|
|
| נשלח ב-14/6/2002 11:18 |
 |
| |
אקדמאי
איני מסכים איתך.
כמובן, באיזה שהוא מקום אתה צודק. הרוב מנצח. אבל, כמו בפילוסופיה של האתיקה, MIGHT DOES NOT MAKE RIGHT. ההבדל בינינו לרפורמים, עד כמה שאני מכיר את שיטתם, הוא שהרפורמים מפקידים לכתחילה את הסמכות בידי הקהילה, יהיה פירושה של זה אשר יהיה, בעוד אנו מפקידים את עצמנו בידי יורשי הסמכות המקובלים מדור לדור.
כפי שהגדרה זו חושפת, איני בא לדון במשמעות המעשית של גישה כזו. להפך. אני מדגיש כי גישה זו נותנת ביטוי לתחושה כי אין זה מספיק שדברים יתרחשו. שמנהגים יתפתחו או ייעלמו. צריך לכך הצדקה, קשר למקורות, וגושפנקא של מי שמוגדר כתלמיד חכם.
באשר לתימנים, מה עם הדרדעים? האם רוב התימנים לא שינו את אופיים בעקבות הקבלה, ושוב לאחר שהגיעו לישראל (כוונתי לתימנים שנקלטו בציבור החרדי)?
באשר לשיטת הרמב"ם, אין ספק שאתה צודק. אבל הפוסקים המקובלים, שעלינו להתחבר אליהם בדרך מקובלת אם רצוננו למצוא מקום בשלשלת המסורת, לא נקטו בשיטתו, גם אם היא עומדת ביסוד הדברים, באורח בלתי מודע ואף כזה שלא יתנו לו להפוך למודע.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2002 11:55 |
|
| |
מיימוני,
איני רואה מחלוקת בינך לבין אקדמאי. לא נראה מדבריו שהיה דוגל לכתחילה באכיפה הדמוקרטית. הוא פשוט פרגמטי ומשלים עם העובדה שחשף אאורלינו [באשכול העדר] שזה הכלל: "הכל כמנהג המדינה". זה הבסיס לדרך החיים הכללית כולל אצל אותן קהילות אורתודוכסיות חושבות. גם בדבריך ציינת שבתת מודע יושבת קביעת הרמב"ם והיא שמנחה את הפסיקה, אז למה להשלות את עצמנו שניתן לעשות חצי דבר במישור האידיאולוגי. פעם ניסה בחור לשכנע את זולתו להצטרף לחסידות מסוימת בכל מיני טענות. עבר שם אברך פיקח והפליט לעבר המטיף: "תשכנע אותו שהצ'ולנט שמה הוא יותר טוב".
בוגי באחד האשכולות הבליט מאד את הנקודה הזו ש"אל תגידו לי שמעצמכם הייתם בוחרים לנהוג כפי שאתם נוהגים".
|
|
|
|
| נשלח ב-14/6/2002 12:16 |
|
| |
מיימוני,
תגובה למה שכתבת באשכול 'ראשונים כמלאכים' בה כבר צפית מראש את תגובתי!!!
בלי להיכנס לדיון אישי על "כוכבים" שהזכרת שם, אבל שים לב שהאחד נדרש רק לאשר שואלים אותו והאחר היה אפילו פותח את מכתביו ב"נדרשתי לאשר לא שאלוני". הכרתי את העניין מקרוב איך שגישת המחנק המונעת מחניכים רציניים להתפתח מא-ליהם גרמה ועדיין גורמת יותר נזק נפשי מתועלת. כמובן שאיננו יכולים לשער בדיוק מה היה "לולא", אבל הכלל במדת הביטחון שאנחנו קבלני פעולה ולא קבלני תוצאות. אמנם ההמון אינו יכול להיות מונהג על פי רבי מאיר שלא ירדו לסוף דעתו, אבל מנהיגי ההמון ידעו לכאורה לכבד את ההירארכיה בה יעמוד רבי מאיר בראש [שהרי סתם משנה רבי מאיר]. קידוש הבינוניות מתוך קפיצת הבינוניים בראש, חוסם את ההתפתחות.
