בין תורת ההיגיון לתורת הזהות

חברים

דומני שאינכם מבחינים בין שתי ישויות לשתי זהויות. ספרן מבחין בין האני האמיתי לשאיננו אמיתי – הרי כאן שני 'אני' – שתי ישויות. כאן יש מתחים וקונפליקטים אך לא בעיה עם חוק הסתירה. גם מימוני תולה בי 'יותר מאני אחד'. לעומתם מגי מדברת על הופעה [רגשות רצונות] אך מאחריהם אני קדום אחד. ואילו אני מדבר על אני אחד ושתי זהויות לו. האני הוא העצם, והזהות הדומה לתואר בהגדרת שפינוזה: 'בתואר אני מבין את מה שהשכל תופס על אודות העצם בתור מה שמכונן את מהותו.' כלומר מה שעונה על השאלה 'מה זה? אל נא תברחו לאזורים קלים. טענתי כי לעצם ייתכנו שני תארים למרות שבעולם התופעות אין זה אפשרי מפאת חוק הסתירה [ואל נא תתפשוני משפינוזה בעל השפה הייחודית. שאלתי ממנו ביטוי ולא תוכן].

אמשלום

חוסר העקביות היא תופעה. איך נסביר אותה? המודרני [או איש תנועת המוסר] יאמר שיש זהות אחת, ופעולה שאינה נובעת ממנה היא שבר וכישלון. הפוסט מודרני יאמר שאין זהות וודאי לא אחת ולכן חוסר העקביות הוא שיקוף של היש. אני מנסה להיות פוסט פוסט מודרני, להכיל את הישגי התופעה אך גם להיות מודרני. לטענתי ייתכן שחוסר העקביות נובע משבר – כאיש תנועת המוסר, אך ייתכן שהוא נובע מקיום שתי זהויות כשכל התנהגות נובעת מזהות אחרת.

מגי

את מבלבלת בין רצונות סותרים ובין זהויות. כשאני מגלה בעצמי התנהגות לא עקבית או רצונות סותרים, עלי לבחון האם הם נובעים מחולשת הרצון או מזהויות שונות. רצון לאכול שוקולד הינו רצון ולא זהות. זהות היא מהות הבונה תמונת עולם שלימה - כגון היותי דתי. אם אני מגלה בעצמי יום אחד תשוקת תפילה עמוקה ויום אחד התנגדות עמוקה לא פחות לתפילה – עלי לבדוק: או שאני דתי ויום אחד לקיתי בחולשת הרצון. או שאני חילוני ויום אחד לקיתי בחולשת הרצון [כשרציתי להתפלל] או שיש בי שתי זהויות. קיומה של זהות דורש מבנה מקיף ושלם ולא רק רצון רגעי. לוגית תתכנה שלושים זהויות, אך למעשה בדרך כלל מדובר ברצון שבור ולא בכמה זהויות, כבדוגמה שהבאת.

מימוני

האקזיסטנציאליסט אכן טוען שאין לאדם זהות. אני חולק עליו וסובר כי לפחות יכולה להיות לאדם זהות. היכולת משתפת אותי במרחב החירות שעל פי עדותך קיים בעולמך.

מאיר

אני מבין מדבריך שיש בינינו מחלוקת, או לפחות דיון, על טיבו של האני.

אנו מבחינים, כולנו, בין מספר מונחים.

אני.
רצון.
זהות.

המונח האחרון הוא החידוש שלך. הבה נבחן את הרקע ואחר כך אותו.

כשלעצמי, אני מבין אינטואיטיבית למה אתה מתכוון ב"אני" וכן ב"רצון" (למרות שאולי אנו, כל הכותבים כאן ולא רק אתה ואני, משתמשים במילים באופן אחר במקצת, אבל עדיין יש חפיפה שמאפשרת לנו לדבר בינינו).

רצון הוא גילוי של האני ברגע מסויים, בתחום מסויים. אני מבין שכולנו מסכימים שיש לאדם רצונות סותרים. זו עובדה המוכרת לכולנו.

באשכול הועלו כמה אפשרויות לבאר את התופעה הזו:

א. אני אמיתי ולא אמיתי. זו דעת ספרן. אמנם, ביסוד הדברים ההבדל הוא בין מערכת ערכים לבין רציות אחרות. וגם תוכנה של מערכת הערכים עשוי להשתנות.

ב. חולשת הרצון. מגי? איני מבין את התזה הזו כל כך. מהיכן מגיעים הרצונות המנוגדים, ולפי מה אנו קובעים שזה רצון חשוב ואמיתי וחברו רצון מסוג אחר? ומדוע שרצונות אלו יהיו חלשים מאחרים? - זו דוגמה טובה למה שכתבתי שיש הבדלי משמעות נסתרים. לדעתי, הרצונות הם ביטויים של האני הפנימי, המטפיזי, שהינו תמיד אפשרות פתוחה. הגישה כאן מבוססת כנראה על מטפיזיקה אחרת, אולי של החילוק בין נפש לגוף הנאופלטוניסטי?

