בס"ד ר"ח חשוון ס"ה
תגובה על ספרו האחרון של רב נתן סליפקין: "הגמל הארנבת והשפן"
לאיש האשכולות, רב התבונות, ירא אלוקים מרבים, עניו בענווים, אך תקיף בתקיפים, לחזק בדק תורת האלוקים, להשיב דברים נבונים, לפוקרים וכופרים, המחבלים בכרמים, לתאוה מתמכרים, ואת בעל הבירה לשכח מבקשים, החכם הכולל בתורה ובמדעים, ד"ר רבי יצחק בטש שליט"א היושב שבת תחכמוני בק"ק שבמכסיקו סיטי, תלמיד נאמן לאביר הרועים, מרביץ תורה בעדרים, הגאון רבי יוסף יגן שליט"א ממונסי,
אחדשה"ט באה"ר,
ימחול שרק עתה התפניתי לכתוב ביחס לספר החמור שהוציא רב נתן סליפקין: "הגמל הארנבת והשפן", שאף אם כוונתו היתה רצויה, לבאר שתורתנו הקדושה לא טעתה ח"ו במה שכתבה שהשפן והארנבת מעלים גירה, בודאי מעשיו אינם רצויים, שבשביל לאמת את עניין השפן והארנבת הלך ושָֹם את חז"ל כטועים, או כיכולים לטעות, בעניינים אחרים של דברי התורה המיוסדים על מה שידעו מחכמת היצורים, היא הזואולוגיה. [וכל זאת גם ללא צורך "מדעי" כלל, כפי שנראה בהמשך המכתב]. ולא חת מלגעת בשרפי מעלה: חז"ל, ולא ירא מגדולי הדורות שאחריהם, וב"מחקריו" הביולוגיים מסיק מסקנות כראות לבו, ונדחף לבית קודש הקודשים, להתעסק בגופי תורה שמדורות, ברצותו מרחיב וברצותו מחריב, ומי שמו אדונים לתורת האלוקים, לחתוך בבשר החי כדי לקיים שאר איברים, ולדון במה צדקו הראשונים כמלאכים במסורתם וברוח קדשם שבתושבע"פ, ובמה ח"ו טועים. והנה גם בשני ספריו הקודמים: "המדע של תורה" ו"יצורים מסתוריים" כותב דברים לא פחות חמורים, בראשון "מאשר" את כל ממצאי הבלי ה"אבולוציה" כעובדות וודאיות, ושכך החליט הקב"ה לברוא את העולם, ומנסה "להתאים" את התורה אל ממצאים אלה. ובשני "אוסף" דברים בהם טעו (ח"ו) חז"ל ב"השפעת" הגויים. אך במכתב זה הנני מתייחס לשני ספרים אלה רק מעט, ועוד חזון-וקלון למחבר- למועד.
והרי אנחנו דנו יחדיו באותן סוגיות שדן בהם סליפקין כבר ארבע וחצי שנים, ועל אף שחז"ל ודאי לא לדידנו צריכים, ואיננו חצופים לבוא להצדיק הצדיקים מעיקרא, אלא שבשביל לקרב רחוקים מצאנו סימוכים ותימוכים לכל דברי חז"ל בשופי רב מהמדע, בצורה המדהימה את עין הרואים, ובעיקר ע"י חקירותיך הנפלאות בנבכי עניינים אלה, שבסיעתא דשמיא נפלאה השכלת למצוא כל דבר בעתו, תשובות בהירות המבוססות על המסקנות המדעיות העדכניות ביותר, לכל טענה שחיטטו למצוא רשעי ישראל. וזאת מתוך הנחה שהניחו גדולי ישראל מדורות, שכל דברי חז"ל נאמרו ברוח הקודש, וכנאמר באיגרות החזו"א ח"א איג' ט"ו: "משרשי האמונה שכל הנאמר בגמ' בין בהלכה ובין באגדה, הם הם הדברים שנתגלו לנו ע"י כח נבואי שהוא כח נשיקה של השכל הנאצל, עם השכל המורכב בגוף, בזמן שהנבואה היתה חזון נמצא, רוח הקדש הוא שפע מהשכל הנאצל על השכל המורכב כו' אבל רוה"ק היא יגיעת העיון ברב עמל ובמשנה מרץ, עד שמתוסף בו דעת ותבונה בלתי טבעי. מיסודי האמונה המקובלת שרוה"ק מטיבה להשיג את האמת שבתורה שניתנה בנבואה, בהיות שאין התורה "אמת" - "אפשרי", אלא אמת חיובי, אמת קיים, ומבטחת את בעליה על אמתת השגתו. נרתעים אנחנו לשמוע הטלת ספק בדברי חז"ל בין בהלכה בין באגדה, כשמועה של גידוף ר"ל, והנוטה מזה הוא לפי קבלתנו ככופר בדברי חז"ל, ושחיטתו נבילה, ופסול לעדות ועוד, ולכן נגעו דבריך בלבי". ע"כ. החזו"א יכל לכתוב על אמיתות התורה המושגת ע"י רוה"ק הבאה מעמלה, כי שם הוא אחז, ומזה הבין לבאר בדרגת חז"ל ודרך השגתם בצורה שכל דבריהם אמת. אנחנו, שלפעמים מתעלים להרגשת מתיקות התורה והשגתה העל-טבעית לפרקים בעמלנו בה- מסוגלים להבין קצת מה התכוון החזו"א. אך מי שיכול לחלוק על דבריהם על סמך ציטוטים מקוטעים מהרמב"ם ובנו [שבמכתב לקמן נראה שגם אותם מסלפים המתרפסים], או מ"מסקנות" המדע, בזמן שהתיאוריות המדעיות ולפעמים גם העובדות המדעיות המה כענן עובר וכחלום יעוף, מראה שלא טעם טעמה של העמקה בחכמה האבסולוטית היחידה, היא תורתנו הקדושה, תורת האלוקים. ואף אם החזו"א, במכתבו זה, כשכתב שה"אגדה" ודאי אמת ע"פ רוה"ק, לא התכוון לכל דברי המדע שבחז"ל, הרי כל העמל בתורה ודבוק במסורת התורה מסיני יודע שגם שיחת חולין של חז"ל לא רק שצריכה לימוד, אלא נאמרה מתוך עומק עיוני שלא קשורה להשגותינו, והיאך נבוא לדון בדבריהם כאילו הם "חברים" שלנו. וכלשון המהר"ל בספרו באר הגולה באר ששי (עמ' קכ"ז בחדשים נגד הספר "מאור עיניים" שיצא בימיו, שג"כ "חלק" על כמה דברים "מדעיים" של חז"ל, על אף היותו יהודי מאמין ושומר תו"מ: "ארור יהיה היום אשר בו נגלו ונראים דברים אלו, איש אשר לא ידע להבין דברי חכמים, אף דבר אחד מדבריהם הקטנים וכ"ש הגדולים, וכ"ש דבריהם העמוקים, איך לא ירא לדבר בחכמים וידבר עליהם כאילו הם אנשים בדורו, חבריו, דבר זה לא היה בישראל עד הדור הזה כו' כי האמוראים לא היו חולקים על הראשונים הם התנאים, ואשר [היו] אחר כת האמוראים לא היו חולקים על האמוראים, כי ידעו ערכם בעצמם שאין ערך לאחרונים עם הראשונים שהיו קרובים אל הנביאים, ועתה בדור הפחות והסכל מכל חכמה, יעמוד אחד וישלח לשונו בקדושים אשר היו לפנינו יותר מאלף שנה ויאמר ראה דרכי וחכם וכו'. ולפיכך כל דברים הם שוא ותפל ואינם כדאי להשיב עליהם, כי כל דברי חכמים הם על הקבלה האמתית מצורפת ומזוקקת'". ואת זה כתב המהר"ל לפני יותר מ400 שנה, על אחד שהיה מוחזק לת"ח. ומה נעני בתריה.
ודנת עם סליפקין בדברים אלה, והוא בקלות ראש התעלם נחרצות מדבריך. ואמנם את דברי התורה שבכתב יישב מהשגות הפוקרים אפילו "בדוחק", כדבריו, כי תורת האלוקים הוא. אך ליישב את חז"ל אינו מנסה אפילו לא בדוחק, כי מדמה שאנוש המה כערכו ח"ו. וברצותו להראות "אובייקטיבי" מבחינה מדעית, לא טרח ליישב דברי חז"ל אפילו כשהישוב הוא פשוט ובהיר, כפי שנראה. ואת ממצאי המדע עשה כהלכה למשה מסיני, אף שבעינינו ראינו פעמים רבות היאך מסקנות גדולי הזואולוגים משתנות מקצה לקצה לפעמים מידי שנה בשנה, כגון לגבי אם הקנגרו מעלה גירה, או אם הקוף ספורטיב למור ממדגסקר או הקפיברה אוכלים גללים. אך סליפקין מתייחס לכל קביעה מדעית זמנית באותה חרדת קודש שהיתה ראויה שיתייחס לדברי חז"ל הקדושים. בזמן שיחד עם אפסות חלק מתיאוריות המדע, ראינו את אמיתות דברי חז"ל המקוימים פעם אחר פעם ככל שמתבוננים וחוקרים. מלבד הידיעות המדהימות הייחודיות שידעו מה שלא ידעו שאר חכמי עולם, כגון את מספר הכוכבים העצום שביקום, ואת היות כדור הארץ בצורת כדור המסתובב סביב עצמו, כשגרים אנשים על הצד השני, פרטים מבהילים על סימני החיות העופות והדגים, הרי גם במה שלעגו הנלעגים על דברי חז"ל כגון מה שאמרו שנחש יולד לשבע שנים, ולעגו שלפי המדע הריון הנחש הוא שנה עד שנה וחצי, עד שנתגלה בשנים האחרונות מה שלא ידעו כל זואולוגי ימינו, שהנחש יכול- באופן הייחודי אך ורק לנחש- להוליד לאחר שבע שנים מהרביה, כי גילו שנקבת הנחש משמרת את זרע הזכר בכיס מיוחד במעיה הרבה שנים לאחר הזיווג עם הזכר, ולאחר זמן זה יכולה להפרות עצמה ולהתעבר! מהיכן ידעו חז"ל מה שלא ידעו כל חכמי עולם! וכמו שלעגו למה שכתבו חז"ל שלחתול יש ארס בציפורניו שעלול להטריף חיה קטנה, עד שאחד מגדולי ה"זיהומולוגים" בעולם, פרופ' מיכאל גלעדי מנהל המעבדה לביולוגיה מולקולרית באיכילוב נדהם לראות ממצאים מדהימים אלה של חז"ל, בידעם על מחלת שרטת החתול מחיידק הנקרא ברטונילה, המעביר מחלה זיהומית קשה, וביקש מרוב התפעלות שילמדוהו את ממצאי התלמוד גם גבי ארס שאר החיות, כדי לקדם את המחקר הרפואי בנושא לא ידוע זה! וכן מה שלעגו על מה שכתבו שהכינים אינם פרים ורבים, עד שבדורנו נתגלה אצל הכינים שיש להם דברים מיוחדים בפו"ר שלהם כגון רביית בתולים, וחיות פרזיטית, וכמו שהארכתי בכמה פרטים בזה בסעיף 21. וכן ממצאים מדהימים בחומרות חז"ל בטהרת המשפחה שרק עתה מבינים הרופאים כמה דברים אלה מצילים את בני הזוג ממחלות שונות ומשונות [בנוסף לעשיית רצון הבורא ורכישת טוהר וקדושה ושמחה!], ידיעות מדהימות במבנה הקנים שבגוף, בסוד העיבור, בטבע העמוק של האדם בכלל ושל האשה בפרט, בחינוך ובכל מידה נכונה. כל זה הראינו בעליל בשנים האחרונות, במסגרת התשובות שענינו על התקפות שיטתיות של האפיקורסים על חז"ל. פעם אחר פעם נוכחנו את אשר אמרו חז"ל עצמם: אם ריק הוא- מכם! אך קביעותיו של סליפקין מדהימות בחוסר האובייקטיביות שלהן לרעת חז"ל, כגון גבי מה שתחילה הצהירו הפוקרים שמצאו דגים שלא מתקיים בהם כלל חז"ל בדגים: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר", וחשבו על השטינק"ס מרינו"ס שהוא סותר כלל זה, וביאר סליפקין יפה שזו היתה טעות לחשוב בכלל שהוא דג, ואינו אלא לטאה. אך אחר כך מביא את הדג שכביכול נראה יוצא דופן היחידי שלא עומד בכלל זה של חז"ל: MONOPTERUS CUCHIA. ואף שיש לו סנפיר קטן [שעל שמו נקרא מונופטרוס= כנף (=סנפיר) אחד], סליפקין זורק ב"אובייקטיביות": אולי אין זה סנפיר שהתכוון אליו חז"ל כי הוא קטן... ועוד: אף שהיו לדג זה סנפירים בקטנותו, טוען סליפקין: אולי זה לא מספיק מבחינה הלכתית. וזה מדהים, הלנו אתה אם לצרנו! לא נמצא שום דג מתוך 30,000 הסותר את כלל חז"ל! ובמקום לצאת מהכלים על פלא מופלא זה המראה בעליל על רוח קדשם של חז"ל, או על מסורתם מסיני או מאדם הראשון כפי שכותבים התוס' בחולין ס"ו ע"ב תד"ה כל שיש, הוא בקרירות מטופשת "טוען" כך: ניתן אולי לומר שאין קביעתם נכונה בגלל דג אחד שבדוחק גדול אפשר לבאר שאינו עומד בכלל זה של חז"ל... ועי' על זה לקמן סעיף 27.
ואם היה טועה איזו פעם מסברא: ניחא, האדם עלול לטָעוּת. ואם כתב איזו השקפה שלא ע"פ המסורה [כמובן עם "גיבוי" מאיזה קדמון]: הרי קשה לא להיות מושפע מטומאת הרחוב לגמרי. ואם גם סילף פעם אחת איזה מקור "בלי כוונה": גם על זה אולי ניתן להבליג בדיעבד. אך אם פעם אחר פעם אחר פעם יש למחבר בעיות עם כל הדברים האלה, זה מראה על שבוש מהיסוד. וכרש"י ברא' כ' ו' בדברי ה' לאבימלך: אמת שלא דמית לחטוא, אבל נקיון כפים אין כאן!
ועתה, אחר שכ"כ דאגנו מפרסומיו, ב"ה המלאכה שהחילונו בה נעשתה ע"י אחרים, ויצא מכתב של כמה גדולי תורה, ובראשם הגרמ"י לפקוביץ שליט"א, הכותבים על ספריו דברים חמורים עוד יותר ממה ששיערנו. אך רבנים אחרים, שלא למדו סוגיות אלו ביסודיות, עדיין מחזיקים בדבריו, ע"כ צריך להראות להם ולצבור היראים, שאותו האיש שעליו סומכים, ועל פיו מתחנכים, ובהדרכתו צועדים, ומתבונתו מתפעלים, תורה עם מדעים, נופת צופים, רקחות טבחות ואופות עם תורת האלוקים, פרחים וציצים לקשט החכמים- הוא בעצם מזייף ומסלף בצורה חמורה את דברי הקדמונים, ומחדיר אגב "הגנתו על הדת" זמורות זרים ונטעי תעתועים! ואולי עושה זאת בגלל "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שחושב שבזיופים אלה יציל את השאר. אך מה לנו לדון כוונותיו, האלוקים יראה ללבב, ומכיריו מעידים שמעשיו לש"ש. הרי אדם מועד לעולם, וגם רוצח בשוגג חייב גלות. עי' אבות א' י"א שהתקיימו בספריו כל הדברים הנוראים מהם הזהיר אבטליון: חכמים הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל! ואין מקיפין בחילול השם אחד שוגג ואחד מזיד, וכל מקום שיש בו חילול השם אין חולקין כבוד לרב. וידוע מה שענה הגר"ח מבריסק על רב אחד שקילקל בענייני הכלל וטענו לגר"ח שזה בשוגג ומחוסר תבונה. ענה: כל אחד חכם בעניינים שלו השייכים לו. כנראה שאין העניינים האלה מספיק שייכים לו...
