בין תורת ההיגיון לתורת הזהות

אהבתי.

קיבלתי תגובה בתא האישי מאיקא:
איקה
~~~~~~~~~~~

היי

האשכול מעניין, אני הייתי מוסיפה את נקודת ראותו של היגל שמסביר את העניין, כזהות מעגלית, אשר תמיד נמצאת בתנועה, כשאדם מציב לעצמו, וכבר לפני שמגיע הוא מציב עוד הצבה.

מהותם של הזהויות הוא הרצון שמוביל את התנועה הבלתי פוסקת הזו.

איקה, אה, אני חסומה בפורום הזה, ובכל זאת זה בית המדרש היחיד בו מרשים לי להציץ דרך חור המנעול


~~~~~~~~~~~
~~~~~~~~~~~
~~~~~~~~~~~
~~~~~~~~~~~

כאורח זה מקרוב בא אינני מבין את תורת החסימות.
מדוע היא נחסמה?
מי חסם?
שמא תורוני הלכות חסימה?
ואני חשבתי כי כאן חושבים, והמחשה חופשית...

אכן, גם אני הופתעתי מאד.

בפורום 'הענין שלנו', בו נהגתי לבקר משך השנה האחרונה, הרוחות מתלהטים קל מהרה שכן הוא עוסק בפוליטיקה וחדשות וענייני דיומא.

מכל מקום, כמה אנשים שם באמת עברו על כל קו אדום שבעולם (ואינני רוצה להלאותכם או לכער הפורום הזה בסיפורי מה עשו) ומשום כך נחסמו.

הלכו אלה אצל פורום שכן המכונה 'דע את האויב' וניהלו משם מלחמותיהם, שיתירו חסימותיהם, וזאת בלי שום הבטחה כי ישובו בעתיד מדרכם הרעה, אלא אך ורק בשם חופש הביטויים (ואילו ביטויים.... )

עד כמה שהיה הדבר מופרך בעיני, ולא האמנתי, אך הם ניצחו. המנהל החוסם כונה בכל שם גנאי שבעולם ופשוט נושל מתפקידו (לאחר מלחמה מתישה ועוז-רוח בלתי-רגיל שגילה).

ואותם עוברי קוים אדומים שבו למצודתם, והרי הם חוגגים שם עתה בלי בושה ובריש גלי... המציף שב להציף, והאחרים, נו... ימים יגידו...

למה סיפרתי לכם כל זה?

מעבר לכייף שבקצת רכילות עסיסית על שכנים (שאין בה באמת נזק), התרשמתי שחסימה היא כלי רדיקלי ביותר, ואין משתמשים בו אלא כאשר באמת ובתמים כלו כל הקיצין.

אי לכך שוטטתי קצת באשכולותיה של איקה, מתוך הסקרנות ומתוך אינסטינקט השמירה העצמית, שכן הפורום הזה מושך את לבי וראשי ואינני רוצה למצוא עצמי חסומה פתאום -

וראיתי שמלבד שהיא מנהלת ויכוחים בלהט רב, לא מצאתי על מה ולמה באמת נחסמה.

ואני אבין אם הודעה זו תימחק. ולא איעלב. סוף סוף, היא פה למן היום הראשון, ואני רק מאתמול, כך שהאמת שאינני יכולה לדעת שום דבר על מה מו מי...

מגי

מגי,

מבלי להתייחס למקרה איקה,כמדומני ש"ויכוחים בלהט רב"

עומדים לעיתים בסתירה לעצור כאן "חושבים".

בד"כ,מועדפת כאן חשיבה מעמיקה וסדורה,תוך כדי ויתור

על התוסס והחי,שהוא תוצר חיובי של להט הויכוח,

והבוחר יבחר.

ובהזדמנות זו:ברוכה הבאה.

תודה

משה
הדיון מעניין ופורה, אך כמדומני שהוא מוכיח את אי האפשרות של טענתך. בכל דבריך על הזהות אתה נאמן לחוק הסתירה, ומאולץ על ידו.

עצם ההפרדה של הזהויות לשתי זהויות סותרות ולא קביעת זהות אחת הסותרת את עצמה, נועדה לאפשר את הדיון המפוצל על אופיה של כל זהות בנפרד מן האחרת, שהרי שתי זהויות בדיבור אחד, בבחינת מה שאין הפה יכול לומר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע, לא היו מאפשרות לך לטעון טענתך.

