):

שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים (קדושין דף פ:) נשים דעתן קלות הן עלייהו ואמר לה חייך סופך להודות לדבריהם וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כסופא.

וסיפורו של רבי ישמעאל המובא בתלמוד הבבלי, (שבת דף יב עמוד ב):

"לא יקרא לאור הנר שמא יטה. אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר! רבי נתן אומר: קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה".

מהדורה ירושלמית (של סיפור ברוריה וסיפורו של רבי ישמעאל, הוא סיפורו של החסיד, המובא בתלמוד הירושלמי (שבת פרק א ה"ג) (הסיפור אינו בירושלמי כת"י ליידן, וייתכן שמקורו בויק"ר. ספראי "משנת חסידים" הערה 30), לאחר סיפורו של רבי ישמעאל:

"תמן תנינן אל תאמן בעצמך עד יום מותך. מעשה בחסיד אחד שהיה יושב ושונה אל תאמן בעצמך עד יום זקנותך כגון אני? אתת חדא רוחא ונסיתיה ושרי תהי ביה, אמרה ליה לא תצוק רוח אנא אזיל ואישתוי לחבריך". (למדנו שם: אל תאמין בעצמך עד יום זקנותך, מעשה בחסיד אחד שכשהיה יושב ושונה, אל תאמן בעצמך עד יום זקנותך, חשב לעצמו, דברים אלה אינם "מכוונים" אלי, ובאה שדה אחת ו"ניסתה" אותו, לאחר מעשה כשהתחרט על חטאו, חזרה אליו אותה השידה ואמרה לו: אל תצטער, שידה אני, דע לך שאינך שונה מהאחרים).

כשנתקלתי בסיפור הירושלמי לראשונה, לא ידעתי מי היו החסידים, וחשבתי לתומי, שהמסר מסיפור הירושלמי, הוא פשוט מאוד: אל לו לאדם לחשוב שהוא שונה, וכי הוא מחוסן מפיתויים, כי החכמים שאמרו "אל תאמין בעצמך", ידעו את אשר אמרו, אך כשקראתי את סיפורה של ברוריה, שאלתי את עצמי: מדוע שם לא הופיע שד, שלאחר ש"נכנע", ועשה את אשר ביקשה ממנו, היא התחרטה, ואז הופיע ה"איש" בפניה ואמר לה: אל תצטערי גבירתי, שד אני, את לא שונה מכל הנשים.

סיפורה של ברוריה גם שונה מסיפורו של החסיד, אף שהמסר בשניהם דומה, אליה שלחו גבר "אמיתי", בשר ודם, שנאלץ להפציר בה "ימים רבים", עד שהצליח (לא יותר מ)"לשכנעה", בעוד שבסיפורו של החסיד, היה זה הוא, שפיתה את האשה-השידה, (וחטא. עפ"י פירושו של הקרבן העדה שם, אם כי לא ברור מסיפור הירושלמי, מה היה חטאו, וייתכן שהוא לא עשה מעשה אסור, אלא שהוא הרגיש שהוא "חטא", בגלל רצונו לחטוא, וכפי שהוא בסיפורו של החסיד שרצה לגדור פרצה בגדרו בשבת:


בשבת דף קנ עמוד ב:

"תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד *שנפרצה* לו פרץ בתוך שדהו, ונמלך עליה *לגודרה*, ונזכר ששבת הוא, ונמנע אותו חסיד ולא גדרה...".

בתלמוד הירושלמי שבת פרק טו ה"ג:

"מעשה בחסיד אחד שיצא *לטייל בכרמו בשבת* וראה שם פירצה אחת *וחשב לגדרו במוצאי שבת*.

בויקרא רבה פרשה לד, טו:

"מעשה בחסיד אחד שיצא לטייל בתוך כרמו בשבת *לידע מה הוא צריך* וראה שם פרצה אחת *וחשב עליה לגודרה בשבת. במוצאי שבת אמ' הואיל וחשבתי עליה לגודרה בשבת, חס ושלום*.

פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה כג:

"אמר רבי ברכיא מעשה בחסיד אחד שיצא לטייל בתוך כרמו בשבת לידע מה צריך, וראה שם פירצה אחת וחשב עליה לגודרה במוצאי שבת, אמר הואיל וחשבתי עליה בשבת איני גודרה עולמית".

(שימו לב לשינויים בסיפורו של החסיד במקורות השונים).

סיפורה של ברוריה שונה גם בתוצאות. ברוריה התאבדה מבושה, אך מדברי רש"י לא ברור, ממה היתה בושתה, האם מפני ש"הצליחו" לפתותה, או ממה שעשה לה ר"מ בעלה, או מפני שהחכמים הצליחו להוכיח שנשים דעתן קלות.

סיפורו של החסיד והשידה מופיע גם במדרש תנחומא (בובר) פרשת בראשית סימן כז, אלא שהמסר והסיפור הם שונים:

"... ומה שכתוב לא תנאף (שמות כ יב), עם בני אדם ועם בהמה, ולא תנאף ביד וברגל, אבל הרוחות אין זו זנות. ועוד מעשה בחסיד אחד שנזדמנה לו שידה בדמות אשה, ופיתה אותו ונזדווגה לו, ויום הכפורים היה, ואח"כ נצטער אותו חסיד עד מאד, עד שנזדמן לו אליהו זכור לטוב, א"ל מפני מה אתה מיצר, הגיד לו כל אותו המעשה שאירע לו, א"ל פטור אתה שידה היתה, ואילו היה חייב, [לא היה] אליהו זכור לטוב נראה לו ומדבר עמו ופוטר אותו, [אלא] מכאן אתה למד שאינו זנות ופטור הוא".

בסיפור זה, התוספת "ויום הכפורים היה", אין לה כל השפעה על המסר, שהוא: זיווג עם שידה אינה זנות, וייתכן שהובא שם כדי לתת לסיפור קצת "שמאלץ".

הסיפור מופיע גם במדרש תנחומא (בובר) פרשת מקץ סימן טו, ושם הוא סיפור בעל מסר הדומה לסיפור הירושלמי-"אין אדם צריך להאמין בעצמו עד יום מותו", וכסיפור האחר בתנחומא, גם הוא אירע ביום הכיפורים, והוא "סיפור לדוגמה", אלא שבו הסיפור אינו על חסיד, אלא על "אדם", ובמקום הופעת שידה לאחר שחלק על החכמים ולאחר ה"מעשה", מופיע אצלו הקב"ה בכבודו ובעצמו, שבא להגן על כבודם של החכמים, (ראו סנהדרין דף קי עמוד א: "אמר רב חסדא: כל החולק על רבו כחולק על השכינה"):

"שאין אדם צריך להאמין בעצמו עד יום מותו, וכך שנו רבותינו, אל תאמין [בעצמך] עד יום מותך, מעשה באדם אחד מין שהיה רבו שונה ואומר אל תאמין בעצמך עד יום מותך, והיה חולק על דברי רבו, אמר הקב"ה זה בא לחלוק על התורה, מה עשה לו, ניסה אותו, ויצא יום הכפורים לתוך גינה אחת וראה ריבה אחת מקושטת נאה ומשובחת, ועמדה לו כנגדו, ובקש להזקק לה, השיח עמה, אמרה לו אשת איש אני, אמר לה מקובל, אמרה לו כהנת אני, אמר לה מקובל, אמרה לו נדה אני, אמר לה מקובל, ולא זז עד שנזקק לה, הלך וישב לו לביתו אלופסין (פי' צעור) לומר מה עבר עליו, והיו רבותיו עולים ומבקרים אותו, ומוצאים אותו כחולה חודש אחר חודש, לומר מה עשיתי, והוא לא היה חולה, מה עשה הקב"ה, אמר עד מתי הוא מצטער, רמז הקב"ה לאותה שידה, והלכה ועמדה לפניו, אמרה לו עד מתי אתה מצטער, אני אותה האשה שנזקקת עמי, רוח אני, אלא בשביל שהייתה חולק על דברי חכמים, שאמרו אל תאמין בעצמך עד יום מותך".

