|
|
| נשלח ב-5/6/2002 15:50 |
 |
| |
אדרבה דיוזי, אמור נא אתה איזו תועלת אתה משיג בחיים בלי לחשוב?
אם אתה רוצה להשיג לחם, אתה צריך לחשוב איך להשיגו. זה תקף כשאתה רוצה להשיג לחם. אבל מה אם אתה רוצה להשיג יותר ממודעות ללחם, נגיד מודעות לעקרונות היקום, אז אתה צריך לחשוב על זה.
כמו שלבעלי חיים חשוב להם מזון להחיות את מודעות גופם, להרבה בני אדם חשוב להם להחיות את מודעותם בעקרונות המציאות ולהתנהג בהתאם.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2002 00:42 |
|
| |
נושא השייך בצורה מובהקת לכאן התפתח באשכול אחר, לכן אני מעתיק את ההודעות שנאמרו שם למען נוכל להמשיך כאן.
אקדמאי:
אחד הדברים שאני חולם לעשות בעתיד, זה לקחת את השולחן ערוך, לעבור עליו סעיף סעיף, ולהראות עד כמה אנחנו לא מקיימים אותו כלשונו. אם מפני חוסר רלוונטיות, או סתם סלקציה שהריאליה היומיומית שלנו עושה בתוך השולחן ערוך.
דוגמאות קטנות: לפי השו"ע, דין אשת איש ופנויה שווה לענין פריעת הראש ברשות הרבים. ולפי הרמב"ם צריכות לצאת בשביס דווקא.
לפי הטור נשים אסורות בעשיית מלאכה בכל ימי ספירת העומר, מן השקיעה ואילך. איסור זה שווה בחומרתו לאיסור נשיאת נשים בספירה.
מאידך, איסור תספורת בספירה הוא רק מנהג של 'יש מקומות'.
בכלל, חוסר הקורלציה המדהים בין ההלכה הכתובה לבין הפרקטיקה הנוהגת. ישנם מנהגים חדשים שמשקלם רב בחיי היהודי בימינו מאשר הלכות מפורשות כתובות.
למשל: הנקיון לפסח.
ה'סיום' של ערב פסח שהשכיח לגמרי את תענית הבכורים. (אפשר כמעט למחוק את כל הסימן מהשו"ע)
מה עם או"ח סימן רפ"א 'שלא יכרע בולך אנחנו מודים'?????
או סימן רמ"א 'לא להשתין ערום לפני מיטתו'. מה זה? מתי זה?
סימנים שלמים בשו"ע הפכו למיותרים, בעוד 'הלכות ל"ג בעומר והעליה למירון' לא נכתבו עדיין. כמו כן הלכות 'חלאקה' ודיני איסור התספורת לפני גיל שלוש.
הלכות 'סדר הכנסת ספר תורה'.
הלכות 'מחיצה בבתי הכנסת והפרדה בין גברים לנשים בכלל בשמחות ובאוטובוסים'.
- כל אלה הלכות הקובעים כל כך את חיינו וסדר יומנו, וטרם נכתבו.
אקדמאי:
וואלה, איזה שקט.
שמא הגזמתי גם במושגים של הפורום הזה?
או שאולי הדברים אינם באשכול הנכון?
מיימוני:
אני מרים את הכפפה.
צריך לפתוח אשכול לבחינת ההלכות בשולחן ערוך.
אבל קודם צריך להבהיר, שהמטרה היא ללמוד תורה ולא לשנות לפי מצבי הרוח וכל הסיבות שגורמות לעקם את הפשט. אם אנו מוכנים להאשים אחרים בכשלונות כאלו, על אחת כמה וכמה שעלינו להיזהר מזה בעצמנו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
קפטעל:
שלום אקדמאי,
בקשר לחלומך, השאלה היא האם אתה באמת מעונין לקים את השולחן ערוך כלשונו.
הרי התורה נתנה לנו לא רק בכתב אלא גם בע"פ ובכך נתנה פתח לשינויים. אם היא היתה
נתנת רק בכתב אזי לא היה מקום לשינוי אלא היינו מקובעים לכל דבריה. השולחן ערוך
אינו חקוק באבן ולכן ניתן לשנותו בהתאם לצרכים. כמובן שהשינוי צריך להעשות בהסכמת
חכמים, אבל בעצם מה החידוש הרי כמו שהזכרת זה בעצם נעשה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2002 07:41 |
|
| |
קפטעל,
הנחתך שאת התורה שבעל פה כולל השולחן ערוך "ניתן" לשנות, זקוקה לדיון בן לכל הפחות שתי נקודות:
א. מהות התורה שבעל פה ויחסה לתורה שבכתב,
ב. איך "ניתן" לשנות. האם באמצעות תהליך טבעי עליו הצביעו מיימוני ואקדמאי [הבא מאי סבילה טבעית - ג'פרסון] או על ידי שראשי הציבור פועלים בכך בהכרזה או בהשחלה. נושא זה האחרון הוזכר בדיוננו האחרון באשכול 'מנטאליות העדר'.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2002 16:45 |
|
| |
וטו
רק תזכורת קצרה, כי כתבתי זאת באחד האשכולות, וכבר שכחתי איפה
לא כל השינויים מתרחשים מגבוה. יש שינויים מעצם המציאות, כאשר הלכות מאבדות את משמעותן לחלוטין. אז הן נעלמות ואיש אינו מעלה על לב, אלא אם כן יש למישהו שפע פנאי ורצון לחשוף עוד חובות אברים, כמו בזמננו.
