תקנות חכמים ודרך האמצע

חז"ל יש להם כח לתקן תקנות ולגזור גזרות כפי צורך הדור. וכיון שדבר זה צורך הדור הוא הרי שוב הוא מהדרך האמצעי. ואפילו אם תקנו תקנות שלא הגבילו לזמן אינו אלא משום שחשבו שכן יצטרכו לעולם. אבל אם יבואו ב"ד אחריהם ויראו שאין הדור צריך לתקנה ההוא ויש לבטלו אפשר להם לבטל ובתנאי שהם גדולים מהם בחכמה ובמנין.

והא דאמרינן אע"פ שבטל הטעם לא בטל התקנה צ"ל דסמכינן בזה שיקום ב"ד ויבטל במקום הצורך.

אריק

ראשית נראה לי שכשהרמב"ם מדבר על "תורה" הוא מתכוון בעיקר לתורה שבעל פה, ולא לתורה שבכתב, שאם לא כן הרי הוא היה קראי, וקל להבין.

עוד יש לומר שקושייתך הייתה נחשבת לקושיה אילו המציאות הריאלית בה אנו חיים לא הייתה משתנה מדור לדור, אז באמת היה מקום לשאול אם התורה שניתנה בזמן מסויים היא דרך האמצע, כיצד מותר לחכמים לשנות אותה ? ברם הואיל והמציאות אכן משתנה מדור לדור, אזי אדרבה דווקא התאמת ההלכה על ידי החכמים היא היא האיזון האמיתי (ולמעשה בכך אני חוזר על הפיסקה הקודמת).

ועוד ראה בדברי הרמב"ם במורה נבוכים ח"ג פרק מ"א:

אומר, כי כיון שידוע לפני ה' יתעלה שדיני התורה הזו יש צורך בכל זמן ומקום כפי שינויי המקומות והמאורעות וחיוביי הנסיבות, לתוספת במקצתן או גירעון במקצת, לפיכך הזהיר על התוספת והגירעון ואמר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, מפני שזה היה מביא להפסד חוקי התורה ולסבור בה שאינה מאת ה'.

והרשה עם זאת לחכמי כל דור, כלומר: בית דין הגדול, לעשות סיג לקיום הדינים התורתיים הללו בדברים אשר יחדירום על דרך סתימת פירצה, ויקבעו לדורות אותם הסייגים, כמו שאמרו ועשו סיג לתורה.

וכן הותר להם עוד לבטל מקצת מעשים תורתיים, או להתיר מקצת איסוריה במצב מסוים ובהתאם למאורע מסוים, ולא יהא זה לדורות, כמו שביארנו בהקדמת פירוש המשנה בהוראת שעה , כי בהסדר זה תתמיד התורה אחת, וינוהל כל זמן וכל מאורע כפי הראוי לו.

ואילו היה העיון החלקי הזה מותר לכל אחד מן החכמים, היו אובדים בני אדם בריבוי המחלוקות והתפצלות השיטות , לפיכך הזהיר יתעלה שלא ייגשו לזה שאר החכמים זולתי בית דין הגדול בלבד, וציווה להרוג את החולק עליהם, כי אם יתנגד להם כל בעל עיון תבטל המטרה המכוונת ותתרוקן התועלת.

ומן הראוי לציין שדבריו כאן בביאור כך שחז"ל לא עברו על "בל תוסיף ובל תגרע" שונים מדבריו במשנה תורה (שם יש ביאור למדני מפולפל שמכיוון שהם אומרים שהם לא מוסיפים על התורה, אין זה נחשב לתוספת), וגם כאן אנו רואים את שני המישורים בהם מדבר הרמב"ם, במשנה תורה הוא מדבר אל הלמדן הקלסי, ואילו במורה נבוכים לפילוסוף שמעמיק יותר בהבנת התורה ולא יכול להסתפק בטעם הפשטני.

ר"צ

יש באמת מקום לעיין עד כמה היתה לרמב"ם תפיסה היסטורית, מ"מ מדבריו בהלכות ממרים מתקבלת תחושה של חד כיווניות בלבד.

אריק

אין ספק שלרמב"ם הייתה תודעה היסטורית מאוד מאוד מפותחת, ועוד יש להתחשב במציאות שבה הוא חי בה תודעה זו הייתה מאוד לא מפותחת (כך למשל בימי הביניים נהגו תמיד לצייר דמויות תנ"כיות כשהן לבושות בביגוד ימי-ביניימי, ויש עוד הרבה דוגמאות ואכמ"ל).

הרמב"ם היה אולי הראשון שהעניק טעמים היסטוריים למצוות התורה, ובעצם היה החלוץ בחקר ההיסטוריה ההתפתחותית של הדת. אכן הואיל ובזמנו התודעה ההיסטורית הייתה מאוד לא מפותחת, הוא ראה בכך אחד מ"סודות התורה" שמגלים רק ליחידי סגולה, וראה דברי לוינגר בספרו על הרמב"ם כפילוסוף ופוסק, וגם את דבריו בקובץ המאמרים "המקרא ואנחנו" שם הוא טוען לכך שהואיל ובימינו התודעה ההיסטורית דווקא מאוד מפותחת, אין עוד להסתיר "סוד" זה.

על כל פנים, נכתב על נושא זא לא מעט, אם אתה מעוניין בהרחבה יש מאמר מאוד ארוך בשם "משנתו ההיסטורית של הרמב"ם" מאת יונה בן-ששון, בתוך הספר: "חברה והסטוריה-הכינוס השנתי למחשבת ישראל" עמ' 543 - 630.

תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 01/11/2004 14:50:55

נראה לי שהרב קוק התלבט בנושא שכן כתב בערפלי טוהר:
"להרמב"ם נצחיות התורה נעוצה במעמד העולם בעת מתן תורה, וכמו שהמומנט של חידוש ההויה הוא עובר בכל הזמנים השוטפים ובאים, ויסוד פרוצס זה לא יקבל שינוי, כן לא תקבל שינוי התורה. הקרבנות היו אז צריכים כדי לעקור עבודה זרה, ועבודה זרה הולכת ונעקרת, ואף כשתיעקר כולה, יסוד קיום עקירתה יישאר, העבודה שהיא עקרתה, על פי עצה עליונה של הופעה אלוקית עליונה, היא תקום. לא חרד הרמב"ם, בשביל נימוק זה, ליתן למצוות טעמים שערכם אפשר להיות עובר, ולפעמים גם כן כבר עבר, מפני שהנצח התורי, במאורע של מתן תורה בעצמו הוא תלוי, ומה שהיה אז מחויב, חוק הוא ולא יעבור". (ערפלי טוהר עמוד כב)

(נלקח מ http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=897)
במקום אחר הרב קוק (איני זוכר כעת, נדמה לי במאמרו טללי אורת שהודפס במאמרי הראי"ה) מגדיר טעמים כאלו כארכיאולוגיים.
נראה לי שיש סתירה בין הנוקשות שהרמב"ם מציג את נצחיות התורה והמצוות ופרשנות התורה לבין גישה היסטורית מפותחת.

המאמר שהפנית אליו אינו תחת ידי, האם ניתן למצאו ברשת?

רב"צ,
איזו סתירה אתה רואה בין המו"נ לבין ה"יד" בנקודה זו? לא זכיתי להבין.
לענ"ד מה שהבאת ממש מתאים? האם כוונתך למשהו נוסף על המצוטט?
עיקר דבריו: לאזרח רגיל אסור להוסיף גם אם הוא מודיע על כך במפורש, משא"כ לחכמים. ולחכמים הותר באופן זה בגלל התאמת התורה למציאות המשתנה.
ועי' עוד מחלוקת תוס' ורשב"א ר"ה ט"ז (או י"ז ? אני זוכר שזה תוס' ברע"ב) לגבי תקיעות לבלבול השטן.



מיכי

מיכי

במשנה תורה (ממרים ב, יג-טז) כותב הרמב"ם:

הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר, ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה, לפי שעה--מה הוא זה שהזהירה תורה "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג,א): שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה.

יד כיצד: הרי כתוב בתורה "לא תבשל גדי, בחלב אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא). ומפי השמועה למדו שזה הכתוב, אסר לבשל ולאכול בשר בחלב--בין בשר בהמה, בין בשר חיה; אבל בשר עוף, מותר בחלב מן התורה.

טו אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב, הרי זה גורע; ואם יאסור בשר העוף, ויאמר שהוא בכלל הגדי, והוא אסור מן התורה--הרי זה מוסיף.

טז אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה, ואנו נאסור אותו, ונודיע לעם שהוא גזירה: שלא יבוא מן הדבר חורבה, ויאמרו בשר העוף מותר מפני שלא נתפרש בתורה, כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה; ויבוא אחר לומר אף בשר בהמה מותר, חוץ מן העז; ויבוא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב הפרה או הכבשה, שלא נאמר אלא "אימו" (שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא) שהיא מינו; ויבוא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אימו מותר, שלא נאמר אלא "אימו". לפיכך נאסור כל בשר בחלב, ואפילו בשר עוף. אין זה מוסיף, אלא עושה סייג לתורה. וכן כל כיוצא בזה.


כאן ההסבר הוא הרבה יותר פושר, למעשה אין כאן שום איסור של "בל תוסיף", שהרי אין תוספת כאשר לא מתיימרים להוסיף על דברי התורה אלא מציינים שזהו מדרבנן.

אולם במורה נבוכים ההסבר הוא אחר, שם הרמב"ם לא משתמש כלל בתירוץ זה (שהוא די דחוק צריך לומר), אלא טוען שכל האיסור נאמר דווקא על יחידים ולא על חכמי התורה. זה אמנם חידוש גדול מבחינת פשט הפסוקים, אבל מצד הרעיון הוא הרבה יותר מובן. למעשה הרמב"ם אומר שלא ניתן לקבל את הפסוק "לא תוסף" באופן אבסולוטי מפני שהוא סותר את ההגיון, הרי תמיד יהיה צורך להוסיף\לגרוע מדברי התורה, אולם הואיל ואם "ההמון" ידעו זאת הדבר יביא להרס התורה מפני שיסברו שהתורה אינה אלוהית, אזי התורה אסרה זאת על היחידים אולם התירה לחכמים.

במילים אחרות, במשנה תורה החכמים אף פעם לא עוברים על "בל תוסיף", אבל לפני מורה נבוכים הם כן עוברים על כך, אלא שהתורה התירה להם.

אגב, דייקתי בלשוני וכתבתי שדברי הרמב"ם במו"נ שונים מדבריו במשנה תורה, ולא כתבתי שהם סותרים. וראה עוד בספרו של בלידשטיין "סמכות ומרי" שגם ציין את ההבדל בין דברי הרמב"ם השונים.

תוקן על ידי - רב_צעיר - 02/11/2004 9:18:03