בסיפור זה, השידה היא "אחת מקושטת נאה ומשובחת", (מושקעת ואיכותית), הכל היה "מקובל על האיש", שלבסוף קיבל את אשר ביקש, וכ"ז למה? מפני שחלק על רבותיו! ומחמת שהתחרט על חטאו נסלח לו, ולכן הוא זכה להופעה שניה של השידה שהודיעה לו שהיא שידה.

האם היה זה חלק מהעונש?

******

לרבים מסיפורי החסידים ה"גדולים" מצורף שם החסיד, אך לחסידים רבים בסיפורי החסידים אין שם, סיפוריהם מופיעים כ"מעשה בחסיד אחד", סיפור כזה הוא הסיפור הבא המופיע בבבא קמא דף פ עמוד א, ותמורה דף טו עמוד ב:

"מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח שחרית, והביאו עז וקשרו לו בכרעי מיטתו, והיה יונק ממנה חלב, למחר נכנסו חביריו לבקרו, כיון שראו העז אמרו ליסטים מזויין בתוך ביתו, ואנו נכנסים לבקרו? ישבו ובדקו ולא מצאו בו עון אלא של אותה העז בלבד. ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני בעצמי שאין בי עון, אלא של אותה העז בלבד, שעברתי על דברי חבירי, שהרי אמרו חכמים אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל".

כהמשך לסיפור העז, (ובבבא קמא דף קג עמוד ב) מופיע מאמר המזהה את החסיד שהיה גונח מליבו:

"כל היכא דאמר מעשה בחסיד אחד - או ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר אילעאי".

מאמר זה בתלמוד הבבלי מצמצם את זהות החסיד, לאחד מתוך שנים, או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה בן אלעאי, אך כשהסיפור מובא בתוספא נאמר במפורש שהחסיד היה יהודה בן בבא:

תוספתא מסכת בבא קמא (ליברמן) פרק ח הלכה יג:

"אמרו עליו על ר' יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשם שמים אלא שגידל בהמה דקה כך היה פעם אחת חלה נכנס רופא אצלו אמ' לו אין לך רפואה אלא חלב רותח לקח לו עז וקשרה בכרעי המטה והיה יונק ממנה חלב רותח שהיה גונח פעם אחת בקשו חכמים ליכנס אצלו אמרו היאך נכנס אצלו שליסטים עמו בבית וכשמת דקדקו חכמים במעשו ולא מצאו בו אלא אותו עון אף הוא אמ' בשעת מיתתו יודע אני שאין בידי עון אלא זה בלבד שעברתי על דברי חבירי".

זיהוי החסיד הגונח מליבו ע"י התוספתא, כרבי יהודה בן בן בבא מעורר את השאלה, הגמ' והתוספתא מספרים שלפני מותו הוא אמר: " אף הוא אמר בשעת מיתתו יודע אני שאין בידי עון אלא זה בלבד שעברתי על דברי חבירי", ומזה ניתן להבין שמיתתו היתה טבעית והיה לו זמן לומר את דבריו, אך לפי הגמרא בסנהדרין דף יג עמוד ב- יד עמוד א, הוא נהרג ע"י הרומאים, כאשר אין איש מבין חביריו ותלמידיו לידו:

"שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שכל הסומך - יהרג, וכל הנסמך - יהרג, ועיר שסומכין בה - תיחרב, ותחומין שסומכין בהן - יעקרו. מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם. וסמך שם חמשה זקנים, ואלו הן: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי שמעון, ורבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע. רב אויא מוסיף: אף רבי נחמיה. כיון שהכירו אויביהם בהן אמר להן: בניי, רוצו! אמרו לו: רבי, מה תהא עליך? - אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים. אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל, ועשאוהו ככברה", ולא מסתבר לומר שהוא אמר באותה העת: "אין בי חטא...".

האם סיפור אמירתו אינו אלא סיפור חסידי?

מי היה החסיד שבסיפור השידה? רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה בן אילעאי?

לא זה ולא זה.

