הדתי כחילוני עובד ה'

איש ציפור

ההגדרה המקובלת היא כי דתי הוא מאמין באלוהים ו/או שומר מצוות, והחילוני אינו מאמין ו/או אינו שומר מצוות. ההגדרה אותה הצעתי היא כי דתי הוא המחזיק בתמונה אימננטית וחילוני הא מחזיק בתמונה טרנסצנדטית. הן המחזיק בתמונה שיש 'אחר'במובן החמור, והן המחזיק בתמונה שאין 'אחר' אלא זה יוגדרו כחילוניים. מעאן פתח להגדרה של 'חילוני עובד אלוהים.

לדעתי אין זה משחק שפה ריק. הוא משיג שתי תוצאות. האחת - זו הערובה היחידה לתמונה טרנסצנדנטית של ה'אחר'עם כל המסקנות הנובעות ממנה. השניה - זו הדרך היחידה ליצירת זהות יהודית שתכיל את ה'דתי' וה'חילוני' [שבשפה הרגילה] בחוברת.

מיכי

לדעתי המעבר שלך במכתב האחרון ל'כיוון' מטשטש. האם התמונה הדתית מול החילונית נופלות תחת מבחן האמת והשקר? אם כן אין כאן מקום להכרעה אלא האמת כופה עצמה עליך. אם מדובר בהכרעה הרי אין כאן אמת ושקר אף לא נכון ולא נכון, אלא שתי תמונות שקולות. קבלת התמונה השניה משמעה הכרה כי אין יתרון במחן האמת לדרכי. מכאן פתוחה הדרך להכיר כי מי שבחר בדרך האחרת משיג דברים שבחירתי שלי חוסמת אותי מלהגיע אליהם. מכאן נובע יחס הרואה באחר את המשלים שלי בחתירה למלאות החיים. ועוד ועוד.

מופע

אם חילוני משמע מתחדש ולא כפוף להכרעת האתמול, הרי זו הוראה שונה לחלוטין מזו בה אני משתמש. לדעתי תמונת הרב שגר היא אימננטית למרות התחדשותה המתמדת, ולכן הוא דתי ולא חילוני עובד אלוהים.

האני נושא הזהויות הוא הפנימי שבאדם. הזהות אינה קליפה שאפשר להשיגה. אין הפנימי מתקיים אלא עם זהותו.

בתאורך את שמואל אתה מניח שהקול קול אלוהים, ואזי טוען שחילוני לא ישמע אותו. ואני טוען שהקול קול, והדתי יפרש אותו כנובע מהאחר ואילו החילוני - מהזה. אין קול אלוהים. יש קול שאני תופסו כקול אלוהים.

משה
האם לאדם יש אני אחד או שניים? אם יש אני אחד, והאני אינו מוגדר אלא באמצעות זהויותיו, הרי הוא מכיל סתירה, אם יש אני כפול, מי מכריע באיזה מהם לבחור?

הטענה שיש רק קול, אשר מתפרש כקול ה' או כקול שמואל, מקבלת את האימננטיות כיסוד, דהיינו את הזהות החילונית כיסודית יותר, כיוון שאין האחר עובדה אלא מרכיב בתוך הפירוש בלבד.

בתשובתך למיכי, איני מבין כיצד אם אתה מבחין בין הכרעה לבין הטלת מטבע. מה ההבחנה, אם היא קיימת?

תקלה

מופע

לאדם יש אני אחד, אך תיתכנה שתי זהויות. חוק הסתירה חל על התופעות ולא על הזהויות.

כל פעולה נובעת מאחת מהזהויות. הפעולות שייכות לעולם התופעות, ולכן עליהן חל חוק הסתירה. פעולה יכולה לנבוע מזהות זו או מזהות אחרת. כיצד להכריע בעולם הפעולות - זו נקודת הבחירה של האדם. תיתכנה הכרעות לא קוהרנטיות, פעם פעולה הנובעת מזהות אחת ופעם מהשניה. הן נובעות מהזהויות השונות ולכן אי קוהרנטיות זו היא אותנטית.

הטענה כי יש רק קול אינה מקדימה את החילוני לדתי. גם ה'חילוני' וגם ה'דתי' הם פירושים. יש קול. אפשר לפרש אותו פירוש חילוני, ואפשר לפרש אותו פירוש דתי.

הכרעה שונה מהטלת מטבע, בכך שהיא נובעת ומשקפת זהות. מה גורם ליצירת זהות? או חינוך ומסורת - לימוד 'שפת אם', או הכרעה לנצטרף לזהות זרה.

משה
כתבת לפני פניו, "אין הפנימי מתקיים אלא עם זהותו", אני מבין שפנימי זה הוא האני. אם כן האם האני ריק, או שהוא מוגדר על ידי זהותו, ואם הוא כולל שתי זהויות סותרו, הרי זו סתירה.

האם הזהות אינה שייכת לעולם התופעות בניגוד לפעולות (להזכירך לפי קאנט גם האני שייך לעולם התופעות, במובן זה שאנו מסיקים אותו בהיסק המבוסס על הקטגוריות המכוננות את התופעות).

אם אמרת פרוש, אמרת אימננטיות, שהרי האומר ששמע קול אלקים אינו אומר זוהי פרשנותי לקול ששמעתי, אלא אומר האחר שאינו מכונן על ידי הקטגוריות שלי התגלה לי, לכן אם נעמיד זאת כפירוש הרי חזרנו לעולמו של החילוני.

אני שואל על ההכרעה להצטרף לזהות זרה, או מה שנראה לי כמקביל הכרעה לאשרר באופן בחירי זהות מונחלת, מה יוצר את ההכרעה לשיטתך, האם אין לה כל קשר לאמת, מדוע אינה שרירותית?

מופע

האני מוגדר על ידי זהותו [למרות שהוא רחב יותר מהזהות] ובכל זאת יכול להיות מוגדר על ידי שתי זהויות. זהו הטיעון המרכזי שלי [שאולי ראוי לאשכול בפני עצמו]:חוק הסתירה [כיתר מערכי ההגיון] חל על התופעות ולא על הזהויות.

החלוקה בה אני משתמש שונה מהחלוקה של קאנט ופשוטה ממנה. זהות היא בשדה התודעה [הפנימי]. פעולה היא בשדה החוץ תודעתי [החיצוני]. חוק הסתירה חל על החיצוני ולא חל על הפנימי.

אדם לא יכול לומר שמעתי קול אלוהים, כיוון שהוא שמע קול. זה לא השדה החילוני, אלא שדה הרשמים. לרושם הזה - הניטראלי מבחינה דתית/חילונית אפשר לתת פרשנות דתית ואפשר לתת פרשנות חילונית. המשפט 'שמעתי קול אלוהים' חורג מגבולות ההכרה והשפה.

הכרעת אישור היא אמירת הן לזהות שנוצרה על ידי חינוך ומסורת [כלימוד שפה]. הכרעת הצטרפות היא המרת זהות מתוך זיקה פנימית, התאמה לפנימי, העדפת סיפור על משנהו. בשני המיקרים אין יכולת להשתמש במושג האמת, למרות שאנשים עושים זאת בחורגם מגבולות התודעה והשפה.