היחס לאגדות חז"ל [ר"א בהר"ם, ר"ץ חיות, רש"ר ורג"נ]

לינק למאמר רבי אברהם בן הרמב"ם על האגדות שהוזכר בתחילת האשכול

http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/agadot/hagada1-2.htm

באבא,

צר לי, אך למרות שאני אוהבת את הפירוש שהבאת (בעיקר, כי יש בו סוג של הומור), הוא ממש לא נראה לי פשט הסיפור. קשה להתעלם ממה שהזכיר הפרעתוני על יופיו של ר' יוחנן (שבהחלט יש בו זוהר והארה - וראה התיאור בבבלי ב"מ פד ע"א). בנוסף, פירושך מתעלם מסופו של הסיפור בדברי ר' אליעזר - "להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא", שאין להם דבר עם הרצפה השטופה אלא עם הגוף (שיש בו יופי ואור - וזהו הדבר שהזכירה לר' אליעזר זרועו החשופה של ר' יוחנן) המתכלה במוות.

א. "גליה לדרעיה ונפל נהורא" זה, מילולית: גילה זרועו ונפל אור. לא "הבריק את הבית". זה פשוט לא כתוב. יתירה מזו: לדבריך, זה צריך להיות ביטוי שגור. הראה-נא לי היכן נמצא ביטוי זה של הפשלת שרוולים במקום אחר.

ב. מי שיש לו עור יפה, הוא לבן (חז"ל מדברים על כך שהמצרים היו כושים, ושרה הייתה לבנה, ולכן הם היללו אותה אל פרעה). עור לבן הוא מבהיק - מחזיר אור ולא בולע אור. למה הפנים לא זרחו? ייתכן שזרחו מעט, אבל שים לב שעור הפנים כהה יותר מעור הזרוע, משום שעור הפנים נשזף. בדוק על עצמך.

ג. מעולם לא ראה? לא יודע אם ראה את זרועו, אבל ודאי שלא ראה את האפקט של הארת הבית החשוך.

ד. הפירוש שלך שכשראה אותו עובד קשה היה לו זמן להתרכז ביופיו, מוזר מעט. כשהוא ישב אצלו ולמד הוא לא שם לב? ובכלל, מה הקשר?

ה. תוכל לדמות את עורו של ר' יוחנן לקרקע הלבנה, המחזירה את אור החמה. היה אור שנכנס מהפתח, אלא שלא היה אור מספיק. זרועו של ר' יוחנן הבהיקה את האור הנכנס והאירה את הבית. לכן הדברים האלה שייכים רק בבית אפל שבו יש מעט אור, לא במקום המואר ממילא, כמו בית המרחץ.

ו. הסיפור עם ר' עקיבא הוא סיפור שאין לו מוטיבים ספרותיים משותפים לסיפור שלנו, ולכן אין מה להשוות.

ז. פירוש רש"י על אתר: 'גלייה ר' יוחנן לדרעיה, ונפל נהורא - שהיה בשרו מבהיק, שיפה היה מאד, כדאמרינן בב"מ בהשוכר את הפועלים'. איפה הסתירה לפירוש שלי (להיפך, הפירוש שלי הוא על פיו), ואיפה ה"מופת"?

.

באבא תור:

האם גם חומא, אלמנתו של אביי, החליטה לשטוף את הרצפה בבית הדין, ולכן רבא רץ לביתו (מסכת כתובות) ?

האם השבויות שהיו בנהרדעא, בביתו של ר' עמרם החסיד בעליית הגג, כיבדו את הרצפה (קידושין)?
הביטוי "נפל נהורא" בבית, בהקשר של יופי גופני, מופיע יותר מפעם אחת בדברי חז"ל. מדוע דוקא כאן אתה מפקיע אותו מפשטותו בעוד שאתה משאירו ככזה כאשר מדובר בכך שבשר אישה נגלה ?

מואדיב,

תודה. זכרתי ששכחתי משהו...