בנושא הקודם שהעירה שחרית שם, גם החינוך ההמוני ש"מגיע לי" לחיות על חשבון אחרים כי אני "בען תוירע" משרישה שחיתות. הכלל הוא במה שלא ידוע ברור תוצאותיו, "שב ואל תעשה" והמא-ליו יסתדר גם מבלעדיי.
תוקן על ידי - ווטו1 - 6/14/2002 12:48:09 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2002 00:14 |
|
| |
אקדמאי שבוע טוב,
תפיםתך את גדולתה של ההלכה עקב היותה מסורת אבות היא מענינת מאוד. אם הבנתי את דבריך כראוי, הרי שינוי הלכתי קורה לאורך זמן כאשר מנהגים מסוימים משתנים בעקבות השתנות הזמנים, האמצעים וכו'.
בדבריך אמרת שאם מנהג מסוים יתפשט ויהפוך למנהג הרוב הרי שמעתה הוא יהיה מנהג ישראל/הלכה. במהלך דברים שכזה ישנה בעיה: איך אחד מתחיל נוהג מסוים? שהרי בינתים הוא פועל בניגוד להלכה ומוציא את עצמו מהחברה.
אנא הבהר את רעיונך.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/6/2002 11:03 |
|
| |
ינטל,
נדמה לי שזה בא על ידי שינויים איטיים מקרוסקופיים ככל התהליכים במציאות. [לכן היחידים המתקדמים בצעדי ענק סובלים מאיטיות זו.] סליחה שנדרשתי לאשר לא שאלוני אלא לאקדמאי, נקוה לשמוע את דברו.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2002 10:19 |
|
| |
בעית הקיפאון ההילכתי (עליו עוררתי זה עתה באשכול חשש פריקת עול) היא שרוב המנהיגים הם בינוניים לכן אינם מבינים, אלא לנפש הבינוני.
דרך הפתרון הוא אחד ויחיד:
עד כמה שאפשר, יפסיקו לתת פסקים גורפים לכווווולם, אלא יקשיבו לנפש כל יחיד ויורו עבורו.
נכון זה קשה, אבל זה נכון. הקושי גם יוביל לכך שלא ייהפך ל'רב' כל מי שנהיה פופולארי בדרך זו או אחרת אלא כל מי שמבין לנפש היחיד ואז ובא לציון גואל.
תוקן על ידי - יענטע - 6/17/2002 11:27:26 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2002 11:22 |
|
| |
מתפתח ויכוח מעניין ואב-טיפוסי לנושא זה של התפתחות ההלכה, באשכול 'מי עדיף, אפיקורס או מאמין בע"ז?'. זה מתחיל משלושת ההודעות האחרונות שבעמוד ראשון.
תשכילו ותהנו!
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2002 11:24 |
|
| |
ינטל בחור הישיבה !
כמו שההלכה של השו"ע אינה ההלכה של זמן התלמוד, לקולא ולחומרא. וההלכה של החסידים בימינו אינה ההלכה של השו"ע, כך יהי ליבך סמוך ובטוח שההלכה של צאצאינו בעוד מאתיים שנה לא תהיה זו הנוהגת כיום.
מי מוסמך לשנות? כיצד זה משתנה?
על כבר עניתי בהודעה קודמת: אף אחד, וכל אחד.
ניקח את המקרה החסידי כדוגמה: בתחילה האשימו אותם בחבלה מכוונת במסורת ההלכה, אך הזמן עשה את שלו, וכיום מי שהולך למקוה בשבת, ואף נכשל באיסור רחיצה בחמין, סחיטה וניגוב - לא רק שאינו יצא מכלל ישראל ומגע יינו כשר, אלא נחשב לצדיק הנוהג בקדושה.
זהו.
הנורמה היהודית ההלכתית כוללת בימינו גם את הטבילה בשבת, והסוגיה התלמודית יכולה 'לעמוד על הראש' מבחינתנו.