ג. כל הרצונות הם ביטויים של האני, שהינו אפשרות פתוחה. מעבר לכך לא ניתן לומר עליו דבר, כנראה. זו העמדה שלי.

ד. העמדה שחידש כאן מאיר: אוסף רצונות שקשורים באופן שיטתי יחד מהווים זהות.

אי אפשר לקבוע אם מונח זה נכון או לא, אלא רק אם הוא שימושי או לא. אני סבור שהרעיון לטבוע אותו ולהשתמש בו הוא פורה, כלומר זה רעיון טוב (אבל איני פסיכולוג. לכל היותר, פילוסוף - סמיילי).

אבל מדוע שתהיה בכך סתירה לוגית? הרצונות בנויים, סבורני, על בסיס קוגניטיבי כלשהו (זוהי כמדומה לי שיטת הרמב"ם). אבל הסתירה היא בקוטב הרציה שלהם, לא בתוכן המושכל. כלומר, הרצון הוא ביטוי של בחירה באופי התנהגות מסויים, שמבוסס בתורו על תובנה, שניתנת לתצוגה במשפט (האם ניתן לומר משהו אחד במשפט אחד, בלי להניח אינסוף הנחות שיישארו תמיד סמויות?). התובנה, בתור משפט, כלומר טענה במינוח של הלוגיקה, נענית לכללי הלוגיקה. הרציה, שהיא אקט של הנפש, אינה מחוייבת להימנע מסתירות. וק"ל.

***

לא הבנתי את המשפט האחרון המופנה אלי. נראה לי שרצית לומר שמנסיוני וגם מכתיבתי ניכר שאני מודה שמשהו קיים. לא הבנתי מה אני אמור להבין. לא הצלחתי לקרוא את המשפט. האם תוכל לכתבו שנית, באופן אחר? תודה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

משה,

אני מסכימה עם אופציית הפירוש האחרונה שלך לדברי (חוסר העקביות נובע מהתנהלות ביותר מזהות אחת).
מכיוון שלוגיוּת - ומכאן גם סתירות לוגיוֹת - אינה התחום שלי (תשאל את מיכי ), איני יכולה לדבר על עניין זה. לעומת זאת, יש לי מה לומר בנושא הזהות המורכבת:

א. יש לי בעיה עם החלוקה לשתים (גם כאן, מיכי יוכל להעיד לטובתי/לרעתי), ואני מעדיפה תמיד את החלוקה לשלוש, שכן היא מאפשרת יותר. אני חושבת שיש לדבר על "זהות מורכבת", ולא על "שתי זהויות". בשיח הפוסט-מודרני (וממנו, בשיח הפמיניסטי, הקווירי וכו') נהוג לדבר על "זהות ממוקפת", כלומר כזו שמורכבת ממספר מרכיבים, גם כאלה שנדמים לעיתים סותרים (לדוגמא: אשה-יהודיה-ערביה-לסבית-דתיה וכו'). האופן הבולט של תופעה זו מוכר בתצורת שמות המשפחה הנהוגים יותר ויותר במחוזותי, הכוללים את שמות המשפחה של שני בני הזוג ומקף ביניהם.

ב. אנשים ונשים המודעים למורכבות הזהות שלהם, בוחרים את התנהלותם, באופן שנדמה בלתי עקבי (ואולי הוא באמת כזה). בכל נקודת צומת, בה יש להכריע, תיתכן אחת משתי אפשרויות (הנה חוסר העקביות שלי בא לידי ביטוי): 1) פעילות ע"פ אחד ממרכיבי הזהות (שיכולה לסתור את רצונו/בחירתו של מי מן המרכיבים האחרים. 2) פעילות ע"פ מכלול הזהויות, שהמקפים ביניהם מגדירים כזהות אחת חדשה. גם התנהגות כזו יכולה להיתפס כבלתי עקבית, שכן הזהות החדשה (הממוקפת) אינה מוגדרת כזהות "אמיתית" ע"פ קני המידה של החברה הסובבת.

ג. קשה לי לדבר על עניין הזהות המורכבת, מבלי להזכיר את אלה שזהותם (גם אם אינה ממוקפת מלכתחילה) אינה מקובלת בחברה, ולכן הם נאלצים לחיות במסווה, ולמעשה חיים בשתי (או יותר) זהויות במקביל. באופן מרתק, לטעמי, אותם אנשים יוצרים לעצמם (אולי בלית ברירה) זהות חדשה ומורכבת: מי שזהותו היא יהודית, אך נאלץ לחיות כנוצרי, למשל, יפתח זהות חדשה בה ישחקו שני המרכיבים (הנוצרי והיהודי) תפקיד - "אנוס", זו זהות שאינה לגמרי יהודית וגם לא לגמרי נוצרית, היא משהו חדש (וכך גם לגבי אנשים ונשים אחרים החיים בארונות מסוגים שונים).