ושמעתי שסליפקין נתלה בספרו של ר' יהודה לוי מי-ם "המדע שבתורה" שגם בו כתובים שיטות כמו אלו שהוא התבסס עליהם [שחז"ל טועים ח"ו בכמה דברים], וטוען שר"י לוי קיבל הסכמות מהגרי"י נויברט שליט"א וג"ר דוד כהן וגרז"נ גודלברג, וגר"י פרלו. והנה לי אין אלא את המהדורה העברית של ספר זה בו יש רק את הסכמת גרי"י נויברט, בה כותב כך: "עברתי על רוב דבריו שכתב בספרון "המדע שבתורה". רואה אני כמה התעמק להסביר דברי חז"ל, והנה הוא קיבץ ואסף מריבוי מקומות שבחז"ל, וכל זה ע"מ להוכיח את אמיתת דברי חז"ל"!!! דהיינו: הגריי"נ נתן הסכמתו על מה שקיים ר"י לוי בספרו את כל דברי חז"ל, היפך דברי סליפקין שחז"ל לפעמים טועים!! וזו עזות פנים להשתמש בהסכמות שכאלו לחזק דבריו החמורים! וזה חלק ממערכת ההטעיות והזיופים שבספריו. גם מה שהביא כ"ראיה" את הסכמת רבי דוד כהן שליט"א רב דביהמ"ד גבול יעבץ, הנה מחבר זה כתב מאמר נפלא שכולו להוכיח היפך דברי סליפקין, ברוח ישראל סבא, כדרך הת"ח האמתיים בכל הדורות [כפי שהבאת, ר' יצחק, המון מקורות בקונטרס שלך], שכל דברי חז"ל אמת גם נגד חכמי הטבע, והביא הגר"ד כהן שליט"א עשרות דוגמאות נפלאות לזה היאך ידעו חז"ל בכל ענפי המדע דברים שלא ידעו חכמי הטבע של דורם, כל זה בספרו "אברהם יגל יצחק ירנן" עמ' י"ג מאמר "חכמת התורה וחכמות חיצוניות", עי"ש דברים נפלאים ונכוחים, והם סתירה להנחות של סליפקין. ואם סליפקין סומך על דברי אותו המחבר, עד שמביא ממנו "ראיה" לשטויותיו, א"כ עליו לאמץ כל דברי המחבר בנידון, ואז ימחוק הרבה ממה שכתב בשלושת ספריו הבעייתיים. והנה מדבריו של ר"ד כהן שליט"א שכתב בראש מאמרו בעמ' י"ד: "כמובן שישנן הרבה קושיות מהמדע העכשוי על כמה דברים הנמצאים בחז"ל בעניני רפואה וחכמת הטבע. היו אלו שתרצו כמה דברים ביסוד שהובא שנשתנה הטבע. אמנם אין המסגרת של מאמר זה לתרץ קושיות. אדרבה המטרה בכאן להראות פלאים איך שמבואר בתורה ובדברי חז"ל דברים שלא נתגלו לאנשי מדע עד ימינו אנו, וממילא התפעלות זו תביא לבעל דעה להתבונן שלא להגיש לדברי תורה בדעה קלה שאין תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם". ובעמ' י"ז כתב מפורש היפך כל דברי סליפקין ב"הגמל הארנבת והשפן" על הראיה מהחיות עם סימן אחד על תורה משמים: "בתורה מפורטת רק ארבעה מיני בהמה שיש להם רק סימן אחד של טהרה. כל השנים מזמן נתינת התורה שנתגלו כמה ארצות בעולם לא נמצא עוד מין שיש לו רק סימן אחד. ידועה הוכחה זו שהתורה מן השמים". ועי"ש כל עשרות הדוגמאות הנפלאות במאמרו, ואכמ"ל.
והנה גם אם יש רבנים שכתבו הסכמה כללית לכל דברי הספר, דבר שאינו מצוי כלל, הרי מה יתרון להסכמות אלו על ההסכמות שקיבל סליפקין עצמו מרבנים שכתבו באופן כללי על האדם ומגמתו, שודאי כוונתו היתה לטובה, ולא ש"אישרו" לו שחז"ל טועים ח"ו. [ועי' היטב ב"חיי עולם" לסטייפלער זי"ע בהערה שלו ח"ב סוף פ"ח עמ' ע"ו, וז"ל: "ואפילו חיבור שיש עליו הסכמות מחכמי תורה אין זאת אומרת כלל על הגינות הוראות החיבור כידוע, ואין רצוני להאריך, רק אעתיק מש"כ הגאון המהרש"ם ז"ל בתשובותיו ח"א סי' ק"ט וז"ל: הן נשלח אלי ספר כו' וגם אני הסכמתי עליו בראותי אפס קצהו כו' וכאשר עיינתי ראיתי כי כל רוח דעת אין בקרבו, עי"ש כל הסימן" ע"כ הערת מרן הקה"י]. ומי שקורא בספר של ר"י לוי, רואה שמגמת הספר הוא להצדיק את חז"ל בכל דבריהם ממש, אלא שבפרק ז' דן תיאורטית אם יש שיטות האומרות שחז"ל יכולים לטעות, ולא כתב דבריו בהעמקה ובעיון אלא כמקבץ שיטות קדמונים, וערביך ערבא צריך, שמי שמתבונן רואה שאין שם גם אחד שסובר שחז"ל יכולים לטעות ח"ו בהלכה, אלא ה"פחד יצחק" בשאלה שהקשה לרבו שאלו אם צריך להחמיר לא להרוג כינים בשבת כי המדע אומר שפרים ורבים, לא כפשטות חז"ל, ורבו ענה בשלילה תקיפה, כמבואר לקמן סעיף 19. ושאר המקורות מדברים על דברים שהם לא הלכה או על השתנות הטבעים, ואכמ"ל, עי' לקמן סעיף 18 באריכות.
ועוד הספיק סליפקין לפרסם שהטעו את הגרמ"י לפקוביץ שליט"א, וכותב לאברך ששאלו על המכתב נגדו שכנראה ציטטו לו דברים שלא בהקשר, ושאין הגרמי"ל קורא אנגלית, ושלא רצה להפגש איתו, וכו' וכו', אלה הדברים הידועים שנעשו רח"ל ע"י המשכילים בדורות האחרונים שטענו שאנשים אינטרסנטיים מצליחים בשקרים "להטות לב" גדולי התורה, וטענה זו תמיד היתה הקדמה לחורבן הדת, כך כתב הג"ר יצחק אלחנן ספקטור במכתב תגובה על מה שפירסמו המשכילים בקובנה ש"רימו" את רי"א באיזה ענין. אך הם, עכשיו כמו אז, לשיטתם: אם חז"ל יכלו לטעות ולהטעות, כ"ש הגרמי"ל וכל מי שיעיז לצאת נגד... אך אנו לשיטתנו יודעים: הקב"ה מעמיד לנו בכל דור רועים נאמנים שעמלו כל חייהם בתורתו, והם הם ברוח קדשם יודעים היטב מה לקרב ומה להרחיק. ויש להתפלל ולאחל ולהשתדל שישוב מחבר הספרים מדרכו הרעה אל דרך התורה המסורה לנו מדורות, וישוב אל ה' וירחמהו, ואז יוכל להועיל לעם ישראל באמת, כחפצו הטוב.
ובאתי בזה לסכם בקיצור את המסקנות שבס"ד סיכמנו יחדיו בביאור סוגיות חמורות אלו בשנים האחרונות, ביחס למה שסיכם סליפקין. זה לעומת זה. ויראה בזה דורש האמת ומבקש התורה האמתי נפלאות גדולות מתורת הי"ת. ואחזור גם על דברים ברורים, כדי שיוכל לקרוא מכתב זה ולהבין גם מי שלא עסק בנושאים אלה.
ונביא דברי סליפקין בעצמו, רובם מתוך סיכומו בסוף ספרו זה: The camel, the hare, and the hyrax פרק י"ד, עם השלמות מתוך שאר הספר [כשאביא משאר הספר אציין בדרך כלל את מספר העמוד], ולאחר כל סעיף מדברי סליפקין נראה בעליל היכן טעה והטעה וסילף. וברצוני להדגיש שאין עבודתי שלמה אף בספר זה, כי לא בדקתי את רוב המקורות שהביא ושציטט, לראות אם הם מתאימים למה שכתב וביאר במקור זה. אך מהמעט שבדקתי נראה ברור שאי אפשר לסמוך על דבריו, גם כשמצטט או מביא מקור לדבריו, ולא רק כשכותב סברה משל עצמו.
ואלה דברי סליפקין [עם קצת עריכה ותוספת ביאור משלי, בלי שום שינוי במשמעות דברי המחבר], ואחר כל אחד מ35 הסעיפים, נענה על הדברים החמורים אחד לאחד. ובמענה לסעיף 8 נגלה זהות ה"שפן" האמתי:
1. סליפקין: התורה כותבת שלוש חיות שמעלות גירה ולא מפריסות פרסה: שפן ארנבת וגמל.
תשובה: זה, לשם שינוי, אמת הוא...
2. סליפקין: יש ראיות מכריעות שהשפן והארנבת הן החיות שקוראים באנגלית השפן= hyrax [שפן הסלעים המצוי בארץ, חיות קטנות עם רגלים ואזנים קצרות], והארנבת= hare [עם הרגלים והאוזנים הארוכות], ואין "מועמדים" אחרים לשם שפן וארנבת.
תשובה: בסעיף הבא נראה שבהחלט יש מועמדים יותר מתאימים לשפן מה hyrax, ואף הוא הביא מועמד שכזה אלא ש"דחה" אותו בטענת הבל שהיא גם נגד פשטות התורה ומסורת אבותינו, עי' סוף סעיף 3. ועי' סעיף 8.
3. סליפקין: טוען בעמ' 91 שא"א לטעון שלא יודעים מהם השפן והארנבת, כי מכירים היום את החיות שברחבי העולם וגם אלה שהיו בעולם. גם א"א "סתם" לומר על דבר ש"אולי" ישנו או אינו, כמו להגיד על אדם שהופך לפעמים ל"ערפד" [סוג מפלצת המוצצת דם קורבנותיו], כי מה שלא יודעים שישנו, כמוהו כידיעה שאינו, כי אחרת היינו מכירים. גם אנו מבינים היאך טעו לחשוב שישנו לאותו דבר שאינו. וכמו כן השפן והארנבת. אם הם היו אחרים ממה שחושבים, היינו מכירים. גם לא מצאו בחפירות הארכאולוגיות שיירי חיה שכזו. גם שחיה תכחד באופן טבעי לוקח מליוני שנים...[עי' סעיף החמור הבא], ולא מסתבר שצדו אותם, כי הם קטנים, גם א"י לא עברה שינויים קיצוניים במזג האויר בשביל שיוכחדו.
תשובה: כמה הנגיעות עלולות לשבש. מלבד זה שאין ה"ראיה" דומה כלל לנידון, כי יש עדויות על חיות דמויות שפן וארנבת שלא מפורסמות, כמו מה שבעצמו מביא מרבי יעקב ספיר שראה חיה בגודל חמור המעלה גרה עם רגלים קדמיות קצרות בגן חיות, ומבטל עדותו: אולי אינו מעלה גרה אלא רק נראה כך, וכמו קנגרו. והרי החוקרים עצמם כותבים שהיו שפנים גדולים ככבשים בעבר ונכחדו ["החי והצומח בא"י" כרך 7 עמ' 233]. גם יש סוגים הרבה מאותו המין, שלא את כל הסוגים מכירים. ומספיק שסוג אחד מהשפנים, שעכשיו לא מוכר, מעלה גרה בשביל שהתורה תכתוב לא לאכלו. ובשו"ת של רי"א הרצוג [הוצ' מוסד הרב קוק. הנ"ל היה גם כימאי וחוקר טבע] יו"ד סי' כ"ג וכ"ד מכתבים לביולוג פרופ' בודנהיימר בנדון מביא את אותה העדות של אבן ספיר שבגן חיות בבאטאוויע שבהודו המזרחית ראה חיה זו הגדולה ככבש מעלת גירה ולא מפריסת פרסה, ורגליה הראשונות קצרות בהרבה מהאחוריות וע"כ קראוה הזקנים מתרגמי התורה ליוונית "צעירת רגלים". וכן מביא עדות חוקר על זן דומה לארנבת בסוריה שמעלה גירה בצורה לא מורגשת כמעט. ז"א מעידים המומחים על זן שפנים שנכחד, שהיה גדול כמו הבהמות מעלות הגירה, ועל זן אחר של ארנבות בסוריה שמעלות גירה. ובשו"ת "שרידי אש" כותב: "לדעת אברהם אבן שושן הארנבת היא מין חיה המצויה בארצות המזרח ואין זו הארנבת שבארצות המערב, וארנבת שבארצות המזרח היא באמת מעלה גירה". ועי' בפירוש רס"ג לתורה שמבאר שפן: "אלובר" ובהערת ר' קפאח כותב שהיא חיה קטנה מעלת גירה ומתאר אותה, ומה שאנחנו קוראים שפן רק דומה לה. ולקמן סעיף 7 נראה שיש עדויות של חוקרים לאחרונה על העלאת גרה רגילה של שפן הסלעים, אף שאין לה מערכת עיכול שכזו.
ומביא "ראיה" שהשפן הוא קטן מהפסוק במשלי ל' כ"ו: שפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם. שלא כתוב ולא רמוז שם דבר שכזה, אלא שהוא עם לא גדול במספר או לא חזק, ומתחבא בסלעים, כאילו חיה גדולה לא יכולה לעמוד בקריטריונים אלה. וטוען שמעלי גרה צריכים להיות גדולים... [א"כ זו קושיא על התנ"ך שמתייחס לשפן כקטן: לשיטת סליפקין, וכמעלה גרה! וממילא טורח ליישב קושיא זו ב"דוחק", א"כ "בדוחק" אפשר למצוא מעלי גרה קטנים...].
אך האבסורד הוא שסליפקין עצמו מביא בעמ' 152 "מועמד" מצויין ל"שפן", הוא ה"פיקא" שגם הוא קטן, יותר משפן הסלעים [לשיטתו ששפן צ"ל קטן], גם מעלה גרה בצורה של ארנבת וארנבון [ע"י אכילת הגללים הלא מעוכלים, כדלקמן סעיף 6], וגם יש לו מאפיין חיצוני של מעלה גרה ע"י לעיסה לצדדים, וגם היה בא"י. אלא מה? ה"שיריים" של הפיקא שגילו בא"י הם מלפני כ100,000 שנה, ולא מזמן מתן תורה... ואין עדויות שהיה בזמן מתן תורה...עי' סעיף הבא. ועי' לקמן סעיף 8.
