"התפתחות" ההלכה

לעניין השינויים האיטים הבלתי מוצהרים שהזכיר אקדמאי:

אני מסכים עם הגדרה זו, וחושב שזו אכן היתה הדרך שבה נעשו השינויים לפחות מאז חתימת התלמוד. אבל האם זו דרך הראויה?
למעשה, מה שקורה הוא שהשינויים הבלתי מוצהרים שכל יהודי עושה לעצמו ושלבסוף מתפשטים בכל ישראל והופכים להיות ההלכה, אלו למעשה שינויים שנעשים משיקולים שאינם בהכרח לשם שמיים, ולרוב מטעמי נוחות.


לעניין הקונפליט בין המוסר של ימינו ולמוסר של ההלכה:
רבותי, תרשו לי להציג גישה שונה מאלו שראיתי עד כה בתגובות השונות. אין ספק שהמציאות משתנת עם הזמן, וזהו רצון ה' ונעשה בהשגתו (ולא ח"ו ה' בכבודו כפי שנאמר לעיל). אך השאלה שצריכה להשאל היא מה ה' רוצה שאנו נעשה, ולשם כך יש לנו תורה, ומציאות שבה יש ליישם אותה, לא כדי שתשתלב יפה בתוכה הצורה הרמונית וכולנו נהיה מבסוטים, אלא בכדי שתרומם אותה, ותביא אותה ליעודה הסופי שלשמו היא קיימת. לכן נקודת המוצא שצריכה לשמש אותנו היא שהמציאות היא דבר לא שלם, ואותו צריך לתקן ומכאן שאין לכופף את התורה למציאות אפילו באופן הדרגתי ואיטי ולא מוצהר.
לעומת זאת, ברור הוא, שכיום מצוות רבות אינם רלוונטיות כאשר מעמידים אותה באופן חזיתי עם המציאות, אז מה הפתרון?
נראה לי שראשית יש להפריד בין שינויים בתרבות ובמוסר האנושי או שנאמר ברוח האדם שחלו עם הזמן, לבין שינויים בשליטתו של האדם בטבע, כלומר התפתחות טכנולוגית. האחרון משקף את החוסר שייכות לכאורה, של מצוות רבות מן התורה לימינו בצורה הברורה ביותר, ולכן לדעתי, ברור שיש לפסוק על-פי עקרונות שנמסרו לנו בתורה, וללמוד מהדוגמאות השונות כדי להקיש על מציאות ימינו. ונראה שהדבר אכן נעשה. כך לדוגמא: מצוות תרומות ומעשרות יכולות לשמש כיום כחלק ממערכת המיסוי גם בענפי כלכליים אחרים מלבד חקלאות.
לעומת זאת, מצוות הקשורות לרוח האדם, בין אם הדבר קשור למעמד האשה ובין אם מדובר על גנב שנמכר לעבדות, אינם יכולות להשתנות, מפני שרוח האדם מושפעת מבחירתו החופשית. למי שמאמין שהתורה נתנה מה' ודברו הם אמת מוחלטת, לא יתכן שה' יתן תורה עם חוקי מוסר שגויים רק מפני שהם מתאימים לרמתו הירודה של דור מסויים. כך לדוגמאת העבד שהבאתי, אין הדבר אומר שיש לחזור לחברה בה עבדים הם דבר שכיח, אלא שבמקרה ואדם אינו יכול לשלם את חובותיו, אז הוא יהפוך לעבד. החברה אם תרצה בכך יכולה ליצור מנגנונים שונים כדי למצוא הווצרות מצבים כאלו. כך גם לדוגמא ביגמיה הינה דבר שהתורה התירה, אבל לא ציוותה את זה בתור דבר רצוי, אבל מי אנחנו שנאסור את המותר, לכן לדעתי יש לבטל את חרם דרבנו גרשום. בנוסף לכך עונשי התורה הינם עונשים חמורים ביותר ביחס למשפט של ימינו, לדעתי יש לשאוף לעונשים אלו, אבל לא ניתן להטיל אותם עד שהעברניים בהם יהיו מעטים, וזאת על-פי העקרון של חז"ל "משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה, משרבו הנואפים בטלו המים המאררים".
מתוך לימוד חלקי של הרמב"ם בספרו מורה נבוכים רבים חושבים שקורבנות הינם מצוות שה' ציווה את ישראל, מפני שהתופעה היתה נפוצה בכל התרבות האנושית באותם ימים, אז ה' כדי שלא להקשות על עם ישראל יתר על המידה, צמצם להם את מידת הפגניות שבפולחן זה. לגורסים כך, ברור מעבר לכל ספק שה' אינו מענויין שנחדש את פולחן הקורבנות, מפני העולם התפתח והתרבות האנושית אינה נוהגת כך יותר, ולכן רצון ה' הוא התרבות הקוסמופוליטית. רבותיי! עד שלא יהיה לנו מעמד ה' סיני חדש (וגם אז בספק אם זה תופס) אין לנו רצון ה' יותר נכון ואמיתי מזה שמופיע בתורה.
צריך להבין שעצם העובדה שפולחן הקורבנות הינו דבר שמאפיין תרבויות פגניות פרמיטיביות, אינו בהכרח אומר שזה לא דבר נכון. לא כל דבר פרמיטיבי או רע, ולא כל התפתחות מודרנית היא לטובה. עולם שלם לא סתם נהג במשך אלפי שנים להקריב קורבנות, ואפילו אנשים הקריבו את ילדיהם שלהם. כנראה שהם הרגישו וקבילו איזשהו פידבק רוחני חזק, שלא יכלו לוותר עליו גם כאשר מדובר על להקריב בני אדם.
אנחנו עד שלא נתנסה בזאת כפי שהתורה ציוותה, לא נדע זאת לעולם, ולא נוכל להביע את דעתנו.