מימוני

האני מקביל לעצם, הזהות לתואר והרצונות לאופנים. אתה משקף את עמדתי 'אוסף רצונות קשורים יחד באופן שיטתי ומהווים זהות', ולא היא. אוסף הרצונות הוא אוסף אופנים, ואני מדבר על תואר.

בשפה אחרת: הזהות היא מערך הקטגוריות דרכו בוחן האני את היש. [יש מערכי קטגוריות שונים. לדוגמה – המערך הדתי כולל את קטגוריית האחר והמערך החילוני רק קטגוריית הזה] הרצונות יכולים לסתור זה את זה, ובזאת אינני עוסק. הטענה היא שיכולות להיות שתי זהויות, שני תארים, שני מערכי קטגוריות. כדי שאפשרות זו תתממש צריך להניח שעל רובד קיום זה לא חל מערך הלוגיקה. אל נא תיקחוני שוב ושוב לדוגמת סתירת הרצונות. שני רצונות שונים דומים לשני כדורים בקופסת התודעה. שתי זהויות משמע שתי הגדרות סותרות של הקופסה, וכאן החידוש.

אמשלום

זהות מורכבת היא סיפור שונה בתכלית מהסיפור אותו אני מספר. משמע – השלם מורכב מחלקים, והיחס בין החלקים יכול להיות התאמה או ניגוד. אני מתאר יש אחד בשני תיאורים.

הזהות המקפית היא דוגמה טובה להבדל ביננו: אם אדם מאמץ את שם בן/בת זוגו ושומר על שם נעוריו – מה הוא מבטא בכך?

אפשרות אחת: אימצתי חלק מהסיפור החדש [מנהגים, קשרים ועוד] אך שמרתי על חלק מהסיפור הישן שלי.

אפשרות שניה: אפשר לזהות אותי בשתי נקודות מבט שונות וסותרות: האחת - כוליותי כבן/בת זוג שאימץ עולם חדש. השניה – כוליותי כבן משפחת האם שלי המתפקד במציאות חדשה. מובן שיש הכרעות ביחס להתנהגויות [לאכול אורז בפסח או לא] אך הן רק ברובד שני, בהשתקפות של הזהות ולא בה כשהיא לעצמה.

משה,
אני מסכימה שלפעמים השם הוא רק ביטוי של זהות ולא הזהות עצמה. לא תמיד זה כך, והדוגמא של אשכנזים ומזרחיים היא טובה לעניין זה (הרבה מעבר לאכילת קטניות בפסח), בעיקר בגלל המובן שיש לזהויות מזרחיות ואשכנזיות בעולמנו החברתי.

ניסיתי להסביר שלעיתים אמנם נוצרת זהות חדשה (אחת) - תרכובת של זהויות, אבל הרבה פעמים (אולי רק כשלב ביניים?) זו תערובת של זהויות, שההבדלים ביניהן נשמרים, ויוצרים גם חוסר עקביות.

מאיר

מה שכתבת מדבר אלי אינטואיטיבית, אך עלי לבדוק שבאמת הבנתי. העובדה שהשתמשת בחלוקה המשולשת של שפינוזה אינה עוזרת מספיק. גם אותו לא הבנתי...

וגם איני יודע אם אתה משתמש במונחים שלו באותה משמעות שלו, או לא.

קודם ניסיתי להבין אותך במישור של הרצונות. עתה אני מנסה קו חדש. האם כוונתך לעסוק בתפיסה העצמית שלנו, במה שאנו מכנים ה"דימוי" שיש לכל אחד מאיתנו על עצמו.

מתוך דבריך אני מבין שכל דימוי - דימוי מקיף, לא של תכונה פרטית - כרוך בנרטיב שיש לכל אחד מאיתנו על עצמו.

ואם צדקתי בהבנת דבריך, אז אתה טוען שכל אחד מאיתנו מחזיק לפעמים בכמה דימויים שונים, מנוגדים, סותרים.

אולי נמשיך קצת הלאה. איך אנו בוחרים שם לדימוי? האם השם קודם, או הדימוי קודם? ובכלל, האם זה מתאים לתת שם לתופעה שהינה בבסיסה מורכבת?

ומה מבדיל בין זהות לזהות? אם אנו עוסקים במישור הדימוי העצמי, אזי אני סבור שאני יכול להבין את דבריך. אולי הייתי מעדיף לדבר על "הגדרה עצמית". ולכל אחד מאיתנו עשויות להיות הגדרות שונות.