המסורת מקדשת את עצמה, את מה שמתפתח בתוכה באופן אותנטי, לטוב ולרע, מעוות או הגיוני, העיקר שלא יהיה מוצהר וכחלק מתפיסה כוללת.
שינוי מוצהר, מפחיד את הממסד הישן, ולא עוד אלא שגם הצהרת נאמנות למורשת לצידו של השינוי אינה מספקת ברוב המקרים. (כל המשנה ידו על התחתונה).
המחלוקת בהלכה היא לגיטימית. מתי הדעה שכנגד יוצאת מגדר לגיטימית והופכת למאיימת? על כך אין תשובה ברורה, ישנן דוגמאות קיצוניות לכאן ולכאן.
רק ימים יגידו.
והם אומרים.
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2002 07:36 |
|
| |
וטו ואקדמאי,
נתתם שתי תשובות שונות שונות לשאלת ינטל, אך נראה ששתיהן 'דברי אלוקים חיים'.
מחד ישנם שינויים קלים איטיים ומאידך ישנם שינויים נועזים הנדחים בעוז אבל ה'מקררים את האמבטי' (לא מתכוונת במובן שלילי).
וטו, ראיתי סיפור הממחיש את הרעיון (שכתבת למעלה) שלחיות על חשבון אחרים זה משחית.
במנהטן פתחה אשה זקנה ביתן מקרטון קשיח ממנו מכרה בייגאלך ב25 סנט כל אחד.
היה איש צעיר שכל בוקר תוך הליכתו המהירה הניח 25 סנט באשנבה מבלי לקחת מאומה. יום אחד היא קראה אחריו "רק רגע, אדוני הצעיר!"
"אני יודע אני יודע!" הוא ענה "את מתפלאת שאני משאיר 'קואטר' כל בוקר בלי לקחת בייגאלע"
"לא" היא ענתה, "רציתי להודיע לך שהמחיר עלה ל50 סנט!"
|
|
|
|
| נשלח ב-19/6/2002 12:36 |
|
| |
יענטע, אכן!
ציטוט מאחד מרבני TJS:
"הטעות המושחתת ביותר של הדת היא ההנחה שאין מסורתה יכולה לטעות".
אחד הראשונים כתב על הסיבה שסומכים על קודמינו:
"כי טעויותיהם מועטים".
זה הכלל: נקיטת דרך היא תרופה מרה ונחיצותה אינה הופך אותה לגלידה. לקחת מינון גבוה מדי זה מזיק, לקחת אותה מעבר לזמן הנדרש זה מזיק. צריך לדעת איך לווסת את המינון עד לרפואה כנבואת ירמיהו!
תוקן על ידי - עצכח - 18/07/2004 16:19:16
|
|
|
|
| נשלח ב-19/6/2002 13:19 |
|
| |
אקדמאי,
כתבת על שינויים מיקרוסקופיים ואיטיים. אימצתי את ההבחנה שלך בשמחה. כמובן, כפי שכבר העירו, יש שינויים יוצאי דופן שהתקבלותם היתה יוצאת דופן...
אני מציע להוסיף קריטריון נוסף, שכבר רמזת עליו בציינך "מוצהר". כל השינויים החלים בתוך ההלכה, שהופכים את השינוי ללגיטימי ולהתפתחות במקום לרפורמה שיוצאת "מחוץ לגדר", הם שינויים בלתי מודעים.
כאשר אדם חורג ממנהג אבותיו, מן ההלכה המקובלת, מדינא דגמרא, אך רואה עצמו כמי שהולך בדרך הסלולה, השינוי יתקבל.
לעומת זאת, בחינה מודעת של צרכי הדור כדי להחליט על שינוי, זו כבר דרך שאינה אפשרית.
למרות שזו היתה הדרך של חז"ל. וטו כבר הזכיר יותר מפעם אחת את האבדן הגדול שנובעת מכך שאין אנו יכולים לעשות כמו חז"ל. נקודה זו עשויה להאיר את ההבדל. אין לנו תקנות, ואין לנו שינויים מודעים. החת"ם סופר אמר: חדש אסור מן התורה. אקדמאי הגיה: חדש מוצהר אסור מן התורה.