בסיכומו של דבר הנני מציע להפריד בין שינויים בתרבות האדם ובשינויים טכנולוגים שחלו עם הזמן כאשר מדברים על התפתחות ההלכה. לדעתי, ההלכה לרב הלכה שולל גם אחר שינויים תרבותיים שחלו בעולם, והושפע מתרבויות זרות רבות במשך הדורות.

zach,

ממה נפשך, אם אתה לומד את התורה לפי עקרונותיה הנצחיים המתיישמים בצורה שונה במציאות המשתנה, הקו תקף לגבי כל המצוות ועלינו להקיש מהאדם לו נאמרו לאדם המקבל אותה בהמשך הדורות ואם אתה לוקח את פרטיה כנצחיים, אין לשנותם בשום תחום.

לא הזכרת שום נימוק לחלק בין התפתחות טכנולוגית, שם ברור שיש לקבל את העקרונות הנצחיים ללא הפרטים המשתנים ואילו לגבי רוח האדם נצהיר על קבלת עקרונות ללא פרטים "ח"ו וכי רצון השם ולא בכבודו ח"ו שגוי ח"ו".

מניין הפשרה הזאת להיות נאור לעקרונות בתחום מסויים ו"חסושלומניק" על הפרטים בתחום אחר?

כידוע מקובל להסתכל על ההלכה ה'אשכנזית' כמחמירה יותר ממקבילתה הספרדית. אולם בחינה מעמיקה יותר תגלה שהנושא מורכב יותר. לדוגמא רבותינו האשכנזים פסקו לא פעם שבטל הטעם בטלה הגזרה ולכן אין אנו נוטלים ידים לדבר שטיבולו במשקה, לא הקפידו על מים אחרונים ולא חששו לגילוי.
מעניין לציין שהקולות הגדולות הם אשכנזיות (וזאת בניגוד לדעתם של כל מיני חוקרים), כגון היתר עיסקא ומכירת חמץ טלטול בשבת (הגדרת רשות הרבים רק אם יש ס' ריבוא).
בדורות האחרונים חל תהליך שיוצר חד כיווניות. מחד יש נטיה לחזור למקורות ההלכה, ע"פ הגר"א והחזו"א וממילא התבטלו כל הקולות הנ"ל אולם כל החומרות האשכנזיות נשארו כי יש להן לפחות תוקף של קבלת הרבים.
לכן אנו נמצאים היום בדרך חד כיוונית שיתכן ורק שינוי מלמטה יוכל לשנות אותה, כמו אותם שהפסיקו להתענות בה"ב.