4. סליפקין: חוזר בעמ' 93 ו95 על דברי ההבל שהאריך לגבב בספרו "מדע התורה", שלפי המדע החיות קיימות כבר מיליוני שנים, ומסתפק בהערה בשני מקומות אלה: הדרך ליישב השקפה זו עם השקפת היהדות ה"פופולרית" [=המקובלת על ההמון...], נדונה בספרו "המדע של תורה" בכמה אופנים. ואם בשני הפעמים האלו הזכיר חיות מלפני מיליוני שנים בכלליות, הנה בעמ' 152 כתב בפשטות על חיה הנקראת "פיקא" שלא היה בא"י בזמן התורה, ואף שמצאו בחפירות שרידים מחיה זו בא"י, שרידים אלה הם מתקופה של לפני כ100,000 שנים, ולא מזמן התורה... משום מה "שכח" לכתוב את ההערה שלו היאך זה מתיישב עם "ההשקפה הפופולארית" של היהדות. כנראה ש"רק" מאה אלף שנה לא כל כך בעייתי כמו מיליונים...
תשובה: בספר "מדע התורה" מרבה סליפקין להביא ציטטות מהקדמונים שהעולם היה קיים לפני יותר מ5765 שנה, ומנסה להתאים דבריהם ל"עובדות" המדעיות על העולם העתיק במליוני שנים, בזמן שקדמונים אלה רובם ככולם התכוונו לעולמות רוחניים שהיו קיימים [ר' דסלר: ספירות], או עולמות שחרבו ואינם. ועל אף שהיו יחידים, כ"תפארת ישראל" שניסו ליישב דיעה זו עם חז"ל שכתבו "בורא עולמות ומחריבם", הרי גדולי ישראל חלקו על השקפה זו,לפעמים בתוקף, כי אינו פשט כוונת חז"ל. אך עוד הוסיף סליפקין כ"עובדה מדעית" שהחיות התפתחו אחת מהשניה בדרך ה"אבולוציה" הארורה, בזמן שבזמננו ידוע לא רק שאין תאוריה זו מוכחת, וודאי שההסתברות לזה רחוקה מכל הגיון, אלא יש הרבה חוקרים מהשורה הראשונה הטוענים שזה לא יכול להיות בכלל! ואילו סליפקין כותב זאת כדבר מוכח ומוכרח... ובעז"ה עוד נראה הבליו גם בספרו "מדע התורה".
5. סליפקין: שתי חיות אלו- הארנבת ושפן הסלעים- לא מעלות גירה במובן הרגיל של הזואולוגיה.
תשובה: עי' סעיף 7.
6. סליפקין: ממילא חייבים לבאר ש"העלאת הגירה" שהתורה התכוונה אליה היא יותר מורחבת ממה שקורא לזה המדע rumination, וכוללת גם caecotrophy, שהיא אכילת הגללים הרכים מחדש כדי לעכל שוב את המזון שלא נתעכל באכילה הראשונה, ואכילה זו זהה במהותה להעלאת גירה גמורה, אלא שהיא חיצונית ולא מתוך הקיבה. את זה עושה הארנבת. [מעתה נכתוב "אכילת גללים" במקום caecotrophy. וצריך לדעת שיש עוד חיות שאוכלים את הגללים הקשים שלהם לעתים נדירות למלא תחושת הרעב, סוגי כלבים חזירים קופים ועוד, ונקרא שם אחר:coprophagy . ואין זה דומה כלל להעלאת גירה, כי אינה תופעה קבועה של סיפוק ויטמינים ומזון נצרך וחיוני למערכת התזונה, כגבי הארנבת].
תשובה: כותב על אכילת הגללים כ"העלאת גרה" "בדוחק". וזה שטות, כי גם החוקרים הגויים קוראים לזה העלאת גרה חיצונית: אינ' בריטניקה ערך MAMMALS: MAJOR MAMMAL ORDERS- LAGOMORPHA- NATURAL HISTORY . וכך הגדיר בס' המפורסם של שמיט-נלסון "הפיסיולוגיה של בע"ח" שתורגם לעברית ויצא לאור בתשכ"ז ע"י "יחדיו " וספרית הפועלים" בתור ספרות עזר עדכנית למורים. ובעמ' 19–20 מפרט היאך פירוק התאית נעשית במעלי הגירה ע"י מיקרואורגניזמים בתהליך מעבר כפול במערכת העיכול, ושבארנבונים וארנבות נעשית פעולה זו בדיוק באופן חיצוני מה שמעלי הגירה עושים במערכת פנימית! ועי' SCMIDT-NELSON: FOOD AND ENERGY 1972 עמ' 9 וראה ספר פרופ' יהודה לוי "המדע שבתורה", ושם הרבה אסמכתאות מהמומחים. וכן כתב הזואולוג החילוני ד"ר א. שור מהמרכז הוטרינרי בהרצליה, שאין שום סיבה ש"העלאת הגרה" של המדע תהיה יותר הגיונית להיקרא "העלאת גרה" מאכילה חוזרת של הגללים שלא נעכלו. גם רוב הפירושים בראשונים ל"העלאת גרה" לא סותרים העלאת גרה זו, וגם אלה שמבארים מלשון "גרון", הם ביארו זאת לגבי הכשרים שהוא דרך הגרון, שרק באופן זה הם כשרים. אך הטמאים כתובים בגלל טעות שאפשר לטעות בם שהם כשרים, א"כ נקראו מעלי גרה באוכלם מאכלם שוב גם לא דרך הגרון, בין אם ידעו זאת מפרשים אלה, בין אם לא ידעו.
7. סליפקין: ואילו לגבי השפן יש עדויות סותרות אם פולטות את האוכל מהקיבה לפה, ויתכן שהוא עושה משהו הדומה להעלאת גירה הנקרא בשםmerycism , שהיא החזרת האוכל מהכרס לפה, לפעמים בשביל לפלוט אותו מהפה, ולפעמים בשביל לבלוע מחדש ללא לעיסה, והזואולוגים משערים שיש לתכונה זו תפקיד בהפרשת הרוק. [ומעתה נכתוב "החזרה לפה" במקוםmerycism ]. אם אמנם אינו מחזיר האוכל מהכרס, אפשר שנקרא מעלה גרה כי יש לו מעיים מורכבות כמעלה גרה, או כי הוא לועס לצדדים כמעלה גרה.
תשובה: יש עדויות של זואולוגים גדולים על "העלאת גרה" ממש של שפן הסלעים, כפי שהביא סליפקין עצמו בארוכה, וכן כתב בספר "החי והצומח של א"י" של עזריה אלון כרך 3 עמ' 234.
8. סליפקין: דא עקא, יש עוד חיות מלבד השפן והארנבת שעושות דברים האלה: הקפיברה והפסיום-זנב-הטבעות עושים "אכילת גללים", והקנגרו וה"קולה" עושים "החזרה לפה". והקנגרו גם לועס לצדדים כמעלה גרה. והתורה לא מזכירה אותם בתוך ברשימת שלושת בעלי החי עם הסימן האחד. ומה "גרע חלקם" מהארנבת והשפן והגמל.
תשובה: אך רק בארנבת ובארנבון ובפיקא יש צרוף של לעיסה לצדדים כמעלי גרה, וגם אכילת גללים בצורה קבועה. לא בקפיברה ולא בפסיום [שממילא הוא כנראה שרץ, כפי שמניח גם סליפקין, ולא צריכה התורה למעטו] יש לעיסה לצדדים [אחר מעקב], גם יש חוקרים הטוענים שאינם אוכלי גללים בקביעות, ואילו הקנגרו ו"קולה" לא אוכלי גללים, אלא מעלים המזון לפה ללא תפקיד חיוני בהזנה הקבועה, כפי שביארנו בתכונת הmerycism.
א"כ מסקנת הדברים היא כזו:
התורה כתבה שלוש חיות שמעלות גרה ולא מפריסות פרסה. הגמל מעלה גרה כמעט כמו הטהורים [אך לא לגמרי כטהורים, כי יש לו 3 קיבות ולא ארבע, כי חסר לו את ההמסס].
לארנבת יש מסורת די סבירה שאמנם היא הארנבת, והיא אוכלת גלליה לעיכול חוזר, ונקרא העלאת גרה חיצונית. גם יש לה מאפיין חיצוני של מעלה גרה בזה שלועסת לצדדים.
אך השפן לא ברור מהו, ויש, כמה שידוע לנו כעת, שלוש אפשרויות:
1. שפן הסלעים: הוא המצוי בא"י, והחוקרים של הדור האחרון, וגם סליפקין, טוענים שהוא השפן של התורה. אך לא ברור שהוא מעלה גרה בצורה כלשהי. יש חוקרים שהעידו שראו אצלו העלאת גרה רגילה לפעמים, כמו גמל, וחוקרים אחרים אמרו שלא ראו זאת בשפנים שלהם. ויש השערה שהיא רק מעלה מזון לפיה כמו הקנגרו. אם זה נכון, קשה למה התורה לא כתבה גם קנגרו. על כן מוכרח שאם שפן הסלעים הוא השפן של התורה: הריהו שמעלה גרה כעדות כמה חוקרים, ומספיק שחלק ממין זה מעלים גרה, או בחלק מהזמן, כדי שהתורה תכתוב לגבם איסור שלא יטעו לאכול. בפרט שנראה לנו מהפסוק שהתורה התכוונה במפורש למעט גם חיות אלו שלפעמים מעלים גרה או שיש בהן פונקציה הדומה להעלאת גרה, שהרי כותבת: "ואת-השפן [לא לאכול] כי-מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס". ומקשים מפרשי התורה הרי "מעלה גירה" זו סיבה שתתיר לאכול, אם כן למה כותב הפסוק: "כי מעלה גירה הוא" כסיבה לאסור? ונראה לבאר ע"פ הגמ' בר"ה ג' ע"א שאומרת שאחת מכוונות המילה "כי" היא "אם" [כמו "כי יקרא קן צפור לפניך"], א"כ כוונת הפסוק: אל תאכל שפן, ואל תאכל ארנבת. ואף אם מעלה גירה הוא- שיהא השפן או הארנבת ממעלי הגירה ממש אפילו לפעמים או דומים למעלי גירה, הרי שאסורים הם לאכול כי אינם מפריסים פרסה!
2. ארנבון: היא עם תכונות כמו הארנבת, ועד לפני מאה שנה חשבו החוקרים שהוא שפן של תורה, כי לספרד קראו "שפניא" על שם השפנים שם, עוד לפי 3000 שנה, ושם יש ארנבונים! אלא שלא מצויה היום בא"י. גם די דומה לארנבת והתורה אולי היתה מכלילה אותו עם הארנבת. וחוקרי ימינו מסבירים שלספרד קראו "שפניא" בגלל טעות המלחים הפיניקיים שראו ארנבונים בספרד וחשבו שהם שפנים.
3. פיקא: גם היא עם תכונות של הארנבת, ואף שלא מצויה בא"י, בחפירות גילו שרידים שלו בא"י. ואמנם סליפקין טוען טענה אווילית שאלה שרידים מלפני 100,000 שנה, אך בזמן מתן תורה לפני 3300 שנה כבר לא היה. אך אנו מאמינים שאם יש שרידים, הם לא מזמן דמיוני זה [עי' חיי עולם עמ' ל"ה וגם בהערה שם, היאך עושה "ליצנותא דע"ז" ממחקרי החפירות המדעיות, ומ"מסורות" עמים שסומכים עליהן המדענים], כך שבהחלט יכולים להיות מזמן מ"ת. ואפילו אם השרידים מלפני 5000 שנה ולא ממ"ת, הרי "לא ראינו" אינו ראיה, ואם היה "פיקא" לפני 5000 שנה, מדוע שלא יהיה גם לפני 3300 שנה. אלא שהוא קטן ורגליה קצרות, ודומה לשרצים, ו"שרץ" לא היתה התורה צריכה לכתוב על שרץ אוכל גללים שהוא טמא, כי כבר כותבת שכל השרצים טמאים.
לסיכום:
אם שפן התורה הוא "שפן הסלעים", צ"ל שהוא אמנם מעלה גרה, אפילו לפעמים, כמו עדות כמה חוקרים. ולא כתבה התורה ארנבון כי הוא כלול בארנבת. ולא פיקא כי הוא שרץ.
אם השפן הוא הארנבון, צ"ל שאמנם היו ארנבונים בא"י בזמן התורה, וכמו הקופים והתוכים שהביאו בזמן שלמה לא"י, או שהתורה דיברה על הארנבונים שבספרד, וגם בתהילים הכוונה אליהם, או שכיוון שבזמן התורה קראו לארנבת שפן, כמו בספרד, א"כ התורה כתבה גם שפן בחשש טעות שיאכלוהו כי מעלה גרה, והכוונה גם לחיה שקוראים שפן, היא הארנבון. ולא כתבה "שפן הסלעים" או כי היא לא מעלה גרה, או כי הוא שרץ כמו פיקא.
ואם השפן הוא הפיקא, כתבה אותו התורה למרות שדומה לשרץ, אולי כי דומה קצת לארנבת ויחשבו בגלל מבנהו שאינו שרץ. והארנבת ודאי אינה נחשבת לשרץ כי רגליה ארוכות. אך אלה הסוברים ש"שפן הסלעים" הוא השפן של התורה, ממילא הם לא חוששים שהוא "שרץ" שהתורה לא צריכה לכתוב, למרות שגם רגליו קצרות ויכול להחשב לשרץ. א"כ יכולים לבחור במקום זה בפיקא אוכלת הגללים, ואז שפן הסלעים לא מעלה מעלה גרה.
א"כ כל יגיעו של סליפקין היה לריק. ובעיקר המסקנה שהתורה לא התכוונה לכל העולם. כי איזה משלושת החיות הנ"ל שתהא "שפן", הרי אין עוד בעולם כמותו להעלות גרה עם הנעת הלסתות לצדדים. לא קפיברה: שלא מניעה לסתותיה לצדדים, ולא קנגרו: שלא אוכלת גלליה לתזונה קבועה כארנבת, ולא שום חיה אחרת בעולם!! א"כ רשימת התורה היא אבסלוטית- ופלאית!
9. סליפקין: אמנם בתורה לא כתוב שרשימת החיות עם סימן אחד או שניים היא מלאה, ושאין עוד כאלה בעולם, אך בגמרא משמע שאמנם הרשימה מוגמרת, ואם כן, זה סותר לסעיף הקודם. וזה לשון הגמרא במס' חולין נ"ט ע"א: תני דבי ר' ישמעאל: ואת הגמל כי מעלה גרה הוא: שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל לפיכך פרט בו הכתוב "הוא". רש"י ותוס' כתבו שהגמ' מתכוונת גם לשפן וארנבת, אלא קיצרה בדבריה.
תשובה: אם חז"ל כתבו שהתורה רמזה ענין זה ב"הוא", זה כאילו כתוב בתורה בלא פקפוק. המה אלה שיודעים לקרוא בתורה, ממסורתם ומעיונם, ולא אנחנו.
10. סליפקין: בהכרח צריכים לומר אחד משני הביאורים הבאים בגמ' זו:
ביאור אחד בגמ' בחולין: גם בגמ' זו שבחולין וגם ברמב"ם במאכלות אסורות א' ב' מוזכר רק הגמל כמעלה גירה שלא מפריס פרסה [והראב"ד משיג על הרמב"ם שיש גם שפן וארנבת]. ראינו שרש"י ותוס' ביארו בגמ' שהכוונה גם לשפן וארנבת, אך יש ג' ביאורים אחרים:
1. מרכבת המשנה ואור שמח: הרמב"ם [והגמרא] התייחס רק לבהמות, ולא לחיות.
