האם אנחנו נמצאים על סף של מלחמת אחים ?

ממללא

ב. מהשמטת הרמב"ם ניתן ללמוד לכאורה שהפסוקים הספציפיים שמדברים על כיבוש הארץ אינם מתפרשים כמצוות עשה לדורות , אלא כציווי לבני דור המדבר. עם זאת, אין זה סותר לדין כפייה ולאיסור לצאת מא"י , שיכול להיות שהוא מדרבנן או שנגזר מרוח התורה שמדברת על חביבות א"י וכדו'.

העניין הוא שיש לנו מקור בש"ס לדין כפייה ולעוד כמה מצוות הקשורות ליישוב א"י, אבל אין לנו מקור לכך שיש לנהל מלחמה כדי לכבוש את ארץ ישראל, חוץ ממה שנצטוו על כך בני דור המדבר וזה יסוד רעוע ביותר לבנות על כך בניין שכזה.

לבד מזה שיש לפקפק הרבה גם אם נקבל שיש מצוות כיבוש בזמה"ז, האם זה אומר שאין לנהל מדיניות ותכנון אלא בכפוף לעיקרון שבשום מצב ובשום תנאי לא זזים מסנטימטר מא"י . זו מסקנה מוגזמת מאוד שבקושי נתמכת במשהו (והרי שלמה המלך מסר עשרים עיירות לחירם מלך צור). אמנם יתכן שאינה נדחית בפני פיקוח נפש דיחיד , אבל אין זה אומר שאינה נדחית בפני שיקולים אחרים.

בקיצור, אם רוצים, אפשר לסובב הרבה אצבעות ולהוציא כל מיני מסקנות , אבל בולט כאן היעדר אחיזה של ממש במקורות מבוססים.

ג. שוב, התייחסתי לראיה שמביאים מהדין שאפשר לכפות , שהוא בסך הכל כלל הכרעה בויכוח שבין האיש לאישתו , יש עוד דיני כפייה כאלה שכלל אינם קשורים למצוות יישוב א"י. לגבי נכרים שצרו וכו' אין זה דווקא בא"י אלא הוא הדין לקראון הייטס וממילא לפי ההגיון הזה יש לומר שיש חובה על היהודים הדרים בקראון הייטס לכבוש אותה. (ויש להתפלא על המתעלמים ממה שאומר הרמ"א בסעיף שלאח"ז "ומ"מ הכל לפי העניין")

אם יש שימוש מוזר של מאן דהו במושג הלכתי זו ההעלאה של פיקוח נפש כעומד מול יישוב הארץ, ראה מאמר הרב אבינר להלן. לדעתי ברור שהדיון בכלל לא מתחיל כי השיטה של ויתור לתוקפן היא אבי אבות הגרימה לפיקוח נפש.

מאת הרב שלמה אבינר

שאלה:
האם יש להתעקש להישאר בארץ ישראל במקומות מסוכנים, הרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, גם מצוות גדולות וקדושות?

תשובה:
איני יודע מי הראשון שהמציא שאלה זו. זו שאלה חדשה, שלא נשאלה מעולם במהלך הדורות. לא תמצאו את שאלת מסירות-נפש על ארץ ישראל לא בתורה ולא בתנ"ך, לא במשנה ולא בגמרא, לא בראשונים ולא באחרונים. רק בזמן האחרון, המציאו את השאלה הזאת.

במשך כל הדורות מסרו יהודים את הנפש על ארץ ישראל וזה היה מובן מאליו שכך מתקיימת המצווה. כמובן, לא הכריחו. אי אפשר להכריח אדם על דבר כזה, אך מי שעשה זאת, הסתכלו עליו בהערכה גדולה מאד, וכל אחד השתוקק להגיע לזה. למשל הרשב"ש, רבי שלמה בן שמעון, (בנו של הרשב"ץ, רבי שמעון בן צמח דוראן) פוסק שאם העליה לארץ מסוכנת, מי שיעלה יעלה ומי שחדל יחדל (שו"ת הרשב"ש ס' א). אין מכריחים אותו, אך מעולם לא הורו שלא יעלו לארץ. עליה לארץ תחת סכנה או התיישבות בארץ תחת סכנה, אינן המצאה של הדור שלנו. תמיד היתה מצוות יישוב ארץ ישראל כרוכה בסכנה, גדולה לאין ערוך מזו של עכשיו.