החילוק בין העקרונות הטכנולוגים למוסר אינו ממש חילוק. מכיוון שהעקרונות הם מוסריים, והדוגמאות שמביאה התורה הם טכניים. כך למשל אפשר לייחס דיני שור נגח לנהיגה במכונית ללא טסט. העקרון המוסרי נשאר נצחי.
על-פי גישה זו יכולים לצוץ טיעונים כגון:
דיני מעשרות בתורה, אשר ניתנו לעם שרובו היה חקלאי, תקפים גם היום מדאורייתא גם לגבי אנשים שאינם חקלאים, או שכיום אפשר להתפלל במקום להקריב קורבנות.
טיעונים מסוג זה צריכים הוכחות, שכל המצוות הקשורות אליהן מבוססות רק על עקרונות.

אפשר אולי להבהיר את העניין בכך שלדוגמא: דיני נזיקין הקשורים לתרבות החקלאית בעת העתיקה, תקפים גם כיום באותה מידה אצל יהודים יראי שמיים, החיים בתרבות חקלאית. לכן אם מניחים שדינים אלו הינם רק דוגמאות וניתן ליישם אותם גם בתחומי חיים אחרים, אין הדבר אומר שהפשט של דינים אלו מבוטל.
כך גם אם נניח שעיקר הרעיון בקורבנות הינו התקרבות אל ה', ואפשר לעשות זאת גם באמצעות תפילה, אין הדבר אומר שמצוות קרובנות בטלה!

לכן קשה לי אם המושג - התפתחות ההלכה, ונראה לי נכון יותר לתמוך במושג - שכלול ההלכה.

אחר העיון בתגובות המלומדות שנכתבו באשכול זה , נראה לי שניתן להציג את השאלה הראשונה על נושא התפתחות ההלכה ,כשאלה עקרונית ושורשית יותר והיא השאלה האם יש לראות את התורה כמערכת של מצוות או כמערכת של ערכים ?
כלומר :במידה ורואים את התורה כמערכת מצוות האופן שבו יש לדון על נושא התפתחות ההלכה צריך לעסוק יותר בצד הטכני פרקטי של המצוות ופחות בצד הרעיוני ערכי של המצוה
כאשר מעשה המצווה נתפס כעיקר מטרת הציווי מהבחינה האמיתית, כל ניסיון לדון בדבר אי הרלונטיות של מצווה כלשהי בזמן מן הזמנים או במצב מן המצבים חיב להתמקד בעיקר בצד ההלכתי על כל פרטיו וגדריו, ולבחון האם באמת השינוי המציאותי גורם גם לשינוי אחד התנאים או הגדרים של המצווה הנידונה .
רק במידה והשוני המציאותי תרבותי ,אכן גורם לשינוי באחד מן הפרטים של ההלכה באופן שהיא מאבדת את תוקפה , רק אז ניתן לדבר על "התפתחות" בשדה ההלכה.
דוגמות פשוטות לשינוי תרבותי שהחיל שינוי הלכתי הינן בנושא צניעות בלבוש וכיסוי הראש , היות ומנהג הסביבה משפיע על עצם הדין שינוי בנורמות הלבוש גרר אחריו שינוי בהלכות אלו .
(לשם המחשה: המשנ"ב כותב שיש ללבוש את אנפלאות הרגלים כאשר הוא מכוסה , כיום נראה שאין אף אחד הנוהג כך).
זוהי הצגת קצה אחד של הסקלה, הרואה בקיום מעשה המצווה את עיקר כוונת נותן התורה ולא את טעמה והרעיון העומד מאחריה (שהוא ודאי קיים גם לתפיסה זו) כמשפיע מבחינה הלכתית.

התורה היא מערכת של מצוות ולא של ערכים. הערך היחידי בתורה הוא קיום מצוות ה'.
את זה לומדים היטב מפרשת השבוע, בעקדת יצחק.

צחי

בקריאה ראשונית זה נכון. אבל כדי שקיום מצוות ה' יהיה ערך, צריך שיהיו:

1. ערך
2. ה'
3. מצוות

ערך לא נוצר בוואקום אלא במערכת תודעת האדם וכדי שאדם יתן ערך הנובע מעמקי תודעתו למצוות ה' צריך איכשהו שתהיה התאמה בין הערך והנערך, בין מצוות ה' לבין מהות מושג הערך.