אבל מדוע לא להעדיף הגדרה כללית שמכילה סתירות בתוך עצמה? האם זה בגלל שאנו קשורים למילים ומשתמשים במונחים שונים כדי לתאר את עצמנו? ולכן נוח לנו יותר לומר על עצמנו, נניח, אני חרדי אבל עצמאי וביקורתי, אינו רואה סרטים אבל קורא הארי פוטר, למשל? כיון שהמונחים "חרדי" בסוציולוגיה שלנו ו"ביקורתיות" אינם תמיד עולים בקנה אחד, לכן אני מתייחס לעצמי כבעל שתי זהויות נפרדות?

בסך הכל, לדבר על ישויות שונות או אחדות בתחום הנפש הוא נושא פחות קל לבירור מאשר בעולם הבין-אישי.

אשמח אם תבהיר יותר למה אתה מתכוון.

א. מה בונה את הזהות? מערכת המונחים שלנו, שבאה מן התרבות והרקע, הכללי והאישי?

ב. האם זהות = שווה הגדרה עצמית?

ג. מה ההבדל בין הטענה שיש לי כמה זהויות לבין הטענה שיש לי זהות אחת כוללנית שמכילה סתירות? אם ניתן להשתמש בשתי הטענות, האם זה רק הבדל מתודולוגי?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מאיר

אני חושבת שסוף סוף ירדתי לסוף דעתך. עשה לי את זה המשפט הבא: "או שאני דתי ויום אחד לקיתי בחולשת הרצון. או שאני חילוני ויום אחד לקיתי בחולשת הרצון [כשרציתי להתפלל] או שיש בי שתי זהויות."

אני מבינה שהשאלה היא זהות דתית או חילונית.

לפי דעתי זה קשור ל"מדוע להישאר יהודי". אם אתה מבין שלהיות יהודי זה כמו להיות כושי או אינדיאני או סיני - נפתרות לך כל הבעיות. לא כל האינדיאנים רצים אחרי בופאלוס, ולא כל הסינים חיים רק על אורז. ועם זאת, יש איפיוני זהות מסויימים ביותר (שאפשר להגדירם אחד לאחד אם אתה מתיישב על זה) - וחשוב - זה לא קשור למה שהם <עושים> !!! אלה כל מיני דברים דקים בתגובות, בהתבוננות בחיים, בגמישות הגופנית, ובעיקר - במורכבות הנפשית. וזה גם לא קשור לדת.

ובכן, בעיני. כך זה להיות יהודי. אנחנו חושבים (מכיוון שאין לנו צבע עור מיוחד) שמה שעושה אותי יהודי זה מעשים והתנהגויות ותרבות. וזה מה שמבלבל אותנו כל כך. ותיכף אני אסביר למה אני מתכוונת (כי אני יודעת היטב שהיות יהודי נבחן במעשיו. ובכל זאת) -


אני חושבת שמה שעושה אותי יהודיה זה משהו פנימי, נפשי, שנולדתי איתו ואיני יכולה לשנותו. שהתרבות והתפילות והשבת הם פועל יוצא ממנו, ולא להיפך. היינו, שמירת שבת, דרך החיים היהודית, התרבות, המחשבה היהודית, תפיסת האלוהים - כל אלה הם <תוצאה> של עצם הלידה כיהודיה. היינו, של עצם הזהות היהודית.

ככל שאני ממלאת את אלה יותר - אני נמצאת יותר בתואם עם נפשי היהודית, הזהות היהודית שבי מתחזקת ומתעמקת, ותורמת בסופו של יום - לי עצמי ולא לאף אחד אחר.

אני לא עושה טובה לאלוהים אם אני שומרת שבת. שמירת מצוות היהדות היא משהו שנמצא בתואם טבעי עם היהדות שנולדתי איתה - כמו שלרקוד או לשיר בדרך מסויימת זה משהו שנמצא בתואם עם נפשו של מי שנולד כושי.

כלומר, אני רואה את זה ככה: אם אני מקבלת את היהדות כעובדת זהות מולדת שאין להכחישה, שאין להתווכח איתה, שאין להשוויץ בה או להתבייש בה - בדיוק כמו שאני מקבלת את היותי אישה כעובדת זהות מולדת וטבעית, ולפיכך התנהגות נשית נמצאת בתואם עם ההרגשה הנפשית שלי -

אז כמות כזאת וכזאת של קיום מצוות היהדות - תתרום לי עצמי באופן אישי, תחזק את נפשי הטבעית ותקדם את היתרונות הטבעיים שיש בי כיהודיה, ואת היתרונות שיש באיפיון מכל סוג שהוא.