2. מגיד משנה ותפארת יעקב: הגמ' כתבה רק על החיות החסרות שיניים עליונות, כבן-גמל, עי"ש בסוגיא בחולין נ"ט ע"א, אך לשפן וארנבת יש שיניים [חותכות] עליונות, ועל כן לא יכולים להיות כשרים, כפי הכלל שכתב ר' חסדא שם שכל חיה ובהמה שאין להן שיניים עליונות, כשרות. חוץ מגמל צעיר שאין לו וטמא. לכן לא יטעו אנשים לחשוב שהארנבת כשרה אפילו אם נחתכו רגליה ולא רואים שאינה מפרסת פרסה.
3. ס' שיחת חולין: הגמ' לא כתבה ארנבת ושפן כי אינם מעלים גירה בצורה הרגילה כמו פרה, מה שאין כן הגמל שמעלה גירה כפרה ואותו צריך למעט. התורה אמנם כן הזכירה שתי חיות אלו שמעלות גירה בצורה משונה מהפרה והגמל, אך ה"מעלה גירה" הרגיל היחיד שהוא טמא הוא הגמל. תירוץ זה קשה כי באותו העמוד בגמ' מוזכרים השפן והארנבת כמעלי גירה.
עכ"פ, לפי ג' ביאורים אלה לא התכוונה הגמ' לומר שאין עוד חיות בעולם מעלה גרה ולא מפריס פרסה, אלא שאין עוד בהמות כאלו, או בהמות וחיות בלי שיניים למעלה או אין עוד חיות מעלות גרה בצורה רגילה. אם כן מה שמוצאים חיות אחרות עם סימן אחד: אינו נגד חז"ל לפי פירושים אלה, כי בעלי הסימן האחד האחרים המצויים בעולם אינם עם ג' תכונות אלו.
במילים אחרות: לפירושים אלה באה הגמ' לומר:
1. בבהמות רק הגמל מעלה גרה ולא מפריס פרסה- וזה מתאים גם לזואולוגיה של ימינו, מלבד הלאמה ודומיו, שבדוחק גם הם נחשבים לגמל.
2. בחסרות שיניים חותכות עליונות, רק הגמל מעלה גרה ולא מפריס פרסה. גם זה מתאים כנ"ל.
3. במעלות גרה הרגילים, רק הגמל מעלה גרה ולא מפריס פרסה, וגם זה מתאים כנ"ל.
תשובה: גם אם העתיק נכון את כוונת המפרשים האלה [לא בדקתי], הרי פירוש 2 ו3 גם מראים בודאי על הידע האלוקי של התורה, דבר שמכחיש סליפקין בכל ספרו: שטוען שאין ראיה לידע אלוקי של התורה מהחיות. ואפילו פירוש 1 מראה על ידע כזה, כי גם כל בהמות העולם לא היו מצויות בחצרם של יהודי א"י, ולא רק החיות. אך "תירוץ" זה הוא גם נגד פירוש רש"י ותוספות ור"ן שם חולין וראב"ד במאכלות אסורות א' ורמב"ן ויקרא י"א ג' והשו"ע ונו"כ יו"ד סי' ע"ט ועוד, והרבה אחרונים, שכולם הבינו שכוונת חז"ל שאין שום מעלי גרה טמאים מלבד הגמל והשפן והארנבת, א"כ הכוונה גם לחיות. חוץ ממה שהוא נגד הדרשה של "הוא" שדורשים בגמל, שכתובה גם בשפן ולארנבת, עי' סעיף 9, 11, 16. ועי' לשון ההלכות גדולות סי' ס"ד הלכ' חלב עמ' תרל"ט: ודילמא איכא מידי דדמי לגמל, גמירי דליכא כו', ודילמא איכא מידי דדמי לחזיר, גמירי דליכא. ואינו רק "ידיעה" זואולוגית של בעלי חיות.
11. סליפקין: אלא שצ"ב בג' ביאורים אלה, שהגמ' שם לומדת שרק גמל מעלה גירה וטמא מ"ואת הגמל כי מעלה גירה הוא": שרק הגמל מעלה גרה וטמא. והרי גם אצל השפן והארנבת כתוב "כי מעלה גרה הוא". משמע שגם לגבם דורשים שרק הם מעלי גרה ולא מפריסים פרסה [דהיינו: כל השלושה המוזכרים בפרשה, הם היחידים].
אלא שהתפארת יעקב ממילא מבאר שה"הוא" של שפן ושל ארנבת בא לומר שרק חיות כאלו, שהן טמאות, יש להן שיניים למעלה ומעלות גרה. אך כשרות עם שני אלה אין כלל.
תשובה: אך גם לפירוש זה בא למעט כל שאר החיות שבעולם, וזהו ידע מבהיל.
ובכלל, ודאי כוונת הגמ' ב"שליט בעולמו יודע" להראות על הידע האלוקי שבדבר, לא משנה איזה פירוש שתפרש את דברי חז"ל בגמ', ולא משנה מה באים חיות אלו למעט לפי כל פילפולי הסרק של סליפקין: הגמ' אומרת שזה ידע אל- טבעי שרק בורא עולם יודע. וגם אם תאמר את הפירוש העקום שמביא סליפקין בסעיף הבא, וגם אם תסבור את ה"חכמה" שאומר בסעיף 34, שיש "רק" 1100 חיות, ואח"כ צמצם ל50 חיות, עי"ש שטותו, הרי חז"ל אומרים שלדעת את 4 סוגי החיות עם הסימן האחד זה ידע אלוקי, ולא משנה מה סברו חז"ל שבאה התורה לאפוקי בכתבה 4 חיות אלו. ועל מסקנה ברורה זו של חז"ל בא סליפקין בחציפותו לחלוק: חז"ל אומרים שזה ידע אלוקי, ואני אומר שלא!!...
12. סליפקין: ביאור שני בגמ' בחולין:
מביא בשם הג"ר גדליה נדל זצ"ל שהגמ' אולי התכוונה להוראה מעשית רק לאזור העולם סביבות א"י ושכניו, שם גרו היהודים, ולא לארצות רחוקות שבאופן רגיל לא יגיעו אליהן. [כך גם ביאר גבי הכלל שחיות בלא שיניים עליונות: כשרות]. וכפי שביאר התורת חיים לגרא"ח שור בגמ' שם: התורה כתבה את ארבעת בעלי הסימן האחד [שלושת הנ"ל והחזיר שמפריס פרסה ולא מעלה גרה] לאפשר למי שבמדבר ומוצא חיה לא מוכרת וחתוך לו הרגל [כך שאינו יודע אם הוא מפריס פרסה], שאם אין לו שיניים עליונות, הרי יכול לאכלו אם יודע שאינו גמל. סימן זה של ר' חסדא בשיניים הוא יותר קל מלדעת אם הוא מעל הגרה.
תשובה: זהו סילוף, כי ודאי התורת-חיים הבין מהגמ' שאין עוד כאלה בעולם, אלא שביאר מדוע פירט ארבעה אלה, הרי יכתוב שצריך ב' סימנים ודי. אלא בשביל מי שבמדבר וכו'. ואותה תורה ידעה שהיהודים יתפשטו על פני כל העולם, וזו תהיה הלכה למעשה בכל מדבריות העולם! והתורה עצמה כתבה על התפשטות פלאית זו של היהודים בכל העולם בדבר' כ"ח ס"ד: והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ!
ומה שכתב זאת בשם הג"ר גדליה נדל זצ"ל, עדותו זו אינה קבילה, כמו הרבה דברים ש"העיד" ו"ביאר" סליפקין בספרו. וגם אם שמע סליפקין איזשהו דבר מהגרג"נ בעניין, מלבד שאינו מבאר איזה חלק מה"תיאוריה המחודשת" שבא "למכור" אמנם שמע מהגרג"נ עצמו, ואיזה חלק הוסיף מדמיונותיו, גם אינו נאמן ומוסמך להעביר משמעות דבריו כראוי, בפרט לא בעניין עמוק מורכב ורגיש שכזה, כשהשינוי בציטוט או הבנה אפילו של מילה אחת יכול לשנות את כל משמעות הדברים. ואין לנו אלא את המסורת המקובלת לנו ממוסרי התורה בימינו, ואת ביאורם בפשטות הכתובים ודברי חז"ל.
13. סליפקין: והנה לכלל זה של ר' חסדא גם יש יוצאים מהכלל: סוג קרנף, armadillo, ו warthog, שאין להם שיניים עליונות ובכל זאת טמאים.
תשובה: לא יאומן כי יסופר היאך דוחק בשביל למעט את פלאות ידיעת התורה, שהרי חוץ מג' אלה מודה שאין שום חיות טמאות בלי שיניים למעלה, מלבד בן הגמל, וכמו שכתב ר' חסדא שאין, ומכל אלפי החיות מצא שלוש שאמנם אין להם שיניים למעלה, אך ראה פלא: בדיוק לשלושתם אין שיניים גם למטה! וכוונת ר' חסדא היא שמעלי הגירה אין להם שיניים חותכות עליונות, כי רק חותכות במקצת העשבים עם השיניים החותכות התחתונות ועם הגרם הנוקשה העליון, ואחר כך יעלום גרה שוב לחתוך לגמרי בשיניים הטוחנות הנמצאות מאחור. אך אין הכוונה לחיות שבכלל לא צריכות לחתוך את מאכלם, כגון אלה שאוכלים חרקים ונמלים ובכלל לא צריכים שיניים, או אלה שלא זקוקים לחתוך שום דבר ממאכליהם. ואף שאולי לא כתוב זאת מפורש בפוסקים, אך לא כתוב הפוך, ומאחר שאנו יודעים שזו המציאות, ממילא אנו מבינים שזו כוונת ר' חסדא, וכללו מכוון בצורה פלאית למציאות בכל חיות העולם. אך סליפקין מעדיף לבאר כצד הראשון כדי לעשות את ר' חסדא טועה ח"ו... או שלא דיבר רק על האיזור שלו.
14. סליפקין: ואילו האייל מוסק וmuntjac יש להם שיניים עליונות וכשרים, וזה נגד כלל ר' חסדא.
תשובה: גם פה ראוי לעוסק בזה לצאת מגדרו בהתפעלות, וסליפקין עושה ההיפך לצנן את האמבטיה הרותחת, כי אין לכלל של ר' חסדא שום יוצא מן הכלל! ושני איילים אלה שהוא מביא כ"סתירה" לכלל ר' חסדא, הרי גם להם אין שום שיניים חותכות עליונות!! אלא שיש להם ניבים, והגמ' אומרת שאם יש ניבים, כגון אצל הגמל, אין ראיה שהבהמה טהורה, אלא רק כשאין גם ניבים. אך לא כתוב שמי שיש לו ניבים צ"ל טמא, אלא מי שיש לו שיניים! ולגבי כלל זה אין הניבים נחשבים שיניים. שמאחר שאנו יודעים את המציאות המדהימה, אנו מבינים שהכוונה שלבהמה טמאה צ"ל שיניים חותכות עליונות וכמו שמקשה הגמ' רק משפן וארנבת: "הרי שפן וארנבת דמעלת גרה הן ויש להן שיניים למעלה וטמאים", ותד"ה גמל משאיר בתימה למה לא שאלה הגמ' גם מגמל. ועכשיו שיודעים המציאות, אנו יודעים את התירוץ: ניבים אינם ראיה לפסול, אלא שכשישנן: אין ראיה להתיר! [וכמדומני שכך מתרץ "תפארת יעקב" שאלה זו של תוס', עי"ש]. וראיתי בספר זואולוגי מוסמך [כמדומני בלכסיקון של דור] שרוב האיילים יש להם ניבים, ולא רק שניים כפי שמביא סליפקין. א"כ ודאי אין הניבים סימן טומאה.
[ואם בכל זאת יתעקש המתעקש שמי שיש לו ניבים, אפילו אין לו שיניים חותכות, שהוא טמא, וכפי שראיתי רב אחד כותב, הרי שאחד מסימני הכשרות שלו אינו גמור. וכגון מה שהביא סליפקין בעמ' 203 על רגלי אייל המוסק שרגליו מפוצלות לארבע, עי"ש. ואם הניבים פוסלים: אין זה מפריס פרסה! או אולי אין העלאתם גרה מושלמת, וכמו האיילון שיש לו רק שלוש קיבות והרביעית מנוונת. אך אין שום יוצא מהכלל של ר' חסדא!].
15. סליפקין: ועוד: החת"ס אומר שהכלל של ר' חסדא "לא מושפע" ממקומות שיהודים לא גרים בהם. ועי' מה שהביא מהחת"ס בעמ' 221.
תשובה: מביא שהחת"ס דייק מהגמ' שבמקום יישוב אם לא מצא שיניים, ל"צ לחשוש שאולי הוא בן גמל, אם אינו מכיר, כי אינו מצוי ביישוב. ורק אם הפרסה חתוכה צריך לחשוש לחזיר, כי הוא מצוי. מה מסיק סליפקין? שהכלל של ר' חסדא הוא רק לאזור א"י היכן שאין סוגי קרנפים בלי שיניים חותכות... האי ר' חסדא והגמ' שהביאה אותו התכוונו לתת כלל לכל באי עולם? זה ודאי לא קשה לסליפקין, כי אם דבי רבי ישמעאל ור' חסדא לא יודעים ח"ו בזואולוגיה, מנין להם לדעת שיש יהודים בשאר העולם או שיהיו אי פעם?
16. סליפקין: וכמו שכלל ר' חסדא אינו למקומות הרחוקים מא"י ובבל, כך גם דברי התורה גבי בעלי הסימן האחד, שלגבם נאמר: "הוא": שאין שום אחרים [מלבד השפן והארנבת שגם לגבם נאמר "הוא"], התורה התכוונה רק לאזור א"י. כי רש"י ותורת חיים כותבים שלא צריך לחשוש לחיות אחרות, סימן שכל מה שכתבה התורה הוא לצורך "פרקטי" [=מעשי], ואיזורים רחוקים הם לא "פרקטים".
תשובה: חוזר על שטות זו פעם אחר פעם, כאילו התורה לא התחשבה שהיהודים יגיעו לכל העולם. ו"מילא" הלביש שטות זו על ר' חסדא בתור "עצה מעשית מקומית". אך דרש התורה שתתכוון רק לאיזור א"י, מנין הבל משכילי-רפורמי זה אצל רב העוסק בחינוך מסורתי?
17. סליפקין: ואף שאין הסבר זה מסתדר עם מה שכתוב "שליט בעולמו יודע וכו'", שמשמע שיודע שבכל העולם אין אחרים, ביטוי זה כתבו בבית מדרש של ר' ישמעאל כי לא ידעו על היוצאי דופן בדרום אמריקה ואוסטרליה [ח"ו], אך הכלל המעשי-המקומי תקף.
תשובה: כותב שתנאים אמרו "סתם" דבריהם, כי לא ידעו על הקנגרו שבאוסטרליה וכדומה. ואמנם הכלל של דבי ר' ישמעאל "תקף" באיזור א"י, אך הביטוי "שליט בעולמו" שכולל כל העולם: זה "נפלט" מהתנאים מחוסר ידיעה ח"ו. ועי' סעיף הבא.
