ראיה מהקהילות יעקב לאמיתות התורה

חודש הרמאדאן אינו מהווה ראיה לאמיתות האיסלאם? לי לוקח עוד יום להתאושש מעשרה בטבת.
מנהג הסאטי אינו מהווה הוכחה לאמתות ההינדואיזם? בחישוב קל אפשר להגיע למסקנה שרבע מאוכלוסית הודו התאבדה על קדושת שיווה.

דוד12

הטענה מדוע אבא שלי וסבא שלי לא שמעו מזה, ניתנת בכמה מקרים לא להישאל.
במקום בו אנשים מחפשים דרך אחרת מהדרך של הוריהם, הם מוכנים לקבל שהעלימו מהם מידע בשגגה או ביודעין.
כמדומני, שבקלות ניתן לשכנע את כל בעלי התשובה כיום, שלפני מאה שנה היו כל יהודי אירופה אדוקים בשמירת תורה ומצוות, כמהדרין שבחרדים בזמנינו. דבר שלצערי רחוק מאוד מן האמת. אולם למעשה אפי' חרדים רבים משוכנעים בכך.
בדרך דומה, כשרוב עם ישראל עובד עבודה זרה, יכולים הם לקבל את העובדה, שאבותיהם כולם קיבלו את עשרת הדברות מהר סיני. והוריהם העלימו זאת מהם, כדי שלא יפסיקו לעבוד לפסלים.
גם במקרים של הערצה והתלכדות, ניתן להוסיף תמיד נופך, שיתקבל ללא עוררין. את החסידים ניתן תמיד לשכנע, שאבותיהם ראו בעין מופתים גלויים בבית המדרש של האדמו"ר, גם כשאבותיהם לא סיפרו להם זאת.
לדוגמא, אחד המשיבים הספרדים, שמע שמועה. שמרן הבית יוסף קיבל על ספרו הסכמה ממאתיים רבנים שעברו על ספרו. הדבר התקבל בשו"תים רבים כאכסיומה. למרות שמדובר לכאורה בבדותה, שכן אין שום זכר פעולה כה משמעותית, חוץ מהרמז הנפלא שמר"ן ר"ת של מאתיים רבנים נסמך.
על קריעת ים סוף, התקבלו במשך הדורות אגדות פי כמה וכמה מהמסופר בתורה. על שתים עשרה שבילים, על מעדנים שיצאו מהקירות, על יונקי שדיים ששוררו, ועוד ועוד. האם מישהו שאל מדוע אבותי לא סיפרו לי זאת?


אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

ובכל זאת, חכם יקר בןציון, יש הבדל בין אמיתה עיקרית לבין תוספות.
והאמיתה העיקרית היא שרק ביהדות ישנו מסר של התגלות לפני עם שלם. מסר כזה לא נמצא בשום דת ואומה בעולם, והדבר אומר דרשני.
נדמה לי שהוויכוח שלך אינו איתי הדל ועם דוד12 ואחרים, אלא עם הכוזרי ואפילו עם המו"נ עצמו.

מוציא לאור,
ואולי בדור מסוים קבוצה קטנה פיתחה סיפור על התגלות בפני קהל גדול, הקבוצה הסבירה את קוטנה בכך שהם התמעטו עקב העונשים הכתבוים באותה תורה שניתנה בפני קהל גדול.
בימינו המסורה אינה מסורה חיה אלא מסורה שנסמכת על ספרים וממילא אינה יכולה להוות ראיה בסגנון הכוזרי. הכוזרי עצמו כותב שא"א לתת לנו מידע שקרי על דברים שאירעו לפני 500 שנה, ואילו אנחנו יודעים עד כמה ניתן לשכתב את ההיסטוריה של אתמול.

אריק,
הטענה מוכרת לי. בעצם לכל מי שמתעסק בדברים הללו.
ברור שיש צורך באמונה. ברצותך תאמין וברצותך תמצא פירושים אחרים.
הרי גם למי שיחשוד שאביו אינו אביו, יהיה קשה לענות.

גם התנ"ך עצמו נכנס לנושא, וכתב "השמע עם קול אל-הים" וכו', כלומר שאין עם נוסף עם סיפור כזה, מה שאומר דרשני.