ובדיוק כמו שאין זה עניינו של אף אחד עד כמה אני אתלבש או אדבר בנשיות או לא, אלא זה ענייני, ובדיוק כמו שככל שאתכחש לזהותי הנשית - כך אני עצמי אסבול ואחוש פיצול פנימי וזהות לא שלימה וסתירה פנימית - ככה ירגיש מי שמתכחש ליהדותו, רוצה או לא רוצה.

הזהות הזו היא כל קודם פנימית, מוּלדת. אחר-כך נובעים ממנה המעשים, התרבות והנוהגים.

נשימה. ושורת המחץ -

בתפיסה שלי, דתי או חילוני זו עשייה - לא זהות.






תוקן על ידי - מגי_אדם - 28/10/2004 22:46:37

מימוני

נקטת בסדרה של מושגים: נרטיב, דימוי, הגדרה עצמית. שני הראשונים שייכים לחגיגה הפוסט מודרנית. אני דבר בשפה יותר קנטיאנית ולפעמים אפילו טרום קנטיאנית. יש זהות. אפשר לומר על משהו שהוא זה, שהוא כך וכך. זה לא רק דימוי, לא רק נרטיב, זאת הגדרה. לא רק אני יכול להגדיר את עצמי, גם צופה שסיפור חיי חשוף בפניו יכול להגדיר – האיש הזה הוא דתי, או האיש הזה הוא חילוני, או האיש הזה הוא גם דתי וגם חילוני. 'שם' שונה מ'דימוי', ואני עוסק ב'שמות'.

מה מבדיך בין זהות לזהות? שדה הקטגוריות המרכיב את תמונת עולמו של האדם. למשל - אם יש קטגוריה 'אלוהים' הבונה [בין השאר] את תמונת עולמי [אני מפרש אירועים מסויימים בעזרתה] היא מורה על זהות דתית.

אתה 'חרדי וקורא הרי פוטר', 'חרדי וביקורתי'. קריאת הרי פוטר היא פעולה. מהי תמונת העולם ממנה נובעת קריאה זו? ביקורתיות היא תכונה. מהי תמונת העולם ממנה נובעת הביקורתיות? לדעתי – אך אולי אני טועה בניתוח – הקריאה – בייחוד אם היא לא מקובלת מקהילתך – נובעת מסקרנות. סקרנות וביקורתיות נובעות מאוטונומיה. האם חרדיות מכילה אוטונומיה? חילוניות בוודאי מכילה אוטונומיה. אני סבור שהחרדיות הליטאית – המכילה ביקורתיות וסקרנות - הטהורה כוללת גם מרכיב חילוני. חרדיות חסידית – לא של הדורות הראשונים – ביטלה את האוטונומיה, ביטלה את מרכיב הזהות החילוני.

האם השפה בונה את הזהות? שפה במובן העמוק. השפה מורכבת ממושגים. אם מושגי השפה משקפים קטגוריות – הם משקפים זהות. [יכול אדם להשתמש במושג 'אלוהים' כביטוי ריק ולא כקטגוריה הבונה את תמונת עולמו].

זהות המכילה סתירות היא תמונת עולם אחת שמרכיביה אינם עולים בקנה אחד זה עם זה. השתקפותה באדם מתבלט, קרוע. שתי זהויות הן שתי תמונות שלמרות שהן אינן עולות בקנה אחד, כל אחת שלימה וקוהרנטית. השתקפות שתי זהויות היא באדם שאינו מתלבט, שלם עם דרכו, אינו חי בסתירה ושלל המכאובים הנובע ממנה. לעיתים יש שתי זהויות אך חוסר מודעות לשתי הזהויות יוצר דימוי של סתירה וקרע פנימי. אני מנסה לבדוק האם אני איש סתירות או איש שתי זהויות. מסקנתי היא האפשרות השניה – על כל המשתמע ממנה.

מגי

האם 'כושי' הוא זהות ו'יהודי' בדומה לה? אכן לא רק קטגוריות מושגיות בונות זהות, גם קטגוריות לא מושגיות כקצב שדרכו אני מארגן את המציאות. האם 'נשיות' היא גם תמונת עולם שונה מ'גבריות' ועל כן זהות? מחד גיסא בוודאי שכן, ולכן אפשר להגדיר כך גם 'יהדות'. מאידך גיסא – מעבר לזהות לא מושגית מכניס אותנו לאזור בו אנו מאבדים שליטה והבחנה בין זהות ללא זהות. ב'הגדרה' מסויימת גם הירושלמיות שלי היא זהות, גם הגיל, גם ההורות. אינני שולל זאת אך שם את ההגדרות הלא מושגיות בסוגריים ובחזית מעמיד את ההגדרות המושגיות. לדעתי זאת דרך להגיע לרובד זהות יציב יותר שהיכולת להגדירו הופכת אותו לבר הבנה והתמודדות. המעבר לזהויות לא מושגיות – שאסור לוותר גם עליו – הופך אותנו לבעלי אינספור זהויות וממילא לאזור לא פורה. לעניות דעתי המעבר החד שלך להגדרת דתיות וחילוניות כמעשה ולא כזהות הוא הראיה לכך שבעולמך בו זהויות לא מושגיות תופסות מקום מרכזי, זהויות מושגיות הופכות ללא זהויות וממילא חיצוניות יותר.