דוגמאות ניתן למצוא במה שכתב אקדמאי. לדעתי, אלו שינויים לגיטימיים, שמותרים על פי כללי היסוד של מסירת התורה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2002 17:09 |
|
| |
מה שאני לא מבינה, והייתי שמחה אם מישהו ירים את הכפפה ויתייחס -
מהו הפחד הגדול להגיד שההלכה מתפתחת (שימו לב לשורש של המילה).
כפי שנאמר לעיל - מציאות חדשה יוצרת בעיות חדשות ובמקביל עוזרת להתמודד בקלות יותר עם דברים שהיו פעם קשים.
ומה עם המנהג? בעיקר באשכנז הקדומה יש אינספור דוגמאות שבהם מנהג מקומי נתפש כסמכותי כהלכה ממש או כמעט כהלכה.
(ראו בענין זה את ספרו של י תא-שמע - מנהג אשכנז הקדום)
לענ"ד אין בכך פחיתות כבוד, אדרבא!
אשמח להתייחסויותיכם
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2002 17:20 |
|
| |
שחרית,
עקרונית כדברייך. ה"פחד הגדול" הוא מכיון שהתורה באה כ"עיסקת חבילה" וחוששים שאם תתפרק חלק מהחבילה תתפרק כל המערכת ויאבד החינוך המשופר [שכל אחד מפרש כהבנתו מה זה ה"משופר"].
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2002 17:53 |
|
| |
לא דיברתי על פירוק החבילה.
האם סיוד בית בשעתו יגרום לקריסת הקירות?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2002 00:21 |
|
| |
אני שמח שהתעורר ענין בדברי.
כמדומני שלא הבהרתי נקודה חשובה:
אם בקרב חברי הפורום ישנה הסכמה עקרונית פחות או יותר לדבריי, הרי שלדעת מאמינים מחוץ לפורום, כולנו נגועים ב'כפירה'.
דברי היו מכוונים בעיקר כנגד החינוך הליטאי שקבלתי אשר צייד אותי בססמאות כמו:
'שולחן ערוך זה קיר'!!! לא ניתן לעבור אותו.
'קיום הלכה - זה 'רביעית דם'!!! (כלומר, אמצעי הקיום המינימלי בכדי לחיות בכלל)
גדלתי, התבגרתי, והבנתי שהלכה פירושה הליכה, וספרי ההלכה (הערוכים לפחות, לא ספרי השו"ת) אינם אלא כמדווחים על נוהג בפועל בקרב קהילות ישראל באשר הם.
בקרב שלומי אמוני ישראל לדורותיהם, אף יהודי לא קיים הלכה משום 'שכך כתוב בספרים', אלא משום שכך נהג אבא שלו וסבא שלו.
(בדיוק מסיבה זו גם הרפורמה היא לפעמים פאתטית)
רק בימינו הפכו הספרים למחייבים בזכות עצמם. מתוך עמדה של חולשה נוצרה ההלכה 'הטקסטואלית', ומכאן ה'חומרות' וה'פרומקייט'.
ראיה לדבר: ה'מפה' של הרמ"א אינה אלא תיעוד על פרקטיקה נוהגת, שכן תמיד הוא פותח את דבריו במילים 'המנהג במדינותנו אלה...' וכו'.
בא זה ולימד על זה. גם השו"ע גופו אינו אלא דיווח על התנהלותם המעשית של ישראל באשר הם.
מהרי"ט צהלון כתב שהשו"ע אינו אלא ספר ל'נשים עבדים וקטנים'...
עוד 'פנינים' בעד ונגד השו"ע מאת בני דורו, ניתן למצוא בספר 'המחלוקת בהלכה' כרך ג', פרק אחרון. (המחבר: פרופ' למשפטים חנינא בן מנחם, דתי, ומקיים קלה כחמורה, מהיכרות אישית)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2002 01:06 |
|
| |
שחרית,
אכן כך לילד שאינו יודע להבחין בין סיד לקיר וכך הוא ההמון בשוגג ובזדון.