הערה כללית, עקרונית מעט יותר -
צדק הפרעתוני כשטען לעיל שהפירושים הרציונליסטיים מתעוררים (גם אם בדוחק רב) כאשר חשים בעליהם מצוקה מסויימת מול פירוש "נסי" לדברים, או לפחות כזה שמייחס לחז"ל (או לעולם) פעילות שלא כדרך הטבע. נדמה לי, שמגבלות הקריאה הן הגורמות למצוקה כזו.
אפשר לקרוא את התלמוד כיצירה ספרותית מוצלחת (ואפילו כזו שמתעדת את המציאות לאמיתה), שמשתמשת בכלים ספרותיים מובהקים כמטאפורות, משחקי מילים, מבנה ספרותי ומיני מרעין בישין כאלה. קריאה כזו מאפשרת להבין את הטקסט "גלייה לדרעיה ונפל נהורא" (למשל) כמטאפורה, על פיה זרועו של ר' יוחנן הבהיקה כמנורת הלוגן, ולא באופן פשטני (וילדותי, מבחינת רמת ההבנה של טקסט כתוב) כאילו זרחה זרועו של ר' יוחנן והפכה בן רגע למנורת הלוגן (דוגמא נוספות לתועלת של הקריאה הספרותית, שאינה בהכרח פוסלת "היסטוריות" של הסיפור, עבור רציונליסטיים למיניהם - הבנה של סיפורי שדים שונים כמאבק פנימי של אדם בחלקי הנפש השונים שלו - יצר הרע, אם תרצו). .
טקסט ספרותי - שיר, סיפור או אגדה - אינו חייב להיות לא מציאותי או מנוגד לאובייקטיביות החיים ההיסטוריים, אבל הוא כן חייב להיות יפה ומעניין ומורכב, כי אחרת הוא לא יהיה יפה, מעניין או מורכב וקוראיו הפוטנציאלים יאבדו בו עניין (האם יש קיום ליצירה בלי קהל? שאלה לאשכול אחר). נראה, שסודות הקריאה הספרותית (הבנת מטאפורות כמה שהן, הבנת מבנה הסיפור ובכך גם הבנת המסר/הזכרון שלו באופן טוב יותר וכו') כמעט ונעלמו במשך שנים של ייחוס קדושת עליון לטקסט. לטעמי האישי, זה חבל עד בלי די, כי אופן קריאה כזה מעבד ומשמר את היופי והעומק של הטקסט. ייתכן (ואני בורה בכך לחלוטין, ואשמח אם יוכלו יודעים ממני, לתקן את דברי) שזו אחת הסיבות לחוסר עיסוק כמעט מוחלט באגדות של התלמוד, עד התקופה המודרנית - החלו לקרוא וללמוד אותם כפי שלומדים הלכה: במציאותיות-יתר, כאילו יש כאן רשימה של חוקים והגדרות (ולא כפי שיש ללמוד יצירה ספרותית: ברוך, בכלים של הבנה רב-רבדית, בתשומת לב לדימויים ולמטאפורות וכו'), והדבר גרם ל"ייבוש" היצירה הספרותית, לאיבוד עניין בה ולהבנה שלה כגיבוב של שטויות "לא מציאותיות".

אמשלום

יש להוסיף שאפילו בטקסט הלכתי משפטי נעשה שימוש במטאפורות או קודים בני תרבות מקומית שהצמדות למשמעותם הבלשנית מעוותת את הקשרם.

לדוגמא, 
עירובין דף לו, ב משנה  מתנה אדם על עירובו ואומר אם באו נכרים מן המזרח עירובי למערב מן המערב עירובי למזרח אם באו לכאן ולכאן למקום שארצה אלך לא באו לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי אם בא חכם מן המזרח עירובי למזרח מן המערב עירובי למערב בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי רבי יהודה אומר אם היה אחד מהן רבו הולך אצל רבו ואם היו שניהן רבותיו למקום שירצה ילך:
גמרא  כי אתא רבי יצחק תני איפכא כולה מתניתין קשיא נכרים אנכרים קשיא חכם אחכם נכרים אנכרים לא קשיא הא בפרהגבנא הא במרי דמתא חכם אחכם לא קשיא הא במותיב פירקי הא במקרי שמע.

היו אז שני סוגי חכמים, אחד היה מכונה מותיב פרקי ואחר היה מכונה מקרי שמע, לזה היו נוהרים ומזה היו בורחים, מי הסטוריון ויבאר מה מייצג אותו חכם מבריח המונים ? מאיר

הסיפור על השלכת אברהם לכבשן האש באור כשדים אינו אלא מאגדת חז"ל והנה בגמ' ב"ב צ"א. אמרו: 'עוברא זעירא דכותא זהו אור כשדים'. פירש רש"י: 'כך שמו וזהו אור כשדים שהושלך שם אברהם אבינו והרואה צריך לברך ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה כדתנן בהרואה'.

נמצאנו למידים שיש להאמין שאין זה סיפור משל ו/או המחשה אלא סיפור מקרה שקרה.