חרות על פי יהושוע סובול

מיכי

אין שום ערך חוץ מערך החיים עצמם לאדם שמה שמנחה אותו זה הצו האלוהי.או כפי שקוראת לזה חבצלת, עשיית הטוב והישר בפני ה' - רק הצו האלוהי יכול להביא/לחייב איש רוח למסירות נפש.

כדי שלאדם תהיה חירות הוא חייב לצאת משעבוד עצמו את יצריו ודמיונו.לכן הקשר שנעשה הוא אינו מופרך.

כותב שלמה:

אמנם המאמר הזה ספוג בתפיסה נוצרית, אבל בלי כל זה כל אדם נורמלי עלי אדמות לא מסכים שיקחו לו את רכושו והוא יוותר עליו בשם חירות מופרכת כפי שטוען כב' המחזאי.

אז מה אתה רוצה לומר בעצם שלמה יקר ומחדש מאין כמותך, יצחק אבינו רח"ל היה ספוג בתפיסה נוצרית, והיה לא נורמלי מוחלט מפני שוויתר על רכושו שלו? ככה בשם חירות מופרכת, אגב, על המעשה הזה זכה יצחק לברכת הברכות

כמה נורא, כמה מאכזב.

אגב שלמה,חומר למחשבה, ואולי אני אחדש לך בזה שאספר לך שהמידה שמופיעה בראש סולם תיקון המידות היא מידת יראת החטא(הזהירות) כאשר בקצה הראשון עומדת הפחיתות "רב התאוה" קנין במשמעות הרחבה שלו.

אם שלום - מיכי - RIV

במחשבה שנייה, אולי סובול לא טעה כל כך שקישר חרות עם מה שקורה היום.

ולעניין - מהי חרות? מהו בית סוהר?






תוקן על ידי - מגי_אדם - 06/11/2004 13:53:57

מהם בהבנה שלי, הנשענת על משנתו של גורודייף ותפיסתי את יציאת מצרים. ואשתדל לקצר, אף שהנושא רחב ועמוק מיָם.



מהו בית הסוהר:

ולא ניתן להסביר חרות מבלי להסביר ראשית מהי אי-חרות, מהם קירות בית-הסוהר.

סתם כל אדם נמצא בבית-סוהר. סתם כל אדם מופעל על-ידי תשוקותיו, צרכיו, שאיפותיו, ערכיו, רכושו, דעותיו, חינוכו, מסקנותיו הקודמות, נוהגיו והרגליו, רצונו העז להיות מקובל, קשריו למשפחתו ואהוביו, ותלותו באויביו להגדרת עצמו.

סך-כל אלה יוצרים משהו צפוי, המגיב בצורה אוטומטית וצפויה ומוכרת למצבים משתנים, בלי היכולת לחיות כל רגע מחדש.

לפיכך בית-הסוהר של האדם הינו הכבלים ששם לעצמו בעצמו.




חרות ויציאת מצרים

הצעד הראשון לחרות נפתח בהבנה או הידיעה או ההרגשה - שבכלל אני נמצא בבית-הסוהר הזה. רובנו איננו קולטים זאת כלל. חרות איננה כלל וכלל היכולת שלי לשלוט בזולת, כמו שהביא אותו קשקשן לעיל, או הזכות להגיד בכל רגע נתון מה שאני רוצה, או לצאת ולבוא כרצוני, או לעשן בשבת. אלה ביטויים גסים ופשטניים מאד מאד שלה. לא על החרות הזו דיברו ביציאת מצרים, ולא החרות הזו היא שניתנה להם בשהותם במדבר.

שהלוא דבר ראשון שעשה משה הוא: לגרום בכלל לאותו ערב-רב צאצאי יעקב - להאמין ולהבין ולהפנים שהם נמצאים בעבדות ובבית-סוהר. את זאת הם לא ידעו, וההוכחה שבעיניהם היה זה סיר הבשר, גם אם גופם נלחץ בעבודה קשה. ל-40 שנה תמימות נזקק על מנת שיפנימו טעמה של חרות מהו...

בבקשה, תחשבו על זה רגע:

40 שנה במדבר - בלי רכוש, בלי קרקע, בלי מבנה מדיני, בלי עבודה, בלי חוקים, בלי מי שיגיד לך מה לעשות או איך להיות, נוף אחיד סביבך, בלי אוכל בכליך, בלי כבשים, בלי עצים, רק אתה ואלוהים, והוא שמפרנסך כל יום מחדש. בלי שום ביטחון, בלי אתמול, בלי מחר... הנה לכם הזדמנות לטעום טעמה של חרות מהו.

ומה קיבלו מזה?

את היכולת לחיות כל רגע לעצמו. את היכולת לא להיות כפוף לידיעות, הרגלים, מסקנות, זהויות, נוחות, עצלנות, תשוקות, מקומות, פולחנים, נוהגים - לא להיות כפוף לכלל כל המבנה המוכר שלנו.


הם קיבלו מזה את היכולת לא להיות עבדי מטרה אחרת כלשהי, מלבד המטרה של להיכנס לארץ הקדושה. איזה סימבול מדהים! להיכנס לארץ הקדושה.

ורק אז היו כשירים לקבלת התורה, וידעו מלבם החופשי מה שישיבו - "נעשה ונשמע". בלי מה-זה-למה-זה. ואז יכלו ונכנסו לארץ ישראל, ואיש לא יכל להם.

אותה ארץ-ישראל שהמחזאי הנאור שלנו, השואף לחרות, רוצה כל כך ליפטר ממנה, שכן אינו יכול לשאת טעמה האמיתי של חרות.

ואם דווקא רוצים לערב חרות בפוליטיקה -

היש בכם מי שמתפלא עכשיו מדוע ההתנתקות הזו מזמינה דווקא את <מצרים> - דווקא מצרים - מכל העמים והמדינות בעולם - ליכנס לתוך ארץ ישראל?