אקדמאי,
הבעיה היא שהפרה הקדושה ביותר אצל ההמון וראשיו המתאימים את עצמם להמון [אולי בצדק ובלית ברירה] היא ה"מקובלות". ראה באשכול "מנטאליות העדר" בפרט בעמוד השני מתגובתי השניה ואילך.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2002 01:32 |
|
| |
אקדמאי
כואב לי לחשוב שהתגובה לבירור אמיתי של ההלכה המחייבת ייחשב לכפירה, למרות שאני רואה יום יום שזה עלול להיתפס בצורה כזו.
הדרך היחידה שאני מכיר להתמודד עם התופעה היא ללמוד ולהכיר מקורות. אלו שרגילים להחשיב את האומר יותר מן הנאמר נאלצים להתכופף בפני ציטוטים מדוייקים.
אחד הנושאים שבאמת ראוי לפתוח בהם את הדיון בהלכות הוא: סמכותו של המנהג. האם מנהג מחייב? מדוע? מה המקור לזה?
מפורסם מה שמביאים בשם החת"ם סופר (ולא ראיתי זאת בפנים) כי מנהגים הם "דאורייתא". אבל אני הייתי, אינטואיטיבית, תולה גישה כזו במאבק של החת"ם סופר נגד הרפורמה.
נושא נוסף, שכבר נרמז בדבריך:
אם ספרי ההלכה המקובלים כמחייבים הם השולחן ערוך והמפה שעליו, אזי כדאי להכיר את לשונם. העובדה היא שסעיפים בשו"ע שנפתחים בלשון של "טוב ל.." לדוגמא, אינם אלא המלצות.
היחס להמלצות בציבור האורתודוכסי ובפוסקים של הדורות שעברו ושלנו אף הוא ראוי לדיון שיטתי. אני מתכוון להצדקתו התיאולוגית, וזה כבר שייך לאשכול אחר.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2002 01:36 |
|
| |
מיימוני,
הרי [כפי שהתבאר באשכול העדר] הכל הכל ממש, בין המפורש בתורה ובין הדאורייתא, בין הדרבנן ובין המומלץ, כולו אך מנהג!
לכן לא עוזרים ציטוטים. התשובה האולטימטיבית נגדם היא שאי אפשר לבנות יהדות מהשקפות ה"יוצאות מן הכלל" [ראה שו"ת חת"ס המובא באשכול המשיח ושמעתי שכ"כ בהקדמה לחיי עולם], שברגע שזה נגד הרבים או "לא מקובל", זה חוץ לכלל ישראל. טכנית הם צודקים, אבל עניינית אוי לנו!
תוקן על ידי - ווטו1 - 6/14/2002 2:54:52 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2002 04:32 |
|
| |
שיר קטן על פי מילותיו של המוהר"ן לאנשי הפורום לקראת שבת:
כל העולם כולו גשר צר מאד,
והעיקר - ל א ל פ ח ד כ ל ל
כמובן לא שרה לכם בקולי שלי מחשש לקול באישה, אבל שולחת אליכם, עם כל הלב.
(-: שבת שלום ומבורך
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2002 07:32 |
|
| |
בהקדמתו למשנה תורה כותב הרמב"ם:
"כל הדברים שבתלמוד הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהן.. לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד ולגזור גזירותיהם וללכת בתקנותם, הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל".
'הסכמת כל ישראל' – היא מקור הסמכות לפי הרמב"ם.
זוהי 'סמכותו' של המנהג, אם בכלל ניתן לקרוא לזה כך.
לעיני המתבונן, בשורשי הדברים אין הבדל עקרוני בין מנהג להלכה. הדבר בולט ביותר בקרב עדות המזרח. מתוך מכלול הפרטים המרכיבים את ההתנהלות היהודית, ישנם כאלה שקודשו ביתר שאת, וקיבלו תוקף של 'הלכה', והשאר הושארו מאחור. הסיבות לכך אינם עקרוניות ולרוב אינם אלא תוצאה של נסיבות היסטוריות.
אתם מחזירים אותי שוב להמליץ בפניכם על הספר 'בין סמכות לאוטונומיה', יש בו חומר רב בנושא. כמו כן חוברות 'אקדמות' של בית מורשה בירושלים – מכילות דיונים רבים על הלכה ומנהג והתפתחותן.
מיימוני.
בנושא המחויבות למנהג: כל זה אינו אלא ענין של הכרעה, וקבלת 'עול המנהג' על עצמך.
אני עורך הבחנה ברורה בתוך ספרות ההלכה בין ספרות 'קזואיסטית' דוגמת השו"ע, הפורסת הוראות מקודדות ופורמליות, לבין ספרות השו"ת, שכל כולה נכתבה לפי בקשת השואלים.