מעולם לא שמענו מאיש, שארץ ישראל אינה צריכה מסירות נפש. משפט זה אינו נכון. אך גרוע מזה, הוא מאד מסוכן כי הוא מחליש. אדם המוסר נפשו, ואז אומרים לו: עוון בידך. אדרבה, יש לעודד אותו, לחזק אותו ולשבח אותו. הרי מסירות נפש היא המדרגה היותר גבוהה.
לכן מי שהמציא את הרעיון הזה, צריך ליתן את הדין.

בספר הכרוזים של רבנו הרב צבי יהודה "להלכות ציבור", יש מכתב לחברי הקיבוצים שבמזרח הכנרת, תל קציר, האון, עין גב ועוד, מחודש אדר תשכ"ז, חודשיים לפני מלחמת ששת הימים. האויב הסורי היה מפגיז, ובכל זאת הם יצאו לחרוש תחת הפגזה, עם טרקטור משוריין. רבנו כותב להם: כל עצמותי תאמרנה! אני אתכם יקרים קדושים. לאנשים חילוניים הוא קורא: קדושים! אכן , מצווה מקדשת, כנוסח הברכות: אשר קדשנו במצוותיו. מצווה קטנה - מקדשת קצת. מצווה גדולה מקדשת הרבה. מצווה גדולה כמצוות ישוב הארץ בתנאי מסירות נפש - מקדשת את האדם הרבה מאד. מובן מאליו שקיום מצווה אחת אינו פותר מקיום מצווה אחרת. אך מאידך, אי קיום מצווה ב' אינו מונע מצווה א' מלקדש אותו. רבנו מתלהב ומכנה אותם "קדושים"!

זהו מושג בסיסי שעל ארץ ישראל מוסרים את הנפש. בכל זאת, יש שאלה כאילו הלכתית: כל ילד יודע שמסירות נפש היא על שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; וכן בשעת הגזרה. ארץ ישראל אינה מופיעה ברשימה. אין כאן שאלה כלל. יש לפעמים התנגשות בין מצוות ויש הכרח להכריע. אם יש ברירה בין "ונשמרתם" לבין סירוב לעבוד עבודה זרה, הימנעות מעבודה זרה יותר חשובה. זה קורה לפעמים. זו התנגשות מקרית, הזדמנותית. במדינתנו המחודשת, לא קיימת התנגשות כזאת. אין כאן התנגשות מהותית. יש להשתדל עד כמה שאפשר שלא תקרה. ודאי שיהודי לא ייגש לנוצרים ויצהיר: זִרקו אותי לאש, כי לא אנשק את הצלב. זו הסתכנות לשווא. אדרבה, נוס, ברח כל עוד נפשך בך!