אני - אינו מתחלק - אינו מבדיל בין זכר ונקבה.

שמות הגוף של המדברים - קטע משעורי הרב יצחק גינזבורג

השורש הראשון של כל התורה כולה, נגלה ונסתר, הוא לשון הקודש והמבנה של לשון הקודש. המבנה הזה של א, ב, ג, ד, קשור לאחת התופעות הכי חשובות בשפה - שמות הגוף של המדברים.
בכל לשון ישנו מבנה יסודי שנקרא: גוף ראשון, גוף שני, גוף שלישי.


גוף ראשון - אני - מדבר בעדו

גוף שני - אתה - נוכח

גוף שלישי - הוא - נסתר


הרד"ק מסדר אותם בסדר אחר, ושם את לשון הנסתר לפני לשון הנוכח, המתאים לתהליך של התגלות בסוד "ענג" - ר"ת עצם, נעלם, גלוי.


אני - רק אני בעצמי, ואין זולתי כלל.

הוא - ישנו זולת אבל עדיין נסתר ממני.

אתה - הזולת הנסתר מתגלה לי - לנוכח.


בסך הכל יש לנו עשרה כינויי הגוף בלשון הקודש, חמש לשונות של יחיד, וחמש לשונות של רבים - חמש חמש כנגד אצבעות שתי הידים. חלוקת המבנה כאן כנגד שתי הידיים קושרת אותנו לנושא שפתחנו בו - תקון המעשה, ששיך ככלל לידיים "מעשה ידי אמן".


אני

הוא היא

אתה את אנחנו

הם הן אתם אתן


המבנה הזה הוא אחד הדברים העיקריים בתורה ואפשר אולי לומר שזה הפשט, הפשט הפשוט ביותר בתורה, שישנה חלוקה יסודית בתורה לעשר - עשר ספירות. החלוקה לחמש חמש, שישנה בכל דבר, נקראת בקבלה
ה' חסדים וה' גבורות:

ה' לשונות יחיד - ה' חסדים - שם הוי'.
ה' לשונות רבים - ה' גבורות - שם אלוקים.

עשרת שמות הגוף של המדברים, הם עשרה ביטויים של יחס בין האדם לבין עצמו ולכל עניןזולתו, נסתר או נגלה פרטי או כללי.

אפשר לשאול מדוע ישנה חלוקה דוקא לעשרה לשונות ? לכאורה
יכולה להיות חלוקה ל י"ב לשונות אם נבדיל בין זכר לנקבה ונאמר :
אני זכר, אני נקבה , אנחנו זכרים, אנחנו נקבות.
ישנן לשונות שמיות בהן ישנה חלוקה ל י"ב ומדוע אין גם בלשוןהקודש חלוקה כזאת ? האם לשון הקודש אינה מפותחת לגמרי ?

לומדים מכאן כלל גדול בכל התורה כולה - ישנו שיקול בכל הקשור למושג "שקול הדעת" או "איזון מושלם" - עד כמה יש לפתח ענין ועד כמה יש לצמצם ענין. ישנן תמיד שתי אפשרויות של קיצוניות. ישנה קיצוניות שאומרת שצריך לפתח ענין עד הסוף, לפתח ולפרט כמה שיותר, וכמה שיותר זה יותר טוב. וישנה קצוניות הופכית האומרת שצריך לצמצם כמה שיותר, לכלול יותר ויותר, ומה שיותר כללי ופחות פרטי - יותר טוב.

צריך לומר שמכריע כאן "שקול הדעת" של הקב"ה, בסוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה, שיודע עד כמה צריך לצמצם ועד כמה צריך לפתח - והוא לשון הקודש. לשון הקודש הוא בסוד ה "מתקלא" שבספר יצירה "ולשון חוק מכריע בינתים". הלשון, לשון הקודש, הוא סוד המכריע עד כמה צריך לצמצם ועד כמה צריך לפתח כל ענין וכל תקון העולמות תלוי בשיקול הזה, בלשון המאזניים.

אם כן, אפשר היה לפרט ולתת י"ב כינויי הגוף וחלוקה כזאת היתה מתאימה לסוד בקבלה הנקרא " י"ב פרצופים" שבכל עולם.
נראה שהכלל כאן וממילא השלמות - קצת לצמצם ולא לפתח עד הסוף.