18. סליפקין: בעמ' 209-210 דחף את השקפת השטות [ואולי כפירה?] הפופולארית לאחרונה אצל מאמינים פשרנים, חז"ל יכולים לטעות במדע, וכמו שבפסח' צ"ד ע"ב אמרו חכמי ישראל על סברת חכמי אומות העולם "נראים דבריהם מדברנו". ורמ' מביא גירסה אחרת: "הודו חכמי ישראל לחכמי או"ה". וכל דבר שלא "מסתדר" להם בתבונתם הקלושה, הופך להיות מיד טעות של חז"ל, במקום לקיים: אם רחוקה היא: ממך! ולכן, טוען סליפקין, אולי הכלל של ר' חסדא אינו נכון מדעית, כשם שהביטוי "שליט בעולמו" של דבי רבי ישמעאל הוא לא נכון. והביא "סימוכים" מרבי אברהם בן הרמב"ם בהקדמה לעין יעקב: מאמר על דרשות חז"ל, שכתב שלמרות שבפרוש התורה ודקדוקיה וכו' חייבים להעמיד כל דברי חז"ל, לא חייבים להעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה. ובספרים הקודמים הביא כאסמכתא גם מאמר של רשר"ה.
תשובה: ראשית: כל מה שכתב ר"א בן הרמב"ם ורשר"ה הוא בענייני מדע שלא קשורים להלכה, ואילו סליפקין כותב על דברים הקשורים להלכה. וראה שכל מה שכתב ר"א בן הרמב"ם מאמר זה הוא להראות היפוך הדברים, כפי שכתב שם: "ומזה תמלט נפשך מלהלעיג על דברי החכמים או מלכפור באמיתת דבריהם וכו'" עי"ש מביא חמישה סוגים של דרשות חז"ל וארבע מינים של מעשיות בחז"ל, ומסיים: "ובזה ימלט נפשו מלהוציא על המדברים ז"ל [=חז"ל] דבות שלא כראוי כאשר יוציאו הקראים והכסילים וכיוצא בהם וכו'". ועי"ש בתחילת המאמר היאך רצה אביו הרמב"ם לבאר עומק סודות חז"ל באגדה מאחר ש"כל הנמצא בתלמוד וזולתו מחבורי החכמים ז"ל בעלי מדרשות והמעשות כו' מעטים ונעלמים מעיני ל ההוגים בתלמוד ורובי המפרשים לא שלחו בהם ידם ולא באה נפשם בסודם". אך בסוף פרש הרמב"ם מפחד עסק הקודש: "ויירא משה מגשת אליו, כאשר אמר בתחילת המורה". וגם כשכותב שלא חייבים להעמיד כל דבריהם בענייני רפואה וחכמת הטבע ותכונה הוא מדגיש שבכל ענייני ההלכה חייבים לשמוע בקולם: "ולפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלימות תכונתם בפי' התורה ובדקדוקיה ויושר אמריה בביאור כלליה ופרטיה שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואה ובחכמת הטבע והתכונה ולהאמין אותן כאשר נאמין אותן בפי' התורה שתכלית חכמתה בידם ולהם נמסרה להורותם לבני אדם כענין שנאמר: על פי התורה אשר יורוך כו'".
שנית: מסקנת סליפקין בקיצור בספרו על הגמל, ובאריכות בספרו "יצורים מסתוריים": חז"ל קבלו מאומות העולם דברים מהשקפתם המדעית, ולפעמים הם טעות. אך הבה נראה את המשך דברי ר"א בן הרמב"ם: "והתבונן חכמת זה הסוד כי רבי לא פסק כדעת חכמי אומות העולם, אלא שהכריע דעתם מדעת שקול הדעת בראיה שזכרנו. זהו שאמר 'נראים דבריהם': הוא מילה מורה על ההכרעה, ואלו נתברר לו בודאי ובראיה שגלגל חוזר ומזלות קבועים היה פוסק הלכה כמותם כאשר עשו זולתו מן החכמים ז"ל בדעות אחרות". א"כ יוצא מדברי ר"א בן הרמב"ם שכ"כ היתה לחז"ל דיעה משלהם, עד שלמרות הראיה- כיון שלא היתה ראיה מכריעה- נשארו בשלהם. א"כ מנין "המציאו" דיעה שכזו, מבלי להכנס לכוונת דבריהם, אם לא ממסורת או רוח קדשם. גם מה שהביא הרמב"ם ובנו ראיה מפה שלא כל ידיעותיהם המדעיות מסיני, כי משמע מרבי שאם הראיה היתה ברורה היו משנים דעתם.
גם מה שמביאים המתרפסים "ראיה" מהרמב"ם במו"נ שכותב ש"הודו להם חכמי ישראל", משמע שיכולים לטעות, עיין המקור שם ח"ג פי"ד שם כתב הרמב"ם על המרחקים העצומים שיש בין הארץ לשאר כוכבי הלכת, וציין שבין הארץ לכוכב שבתאי יש מרחק לפחות 152,000,000 ק"מ. והוסיף: "ואפשר שיהיה יותר על זה פי כמה בהרבה". וכתב המו"נ שחז"ל בפסח' צ"ד ע"ב גם הזכירו מרחקים כאלה גדולים "ונדמה לכל מי ששומע דבר זה שיש בו [=בדברי חז"ל] הגזמה רבה ושאין המרחקים מגיעים לשעורים אלה". ומוכיח שחז"ל צודקים במרחקיהם העצומים, וכותב שאחת ממטרותיו בפרק זה לכתוב את המרחקים העצומים לכוכבים היא "כי שמעתי מכל מי שהתעמק במשהו ממדעי התכונה שרואה שיש גוזמא במה שהזכירו חכמים ז"ל מן המרחקים כו'". זאת אומרת: חז"ל כתבו מרחקים גדולים בהרבה מכל מה שחשבו חכמי המדע של ימיהם על מרחקי הכוכבים מכדור הארץ, והרמב"ם מאריך להוכיח שצדקו חז"ל [ובימינו קיימו את מה שכתב הרמב"ם שהמרחקים הם גדולים עוד יותר מזה בהרבה!]. ואחרי שגמר להצדיק דברי חז"ל נגד כל "המתעמקים בחכמת התכונה", התייחס למה שכתבו חז"ל את המרחק בין כל גלגל כוכבים לגלגל אחר, וגם את זה ביאר שיתאים למציאות, ורק אחר כך הוסיף הרמב"ם: "ואל תבקשני לתאם כל מה שאמרו [חז"ל] מענייני התכונה עם המצב כפי שהוא, לפי שהמדעים באותו הזמן היו חסרים, ולא דיברו בכך משום שיש להם מסורת באותם הדברים מן הנביאים, אלא מצד ידעני אותם דורות באותם מקצועות או שמעום מידעני אותם הדורות, ולא בגלל זה נאמר על דברים שמצאנו להם שהם מתאימים עם האמת, שהם בלתי נכונים, או שתאמו במקרה, אלא כל מה שאפשר לבאר דברי האדם כדי שיהא תואם את המציאות שהוכחה מציאותה, הוא יותר עדיף ונכון לבעל הטבעים הנעלים ואיש הצדק". ובמילים אחרות: אחרי טרחתו של הרמב"ם לצדק במציאות את חז"ל נגד חכמי התכונה של דורו [והרבה שנים לאחר מכן הודו לזה חכמי התכונה], מוסיף הרמב"ם שלא יבקשו ממנו לתאם את כל דברי חז"ל למציאות ימיהם, כי לא בכל דבר היה להם מסורת מהנביאים [ומזה, אגב, משמע שהנביאים השיגו בדברים אלה אמיתות שלא ידעו חכמי התכונה], על כן אי אפשר בגלל זה לומר על גילויי חכמי התכונה של דורו שאינם נכונים בגלל מה שכתבו חכמים, אלא כל מה שאפשר לבאר דברי האדם [=חכמים] שיתאים למציאות: זה עדיף ונכון שיעשה מי שהוא בעל המידות נעלות. דהיינו: ראוי ונכון לבאר כמה שיכול דברי החכמים, ואף אם אי אפשר לבאר הכל, צריך לבאר מה שאפשר. ולכן כתב פרק זה, לאפוקי ממי שחולק בקלות על חז"ל מהמציאות. ולא מביא פה הרמב"ם אפילו דבר אחד שחז"ל לא מתאים למציאות, אלא כתב שאין צורך להגיד על מציאות מוכחת, אם יקרה דבר שכזה, שאינה נכונה אם מוצאים בחז"ל אחרת, כי לא הכל קיבלו מסיני.
נמצא שגם הרמב"ם וגם בנו, ה"מקור" לזה שחז"ל יכולים לטעות במדע, אף שהרבה קדמונים חולקים עליהם גם בזה, ראשונים ואחרונים [כפי שכותב סליפקין עצמו בהערה בעמ' 209], הרי ששניהם דיברו רק במישור העקרוני, אם ימצאו פעם משהו מדעי ודאי שלא כחז"ל, אף ששניהם לא הביאו אפילו מקרה אחד שכזה, ובן הרמב"ם טרח לציין שגם במה ש"הודו" לא הודו בפועל אלא רק הודו שיש להם ראיות טובות לטענתם, אך לא מספיק טובות בשביל לחזור בהם! והרי גם כשרבי אמר "ונראין דבריהן מדברינו", לא כתוב שחזרו בהם! עי"ש בגילה"ש מר"ת שניצחו חכמי או"ה בטענות אך האמת היא כחכמי ישראל! [ובאמת בגירסת הגמ' שלנו לא כתוב כלל שניצחו לחכמי ישראל אלא רק "ונראין דבריהן מדברינו", וכבר התפלא בס' הברית ח"א סוף מאמר ב' פ"י מנין יצא לאותם ראשונים שהודו ישראל או ניצחו אומות העולם. אך כך גרס הרמב"ם במו"נ ב' ח' שם מביא גמ' זו כראיה שלא כל קבלתם המדעי מסיני, וכדלעיל].
והנה מלבד כל זאת, הרי מדובר בפסח' שחז"ל עצמם אמרו שנראים דברי חכמי או"ה מדבריהם, דהיינו: חז"ל עצמם הם שקובעים אם צדקו חכמי או"ה, ומנין לאיש אחר להשיג זאת? אך סליפקין הגדיל לעשות מכל הקדמונים שלפניו, יותר מהרמ', יותר מבן הרמ', וודאי יותר מכל הקדמונים שאמרו שאין טעות בחז"ל גם במדע: הוא זה שנותן את הציונים לחז"ל, הוא זה ש"מוצא" את טעויותיהם, גם אם לפעמים הדברים נוגעים להלכה, הוא זה שמחליט מתי המדע עדיף מדעת חז"ל, מתי אפשר ליישב כו' וכו'. יהודי שלא מצליח ללמוד בישרות ובהעמקה גם את אחרוני האחרונים כחזו"א ואג"מ, הוא זה ש"יכריע" מתי איפה וכמה חז"ל טועים... האבסורד הנורא זועק עד לב השמים!!!
הרי על ענקים אלה נאמר: "כי יפלא ממך דבר למשפט כו' ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכו' ועשית וכו' ככל אשר יורוך וכו'". ועי' דבריו הנפלאים של החינוך במצוה תצ"ו על סמכות מסורתו חז"ל, ובתוך דבריו: "לא תסור ממנו ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל וכו' אפילו יהיו הם (=החכמים) טועים בדבר אחד מן הדברים, אין ראוי לנו לחלוק עליהם אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד וכו'" [וכ"כ רמב"ן דברים י"ז י"א : "אפילו טעו", עי"ש]. אך לאחר כל זאת לנו אין שום נפקא מינה לזה שחז"ל יכולים לטעות, כי יש לשאול: מי יקבע אם זה טעות? תאר לך ילד שבכתה ב' למד ש 4 =2+2. ילך עם "נוסחה" זו וישמע את איינשטיין מסביר נוסחה מסובכת, ויזעק: "שטויות! לפי השגותי אין זה נכון!". מי שיכול לקבוע שב"ד או חז"ל טעו זה הם עצמם. וסמכות זו לא ניתנת למישהו אחרי חתימת הגמ', עי' ב"מ פ"ו ע"א רבינא ור' אשי סוף הוראה, ובס' הקבלה לראב"ד שקיבלום עליהם כל ישראל, ועי' רשב"ם ב"ב ק"ל ע"ב ד"ה "עד שיאמרו" בהרחבה. [ומלבד היות החיוב לשמוע לחכמים גזירת הכתוב, כמה זה מתיישב גם על שכלנו שהקב"ה ימסור את פרשנות התורה העוברת במסורת, יחד עִם הניתן להבין מתוכה בדרכי הדרשה המקובלים, דווקא לאלה המוסרים נפש על הבנתה בכל כוח יגיעתם, ובמיעוט שינה אכילה ותענוגות, ובהתמסרות למענה בכל הקניינים שבהם נקנית (כבאבות ו' ו') ולא שתהא מופקרת לפרשנות כל כסיל הרוצה לעוות אותה לתאוותו. וככל שיתמסר לתורה באמת, כך היא תאיר לו פנים ותגלה לו סודותיה, עי' יבמ' קי"ז ע"א רד"ה "בדברי תורה כתיב"]. וראה סופו של זקן ממרא בסנה' פ"ז שמיתתו בחנק על שהורה או עשה לא כפי הוראת ב"ד הגדול, אע"פ שהוא חכם גדול ואע"פ שהוא בטוח בצדקתו, כי הקב"ה מסר את הבנת והוראת התורה לחכמי הדור, ותפקיד עם ישראל לשמוע לקולם ולא "לחשוד" שהם טועים. ובאפשרות לטעות אין הבדל בין הלכה למדע]. ועי' לשונו הזהב של הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה: "נמצא רבינא ור' אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבע"פ וכו' אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם, וכופין כל עיר ועיר וכו' לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא וכו' הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל וכו' ואותם חכמים וכו' הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה דור אחר דור עד מרע"ה וכו', עי"ש בהירות ואמת באמיתם של חז"ל. וזה שחז"ל יכלו לטעות בהלכה [עי' ויקרא ד' י"ג שתאורטית אפילו הסנהדרין הגדולה יכולה לטעות ואפי' להטעות ישראל לעבוד ע"ז, וכל פ"ק דהוריות מזה הענין], וכ"ש במדע, לא נוגע לנו כלל, כי בהלכה ממילא חייבים לשמוע בקולם עד שהם יגידו שטעו. ובדברי האגדה וה"מדע" אין לנו תפיסה בעומק דבריהם. ואם רחוקה היא- ממך. וע"כ דיברו המהר"ל והרמח"ל והגר"א על כוונותיהם הפנימיות של חז"ל בעניינים אלה, ואכמ"ל. ועי' רמב"ן דבר' י"ז י"א על לא תסור שמבאר גדרו, ובסוף דבריו: "כי על דעת שלהם הוא נותן לנו התורה, אפי' יהיו בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכש"כ שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול" [וכן כתב בצורה אחרת בדברים י"ט י"ט גבי כאשר זמם ולא כאשר עשה, ואינו חולק על ה"חינוך" שעלולים לטעות, ועל משנת "הורו ב"ד" טעות, אלא יש פה ענין עמוק שהקב"ה רוצה שתמיד נשמע לחכמים, ואם היה להם טעות, הרי זה כמין עונש משמים לאלה שלהם מורים, וכמש"כ אוהחה"ק גבי מרגלים הצדיקים שעוון הדור הטעתם, ומעין הגמ' בגיט' נ"ו ע"ב "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", ועי' ב"ק נ"ב ע"א "כד רגיז כו' וברד"ה עביד ועי' פנים יפות לבעל ההפלאה בויקרא ד' כ"ב אשר נשיא יחטא שזה מפני אשמת העם, כך שמעתי, וצריך יתר ביאור] ומה שאנחנו מאמינים לכל דברי חז"ל לא רק בהלכה אלא גם באגדה ובדברים של "מציאות", אינו דווקא בגלל הטעם הנ"ל של "ועשית כו' ככל אשר יורוך", אלא מפני שאנו "מבינים" מספיק בחז"ל כדי להבין שאין לנו שום הבנה בקצות כוונותיהם.