אבל מארץ ישראל, אין נסים ואין בורחים. אדרבה, נכנסים לתוך מסירות הנפש. כי זו מהות מצוות יישוב הארץ להיות כרוכה בסכנה. כי לצערנו "ישא גוי אל גוי חרב". לעתיד לבוא "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". אך עוד לא הגענו לעתיד לבוא המאושר הזה. בינתיים, כל עם עלי אדמות היושב בארצו ובמדינתו, חייב לעמוד על נפשו מפני אויביו ושונאיו הרוצים לבלוע אותו חי.
לכן, מצוות יישוב הארץ כרוכה מהותית במסירות נפש, ובמיוחד מצוות מלחמת-מצווה. התורה לא הבטיחה שיהיו נסים במלחמה. אנו מאמינים בנס, אנו שמחים על הנס, אך איננו סומכים על הנס. לכן, כותב הרמב"ן בפירושו על התורה, שהתורה צוותה על אנשי המלחמה להתפקד ולהתארגן, כי היא לא תסמוך על הנס. במלחמת רשות, יש פטורים מגיוס שמא ימות. בצבאות דוד היו כותבים גט כדי להציל מכבלי עיגון וייבום.
כאשר התורה צוותה על מלחמה, בכך היא גם צוותה על מסירות. אין צורך לכתוב זאת, כמו ביחס לעבודה זרה, לגילוי עריות ולשפיכות דמים, כי במלחמה זה חלק מן המציאות.
משל למה הדבר דומה, כותב מרן הרב קוק, למצווה להוציא להורג חייבי מיתות בית דין, ואין אומרים שפיקוח נפש דוחה את המצווה כי זו עצם מהות המצווה לדון אותו למוות. וכן מהות מצוות מלחמה כורכת את האדם בסכנה. כי בינתיים "אדם לאדם זאב", וודאי עם לעם זאב.
לכן כותב הרמב"ן שמצוות יישוב הארץ כרוכה במלחמה (מצוה ד' לנוספות לספר המצוות לרמב"ם), ונכנסים עבורה למסירות, וכמו כן נכנסים למסירות עבור עלייה לארץ ועבור ישיבה בארץ. שהרי המלחמה אינה מצווה עצמית, אין לנו אידיאל של מלחמה, אלא יש לנו אידיאל של שלום, המלחמה היא כדי להבטיח שליטתנו על ארצנו. אם כך, גם העלייה וגם ההתיישבות שומרות על ארצנו. אם אף אחד לא יעלה ואף אחד לא יתיישב, לא נוכל לאחוז בארצנו.

מסיבה זו, במהלך כל הדורות, יהודים עלו לארץ בסכנה. כל מיני יהודים: ספרדים, אשכנזים, דתיים, חילוניים, ציונים וחרדים. זה היה מושכל ראשון, ואדם לא שאל על כך.
ודאי, יש מי שמפחד. אכן, אנו רק בני אדם, ולפעמים מפחדים גם במלחמת רשות, מי שמפחד אינו מתגייס. איננו לוחצים על איש, ואיננו עורכים לו מסדר בזיון. אך שלא ימציא אידיאולוגיה של פחד, וימציא תורה חדשה שמצווה לפחד, ויחל לשכנע את הזולת לפחד. התורה אסרה לפחד! כאמור איננו מלאכי השרת. יתכן שלפחדן יש מעלות רבות, אך שלא יוציא מפיו משפט שיש לוותר על חלקי ארצנו הקדושה, מחשש סיכון. זו אמירה נוראה! אמירה חדשה שלא היתה ולא נבראה מעולם!
מי היה מעז לומר כזאת למשה רבנו ויהושע בן נון, לשופטים ולמלכים, לבר-כוכבא ולחשמונאים?! לביל"ויים ולחרדים שיסדו את פתח-תקוה ומאה שערים, ובנו שכונות מחוץ לחומות?! היו לועגים לו ובזים אותו!

זו אמירה נוראה ואיומה! אתה מפחיד אנשים, אתה ממיס את לבם במלחמה!
אחרי מלחמת יום הכיפורים, חבר שלי שגר בגולן, היה יוצא יום יום לשקם את המטעים, תחת סכנת הפגזה. אמר לו רב: אתה עובר יום יום על "ונשמרתם". נשברה רוחו ואמר: "חשבתי לעשות מצווה גדולה והנה אומרים לי שאני עושה עברה גדולה, אם כך אחדל". הלך לשאול את רבנו הרב צבי יהודה שהשיב לו: "ודאי, מצווה גדולה".

חזק חזק ונתחזק, בעד עמנו ובעד ארצנו.

מייציץ,

ראשית, אני עושה הפרדה בין תלמידי הרצי"ה קוק לבין רבנים אחרים בתוך המחנה. הראשונים, יוצאים מנקודת המוצא שאנו כעת בתקופה מיוחדת של שיבת ישראל לארצו, ולכן החילוק בין 'דור המדבר' לדורות אחרים מעומעם (וראה את דברי הרב אבינר שהביא שלמה).

חרף זאת, יש רבנים שאני משוכנע באופן אישי שהם משוכנעים שהעמדה שלהם היא הלכתית גרידא. למשל הרב שפירא אינו תלמיד של הרצ"י והשפה שלו למדנית-הלכתית והוא לא יערב מה נימוקים 'גאוליים'.