אז נכון שיש פרשנויות, ואפשר לטעון ולהסביר וכו' וכו', ובכל זאת הנה רואה אתה כי אבותיך, ואבותיי, האמינו, וניאותו למסור נפשם בשל אמונתם, ולא ניסו להתפלפל ולומר מאן יימר.

דומני שהמסקנה היא שאין טעם להתווכח. אם אתה מרגיש כך, יהי לך אשר לך. ומי שבכ"ז מרגיש שהמצב גורם לו לאמונה שלמה - אין לך יכולת להכריעו.

אין לי בעיה אם דברי הקודמים לי או עם דברי הקהילות יעקב או דברים שהובאו באשכול סמוך בשם הרב שוואב.
הבעיה מתחילה באותו רגע שמתחילים לצעוק על מי שלא מקבל את דברי הקה"י שהוא אפיקוירס הואיל ואיך הוא מעז לפקפק בטענה שיצאה מגדול שכמותו.

אריק, דוגמה מעניינת לכך שהמסורת אינה מתיימרת להתבסס על העברה מדור לדור אלא על הבנת הכתוב ניתנת בפירושים לגבי "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון", לכאורה הייתה זו התגלות היסטורית לעיני כלל ישראל בדומה למעמד הר סיני, ובהכרח הייתה אמורה לעבור מדור דור באותה צורה סיפורית.

למעשה ניתנו ביהדות פרשנויות שונות באופן רדיקלי למה שאירע שם.
בגישה המסורתית המתארת את הנס כפשוטו זו אכן הייתה התגלות לעיני כלל ישראל, ומחלוקת בגמרא היא האם התמשך היום 24 שעות, 36 או 48.
לפי פרקי דרבי אלעזר, הנס גרם לתדהמה לכל מלכי אומות העולם שצפו בו ונועד למנוע חילול שבת.
לפי הרמב"ם (פירוש האברבנל), הנס היה מוגבל לשדה המערכה, והשמש לא האירה מחוץ לו. הוא נמשך רק 14 שעות.
לפי הרמב"ם (פירוש הרציונליסטים), לא היה נס בכלל, אלא תחושה פסיכולוגית של הלוחמים שהם הצליחו לסיים במהרה את הקרב, ורעיון דומה מופיע בפירוש אצל הרלב"ג, שסבור שלא היה נס ממשי.

הפואנטה היא שכל המחלוקות האלו, אם יעוין במקומות שבהן הן מובאות, לא מבוססות על כך שכל אחד שמע מסבא ומסבתא סיפור אחר, אלא על דרשות הפסוקים והתעמקות בטקסט. הטקסט הוא מעביר המסורת.

סיכום המחלוקות נמצא כאן:
http://www.daat.ac.il/daat/tanach/melech/10-2.htm

ז"ע
והמחלוקות קיימות למרות שהפסוק מצהיר בדרמטיות:
וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא, לְפָנָיו וְאַחֲרָיו, לִשְׁמֹעַ יְ-הוָה, בְּקוֹל אִישׁ: כִּי י-ְהוָה, נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל.

כדאי לציין שכבר בתנ"ך עצמו אנו רואים מסורות שונות לגבי אירועים היסטוריים שונים שקרו לאומה הישראלית, כך למשל אומר ירמיהו:

כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם--עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח. (יר' ז,כב).

הפירושים המפולפלים ידועים, אולם כפשוטו ירמיהו אומר שלדעתו ה' לא ציווה את עם ישראל להקריב קרבנות. הוא לא בהכרח מתנגד לעצם הקרבת הקרבנות, אבל הוא לא סבור שמדובר על ציווי אלוהי, אלא לכל היותר על מסורת עתיקה.