ועי' שו"ת אג"מ אה"ע ג סימן ל ענף ב': אם אמרינן בעלמא בטלה דעתו אצל כל אדם כ"ש שאמרינן בטלה דעתו אצל דעת חז"ל שהכופר באומדנא שלהם הוא בדין אפיקורס!
וכל זאת גם אליבא למה שמביאים מר"א בן הרמב"ם ורשר"ה [הכותב שא"א ללמוד מכל דברי חז"ל באגדתא, כי לא הכל קיבלו מסיני]. אך דע לך שגם שני מקורות אלה, אמינותם מפוקפקת ביותר! שעל מאמר ר"א בן הרמב"ם אין מסורת קדומה, והודפס תירגומובלא המקור אצל המשכילים, ויש בו גירסאות שונות, ור' אלעזר הורביץ מי-ם כבר פרסם מאמר בו הוא כותב, בלי קשר לתוכן, ששלחו בו יד והוסיפו וגרעו, עד שבכתב יד אחד [תרגום מערבית] הוא מכיר את הרמב"ם לא בתור "אבא מארי" אלא בתור "מורה צדק". ואילו המאמר של רשר"ה התפרסם לראשונה בהמעיין ע"י ד"ר מרדכי ברויאר בגליון טבת תשל"ו כרך ט"ז גליון ב', שם הוא כותב שנמצא המאמר בעזבון רשר"ה בין הרבה מכתבים, עם מכתבים שנכתבו ביד אחרים, ואינו בכתב ידו כלל, וגם חסר ההתחלה והסוף עם שם הכותב והמקבל, אך ייחס אותו לרשר"ה בגלל שהוא דומה לסגנונו... ועל שני כרעי תרנגול אלה בונה "יסודות" בזלזול בחז"ל, על אף עשרות ומאות קדמונים שאסור להתייחס לשום דבר מדבריהם כטעות, וכאשר אתה, ר' יצחק, אספת בקונטרס הנפלא שלך על חז"ל!
19. סליפקין: מביא "אסמכתא" לדברי הסעיף הקודם גם מה"פחד יצחק".
תשובה: שוב מזייף, כי אמנם ה"פחד יצחק" בערך "צידה", שאל את רבו רבי יהודה ברי"ל אם אפשר להגיד שחז"ל טעו בזה, אך תשובתו היתה שח"ו להגיד כזאת, וה"פחד יצחק" מביא תשובה זו בתור מסקנה לשאלתו! ומעתה כל שאלה דחויה בגמ', תהפוך אותה ל"י"א", וכל השקפה שנדחתה, כגון מה שאמר רבי הילל בסנהד' צ"ט ע"א אין משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיהו, עי"ש המשך הגמ'. וגם שאלת מחבר "פחד יצחק" ר' יצחק למפרונטי היתה, שעכשיו שסבורים החוקרים שכינים באים מזכר ונקבה וביצים ולא מהעיפוש, ראוי להחמיר מלהרגם, וכפי הדין שסברו בית שמאי ורבי אליעזר בגמרא. והוא מדגיש בשאלתו שמתכוון רק לחומרא, ולקולא הוא כותב שלא היה שואל זאת, ומסתמא כי נכנס בגדר החיוב לשמוע אפי' שמאל שהוא ימין. ועי"ש בפחד יצחק ערך "צידה" תשובת רבו: "ואם כן אין לזוז ממה שנפסק ע"פ גמרתנו, אפי כל רוחות החקירות האנושיות שבעולם באות ונושבות בו, כי רוח ה' דיבר בנו. אכן חסר דעת החוקר ואין שכלו מגיע לעומק חכמת הטבע ומעשה בראשית כי רב הוא, וכתוב: 'מגיד דבריו ליעקב' ו'סוד ה' ליראיו', וחכמי א"ה לא ידעו ולא הבינו בטבע כי אם שטחיות הדברים הנראה לעין ולא פנימיותם כאשר השכילו מקבלי מעשה בראשית כמ"ש הר"ן ז"ל בדרשותיו".
20. סליפקין: וגם מהרב דסלר.
תשובה: אדרבא, דברי ר' דסלר הם ראיה לסתור, כי מה שמובא בשמו הוא שהלכה לא תשתנה לעולם [לא כשאלת ה"פחד יצחק" בסעיף הקודם]. אלא הביאורים להלכה יכולים להשתנות לפי המדע של אותו הדור. והרי דברי ר' חסדא ודבי רבי ישמעאל הם נוגעים הלכה למעשה, אם אפשר לאכול בעל סימן אחד בכל מקום בעולם, א"כ ודאי לא יתכן שטעו בזה! מלבד זאת, דברי ר' דסלר המובאים בהערה במכתב מאליהו ח"ד עמ' 6-355 הם מפי השמועה, ולא הוא כתבם, ומסתמא התכוון למה שכתב הרמח"ל בהקדמתו לביאור האגדות שפעמים חז"ל כתבו דברים באגדתא לבאר את הנושא לפי הידע של אותו הדור. אך לא ש"טעו" בביאור כלשהו. וכמו שסליפקין עצמו כותב בסוגריים בעמ' 210: אולי חז"ל עצמם לא התכוונו לבאר הדברים בצורה מוחלטת, אלא ע"פ המדע של דורם.אך א"כ אין זה נוגע כלל להלכות היוצאות מדברי ר' חסדא ודבי ר' ישמעאל שסליפקין רוצה לומר שטעו בעובדות ובפרשנות התורה ["הוא", "שליט בעולמו יודע"]
21. סליפקין: הביא לדוגמא ל"טעות של חז"ל" את היתר הריגת הכינים בשבת כי לא באים מ"פריה ורביה", ורש"י מבאר שנוצרים מ"היווצרות ספונטנית" [=לבד], ולא מביצים. כך כותב סליפקין.
תשובה: שוב תקע עצמו בנושאים שלא שייכים לו, לא בהבנה ולא בהשקפה. ראשית, כתב שחז"ל טעו, ואח"כ מביא מה שרש"י כתב. א"כ גם לשיטתו רש"י "טעה" ולא חז"ל. כי רק כתבו שלא פרים ורבים, ומי אמר שאינם נולדים מביצים. אולי הכוונה שהביצים זעירות ולא נראות לעין, והתורה מחשיבה את זה כאילו נולדים מהמקום שיונקים משם הביצים הזעירות שאינן נחשבות: זיעה, גוף אדם כו'. שהרי כך מובא הסבר בשם ר' דסלר. א"כ אין טעות לא בחז"ל ולא ברש"י. אך האמת שרש"י כותב מפורש שהכינים באים מביצים, כפי שנבאר מיד.
ונקח סוגיא זו כדוגמא ל"טעות בחז"ל" שדשים בה הנמושות, להראות כי לא מחשבות חז"ל מחשבת בעלי הבתים, ולהראות העמים [עמי הארץ] והשרים [חכמי התורה שלא עסקו בנושא זה] את יפיה- כי טובת מראה היא! וכגובה שמים על הארץ גבר שכלם משכלנו, וכרחוק מזרח ממערב הרחיק דעתם מהשגתנו:
עי' היטב בסוגיא בשבת ק"ז ע"ב
ובפשטות הסוגיא היה אפשר להבין שבהו"א הגמ' חשבה שכינה מפו"ר כי באה מביצים כמו מה שאמר רב במס' ע"ז שהקב"ה זן ביצי כינים כו', אך במסקנה "ביצי כינים" זה סוג חיה שבאה מפריה ורביה, אך כינים לא. דהיינו: הכינים לכאורה לא קשורים לביצים, ומתרבים מעיפושים וכדומה אך לא מביצים. ולכאורה לא ראו חז"ל שיש לכינים ביצים.
אך פשט זה קשה להולמו מהרבה סיבות:
א. רש"י בע"ז ג' ע"ב מבאר כמסקנת הגמ' בשבת: ביצי כינים: מינא הוא דמתקרי ביצי כינים, ודקין הן, והוא אינב"א בלשון ארמית, ובלע"ז: לינטרי"ס. והנה בכל המלונים של צרפתית עתיקה, ובשפות שונות עד היום מבארים לינטרי"ס: ביצי כינים, דהינו: הביצים של הכינים. לא חיה מיוחדת שלא קשורה לכינה. וכל גוי בזמן רש"י דיבר בשפתו הלועזית על "הביצים של הכינים" שבראש ילדיהם, וזו כוונת הגמ' לרש"י. א"כ למסקנת הגמ' בשבת "ביצי כינים" הם "ביצי כינים" כפשוטו, אלא שנקראים מין בפני עצמו, כפי שיבואר לקמן.
ב. הרי ביצי הכינה נראות גם בימינו, א"כ דוחק לבאר שבימינו יש לכינים ביצים ופעם לא היו להם. וראיתי כמה ביאורים של מפרשי ימינו למה לא ראו בזמן חז"ל את הכינים ובימינו רואים: כי הביצים היו אז יותר קטנות, וזה דחוק, וי"א כי הראש היה יותר מלוכלך ולא הבחינו, וזה הבל, וי"א כי לא ידעו שנקודות לבנות אלו הן ביצי כינים, וזה הבל הבלים. ורק הביאור שאין כינים אלה שבראשינו אותם הכינים של פעם מסתבר, אך דבר זה צריך לכאורה לראיה.
ג. מדוע יקראו לחיה ביצי כינים. בהכרח משום שיש לה קשר לביצי כינים.
ד. בנזיר ל"ט ע"א מובא על "אינב"א" שהיא גדלה על הראש בשורש השיער, ויש לה קצת חיות לגלוש ממעלה השיער חזרה לשורש אם השיער מעלה אותה, כדי להיות סמוך לבשר. וכשהיא מתה היא נופלת כלפי ראש השיער, עי"ש רש"י ותוס'. וגם שם מבאר רש"י לינטרי"ש. והדברים בגמ' מסתברים גבי ביצי הכינים המצויות ולא לגבי איזו חיה לא מוכרת. והסוגיא מבוארת רק אם הכוונה לביצים של כינים שלא נעים ונדים ממקומם, אלא רק יכולים להחליק על השערה באיטיות של גידול השערה, כל זמן שהביצה "חיה".
ה. הראשונים האחרים המבארים את הסוגיא בנזיר, תוספות והרא"ש, מבארים גם כן שהכוונה ל"ביצי כינים" בלא לכתוב בשום מקום שהכוונה ל"סוג בעל חי". גם ה"מתרגם" [לאידיש] בסוף מסכת נזיר [עמ' 132] מבאר את המילה לינטריש: "ניססע" שהוא מביצי כינים. גם כל המלונים לארמית מבארים "אינב"א": ביצי כינים.
ו. אביי במס' שבת סבר שהכוונה לביצי כינים בעצמן, ודוחק לומר שחולקים האמוראים מחלוקת מציאותית אם יש ביצים לכינים אם לאו.
ז. הר"ח בשבת שם [פרוש לזה הוא לא במקום אלא בק"ח ע"א] כתב בביאור שאלת אביי לר' יוסף: "אלמא יש ביצים לכינים, והן בלשון ארמית "נכי" ובלשון ישמעאל "ציבאן". ומשמע שגם למסקנה יש לכינים אלו ביצים.
מסקנה מהשאלות: גם חז"ל, גם רש"י וגם כל העולם כולו ידעו שיש ביצים לכיני הראש. ובדיוק כמו בימינו.
א"כ צ"ב: מהו שכותבת הגמ' ש"ביצי כינים" הוא מין בפני עצמו, אך כינה אינה פרה ורבה ע"כ מותר להורגה בשבת.
ונראה הביאור בס"ד בזה כך:
אביי מקשה: ממה שכתוב שהקב"ה זן ביצי כינים: משמע שיש פו"ר בכינה. ורש"י מבאר "ביצי כינים": קס"ד כינים קטנים כשיוצאים מביציהן. דהיינו: השאלה של אביי היתה אם הכינים שעכשיו בקעו נקראו ביצי כינים בקטנותם על שם שיצאו עכשיו מהביצה, זה מראה על לידה על ידי פו"ר, כפי שנבאר לקמן מדוע. כי אביי סבר שפשטות המאמר היא תזונה ליצור שכבר חי, ויצור חי הנקרא ביצי כינים הוא ודאי הכינה שיצאה עכשיו מהביצה!
ודוחה הגמרא [ר' יוסף]: שאין זו כוונת המאמר, אלא שהקב"ה זן מין הנקרא ביצי כינים, שהן הביצים של הכינים עצמן, ובכל זאת אין ראיה שלכינה יש פו"ר, כפי שנבאר למה בהמשך. [שהרי "מין זה" הוא מה שאפילו הגויים קוראים בלועזית ביצי כינים, כשכוונתם: הביצים של הכינים]. וביצים אלו עצמן, עוד לפני היותן לכינים, הקב"ה זן אותן, והן מין בפני עצמו גם לפני שנולדות מהביצים כינים! והכינים הנולדות אח"כ לא נקראות על שם ביצי הכינים משום שיצאו עכשיו מביצים אלו כדרך הנולדים הרגילים מביצה ע"י פו"ר. וזה שאין הכינים הנולדות נקראות ע"ש הביצים עושה שאין ראיה שהכינה נולדת בפו"ר.
כיצד?
הרי צריך ביאור היאך הגיעו הכינים החיות מביצי הכינים, כי בהכרח יש קשר בין השניים, גם ממה שנראה מהשם "ביצי כינים", שהן הביצים הקשורים להווית הכינים. וגם כי הכינים החיות במציאות מגיעות בסמיכות זמן ובסמיכות מקום לביצי הכינים. אלא שזה שביצי הכינים גורמות להיווצרות הכינים החיות, לאו בהכרח בגלל שהכינה החיה יוצאת מהביצה של הכינה בדרך הרגילה של פו"ר. אלא ישנן כמה אפשרויות אחרות, והגמ' כיוונה לאחת מהן או לכמה מהן או לאפשרות אחרת הדומה לאלו:
1. האפשרות הכי קיצונית: הכינה לא יוצאת כלל מהביצה הנמצאת בסמוך לה, אלא שביצי הכינה מזרזות את התפתחות הכינה מהעיפוש, שעל ידי חומרי הביצה והעיפוש גדלה הכינה. אך אין הכינה יוצאת מהביצה עצמה, אלא מסתייעת בגידולה ע"י הביצה. וזו אינה פו"ר.
2. הכינה אמנם יוצאת מהביצה עצמה, אך לא נקראות הכינים הקטנות הנולדות "ביצי כינים" כי אין גידולן מהביצה כמו שאר החיות הגדלות מהביצה, שאצל שאר חיות הביצה נותנת לבעל חי הגדלה ממנה את כל חיותה. ואילו הכינה גם כשהיא בביצה היא תלויה בזיעת האדם גם כן. על כן כשהיא נולדת אינה נקראת "ביצת כינה" כמו שהגמ' סברה בתחילה, כי אין כל הוייתה מהביצה. ואילו שאר חיות מקבלות כל חיותן מהאם ומהביצה. וזה חסרון ב"פריה". לא נוצר ה"פרי": היא הכינה, רק מהביצה כמו שאר חיות.