כמדומני שאין כאן, התחכמות בלבד, אלא הודאה בקוצר יכולתנו לטעון טענות המכילות סתירה, הרחקת עדותנו לרובד פנימי יותר של האישיות, אינה מחלצת אותנו מחוק הסתירה, אם ברצוננו לומר משהו בעל משמעות על רובד זה.

אם הזהות מופקעת מעולם התופעות, הרי יתכן שהיא יכולה לכלול סתירה, או ליתר דיוק אין לדבר עליה כלל במונחים של סתירה ואי סתירה, כיוון שאין שני המונחים שייכים בה, וכמובן שאין היא "משהו" (עצם) אלא...

"מה שאי אפשר לדבר עליו, אודותיו יש לשתוק". בתיקון אחד, שאין אפילו על מה.

מופע

תודה על דבריך, המכריחים אותי לצעוד צעד נוסף.

שאלת ההתאמה בין השפה למציאות היא שאלה קשה. גם אם נניח שהשפה מתאימה למציאות החיצונית, שאלת התאמת השפה למציאות הפנימית נותרת בעינה. במציאות החיצונית לדברים - כפי שהם נתפשים על ידי החושים – יש גבולות, ולכן אפשר לטעון על משהו שהוא כך וכך ולקרוא לו בשם. לעומת זאת בעולם הפנימי אין גבולות ולכן אפשר לטעון כי הוא מחוץ לתחום השפה ולשתוק עליו [או לשתוק סתם כי אין 'עליו'].

אך השאלה היא האם השתיקה הזאת איננה ויתור חמור מידי. המודעות מכירה כי יש דברים בעולם הפנימי, למרות שאין להם גבולות. לכן אפשר להכריע - וכך אני מכריע - כי יש להשתמש בשפה ביחס לעולם הפנימי. השימוש הוא רגולטיבי [מכוון] כפי שהורה קאנט. כלומר - אני קורא בשם לדבר למרות שברור לי שאין התאמה בין השם ובין הדבר, כיוון שאפשרות זו עדיפה על פני השתיקה.

לאחר שהכרעתי להשתמש בשפה ככלי להגדרת הזהות, אני מחפש סימנים שיורו לי לקרוא בשם. והנה אני מוצא סימנים סותרים. חלקם מורים לי כי הזהות היא כזאת וכזאת, וחלקם כי היא אחרת. עתה פתוחות בפני כמה אפשרויות: או להניח כי הזהות אחת וחלק מהסימנים הם מהות וחלק מקרה [שבר על פי בעלי המוסר]. או להניח כי ישנן שתי אישיויות. או להניח שלמרות שישנה אישיות אחת יש לה שתי זהויות. האפשרות השלישית עומדת בניגוד לחוק הסתירה החל על המציאות החיצונית. מכאן המסקנה כי חוק הסתירה אינו חל על הפנימי.

נמצא - מפאת הקשיים שהצגת, השימוש בשפה הוא שימוש חלש, רגולטיבי. למרות זאת הכרעתי היא להשתמש בה כך. אני סבור שהשתיקה שאתה מציע מוותרת על אשר אפשר לתפוס בפנימי. מעבר לכך השתיקה אינה פורה כיוון שהיא מותירה את הפנימי כתוהו כאוטי חסר יכולת להתייחס אליו ובוודאי לחולל בו שינוי או לפעול עמו.

משה
דבריך מעניינים, אך הם מחזירים אותנו אחורה. השימוש הרגולטיבי בשפה שייך לחשיבה הדוגמאתית שאינה מסוגלת להודות בקוצה ידה. אתה מעניק לחשיבה זו יתרון.

הדרך האחרת היא לפענח את המימצאים הסותרים באופן אחר, דהיינו לבחון האם הם באמת סותרים, ולאו דוקא בהבחנה שבין עצם למקרה, נדמה לי שהודאתך שיש לשלול את הזהות האחת הסותרת את עצמה בגלל חוק הסתירה חלה גם על טענת שתי הזהויות אשר מסתירה את הסתירה הקיימת בטענה זו ולא ממירה אותה בטענה בלתי סותרת.

אין לנו אלא דיון בגבולות יכולתנו בלבד, למרות שיש בדיון זה רמז למה שלא ניתן לאמרו.