ועוד דוגמה נוספת, כאשר מחבר ספר תהילים מספר על מכות מצריים הוא כותב:


כו שָׁלַח, מֹשֶׁה עַבְדּוֹ; אַהֲרֹן, אֲשֶׁר בָּחַר-בּוֹ.
כז שָׂמוּ-בָם, דִּבְרֵי אֹתוֹתָיו; וּמֹפְתִים, בְּאֶרֶץ חָם.
כח שָׁלַח חֹשֶׁךְ, וַיַּחְשִׁךְ; וְלֹא-מָרוּ, אֶת-דבריו (דְּבָרוֹ).
כט הָפַךְ אֶת-מֵימֵיהֶם לְדָם; וַיָּמֶת, אֶת-דְּגָתָם.
ל שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים; בְּחַדְרֵי, מַלְכֵיהֶם.
לא אָמַר, וַיָּבֹא עָרֹב; כִּנִּים, בְּכָל-גְּבוּלָם.
לב נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד; אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם.
לג וַיַּךְ גַּפְנָם, וּתְאֵנָתָם; וַיְשַׁבֵּר, עֵץ גְּבוּלָם.
לד אָמַר, וַיָּבֹא אַרְבֶּה; וְיֶלֶק, וְאֵין מִסְפָּר.
לה וַיֹּאכַל כָּל-עֵשֶׂב בְּאַרְצָם; וַיֹּאכַל, פְּרִי אַדְמָתָם.
לו וַיַּךְ כָּל-בְּכוֹר בְּאַרְצָם; רֵאשִׁית, לְכָל-אוֹנָם. (תהילים קה,כו-לו)

וקל לראות שיש שינויים רבים בין הגירסה שלו לבין המסופר בספר שמות, מכת ערוב באה לפני מכת כינים, מכת חושך כתובה בראש המכות ולא לקראת הסוף. ובעיקר: מכות דבר ושחין "הלכו לאיבוד" ובכלל לא מוזכרות בו.

רב צעיר, קושיה מעניינת הרבה יותר היא, כיצד מעמד הר סיני אינו מוזכר כלל בפרק אותו ציינת ובפרק שאחריו, למרות התאור המפורט יחסית של יציאת מצרים ומסעות בנ"י במדבר.

גם יהושע בנאום הסכום שלו אינו מזכיר את מעמד הר סיני, אבל מזכיר את קריעת ים סוף ואת הצלת בנ"י מבלק.

גם וגם

אכן יש חוקרים שסוברים שהיו מסורות שלא גרסו את מתן תורה בהר סיני, אלא הם סברו שהתורה ניתנה למשה דווקא באוהל מועד. הכוונה היא למקור הכהני שמטבע הדברים העדיף את הגירסה של התגלות האלוהים במשכן, מאשר את ההתגלות ה"עממית" של אלוהים לפני כל עם ישראל.

אישית אני חושב שיש עוד מקום לדון בטענה זו, אך לצערי עוד לא הספקתי לעיין בה כדבעי.

בכל אופן, לגבי עשרת המכות הקושיה חזקה יותר, משום שכאן המחבר הולך ומפרט את המכות אחת אחר השניה, וכיצד הוא מעז לשנות את הסדר, ועוד להשמיט לחלוטין שתיים מהמכות ?


תוקן על ידי - רב_צעיר - 24/10/2004 16:25:34

מעמד הר סיני לא נזכר גם בוידוי הביכורים (דברים כ"ו).

רב צעיר,
לא נראה לי שהקושיה מהמכות חזקה יותר. מעמד הר סיני הוא מעמד מכונן, והעדרותו המוחלטת (וכפי שציינו כאן אמשלום ואריק, הוא נעדר גם מתאורים אחרים) היא מפליאה. המכות - נו, ואם היו רק שמונה מכות, או אם סדרן היה שונה - האם זה היה כל כך משמעותי מבחינתנו, למעט לצרכי ראשי התיבות וחישובי המכפלות שאנחנו קוראים בהגדה של פסח? אז היינו אומרים שבמצרים לקו ארבעים מכות, ועל הים מאתיים. שוין. לכן, לא קשה לקבל (גם מבחינה תאולוגית) את האפשרות שמסורות שונות קבעו מספר או סדר שונה למכות. לעומת זאת, התאור בתהלים שמזכיר בחורב את מעשה העגל אך לא את מתן תורה, מזכיר את התמיהה הידועה על משפט אחר בהגדה: "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו"; האמנם?