השואל המבקש את התייחסות ההלכה למקרה פרטי - הוא בעצם מכריז בזאת שהוא מקבל עליו את סמכותה, לפחות בפרט זה, ובו ברגע הוא מעניק להלכה זו משנה תוקף היוצר אצלו מחויבות.
כנ"ל לגבי המנהג.
הכרעה אישית (ליבוביץ) או הסכמת ישראל (רמב"ם) הן הקובעות את התוקף.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2002 08:13 |
|
| |
אקדמאי,
בעיה עיקרית היא הקיפאון שאסכולת "עד כאן חושבים" משפיעה מחשבתית ופוליטית גם על בני "עצור! כאן חושבים", שהרי כולנו באיזו רמה שהיא נושאים פנים ו/או משועבדים לקדושת הרושם.
אך מה ניתן לעשות אם בכל מקום בו אתה נמצא ישנו זרם סערת רוח המזרים אותך בעוצמה לכיוון שונה מרוחך האישית? מימין זרם קנאות פרימיטיבית [נגד דעות ועריות אך לא נגד שפיכות דמים] ומושחתת, משמאל זרם פריקת עול ובאמצע בדידות?
לאחד את מעט בני רוח היושר? וכי איך תעמוד רוחם? לבנות גם סביבם חומה חברתית?
[ראה את דברי מיימוני על מסר הקפקא!]
בעיקר היציאה מן הקיפאון שבתי וראיתי שישנן נקודות חשובות בענין באשכול 'חופש המחשבה' מציטוט ממורה נבוכים ואילך.
תוקן על ידי - ווטו1 - 6/14/2002 9:28:11 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2002 10:19 |
|
| |
תודה ווטו.
אינני הולך להלחם באסכולת 'עד כאן חושבים'. וגם לא לתקן את העולם.
האורתודוקס החושב אינו חייב להיות בודד.
יש ויש! ישנה אסכולת אורתודוקסים חושבים, קהילות שלמות (בירושלים למשל) המורכבות מבעלי ידע הלכתי מעמיק ומודעות להתפתחותה של ההלכה. הללו חשים מחוייבים להלכה, ומצאו את הדרך הממוצעת ללכת בה, מבלי לתת חשבון לאף אחד.
כמובן שהשאלה הקשה היא למי יש סמכות לשנות או 'לפתח' את ההלכה?
נדמה לי שהתשובה היא: לאף אחד אין סמכות כזו, ומצד שני לכל אחד ואחת יש.
אסביר את דברי:
כוח ההוראה של הפוסק אינו בסמכותו המוענקת לו 'משמים', כי אם בהידרשות הדמוקרטית של הקהל לפסקיו.
כיחיד המכריע לעצמו – יש לכל אחד סמכות. ובאם הנוהג הזה יתפשט ויהיה למנהג הרוב או אפילו קהילה אחת בישראל, הרי שזהו 'מנהג ישראל' מעתה.
לכן, עריכת שינויים יזומים בהלכה, לחומרא או לקולא, לכאן או לכאן, - אין לה מקום.
ה'מעוררים' החרדים שמבקשים להחזיר הלכה שנשכחה, ומנגד הרפורמים המבקשים לבטל הלכה – שניהם לדעתי פאתטיים באותה מדה. שניהם ניגשים אל ההלכה הטקסטואלית, מתחכמים ומתפלפלים ב'כוונת המשורר', כאילו היא זו שקבעה את התוקף.
אני חש שההלכה היא משהו עוצמתי ונשגב, דוקא משום שהיא מסורת אבות הנהוגה מדורי דורות, ולא משום שהיא כתובה באיזשהו מקום, או שיצאה מפיו של רב כזה או אחר.
להלכה דינמיקה משלה. ואם היא מתפתחת ומשתנה בתהליך 'טיבעי' מה טוב ומה נעים... אך לא על ידי פעולה אקטיבית בהיקף ציבורי, יוזמה כזו היא בדרך כלל דורסנית וחוטאת למטרה.
עדות המזרח הן כאמור הדוגמה הטובה ביותר להלכה בטהרתה. הרפורמה מכאן, וה'פרומקייט' מכאן – שתיהן מחלות 'אשכנזיות'. (גם אני אשכנזי, מה לעשות) אצל יהודי תימן אין רפורמים, וגם לא 'חזונישניקים', תימני שיתחיל להיות רפורמי או 'מחמיר' הוא פשוט מפסיק להיות תימני...
(אופס, יצאתי מגידרי, ודבר שפתיים אך למחסור...)
תוקן על ידי - אקדמאי - 6/14/2002 10:24:19 AM
|
|
|
|
|
|