אבל המצווה קודמת לערך שבה אחריה.

אגב, שמעתי פעם משפט מאד יפה מרב אחד מתלמידי הרב טאו (מתלמידי הראי"ה) שהתורה אינה אינפורמציה אלא חיוניות!
משפט זה לכאורה סותר את הדברים שכתבתי, אבל אפשר לומר שבתורה יש צד של אינפורמציה (המצוות) וצד של חיוניות (הפסיקות ויישום המצוות בפועל). אבל צריך תמיד לזכור שהחיונות משועבדת לאינפורמציה.

בהמשך לדברי דלעיל וכתגובה לדברי ZACHIZ אנסה להציג את האפשרות השניה מהשתים שהצבתי לעיל.היינו: מצוות כערכים
ידועים ומפורסמים הם דברי הר"מ במו"נ ביחס לטעמי המצוות , הרואה את שאלת טעמי המצוות כשנויה במחלוקת תנאים . הר"מ כידוע פוסק כדעה שיש טעם לכל מצווה ומצווה , וטעם זה ניתן להיות מושג על ידינו, כפי שמשתמע מהטעמים שנותן הר"מ למצוות שהביא בח"ג במו"נ.
לעומתו הרמבן בפירושו לתורה על מצוות שילוח הקן מעלה שאכן יש טעם למצוות אלא שיש לחפש יותר את טעמי המצוות במישור האישי דהיינו כמצוות שנועדו לחנך ולהדריך למדות טובות ולאו דווקא כטעמים אבסולוטים העומדים בפני עצמם.
(ודומה לדעת החינוך - "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" )
עכ"פ, בין לאותם השקפות המבקשות אחר טעם המצוה
או לאחרות המבקשות אחר טעם במצווה
הכל מודים שמאחרי המצוות עומדים איזשהם ערכים או רעיונות המהווים את תכלית המצווה המעשית ,שיוצקים תוכן ערכי למעשה המצווה "היבש" כביכול.
א"כ על פי האמור ניתן לכאורה לומר שתריג מצוות
שניתנו למשה בסיני , ניתנים להגדרה יותר כתריג ערכים או הדרכות וכו, מאשר כצווים מעשיים .
יש להדגיש נמרצות שעמדה מסוג זה הרואה את ליבת המצווה ברעיון שעומד מאחרי המצווה, אינה צריכה לפגום כהוא זה מן המחויבות המעשית לקיום מעשה המצווה על כל פרטיה ודקדוקיה כפי שנמסרו לנו מסיני. ואין שום בסיס לראות בכך מעין "תורה כבקשתך" שבו אני עושה רק מה שאני מבין או מסכים ,כמין נצרות יהודית שכל כך רווחת בקרב הזרמים הלא אורתודוכסים "של היהדות".
הנפקא מינה העיקרית מתפיסת המצוות כערכים היא בכך שע"פ השקפה זו ליבת המצווה או הערך המכונן של המצווה ,הוא הוא הקריטריון למדידת הרלונטיות של המצווה בכל עידן ועידן ,משום שבסופו של דבר הוא מטרת המצווה .
ולא הקריטריון ההלכתי שעוסק רק בשאלת ה"איך" לקיים את המצווה, ולא בשאלת מהותה של המצווה ותקפותה.
(ולא שאנו מתימרים להבין את כונותיו של קב"ה , אלא שזהו האופן היחיד שבו אנו אמורים להתבונן בתורה בבחינת :" אין לדין אלא מה שעיניו רואות",)

אבל כיצד אתה יודע מה הוא ערך המצווה?

עובדה היא שלמרות שהרמב"ם תומך בחיפוש טעמי המצות, הוא באותו עת רואה בהם גזירות שאין הם תלויות בהבנת טעם המצווה. עצם זה שהוא אומר שעליך לתת טעמים לפי כוחך מעיד על כך שהוא מבין שהטעמים שנו נותנים הם לא בהרכח הטעם הנכון או המדוייק. מכל מקום, קיום המצוות הוא כגזירות ואינו תלוי בהבנת הטעמים, ולכן היא אפשר לשנות את ההלכה על-פי העקרון של מצוות כערכים.