לדברי פרופ' ספראי, ("משנת חסידים" הערה 9), הכלל "כל מעשה בחסיד או או", "אין לראותו כמסורת שכוחה יפה לגבי כל המקורות *כולן*", וראו שם את ראיותיו, והרי לדברי התוספתא בבא קמא (ליברמן) פרק ח הלכה יג: "אמרו עליו על ר' יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשם שמים", ומדברי גמ' בתמורה (טו ע"ב) משמע שבשניהם לא היה כל חטא, וא"כ נוכל לומר, שהחסיד שבסיפור הירושלמי אינו רבי יהודה בן בבא, או רבי יהודה בן אלעאי, אף שהסיפור מובא כ"מעשה בחסיד אחד".




תוקן על ידי - נישטאיך - 13/10/2004 17:59:39

<"השפעה על המסר, שהוא: זיווג עם שידה אינה זנות, וייתכן שהובא שם כדי לתת לסיפור קצת "שמאלץ">

לדעתי יש לה השפעה על המסר, רק אם המסר הוא שאין לאדם להיות בטוח בעצמו.

אף אם זנות הלכתית, ייתכן שהיא זנות, רק אם היא היתה לעיני עדים, (וכפי שכתבתי באשכול "זנתה כדי להביא את המשיח", הרי זנות מוסרית היא אף אם ה"זנות" היתה במערה חשוכה, בהרי החושך, ואף שאינה כזנות שהיתה לעין כל.

הלכה דומה מצאנו בדינו של ה"מחלל שבת בפרהסיא", למרות שהאיסור הוא חילול השבת והעונש הוא כאשר חילול השבת נעשה בפני שני עדים, מ"מ דינו של מחלל השבת בפרהסיה שונה.

כך גם בעניננו, לא חסר זונים וזונות, אך מ"מ גם להם יש את ה"הרגשה", שדברים כאלה לא עושים ביום הכיפורים, וכשאדם עושה זאת באותו היום, הרי זה מוכיח על "שפלותו", או במקרה שלפנינו, שהחסיד הוא ככל האדם.
<"אולי תבהיר לנו פירוש "הרוחות אין זו זנות?איך אפשר להיזדווג עם רוח - מה פירוש רוח?">

התשובה היא פשוטה. בהלכה מצאנו את השאלה הבאה: אשה טענה שהיא קיימה יחסי מין עם מה שהיה נראה לה כ"גבר", אלא שהיא אינה יודעת איך גבר נכנס לחדרה למפני שהדלת והחלון היו נעולים.

והשאלה היא: האם היה כאן גבר. משיב התשובה טוען, שאולי היה זה שד ש"התחפש" לגבר, שנכנס לחדרה דרך החור המפתח שבמנעול, (כשלעצמי איני יודע למה הוא לא היה יכול להכנס דרך הקיר), ושאלתו היא האם היה זה זנות מצד האשה, תשובתו היתה לא! למרות שהיתה כאן זנות מוסרית מצד האשה שחשבה שהיה זה גבר.

גם כאן, היתה זו שידה ש"התחפשה" לאשה.

איקא,
וכי מדוע לא תאמרי שבהיות וחז"ל האמינו בקיומם *הממשי* של רוחות, ממילא מה שכתבו "אין זו זנות" הוא כפשוטו ממש, ואין כאן הרהורי עבירה כיון שאין כאן עבירה כלל?

האמת שאני תוהה, האם הדבר מותר לכתחילה, ואם כן מדוע לא התייחסו חז"ל לאנשים שעשו כן לכתחילה, ולזמן ממושך.
האם השדות הנ"ל הגיעו רק מיוזמתן שלהן ורק לאותם חסידים כדי ללמדם לקח מוסרי? (אני מכיר הרבה רווקים שישמחו לגאולה זמנית מרווקותם אפילו ע"י רוח).

ואומנם מצאתי כן בספרים, הן בסיפורי חסידים והן בסיפורי עדות המזרח, על אנשים שנישאו לשידות וחיו עימם חיים ממושכים כדרך גבר בעלמה (חלקם אף הולידו ילדים בני רוחין) - ההיפך כלומר נשים שנישאו לשדים כמעט ולא מצוי - אבל כל אלו אינם ספרים מקובלים כחז"ל כמובן.