לגופו של עניין,

נזכרתי ששמעתי בימי אוסלו העליזים שיעור מהרב אריה שטרן, ראש מכון הלכה ברורה ור"מ ישיבת מרכז הרב (תלמידו ובן חוגו של הרב שפירא) והטענה שלו הייתה שלפי הרמב"ם מחמת מצווה היא "מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מצר שבא עליהם", כלומר, כל מלחמה נגד צר שבא על ישראל בתואנה שהיא יש לה דין של מלחמת מצוה (בניגוד למלחמה יזומה של הרחבת גבולן של ישראל). לכן, על כל תביעה לויתור על שטח שמוחזק ע"י ישראל יש דין של מלחמת מצוה, וממילא אין להסכים עם הויתור ואין מקום לטענת פקו"נ.

ואם תאמר - כל הלכות מלכים הם הלכתא למשיחא, הרי שברמב"ם עצמו אני מסופק אם אפשר לבסס את הדעה הזו (וגם כאן, יש ספרות הלכתית רחבה ומבוססת שמקנה למשל למדינה דין של 'מלך' וכו' - הראי"ה קוק בשות' 'משפט כהן', ספרי הרבנים הרצוג, ישראלי, גורן ועוד).

ברשותכם, אם לחזור כמה הודעות אחורה, חפצתי רק להצביע על בלבול מונחים מסויים, שהוא מסוכן ומטעה (ונובע מהתעמולה הנובעת מכלי התקשורת, לע"ד):

אין בין סירוב\סרבנות לבין מלחמת אחים ולא כלום.

סירוב אישי למלא כל פקודה הוא לגיטימי. אם הפקודה היא בלתי חוקית בעליל (כזו שדגל שחור של אי חוקיות מתנוסס עליה, כהגדרת בית המשפט), הסירוב הוא לא רק חוקי, אלא גם חובה חוקית של המסרב. כל סירוב\סרבנות אחרים הם לגיטימיים, ובלבד שהמסרב מוכן לשאת בתוצאות החוקיות של סירובו, כלומר לשבת בכלא וכיוצ"ב. אין נפקא מינא, לעצם העניין, אם הסיבה לסירוב היא פוליטית, ואם היא באה מימין או משמאל, או אם היא סתם סכסוך שלו עם המפקד (אם כי אנחנו, באופן סובייקטיבי וביננו לבין עצמנו, נקבע עמדה, נתמוך או נתנגד, בהתאם לדעתנו), התוצאה החוקית היא זהה.

אם סירוב לפקודה בשל פסק הלכה של רבנים הוא גם חוקי, ידונו בתי המשפט. יש לקוות שהם יגלו סובלנות רבה יותר לתופעה זו מאשר לתופעה של הפציפיזם, למרות הדמיון הרב ביניהן מבחינת האמונה והלהט האידיאולוגי. אולם, בכל מקרה, הוא לגיטימי.

חברה נאורה ודמוקרטית יכולה להכיל סרבנות, ולע"ד אף להתגאות ולהתנאות בה.

אי הסובלנות כלפי סרבנות היא חלק מהעבודה הזרה של אידיאולוגית השירות בצבא במדינת ישראל, ואחד הגורמים העלולים להצטרף לגורמיה של מלחמת אזרחים ("מלחמת אחים" הוא מושג טעון, חלק מהמערכה הדמגוגית המתלהמת). מה שבעיקר יביא למלחמת אזרחים הוא הוראה לאזרחי המדינה ולתושבים היהודיים של השטחים הכבושים להתנגד להוראות הצבא והממשלה, השימוש באמצעי לחימה שנאגרו במשך שנים כנגד צה"ל, והתנגדות להליך הדמוקרטי (עד כמה שהוא כזה) של מדינת ישראל. הנסיון לקשור בין הסרבנות לבין תופעות אילו הוא אחיזת עיניים, מתוך כוונה להקנות מימד אידיאולוגי נוסף למלחמה שבשער, משל הלגיטימיות של הסרבנות תכשיר גם את השרץ של המרד.

אפשר להסכים, אפשר להתנגד, אך את העובדות כהוויתן צריך לראות.