אך אפשר שהחסרון הוא ב"רביה". כי גם אחר הלידה הכינה תלותית כל חייה במאחסן יותר מכל חיה אחרת בעולם [עי' לקמן ציטוט באנגלית]. ועי' ברד"ק ברא' א' כ"ח שמבאר "פריה": הולדה, "רביה": הגידול, וכן ברשב"ם שמות א' ז': פרו בהריון, וירבו: גדלו ונעשו הקטנים גדולים. שבשאר מינים הולד פרה ורבה רק מהאם, תחילה בבטן, בביצה הבאה מהאם, או היניקה, ובסוף הולד עצמאי להשיג מזונו לבד, והרי כל גופו וראשית הוויתו מהאם. משא"כ הכינה הזקוקה בכל שלביה, גם בביצה וגם כולד, לתוספת מהחוץ למען גידולה! לכן זה נחשב שהוויתה וגידולה גם מהזיעה, עיפוש וכדו' המזינים אותה. ואין זה כדרך האילים.
3. כנ"ל, אלא שהזיעה מזינה את הביצה והביצה את הכינה שבתוכה. ואין זה פו"ר כשאר החיות עם ביצים, שהביצה משמשת מקום גידול מושלם לולד, במקום הרחם שביונקים.
מקור ל2 ו3:
The blood-sucking lice are regarded by entomologists as being the most parasitic of all insects, because there is no free-living stage in the life-cycle at all. Even the eggs are on the host, and the insects are born, live, and die on the host.
Dermatologic Clinics Volume 16 • Number 4 • October 1998 page 843
John W. Maunder MA, PhD, MSc, FRES, FRSH
Medical Entomology Centre, Fulbourn, Cambridge, United Kingdom
4. הביצה עצמה הרי ניזונה מחומרים שבזיעה, א"כ יש בה כעין "חיות עצמית" שאין בשאר ביצי החיות. כגון מה שיכולה להיתפס בשערה, ואולי יכולה לגלוש לאט על שערה [כאפשרות בסוגיא במס' נזיר] וכדו'. לכן זה נקרא "מין ביצי כינים", דהיינו יש חשיבות עצמית לביצת הכינה עד שהוא מין בפני עצמו, ובמאמר מהגמ' ממס' ע"ז נאמר שהקב"ה זן אותה כבריה עצמאית, ואינה טפלה והכנה לכינה עצמה. [ומעניין שאלו הביצים היחידות שיש להן שם בפני עצמן בכמה שפות שראיתי: ארמית, צרפתית, ספרדית ואנגלית. והרי אין שם מיוחד לא לביצת התרנגולת (אלא: ביצה של תרנגול) ולא לביצת הלטאה ולא לשאר ביצים, ולמה לכינה יש? אלא שהאנשים מעולם החשיבו אותן כבריה בפני עצמה!]. ולכן זה דומה ללידת סוג חי אחד מסוג חי אחר [לא כיונק שמוליד אותו החי מאותו החי, או כמטילי ביצים אחרים שהביצה כמתה וטפלה או למטילה אותה או לולד שיוצא ממנה].
הצד השווה שבכל הביאורים האלה הוא שיש עוד גורמים המשתתפים ביצירת הולד מלבד הביצה. וזה מתבטא בזה שלא קוראים לכינים הזעירים ביצי כינים, כי לא מהביצים בלבד גדלו. וזה חסרון או בפריה [הצורה שיוצא הפרי=הולד] או ברביה [הצורה שגדל ומתרבה הכינה: לא מהביצה לבד ולא מעצמה אחר שיוצאת מהביצה, אלא תלויה תמיד במאחסן] או בשתיהן.
ובזה היא שונה משאר החיות.
והגמ' במס' שבת אומרת שבזה מודים כולם שאין נטילת הנשמה של כינה פחותה מזו של אילים, ולכן לר"א חייב מי שהורגה. אך אין הפו"ר דומה לשל האילים.
עכ"פ מצאנו בהכרח שחז"ל ראו והכירו היטב את ביצי הכינים, והן אותן הביצים של הסוגיא בנזיר ל"ט ע"א כפי שרש"י עצמו מבאר בלע"ז. ואינם "בעל חי" אחר מהכינה כפי שנוהגים לבאר.
ולפי רבינו חננאל בסוגיא יש סוג כינים הנקראים בערבית "ציבאן" [=כיני הראש בערבית עתיקה!], שיש להם ביצים! וכינים אלו אסור להרוג. אם כן גם לפירושו ראו חז"ל את ביצי הכינים, ואינו מבאר היאך תירצה הגמרא, אך כנראה שביאורו בגמ' הוא שיש סוג אחר של כינים הנקראות "ביצי כינים" שלא רואים את ביציהן, ואותן התירו חז"ל להרוג כי אין לאדם אלא מה שעיניו רואות, ולפי זה קבעה התורה הלכה: אם לא רואים את הביצים, נחשב זה שלידתו מהזיעה וכו' ולא מהביצה.
ולרש"י מותר להרוג כל סוגי הכינים אף שרואים את הביצים השייכות להן.
והנה שני הביאורים האלה בסוגיא של רש"י ור"ח תואמות לשתי הדעות של הפוסקים האחרונים:
1. אלה המתירים להרוג את כל סוגי הכינים [כרש"י]- גרש"ז אורבך זי"ע, ויבלחטו"א גר"ח קנייבסקי שליט"א ועוד
2. ואלה המתירים להרוג רק את הכינים שלא רואים את ביציהן כגון כיני הגוף אך לא את כיני הראש כי רואים ביציהן [כר"ח]- בשו"ת "שבט הקהתי" מג"ר שמאי גראס ח"ג סי' קכ"ו בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שכיני ימינו דעתו נוטה להחמיר מלהרגם, וכן מביא מס' תורת שבת שט"ז ט"ו וער"ה א' שאוסר, וכן שמענו שפוסק הגר"נ קרליץ שליט"א.
ע"כ הדוגמא ל"טעות" של חז"ל...
22. סליפקין: כתב בעמ' 211 שגם כללי חז"ל אינם מוחלטים ויש יוצאים מהכלל: אין למדין מן הכללות.
תשובה: ותוך כדי דיבור סותר דבריו הראשונים וכותב שעקרון זה שונה מהנידון, כי פה זה להלכה כו', ומביא מהרמב"ן והרא"ש והר"ן שכה"ג לא אומרים זאת [עי"ש שלא אומרים זאת היכא שלא כתוב במפורש לגבם] א"כ אינו שייך, א"כ מה כתב?!! הרי מה שכתבו בגמ' הוא בדווקא, ולמדים ולמדין מהכללות מסוג זה, ושוב מביא בעצמו ראיה לסתור הבליו!
23. סליפקין: מביא דוגמא ל"יוצאים מהכלל" מהסוגיא בחולין ס"ב ע"א שלא חוששין לפרס ואזניה הטמאים בישוב, כי אינם נמצאים שם. ואף שריב"ש אומר שלכלל ר' חסדא אין שום יוצאים מהכלל, ותמיד חושש לבן גמל אם אינו מכירו, כי ישנו בצורה נדירה, משא"כ הפרס והאזניה שלא מצויין כלל. הנה החת"ס אומר שבישוב לא חוששין לבן גמל כי לא מצוי, א"כ ל"צ לחשוש לקרנף שאין לו שיניים למעלה, כי לא מצוי כלל באזורים שאינו מצוי...
תשובה: ומה עם האזורים שישנו? למה אין רמז שצריך לחשוש? אלא כמש"כ לעיל סעיף 13, שהרי לא יטעה כשאין שיניים גם למטה.
24. ואף שנראה שהתורה קובעת ב"הוא" מציאות מוחלטת לכל העולם, מצינו מקרים אחרים כאלה: דבר' ט"ז א': שמור את חודש האביב ועשית פסח כו', וכך לערוך את לוח השנה, והרי באוסטרליה הוא סתיו, אלא הולך אחר א"י וסביבתה.
תשובה: ה"דימוי מילתא" דומה לשאר סברותיו: הבל וריק. ודאי צריך לבחור מקום ע"פ כדור הארץ שבו יהיה תלוי כל מועדי העולם, וכמו ב"קו התאריך" שמודדים מא"י [90 מעלות מזרחה לחזו"א, 180 מעלות לאחרים] להתחיל את היום. וא"י הוא המקום שמקדשים בו את המועדות, ע"כ אזלינן בתריה, ופשוט. אך מה זה נוגע לחיות כשרות וטמאות ע"פ כדור הארץ. ואוי לדור שמדפיסים כאלו שטויות עם כריכה כזו יפה ובהוצאת ספרים כזו מכובדת [שודאי לא תיארו לעצמם בעלי ההוצאה שיש בעיה כל שהיא].
25. סליפקין: עוד מקרה: ברא' ז' י"ט: ויכסו כל ההרים הגבהים אשר תחת כל השמים: ומקשה תוס' בזבחים קי"ט ע"א ד"ה לא ירד מבול שהרי לא ירד בא"י. וכתב בתירוץ אחד שהכוונה לכל ההרים שירד שם המבול. כמו"כ התורה כתבה את החיות ליהודים בא"י והסביבה, ולהם הכלל מוחלט.
תשובה: הסברה ברמה של הסעיף הקודם. הרי סברה גדולה היא שלא כוסו ההרים היכן שלא ירד המבול. אך מה סברה היא שהתורה לא ניתנה ליהודי באוסטרליה, ע"כ לא היתה צריכה להזהיר לא לאכול קנגרו.
26. סליפקין: ובתוך ספרו מביא עוד "דוגמאות" שהכל לפי המקום והזמן וכו': מביא בעמ' 67 מחזו"א יו"ד ה' ג' והאג"מ חו"מ ב' ע"ג ד' [עמ' 308] שהלכ' טרפות נקבעו לפי הידע שהיה בזמן חז"ל, בלי התחשבות בשינויים או גילויים שהיו מאז. ומזה רוצה להסיק שאפשר לומר שהחיות הכשרות נקבעו לפי המבט של יהודי א"י והאזור.
תשובה: דברים אלה הם זיוף חמור ביותר של דברי החז"וא והאגר"מ [גם איפה שציין, וגם באה"ע ב סימן ג ד"ה וכדמצינו כעין, וגם ביו"ד ג סימן לו ד"ה ובבאור הרמב"ם] כי שניהם כתבו רק על דברים שהשתנו בטבע החיות מזמן התורה וחז"ל, כחיות שהיו מתות בתוך שנה ממום מסויים, ועתה לא, או הפוך. או שהשתנו דרכי הרפואה של דברים אלה. וסליפקין הוסיף מילים משלו: "תגליות", "ידע", כאילו התורה התחשבה בידע שהיה בזמן התורה וחז"ל, למרות שידעה שהמציאות היא אחרת, כגון שיש קנגרו באוסטרליה! ואם סילוף זה הוא ח"ו מכוון, הרי שאדם זה הוא זייפן מסוכן, שע"י תוספת מילה או שתיים הופך דעת גדולים לכפירה. ואם אינו מכוון, צריך להרחיקו מכל עסק חינוכי, כי מהפך את הכתובים לפי עוות ראייתו.
27. סליפקין: עוד מביא "יוצאים מהכלל" ממה שהבאנו לעיל על דג ה MONOPTERUS CUCHIA כדג היחיד בעולם שיש עליו "שאלות" היאך מתקיים בו הכלל של חז"ל שכל שיש קשקשת יש סנפיר. א"כ לכלל יש יוצאים מהכלל. ואף שיש לו סנפיר קטן [שעל שמו נקרא מונופטרוס= כנף (=סנפיר) אחד], ועוד: יש לו סנפירים בקטנותו, סליפקין מסתפק אולי זה אינו מספיק כדי לקיים את הכלל של חז"ל, כי לא התכוונו לסנפירים שכאלה.
תשובה: א"כ היה צריך "להסתפק" אם יש ראיה לתורה משמים מהדגים, א"כ למה פשוט לו שלא... לגופו של ענין היה צריך לילך לרב לשאול אותו שתי שאלות אלו [או שכבר לא סומך על שום רב, הרי אפילו חז"ל יכולים לטעות...]. והיה מראה לו הרב ביו"ד סי' פ"ג ס"א ששניהם כשרים.
ומה שכותב שם שצריך ברור על "נחשי מים", אין קשקשיהם רפויים שיכולים להיקלף, וודאי אינם קשקשים כשרים.
28. סליפקין: עוד טוען שיש גם עוד חיות כשרות עם שני סימנים שלא כתובות בתורה כגון האוקופי, א"כ התורה לא התכוונה לכתוב דברים מוגמרים ללא יוצאים מן הכלל.
תשובה: מכל המוני החיות, מצא אחת שלא כתבה תורה לדעתו, ובזה רוצה לפסול את כל הכלל שאין עוד חיות כשרות בעולם. אם "ניישב" קושי זו, יודה סליפקין שיש ראיה לתורה משמים מהחיות. א"כ יכול כבר לסמוך ולשמוח על ראיה זו, ולילך לשרוף ספריו ויפרסם שחזר בו, כפי שאיחל גרמי"ל שליט"א במכתבו: האוקפי הוא אמנם כג'ירפה קטנה עם צואר ארוך ופנים מוארכות ורגליים קדמיות ארוכות ביחס לגופה ובראש הזכר קרניים גרמיות מלאות קצרות ובנות קיימא כג'ירפה. ומה שהוא קטן מהג'ירפה אינו כלום, הרי בכלבים, למשל, יש הקטנים כעכברוש, ויש הגדולים כחמור, ומה שקובע את הסוג היא צורת החיה ולא גודלה. הנה אפילו החוקרים האוהבים להפוך חיה למשפחה, כמו שעשו ל"אנטילוקפרה" למרות שדומה מאוד לצבי, עם כל זאת את האוקפי הכניסו למשפחת הג'ירפה בגלל דמיונו, אז התורה לא צריכה "להחמיר" יותר מהם... ובפרט שזה זן נדיר של ג'ירפה שנתגלה רק לפני 100 שנה, א"כ ודאי התורה, שידעה היטב מתי יגלו חיה זו, לא צריכה לחלק את החיות הנדירות מאותו הסוג לחלוקה עוד יותר מפורטת, אפילו אם תעשה זאת לגבי חיות שכיחות שזה יותר למעשה בדיני היום יום וכדי להבדיל בין הבהמה לחיה. א"כ אין שום נפקא מינה להפריד בין הג'ירפה לאוקפי, ואם יש את שתי הסימנים התורה מתירה לאוכלה [רק שנהגו חומרא לא לאכול בלי מסורת] וכללה אותם התורה יחד במילה אחת עליזה: "זמר"!
29. סליפקין: טורח לעשות את הגמל וה"לאמה" [ודומיו] לשני מינים, כי לא לגמרי דומים [כאילו כלב "בולדוג" וכלב "פודל" כן דומים...]. ולמרות שהצליחו להרביע "לאמה" מגמל אחר כמה נסיונות, עדיין אין זה אומר שהם אותו המין, כי אולי הולד שנולד מהם אינו מוליד, כמו פרד, והחוקרים אומרים ש"אולי" לא יוליד. ולמרות שמספר הכרומוזומים בתא של הגמל והלאמה שווה, שלא כסוס ביחס לחמור. [ובעמ' 86 "שכח" מראיה זו וכתב שסוס וחמור יותר נחשבים למין אחד כי מזדקקים אחד לשני באופן טבעי, מה שא"כ הגמל והלאמה, כאילו התורה "מתחשבת" כמה דבק מין אחד בשני באופן טבעי. שהרי גם חזיר בר אולי לא דבק באופן טבעי בחזיר הרגיל, ועכ"ז אולי מולידים יחדיו ולדות שגם כן מולידים (עי' עמ' 182 בהערה שמסתפק בזה), וגבי החיות הטמאות נחשבים מין אחד].