מאיר

תראה. אני רואה זהות כמו כתובת: אני גרה במערכת השמש, על כדור הארץ, באסיה, במזרח-התיכון, בישראל, בשומרון, ביישוב זה וזה, בבית זה וזה, וזה חדרי, וכאן כסאי. כולם ביחד הם כתובתי, מן הגדול אל הקטן.

כעין זה נוצרת זהותי.

נוצרתי כניצוץ אלוהי <חסר זהות>, אחר כנשמה, של אדם, מסוג הנשמות המגיעות לכדור הארץ ולא לכוכבים אחרים, מאילן של נשמות יהודיות (כנראה), נקבה (אף שזה יכול להשתנות), ושמעתי על עוד חלוקות מסויימות. אינני במקום שאני יכולה לדעת באמת איך זה הולך שם. במקור הנני ניצוץ חסר זהות. מרגע שנעשיתי נשמה, של אדם - קיבלתי זהות.

זוהי זהות הנשמה, הנמצאת ומניעה את כל ההתגלמויות המשתנות, וכל ההתגלמויות הללו כולן הן בחירתה של הנשמה ומוריה. זהותה קבועה יחסית אלינו, ומשתנה יחסית לעצמה.

עכשיו,

יש מה שאנו, כאן, מכנים זהות: אתה מבקש, לאורך כל דבריך באשכול, להבדיל בכוח את היותך יהודי-דתי מהיותך גבר, מהיותך משכיל, מהיותך יפה או לא, מהיותך אב לילדים או רווק, מהיותך אדם עובד או לומד, מהיותך עקשן או נוח, מהיותך חובב שחמט או ספורט, וכו' וכו'? משל היותך יהודי-דתי הוא משהו שמובטח לך ושמור בכספת. והלוא אפילו צבע עור יכול להשתנות, אם תשב ותשתזף כל היום, לא? איך אתה מבקש לך את הביטוח הזה?



לא נראה לי. כל הדברים ביחד שאתה מקרין ברגע מסויים במקום מסויים - כולל דתי או חילוני - היא זהותך. היותך הפעם יהודי-דתי אינה מחייבת שתהיה בפעם הבאה שוב יהודי-דתי. אולי תהיה דתי, אבל מזרם אחר? אולי תהיה יהודי, אבל חילוני? אולי גלגול אחד תנסה להיות לא יהודי ותשוב? בעיני ההבדלה שאתה מנסה להבדיל פה, תוך שימוש במילים מדעיות, היא מלאכותית.



זהות בהבנה שלי היא סך-כל המעגלים היוצרים אותי, ונותנים תוצאה מסויימת וייחודית לי. יש מעגלים קשוחים (כמו מין או גיל) שאינם בידי לבחור, יש מעגלים שנובעים מתנאי לידה בגלגול הנוכחי ונתוני אופי וגוף, ויש מעגלים רפופים יותר, שהם בידי לשנותם, נניח אצל אחד סוג עבודה ואצל אחר נאמנות למקום. אחד, זהותו כרופא לא השתנתה מגיל 7 עד 70 ואילו נאמנותו לעיר הולדתו רופפת לחלוטין. וההוא קיבוצניק שהוא קודם כל קיבוצניק, לא ימוש מקיבוצו וטרקטורו, אבל יחליף אישה ומשפחה כל שנתיים.

מכאן ש -

זהות היא משהו שאצל כל אחד מתפתחת בהתאם לתהליכים שהוא עובר, תובנות שרכש, גיל, ניסיון, סיפורי חיים - שמשנים אותה במקצת כל פעם. צבעים מסויימים נשארים לאורך כל הגלגול, מתבהרים או מתכהים, וצבעים אחרים מתחלפים לגמרי.



דתי-חילוני-ח"ב:

חילוני יכולה להיות זהותך בזמן מסויים. אבל בידוע שזה יכול להשתנות. אם תתבונן, תראה שאתה יכול להבדיל מיד בין דתי מלידה, חילוני מלידה, וחוזר בתשובה. בחוזר בתשובה קיימות שתי הזהויות במקביל, לעולם לא יקבל זהות של דתי מלידה (וכל מי שעסק בנושאי חיתון יסכים אתי). אלא שמרגע מסויים בחייו הוא בוחר לתת לזהות הדתית שלו יותר מקום בחייו מאשר לחילונית. איך? הוא <עושה> דברים שדתיים עושים, מתפלל, מניח תפילין, הולך לבית-כנסת במקום לכדורגל ולא נוסע בשבת, ומכוון לבו ומחשבתו ורגשותיו לנושאים דתיים. מחשבה, רגש, מעשה - כולם באותה רמה. הם פעולות. ופעולות אלו מחזקות מפעם לפעם יותר את הזהות הדתית בה בחר, בעוד שנסיעה לחרמון בשבת לא תעשה את זה. וכך יצר לעצמו זהות ייחודית: חוזר בתשובה, שהוא לא דתי ולא חילוני, אלא יש לו צבע ייחודי משלו.

