המונח "התפתחות הלכה", נשמע בחוגים מסויימים כדברי כפירה ורעיון "לא אורתודוכסי" מסוכן והרסני. אחת הטענות היא שדברי התורה (כולל תורה שבעל פה) נצחיים הם, ולפיכך אינם סובלים כל שינוי. בדרשת ר´ אלעזר בן עזריה ובדימויו שתי תשובות חד משמעיות לטענה זו

מעמד האישה בהלכה תלוי בעמדה ראשונית ביחס להתפתחות ההלכה. האם יש להלכה איזשהו קוד על פיו ההלכה  יכולה לשמור על יציבותה ובכל זאת להכיל שינויים?  אלו נימוקים ואלו דרכים 'מכשירים' שינוי כזה?

בימים אלה, בשבת פר' 'הקהל', בעת הדרשה על פסוק מספר קהלת, נאמרה אחת מדרשות המפתח בנושא זה. הימים - ימי הדור השני של דור יבנה, כאשר השינויים שלאחר החורבן כבר התקבלו, ולאחר המעשה בא גם הניסוח העקרוני.

ומעשה שהיה כך היה. לעת זקנותו, כאשר פרש ר' יהושע בן חנניה מהשתתפות פעילה בבית-המדרש, נזדמנו לביתו שניים מתלמידיו: ר' יוחנן בן ברוקא ור' אלעזר חסמא והביאו לפניו דרשה של ר' אלעזר בן עזריה אותה דרש במעמד רשמי של דרשת-השבת בשבת הקהל. וכך דרש חכם זה:

(תוספתא סוטה פ"ז ה"י):

דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים (קהלת י"ב) מה דרבן זה מכוון את הפרה להביא חיים לעולם אף דברי תורה אינם אלא חיים לעולם. מה דרבן זה מיטלטל יכול אף כך דברי תורה? תלמוד לומר 'וכמסמרות נטועים'. או אינן חסירין ולא יתרין? תלמוד לומר 'נטועים'. מה נטיעה פרה ורבה ואף דברי תורה פרין ורבים...."

אם כן דברי חכמים, לפי דרשתו של ר' אלעזר בן עזריה,  הם הם דברי תורה, והם נמשלים לשלושה: לדרבן (דרבן הוא מקל מחודד בו כיוונו את הפרה ודרבנוה בשעת החריש) למסמר ולנטיעה.

דרבן - משום שדברי תורה מכוונים אדם "להביא חיים לעולם". דברי תורה כשלעצמם אינם מטרה, כשם שהחריש איננו מטרה. החריש נועד לשמש מנוף ליצירה, ודברי תורה הם מכשיר לצרף בריות ולהביא חיים לעולם.

על כן נבין את השאלה הריטורית: האם דברי תורה מיטלטלים כמו דרבן? אין זה רק משחק לשון 'מסמרות-מסמר', אלא בעיית אמת. מטרות נשארות קבועות גם בחלוף עיתים ושנים, אך הטקטיקה משתנה. אמצעים, דרכים ושיטות עבודה משתנים בהתאם לנתונים. האמנם גם דברי תורה ומצוותיה כך? האם רשאי אני, או חכמי הדור, לברור אמצעים חדשים לבקרים בכדי להגיע למטרה בצורה טובה, יעילה או קלה יותר?

תשובתו של הדרשן שלילית: דברי תורה הם לא רק דרבן אלא גם מסמר תקוע עמוק וחזק. דברי תורה אינם אמצעי אחד מרבים, אלא האמצעי היחיד. המסלול הבלעדי בו ניתן לעבור במבוך החיים.

גישה זו מעוררת במלוא חריפותה את שאלת התפתחות ההלכה. האם דברי חכמים "אינם חסירין ואינם יתירין"? הרי לא יתכן שיוחלט להחמיר או להקל, להוסיף או לגרוע? הדרשן שולל זאת: דברי תורה הם בבחינת מסמר ועץ. נעוצים כמסמר אך מתפתחים כעץ: "פרין ורבים". הפרשנות הקודמת נדחתה בצורה חד משמעית, ואף דברי תורה פרין ורבין.

אין מדובר על שינויים דרמטיים וחדים בהלכה. מדובר בהתפתחות איטית ורצופה של שינוי, תוספות וגריעה. המסתכל יום-יום בעץ, הלומד תורה כל בוקר, לא יחוש כלל בשינוי. אך בראייה לטווח ארוך נבחין בשינוי וביציבות כאחד.

על רקע דימוי יפה זה, ניתן להבין גם את המשך הדרשה (שלא צוטט) בה מנסה הדרשן לשכנע בחשיבותם של דברי חכמים, ובכך ש"כל הדברים נתנו מרועה אחד. אל אחד בראן, פרנס אחד נתנן, רבון כל המעשים ברוך-הוא אמרו". ודוק: כל דברי תורה, כולל ההתפתחויות, ניתנו מריבון כל המעשים. הוא נטע את העץ, הוא גידלו, וכל דברי חכמים שחסרו וגרעו, אף הם דברו של אותו אל אחד.

ר' יהושע בן חנניה שמע את הדרשה, התפעל ואמר: "אין דור יתום שר' אליעזר שרוי בתוכו". ואכן, קשה שלא להתפעל מהתוכן ומצורת הגשה של הדברים.

עובר דור, והגישות משתנות. בסדרת מקורות אמוראיים ותנאיים מאוחרים הדרשה חוזרת בנוסח שונה. לשם המחשה נצטמצם בשני מקורות:

בנוסח אמוראי, במד' רבה יד, א. השאלה היא אותה שאלה:

"אי מה מסמר זה חסר ולא יתיר אף דברי תורה חסירין ולא יתירים? תלמוד לומר 'נטועים' מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים" .