לכאורה, לפנינו אחד מכללי-העל של התפתחות ההלכה. כלל-יסוד זה אינו קובע תוכן, אלא רק מגדיר את אפשרות השינוי. שינוי מוצהר אסור, כנראה מפני שהוא מערער את האמונה התמה באי השתנות ההלכה. הרמב"ם אמנם קבע את העיקרון של "התורה לא תהיה מוחלפת", אך כוונתו היתה כנראה פולמוסית נגד המוסלמים ואולי גם הנוצרים. אמנם, ניסוח זה העביר למישור המודע מה שהיה נתפס קודם לכן באופן אינטואיטיבי. אסור להלכה להצטייר כמי שהיא משתנה.
כיון שאני רואה את המפעל שלנו כאן כחלק מהתפתחות ההלכה התקנית בדורנו, יש מקום למחשבה שאולי העברת תהליכי ההתפתחות לחלוטין לתחום המודע תאפשר שינויים מוצהרים. (כדי לא לתת מקום לטעות או למשטין לרדות, כוונתי רק ל"שינויים" שנובעים מתוך נאמנות ל"דינא דגמרא").
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/6/2002 14:36 |
|
| |
מיימוני,
הוא אשר דיברנו: איזהו "פיקו", המצהיר את שהקהל חושב!
|
|
|
|
| נשלח ב-25/6/2002 15:06 |
|
| |
תודה רבה אקדמאי!
מה שם הספר המלקט?
"אם כבר אז כבר". הנה עוד ציטוט מהמהרש"ל לגבי השולחן ערוך ומהמהר"ל לענין פסיקה שלא מן התלמוד.
הקדמת מהרש"ל לים של שלמה על חולין ד"ה כי חדש וד"ה ולא זו:
'עשה [מהר"י קאר"ו] פשרות בענייני פסקי הלכות מדעתו מסברת הכרס וכו' והתלמידים הולכים אחר דבריו ופסקיו וכו' ושגו בזה מאחר שראו שכן כתוב בספרו שכך הלכה, אמרו: "כך כתב הקאר"ו להדיא". כי כך העניין הרע אשר לפניהם, מה שכתב בספר יאמינו. אם יעמוד אחד חי וצווח ככרוכיא שאין הדין כן בראיות גמורות או אפילו בקבלה לא יחישו לדבריו וכו' ובפרט האידנא שבעוונות הרבים וכו' תופסים דברי הספר אשר מצאו בו כל החידושים ובזה הושוו הקטנים לגדולים והנערים לקטנים וכו'. כי מימות רבינא ורב אשי אין קבלה לפסוק כאחד מן הגאונים או מן האחרונים אלא מי שיוכשרו דבריו להיות מיוסדים במופת חותך ע"פ התלמוד והירושלמי והתוס' והתוספתא במקום שאין הכרע בתלמוד'.
נתיבות עולם למהר"ל נתיב התורה פט"ו ד"ה כי עיקר התורה וד"ה כי יותר ראוי:
'התלמוד שהוא שכלי ומזה ראוי שיהיה יוצא הלכה למעשה וכו'. אם היו פוסקים הלכה מתוך המשנה היה זה די וכו' אבל אין פוסקין הלכה מתוך המשנה שהיא עשויה לתלמוד כי התלמוד הוא פירוש המשנה. רק [לפסוק] הלכה מתוך הפסקים אשר נתחברו להורות הלכה למעשה ולא נעשו ללמד אותם רק לפסוק מהם, ודבר זה יותר רחוק מן הדעת וכו'. יותר נכון שיהיה פוסק מתוך התלמוד ואף כי יש לחוש שלא ילך בדרך האמת ולא יפסוק הדין לאמיתו וכו', מכל מקום אין לחכם רק מה שהשכל שלו נותן ומבין מתוך התלמוד וכו' והוא יותר טוב ממי שפוסק מתוך חיבור אחר ולא ידע טעם הדבר כלל שהולך כמו עיוור בדרך'.
|
|
|
|
|
|