נדמה לי שגלשתי ומ"מ הדברים קשורים לאשכול אחר לגמרי, ועימך הסליחה.

מוציא לאור.

<" שכתבו "אין זו זנות" הוא כפשוטו ממש, ואין כאן הרהורי עבירה כיון שאין כאן עבירה כלל?">

הרהורי העבירה תלויים במהרהר ולא של במהורהר, גם מי שרחשב שהבשר שלפניו חלב, ואכלו, כאשר במציאות הבשר היה כשר "גלאט", חטא.

האמת שאני תוהה, האם הדבר מותר לכתחילה, ואם כן מדוע לא התייחסו חז"ל לאנשים שעשו כן לכתחילה, ולזמן ממושך.
<"האם השדות הנ"ל הגיעו רק מיוזמתן שלהן ורק לאותם חסידים כדי ללמדם לקח מוסרי?">

באחד הסיפורים שהבאתי כאן, נשלחה השידה ע"י הקב"ה.

<"ואומנם מצאתי כן בספרים, הן בסיפורי חסידים והן בסיפורי עדות המזרח, על אנשים שנישאו לשידות">

הנשים השידות הנשואות לגברים, הן לא רק בספרים, אלא גם במציאות.

רגע רגע יש לי שתי דקות לאות ה'צא'

תגידו חברים המויצי ונישטאיך - עם ה'מלאך' שה' שולח מותר להזדווג? זה לא נחשב לשידה? זה הממשי או החלומי? זה הירהור עבירה? רגע.. והמלאך הוא הטוב והשידה היא הרעה הנשואה ומזדווגת לגברים גם במציאות - קטלניות משהו!

שה' ישמור אותי -

זזתי...

ואת שורת המחץ שכחתי. איך אמר ריש לקיש ה'גבר':

מלאך: "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות" אל תפוס אותי במילה זה מהזיכרון

ביי ביי
בשורות טובות

הפרט שזה היה ביום כפורים הוא מאד חשוב.
כי ביו"כ אסור הזיווג.

ואני לא יודע האיך זה מסתדר עם ה"נחמה" שהיא היתה שידה בדמות אדם.

ביו"כ מותר זיווג עם שידה?

זה נחשב עינוי?

מדוע?

מלמד לאדם


<"ואני לא יודע האיך שהיא היתה שידה בדמות אדם. ביו"כ מותר זיווג עם שידה? זה נחשב עינוי?">

וזיווג עם שידה שלא ביום הכיפורים, כשלא ידע שהיא שידה או כשידע שהיא שידה כן מותר?

"וכי ישאלך בינך דסוף סוף מאי לא תצוק, הא איהי לאיסורא איכוון, וכההיא דשילהי קדושין, ותו הא חמיר טפי מההיא, דאיכא משום השחתת זרע. יש לומר דאתא לנחומיה דלא חטא בפועל בעון שכיבת אשה מיהא.(החיד"א, שו"ת חיים שאל חלק א סימן נג).

לא שמותר, אלא שלא כ"כ נורא כמו שחושבים.

אך רבי אליעזר מוינא, (אור זרוע, ח"א - הלכות בעל קרי סימן קכד), הבין מסיפור זה, שמי שחשב שהוא מקיים יחסים עם שידה לא עבר *כל* עבירה:

"מיכן אמרו הבא על הרוחות אין עליו כלום אע"פ שהוציא ש"ז כמקרה לילה דמי ומש"כ לא תנאף. עם בני אדם ועם בהמה ולא תנאף ביד וברגל. אבל הרוחות אין הוא זנות. ועוד מההיא מעשה שאירע לאותו חסיד שנזדמן לו שידה בדמות אדם ופתה אותו ונזדווג לו ויום הכיפורים היה אחר כך נצטער אותו חסיד עד מאוד מההיא מעשה עד שנזדמן לו אליהו ז"ל ואמר לו מה אתה מציר הגיד לו כל הענין שאירע לו אמר לו פטור אתה שידה היתה ונתקררה דעתו ואלו הי' חייב לא הי' אליהו ז"ל נראה לו ומדבר עמו ופוטר אותו אלא אתה למד שאינו זנות ופטור".

למה?