תשובה: שוב יגע להסיק ש"אולי" התורה לא כללה הכל, אמנם בדוחק, אך אולי...
וגם אם יתברר שהולד לא מוליד, הרי הסברנו שהתורה כללה את המינים הלא ידועים בכלל הידועים אפילו כשהם פחות דומים מהידועים, כגון סוס וחמור. בפרט שלגבי חיות טהורות וטמאות, סליפקין עצמו הביא ראיה מהגמ' שמה שבכלאיים הוא שני מינים, בציון סימני הכשרות הם מין אחד, כגון חזיר הבר והחזיר הרגיל, הם כלאיים אחד בשני, וגבי סימני הכשרות כללם כאחד.
30. סליפקין: עמ' 121: סיבה עיקרית מדוע אין לומר שהשפן הוא הארנבון, כי אין ביתו בסלעים, ואין הסלעים מחסה להם.
תשובה: יש סוג ארנבון שמשכנו בין הסלעים: Pronolagus rupestris. ועי' לעיל סעיף 8.
31. סליפקין: לגבי הקפיברה יש מחלוקת אם מעלת גרה ואם אוכלת גללים. ולמ"ד אוכלת: עוד יוצא מהכלל.
תשובה: לכו"ע אינו בתמידות ותדירות של ארנבת וארנבון שאצלם הוא קבוע להזנתם. ובניסיונות שונים לא ראו זאת כלל. וכך אישרו לך גדולי המומחים, ד"ר בטש, בועידה שהיתה לאחרונה.
32. סליפקין: אף שהקנגרו שונה ממעלי הגרה הרגילים, אינו שונה מהשפן.
תשובה: סליפקין מביא בעמ' 179 הבדלים בין קנגרו למעלה גרה רגיל:
· מעלי גרה: כל האוכל, הרבה יותר מקנגרו, כמה שעות יומיות, הרבה יותר לעיסה
· קיבות הרבה יותר מורכבות
· יותר חיוני לתזונה
אך אינו כותב השינויים בין קנגרו לגמל ארנבת והשפן [אוכל הגללים: ארנבון או פיקא, או שפן הסלע, עי' לעיל סעיף 8], כי סובר שחד הם. אך אנו אמונים על חז"ל שרק שלושה מעלי גרה טמאים יש, ולא הקנגרו, ע"כ ודאי יש הבדלים ביניהם, מדוע התורה כתבה את השפן והארנבת, שלא יטעו לאכול אותם בתור מעלי גרה כשרים, אך לא את הקנגרו. ואמנם החוקרים גילו בעשרות השנים האחרונות שהשפן והארנבת אמנם מעלים גרה באופן חיצוני [זו הגדרת האינצקלופדיה בריטניקה ושמיט ונלסון]. ורק לאחרונה גילו שאין הקנגרו מעלה גרה כלל! אם כן ידעה התורה מה שלא ידעו מעולם כל חכמי העולם עד עתה! אך איזו סיבות יש שהאדם עלול לטעות בגמל ושפן וארנבת ולא בקנגרו. והנה ששה הבדלים אפשריים, ודוק ותמצא אולי עוד:
1. הקנגרו אינו לועס בתמידות כגמל וארנבת, אלא לפעמים, על כן החשש לטעות הוא רחוק ביותר, כי חשש זה הוא רק כשרגליה חתוכות ואי אפשר להבחין אם היא מפריסה פרסה, ויראה הרואה שאין היא לועסת כשאר מפריסי פרסה ובודאי יפרוש עד שידע בטח.
2. בבדיקה יראה ה"עלול להתבלבל" שאינו חוזר ללעוס מזונו לתזונתו, אלא לעתים לא סדירות מעלה מזונו כדי לירקה מפיו או לבלעה שוב ללא לעיסה. אם כן באמת אינה מעלה גרה כלל, והתורה לא תכתוב עליה שהיא מעלה גרה, ולא תחשוש שיטעו בה שהיא כזאת, כי חשש זה רחוק: רק אם נחתכו רגליה ולא רואים שהיא מעלת גרה. ורק אם אמנם לועסת כמעלת גרה מובהקת וגם אוכלת מזונה מחדש.
3. חיה זו נתגלתה רק במאה שנים האחרונות, והתורה ידעה שלא ידעו עליה היהודים עד זמן זה, כך שלא יטעו בה, ולא תכתוב התורה על חיה לא ידועה בעולם שבזמן גילויה יֵדעו כולם טבעה, ע"י תמונות וצילומים ו"אינטרנט", וחשש הטעות ממילא רחוקה כאות א' וב'.
4. רגלי הקנגרו ענקיות, ולא מצוי כלל שייחתכו רגליה עד שלא ידעו שאינה מפריסה פרסה [גם אפשר שאין רגליה הגדולות יכולות להיות חתוכות ללא שתיהפך ע"י זה טריפה שממילא אסורה באכילה], מה שאין כן הגמל שמספיק שקצה הרגל, פרסותיה, חתוך וכבר איננו יודעים אם מפריסה פרסה.
5. כיון שאינו מצוי בכל העולם אלא באוסטרליה, ולא כגמל הנמצא בהרבה מקומות, ובאוסטרליה כל האנשים מכירים את הקנגרו כי מסתובב חפשי בצורת בר, מה שאין כן הגמל שלמרות שנמצא בהרבה מקומות, אינו מסתובב בכל מקום בצורה שכל אחד מכיר אותו, על כן בקנגרו לא חששה תורה לטעות ובגמל כן.
6. בגמרא בחולין נ"ט ע"א כתוב את החשש לטעות רק גבי הגמל ולא גבי השפן והארנבת. ואמנם רש"י ותוס' מבארים שהגמרא כתבה דוגמא אחת מהשלוש, אך עוד ניתן לבאר [עי' לעיל סעיף 10] שרק בגמל יש את החשש לטעות, כי היא דומה בגודלה ובמבניה הכללי לחיות הכשרות, אך השפן והארנבת לא דומות כלל לשום חיה כשרה ובהן אין חשש טעות כי ידעו האנשים שהכשרות לא נראות כך, אלא שנכתבו כיון שהתורה היתה צריכה לכתוב על הגמל היוצא דופן עם הסימן האחד של העלאת הגרה, שאפשר לטעות בו, אם כן היא צריכה כבר לכתוב את כל היוצאי דופן מעלות הגרה. אך לא את הקנגרו, כי גם בו אי אפשר לטעות בגלל מבנהו המיוחד שאינו כשאר כשרות, וגם אינה מעלה גרה באמת בשום צורה, על כן לא כתבה אותו התורה.
33. סליפקין: אמנם הקדמונים השתמשו ב"שלוש מאות שנים האחרונות" בטענה שאין עוד חיות בעולם עם שני סימן אחד כראיה לתורה משמים, אך אין ראיה שהגמ' עצמה השתמשה בזה בתור ראיה שכזו.
תשובה: ב"ה, ר' יצחק, שהשכלת לאסוף עשרות רבות של מקורות בכמאה עמודים, על ענין "שליט בעולמו יודע", ועל דברי הקדמונים על ידיעת חז"ל במדע ע"פ התורה והמסורה ורוח הקודש. זהו לקט נהדר שראוי להפיצו בישראל, למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלוקים וחז"ל הם יודעי תורתו, ויודעי העולם ע"פ תורתו.
וכבר כתבנו לעיל סעיף 11 שהביטוי "שליט בעולמו יודע" ודאי כוונתו שרק שליט בעולמו יודע, דהיינו: שזה ידע אלוקי. ודברי חז"ל מפורשים אלה, שבסימינרים לבעלי תשובה משתמשים בפועל להראות אמיתות התורה, מנסה סליפקין בכל כוחו ובכל ספרו להכחיש!!
והנה סליפקין עצמו מביא מהמהר"ץ חיות חולין ס' ע"ב ומהנצי"ב על ספרי דברים י"ד ז' שזה כבר נמצא בחז"ל: הך וכי משה קניגי ובליסטרי הוא מאמר מיוחד מספרי פרשת ראה ואין לו יחס למאמר ר' חנן דהשסועה בריה בפ"ע כמו שחשבו התו' וקאי על סימני טהרה המפורשים בתורה אשר לא מצינו דוגמתן אף בזמנים אחרונים אשר ימצאו בכל עת חדשות בסתרי הטבע והוציאו יקר מזולל בכל אפסי ארץ ובכל זאת לא מצאו בהמות בסימן אחד לבד זולת המפורשות בתורה ומנין היה משה יודע זאת. וזה מופת חותך לתורה מן השמים.
ועי' פסיקתא זוטרתי [וכ"ה בילק"ש תתצ"א] לרבינו טוביה דנקט מתחילה מאמר זה וכי משה קניגי ובליסטרי היה מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים ואח"ז מביא מאמר ר' חנן דהשסועה בריה בפ"ע. וזה מורה בבירור כי אין לשני המאמרים שום יחס וסמיכות. וכבר ראיתי לחכם מופלא אחד שהתעורר בזה וכוון למטרת האמת.
וכ"ה בספרי על דברים י"ד ז'
אך את זה לא תאכלו. אמר ר' עקיבה וכי משה קניגי ובלסטר היה? מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים.
ועי"ש עמק הנצי"ב על ספרי על דברים י"ד ז' (פיסקא מ"ט)
ומובן מזה הברייתא דלא מוכיח מהשסועה (חולין ס:) אלא מדכתב משה אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו', ולא חשש שמא ימצאו עוד חיה בסימן אחד.
אלא מכאן תשובה כו'. וכן הכוונה בחולין שם…
ועי' רמב"ן ויקרא י"א ג' כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה. טעם הכתוב הזה שכל בהמה שיהיו בה שני הסימנין הללו תאכלו, אבל לא תאכלו באחד מהם.
והיה ראוי שיאמר כן בדרך כלל, אלא שפרט הגמל והשפן והארנבת בגרה והחזיר בפרסה, מפני שאין אחרים בעולם בסימן האחד לבדו.
ובתולדות יצחק מרב יצחק קארו [דודו ורבו של הב"י] שכתב לפני 486 שנה [קצת יותר מ300...] בויקרא, י"א ד': יש להקשות מה צורך להאריך ולומר דין אלו הארבעה, הרי כבר אמר שמי שיש לו שתי סימני טהרה אותה תאכלו… תשובה: תורתינו הקדושה מלאה חכמות ורצתה להודיענו שאין בהמה בעולם שיש לה סימן אחד של טומאה אלא אלו הארבעה, אבל זולתם יש לכל אחת מהן או שני סימני טהרה או שני סימני טומאה.
34. סליפקין: כותב בעמ' 68 ב"חכמתו" שכל החיות עם הסימן האחד שיגלו אי פעם יכולים להכלל בקטיגוריה מורחבת של הארבעת החיות שיש בתורה. וזו "תחזית קלה" לדעת שיכללו בארבע אלה, אלא אם ימצאו חיה שלגמרי שונה מכולם. והביא שאמנם יש בערך 4650 סוגי יונקים, אך977 הם עטלפים שנחשבים כצפורים ברשימת הטמאים של התורה, ו2454 נחשבים הם מכרסמים ושאר סוגי רמשים שנחשבים כמעט כולם לשרצים, לויתנים ודולפינים ושאר סוגים שבמים וכו' כך שרשימת סוגי ה"חיות ובהמות" יורדת ל1100. ואם נרחיב את מושג ה"סוג", שהרי יש כמה סוגי שור, אייל, חזיר וכו', ובפרט אם נשייך את דמויי הגמל: לאמה, גאונקו ועוד להיות כולם בשם "גמל", א"כ ירדה רשימת היונקים לבערך 50, כש"רק" חצי מהם או פחות נתגלו אחר זמן התורה.
תשובה: מדהים לראות היאך "טורח" להוריד את ההוכחה לתורה משמים מהחיות. הרי זה גופא שכתבה התורה 10 סוגים כוללים של הטהורים, ו4 של הסימן האחד, עוד לפני שנתגלו "חצי מסוגי החיות ובהמות שבעולם", וכולם שהתגלו עם סימן אחד או שניים נכנסים לאחת מ14 הקטיגרויות האלו, זה פלא פלאים. שהרי במציאות יכולים היו להיות עוד אלפים ורבבות של חיות שלא נתגלו בכל העולם, בקצווי ארץ וים רחוקים, ובהם הרבה שלא נכנסים לקטיגוריה של ה14 המוזכרים. והתורה [לפי הבנת חז"ל, שהיא ההבנה האבסלוטית בתורה] ידעה להכריע שאין!!
35. סליפקין: מסקנה: במאה האחרונה ההבנה שלנו גבי החיות עם הסימן האחד השתנתה. הארנבת התגלתה כאוכלת גללים, אך גם הקפיברה. השפן אולי מחזיר לפה, אך גם הקנגרו. הלאמה והחזיר הפקירי צ"ע אם קשה מהם על הגמ'. לפי "הידיעות שיש עכשיו", אין רשימת התורה של חיות עם סימן אחד מוחלט לכל העולם, והתורה לא טוענת כך. הגמ' נראה שטוענת "טענה בעייתית" זו, אך יש דרכים להבין את הגמ' בצורה שלא טוענת זאת. השפן והארנבת, לא ברור היאך מעלים גרה, אך יש לזה "פתרונות" ש"אפשר לטעון" שהן מספיקות. התורה לא מוכחת ולא מוכחשת מהגמל ארנבת ושפן...
תשובה: כבר ענינו על כל ההבלים האלה,
ומסקנת הדברים, אמת לאמיתה, אחר מחקר אמת גם בתורה, ולהבדיל: במדע, היא זו:
· התורה מוכחת גם מוכחת מהגמל ארנבת ושפן: שאין עוד חיה אחת בעולם המעלה גרה מהכרס או באכילת הגללים הרכים, יחד עם המאפיין החיצוני של הלעיסה לצדדים!
· התורה מוכחת גם מוכחת מעשרת הבהמות והחיות הכשרות: שאין אפילו עוד אחת עם שני סימנים שאינה כלולה בעשר שכותבת התורה!
· התורה מוכחת גם מוכחת מסימנו של ר' חסדא: שאין שום חיה כשרה בעולם עם שיניים חותכות למעלה!
· התורה מוכחת גם מוכחת מדברי חז"ל: [הלכה למשה מסיני או מאדם הראשון: חולין ס"ו ע"ב ד"ה כל] שאין שום דג בעולם שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר!
משה אמת ותורתו אמת-במוחש מאת האלוקים-
והמתרפסים לדברים הגויים כדי "לכופף" את התורה: המה הבדאים!!
מוקירו ואוהבו,
יעקב משה הלוי סגל
והנה עתה, שבט ס"ה, התפרסם בעיתון "יתד נאמן" מכתב חריף ביותר נגד סליפקין מגדולי הדור בא"י וחלקם שבארה"ב. ובראשם מרן הגר"ש אלישיב שליט"א והגראי"ל שטיינמן שליט"א והגרח"פ שיינברג שליט"א. וברוך שכיוונו לדעת גדולים. ואוי לממשיכים להתעקש נגד דעת גדולים.
 |
|
|