סיכום-נאום:

זהות עבורנו <כאן ועכשיו> היא משהו דינמי, שילוב של מעגלים שונים, בעלי צבעים חזקים יותר ופחות, ש<הסך הכל> שלהם נותן צבע מיוחד לכל אחד. אנחנו לא קבוצות ממוספרות מבית-חרושת.

אלא - בל נשכח שכל המעגלים האלה כאן הם כמו בגדים, שׂמלות ותפקידים משתנים שאנחנו לובשים, ומתנסים בהם כל פעם לצורך התפתחותנו. מעבר לאלה יש לנו זהות קבועה, שהיא האני האמיתי, גם אם קולו קול דממה דקה.

מגי,
נראה לי שבדיוק הגדרת את ההבדל בין זהות של ישראל לזהות של גוי.
זהות של ישראל היא הקשר שלו אל בוראו . (כלומר הברית שלו עם בוראו)
לעומת זהות של נוכרי, שמתייחסת יותר לסביבה בה הוא נמצא ולהשתייכויות אידאולוגיות/דתיות/פוליטיות/חברתיות אחרות.

לכן לדעתי חשובה מאוד ההגדרה של זהות אחת ויחידה (לפחות למי שהוא בן ברית) זהות כפולה קרובה במובן מה לריבוי אלוהות לדעתי, שהוא אחד מהעבירות היותר חמורות שבתורה ולא בכדי.
זהות אחת, שמתייחסת לא-ל אחד.
ברית
כל השאר זה תת נושאים אליהם כל אדם צריך להתייחס כפי ענינו, אבל אינם דומים כלל לזהות.

היי נשר

לפני שאתה מזדעזע ממני ומשליכני מזה כאחת הגויים רחמנא לצלן, תקרא שוב ותשים לב שציינתי בראשית דברי את נושא היהדות כזהות של <הנשמה> ולא של <האישיות>.

הזהות של האישיות היא דינמית ומשתנה, בעוד הזהות של הנשמה היא קבועה יחסית אלינו (בהתגלמותנו הנוכחית), אף שהיא מתפתחת ומחכימה ומיטהרת יחסית לעצמה (לאורך התגלמויות הרבה.)

מגי,
לא נראה לי שיש מחלוקת מהותית כ"כ ביננו.
(החילוק הוא שאלה של טרמינולוגיה, שאמנם נובעים ממנה הבדלים קלים, אבל לענ"ד לא מאוד מהותיים)
בהנחה שהבנתי נכון את דבריך...

מגי

ראשית - נעים לקרוא את כתיבתך השוטפת והשוצפת המתאימה לתוכןהדברים.
שנית - ההבדל ביננו הוא כהבדל עתיק היומין בין סבאי הפילוסופיה, הקדם סוקראטיים, שניסו לענות על השאלה 'מה זה?'הם אומנם התייחסו למציאות החוץ תודעתית ואנחנו לפנימית ובכל זאת יש דמיון. את דומה להרקליטוס שטען שהכל זורם ומשתנה ומתפצל, ואילו אני לתלס [ועוד כמה חברים] שטענו שאפשר לתת תשובה אחת וסטטית - כגון 'הכל מים'.
כל נקודת מבט יש יתרונות ויש לה חסרונות [כמו כל דבר בחיים].
ראיית הזהות כרבת פנים - עד אין סוף - ומשתנה, תופסת את הדינאמיות ומסבירה את חוסר העקביות שבהתנהגות כשיקוף היש.
ראיית הזהות כאחת [או כשתיים] וכיציבה תופסת את המרכיב היציב, את תודעת הזהות המתמשכת שיש לאדם ומסבירה את חוסר העקביות כשיקוף - אחר - של היש.
ההכרעה האם להיות מתלמידי תלס או מתלמידי הרקליטוס היא הכרעת בראשית אכסיומטאית. לעיתים מצטרפים לה שיקולים של פוריות.
ההכרעה שלך - עם היותה ה'נגטיב' של הכרעתי חשובה לי, שהרי כל הכרעה היא חסרת משמעות ללא האופציה הנגדית. גם איכות כתיבתך חשובה לי והאישיות הניבטת ממנה, בכדי שאבין בהבנה חדה כתער על מה אני מוותר בהכרעתי.
האם מתוך כתיבתי תכירי גם את באפשרות משמעותית עליה את מוותרת? - לך פתרונים.