ההבדל הוא במילה אחת: "מה מסמר חסר ולא יתיר" ובתוספתא "או אינן חסרין ואינן יתירין". התוספתא חששת שמא לא תתכן התפתחות בהלכה, ואילו בעל במדבר רבה חושש שמסמר קטן והולך, נשחק ומידלדל, ושמא גם דברי תורה כך. מהמילה "נטועים" לומדת התוספתא שההלכה משתנה, ואילו בעל המדרש לומד שההלכה לא רק נשמרת אלא גדלה וצמחה. לא על שינוי הוא מדבר, אלא על פריחה והתפשטות.

שיאו של השינוי בא לביטוי במדרש אמוראי אחר (פסיקתא רבתי ג') על פי ר'  תנחומא:

 "לא אמר 'וכמסמרות קבועים' אלא 'נטועים' - למה? אלא מפני שעשה אותם מסמרות, והמסמר שיש לו שושנה (בלשוננו 'ראש') נח לשלוף, ולכן אמר 'וכמסמרות נטועים'. שורשיו של אילן הנטועים קשין לעקור אבל אין להם כח ככחו של ברזל. והמסמר של ברזל יש לו כח. נתן לדברי תורה כחו של ברזל וכמטע שרשיו  של אילן".

ר' תנחומא רומז לדבריו של ר' אלעזר ושואל: למה לא נאמר "וכמסמרות קבועים" ומסביר שדברי תורה ודברי חכמים קבועים ואינם משתנים כברזל וכאילן. חזקים הם כברזל, אך קשים לעקירה כעץ עתיר שורשים, ו... כמסמר בלי ראש.

אותה דרשה משמשת לפנים אחרות . הדרשן (עפ"י קטע אותו לא ציטטנו), מודאג לא בגלל אפשרות של שינוי בהלכה, אלא שמא "דבריהן פורחין". ותשובתו היא שלא רק שאין אפשרות לשינוי, אלא שדברי חכמים קבועים כקביעות מסמר ואילן גם יחד.

כך קרה שדווקא השתלשלות הדרשות מדגימה מהי התפתחות מחשבתית, הנמשלת לצמיחת אילן. אותה דרשה חוזרת באופן קצת שונה ועינינו הרואות כיצד מקבלים הדברים בהדרגה משמעות שונה מקצה לקצה.

המונח "התפתחות הלכה", נשמע בחוגים מסויימים כדברי כפירה ורעיון "לא אורתודוכסי" מסוכן והרסני. אחת הטענות היא שדברי התורה (כולל תורה שבעל פה) נצחיים הם, ולפיכך אינם סובלים כל שינוי. בדרשת ר' אלעזר בן עזריה ובדימויו שתי תשובות חד משמעיות לטענה זו.

העץ שבנמשל הוא נצחי כמסמר, עם זאת הוא מתפתח. ההתפתחות היא חלק מהעץ, כוחות ההתפתחות וחומר הגלם הינם העץ עצמו, צמיחה ושלכת, ואפילו דילול - כל אלו גם הם העץ גופו ומעשה ידי ה' -  "פרנס אחד נתנם". כך גם ההלכה: כוחות ההתפתחות אינם זרים להלכה, אלא הם חלק ממנה. בדברי חכמים ניתן למצוא את ההלכות ואת כללי השינוי מתי ואיך ניתן לשנות הלכה וגם נידונה בם השאלה מי הוא הגוף הרשאי לשנות הלכה ולהתאימה למצב החדש.

ר אלעזר בן עזריה חי בדור אחד אחר חורבן הבית ואחרי תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי. עם חורבן המקדש נגדע ענף מרכזי וחשוב בעץ ההלכה. רבן יוחנן בן זכאי לא הסתפק בצער על כריתת הענף, ואף לא אמר די בחיזוק הענפים הקיימים וחישולם, אלא חיפש דרך להצמיח ענף חדש לא על-מנת שיחליף את הענף הקודם, אלא כדי שישמש לו תחליף חלקי וזמני. הלכות תקיעת שופר בראש השנה שחל להיות בשבת, נטילת לולב במדינה והלכות אחרות, הן בוודאי בבחינת התפתחות.

התפתחות זו של העץ היא תנאי הכרחי לא רק לחידוש העץ, אלא לעצם הישרדותו. העץ הוא גוף חי בו מתנוונים חלקים בדרך הטבע. היעדר צמיחה איננו המפתח ליציבות, אלא הוא מרשם בטוח לניוון. התפתחות, אם כן, אינה העדר-נצחיות אלא חלק מהנצחיות ותנאי לה.

בשולי הדיון התלמודי יש להדגיש שהטענה שהתפתחות הלכה היא קריאת תגר על נצחיותה, אינה אלא דמגוגיה. אף השמרנים שבינינו, המתנגדים לכל שמץ חידוש אף באורחות חיים ולבוש, יודו שחלו שינויים מפליגים בהלכות ממונות. וכי מי לא שמע על תקנות מפליגות בתחומים אלו? ידוע לכל בר בי רב כי דיני מוקצה בשבת מסייגי חכמים, שרוב התפילות לא נתקנו אלא בימי בית שני, לכל המוקדם. כל אלו שינויים הם. ואם כל שינוי מעיד על אי-נצחיותה של ההלכה, הייתכן לומר שגם שינויים אלו עדות לאי-נצחיותה? חס וחלילה!! נראה לי שבדברי אלעזר בן עזריה תשובה מספקת לטענו אלו.

-------