מן המקורות שלהלן ניתן לראות שהרמב"ם מבין שלא לכל המצוות יש טעם.
הלכות מכירה ו
[ח] היו עומדים שלושתן, ואמר לו מנה שיש לי בידך, בין פיקדון בין שהיה מלווה, תנהו לזה--קנה לוי, ואין אחד משלושתן יכול לחזור בו. ודבר זה אמרו חכמים שהיא הלכה שאין לה טעם, לפיכך אין למדין ממנה לדין אחר.

הלכות זכיה ומתנה ו
טז [טו] המשיא בנו הגדול לבתולה בבית, קנה הבית: והוא, שיהיו נישואין ראשונים לזה הבן, ולא השיא האב בן אחר קודם לו, ולא שייר האב בזה הבית שייחד לו כלום. ודברים אלו כהלכה שאין לה טעם הם, ונגעו חכמים בדבר זה מאומדן הדעת, שמרוב שמחתו ואהבתו גמר והקנהו הבית, שהרי לא שייר בו לעצמו כלום; לפיכך אם שייר שם אפילו כד אחד, לא קנה הבית.

הלכות מעילה ח ו
והמשפטים, הן המצוות שטעמן גלוי, וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם; והחוקים, הן המצוות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים, חוקים שחקקתי לך, ואין לך רשות להרהר בהן. ויצרו של אדם נוקפו בהן, ואומות העולם משיבין עליהן--כגון איסור בשר חזיר, ובשר בחלב, ועגלה ערופה, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח.

ZAHICH

נראה לי שניתן לחלק את השגתך על דברי לשלש.
1 כיצד אנו יכולים לדעת מהו הערך שעומד מאחרי המצווה ?
2 הסקת מדברי שקיום המצוות תלוי בהבנתנו את טעמן , ועלינו לקימן אך ורק במידה ואנו מסכימים או מבינים אותם.
3 טענת שגם הרמבם מודה שלא לכל המצוות יש טעם.

ובכן, אני תמה על דבריך אלו שהרי כל שאלותיך כבר נשאלו ע"י הרמבם בעצמו במו"נ ח"ג פרק כו
וכן פרקים לא - לב , ע"ש דברים ברורים כשמש בצהרים, שמהם יתבאר לך אל נכון שהרמבם סבור שבהחלט ישנם טעמים מוחלטים הניתנים להבנה לכל המצוות כולם, אלא שאצל ההמון מתקימת חלוקה פשטנית בין מצוות לחוקים שההבדל ביניהם הוא האם ניתן להבין את טעמם בהשקפה ראשונה או לא. אבל אליבא דאמת לכל המצוות ישנו טעם או תכלית ברורה.
ובכל אופן ביחס למשפטים ברור הדבר שישנו טעם אמיתי בר הבנה.
ובזה נסתלקו השגות 1 ו- 3 וכן קושיתך מהלכות מעילה
וביחס להשגתך השניה עלי , כבר כתבתי קודם שראית תכלית המצווה כעיקר המצווה עצמה, איננו פוגם כלל במחויבות לקיים את המצווה על כל פרטיה . משום שכמו בכל נושא משפטי יש להבחין בין ההיבט המשפטי סמכותי המחיב , לבין ההגיון שעומד מאחרי הציווי. וכפי שהשופט לא יקבל את טענת העובר על החוק בנימוק שאיננו מבינו , כך הוא להבדיל, ביחס למצוות עצמם.
והייתי מאריך בזה כי זהו עיקר גדול ,אך מפני דוחק השעה אני נמנע מלעשות כן.

ואותם הלכות שהבאת , ענין אחר להם כפי שנראה בעיון קל . שהרי מעמד שלושתם איננו חסר טעם מצד התכלית שבו אלא שהוא חסר טעם מצד הנימוק ההלכתי, וכן ביחס להלכה הנוספת שהבאת.
ועוד , שאלו ההלכות הם תקנת חכמים , ואנן בדאוריתא עסקינן.