אלוהים מדבר אלינו. כל הזמן, בקול רם. רק אנחנו חרשים ולא שומעים.












תוקן על ידי - מגי_אדם - 06/11/2004 14:10:54

מגי,
ואני חשבתי, שהחרות שקיבלו בני ישראל בצאתם ממצרים היתה זו שבעבודת ה' ובתורתו.

אמשלום

<קיבלתי פקס דחוף מאיקה להעביר למגי

מגי חביבתי

אומר לך מהם בהבנה שלי, הנשענת על משנתו של משה רבנו רבן של כל הנביאים, זה ש'המציא' את יציאת מצריים, ואף אני אשתדל לקצר אף שהנושא רחב ועמוק עמוק מי ימצאנו

עם החלק הראשון בדברייך אני מסכימה באופן כללי, או כפי שריב רמזה בהודעתה על השיעבוד ליצרים והתאוות.

יש לי בעיה עם החלק השני בדברייך – אף שלי מובן לגמרי ממה נובעת הבעיה,ההבנה יכולה להיות רק בשכל, ואי אפשר שתהיה ברגש, ואני אסביר, הגורודייף ותפיסתו את יציאת מצרים היא חיקוי עלוב/מבריק כל אחד והערכתו את העקרונות והכללים שהפנים ולמד מאותה תורת משה וסיפור יציאת מצרים. ואילו היה זה אחד מימות החול, והייתי מבחינה ב'קשקשן' הייתי טורחת לבקש ממך באישי למחוק את הביטוי האומלל הזה. החרות שניתנה לבני ישראל, ניתנה במדבר, במקום ניאטרלי – במקום שלא יקשרו את מתן התורה עם מקום קדוש –שטח הפקר, שאין לשום אדם ולשום אומה ולשון זכות עליו, – המדבר שהוא חול בכל המובנים, חול במובן המטריאלי של חולות המדבר הנודדים, וחול במובן של חולין, דהיינו: שאין קדושה בשום מובן מן המובנים

בנושא היות מתן תורה דווקא במדבר אפשר למצוא ב"מכילתא" פרשת יתרו את הניסוח החריף: "ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר" 'ויחנו במדבר' – ב'דמוסיון של עולם' (דמוסיון היא מילה ביונית הבאה מן המילה 'דמוס' שפירושה עם או ציבור, וכוונת מושג זה – מה ששייך לרשות הרבים ואין עליו בעלות פרטית, והוא קניין הכל, ובמובן ידוע מדובר באדמת הפקר – ולכל בני האדם יש אותה בעלות על המדבר, והמדרש מוסיף: 'מגיד שבדמוסין של עולם ניתנה להם תורה לישראל, שאילו ניתנה בארץ ישראל היו בני ישראל אומרים שלנו היא, ואילו ניתנה במקום אחר היו בני אותו מקום אומרים שלנו היא, לפיכך ניתנה להם בדמוסיון של עולם, שכל הרוצה ליטול יבוא ויטול'
'מה מידבר הפקר לכל, אף דברי תורה מופקרים לכל מי שירצה' או בניסוח אחר: "ויחנו במדבר" – מקום הפקר, וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל' –

התורה אשר עליה אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע" ניתנה לאדם באשר הוא אדם, ולא באשר הוא בן ארץ ישראל או בן מקום אחר. ארץ ישראל היא המסגרת שנקבעה לצורך קיומו של עם ישראל, שקיבל עליו עול תורה ומצוות, אולם בשום פנים אין המצוות ואין תוקפה של התורה או הצו האלוהי קשורים בארץ, וכל המושג הידוע 'מצוות התלויות בארץ' אינה אלא משפטית, ולא רעיונית ערכית.

בנושא הקדושה שאינה כרוכה או קשורה במקום, אומר ה'משך חוכמה' שלקראת המעמד נצטווה משה: " הגבל את ההר וקדשתו" והעלייה עליו נאסרה. העם הוצב בתחתית ההר, ואילו הנכבדים בבני ישראל הורשו ליקרב אל ההר על פי סולם דרגות, ואילו בראש ההר ניצב משה רבנו לבדו.
לכאורה היה הר סיני עטוף הילה וקדושה שהיתה מוגבלת בזמן, הווה אומר עד "משוך היובל" כלומר עד לתקיעה הממושכת ביובל שהוא השופר, המהווה אות וסימן לסיום גילוי השכינה, כנאמר: "במשוך היובל המה יעלו בהר" והוא מדגיש שבפסוק הזה המילה "המה" מתייחסת לא רק לכלל ישראל, אלא כוללת גם את הצאן והבקר שהוגבלו גם הם קודם לכן, כנאמר: "גם הצאן והבקר אל יריעו אל מול ההר ההוא"

ומכאן למדים כי אותו הר שנועד לגילוי השכינה ומתן תורה, אין בו משמעות של קדושה מצד עצמו, אלא שהקדושה חלה בו כל עוד היה באותו מעמד משום עבודת ה', ומשעה שבטלה ההתגלות, הפך הר סיני אתר חולין ככל האתרים, ומעתה יכולות לרעות בו החיה והבהמה, (וכלשון אחד הפרשנים, אף לעשות בו צרכיהן.
קודמים בהרבה לניתוחו הרעיוני של המשך חוכמה ר' (מ)איר (ש)מחה (כ)הן מדווינסק, ואלה משמשים לו מקור, הם הדברים האמורים בצורה מדרשית בתלמוד במסכת "תענית": 'רבי יוסי אומר: לא מקומו של אדם מכבדו אלא האדם מכבד את מקומו'
זה כנראה פתגם עממי שהיה רווח בפי הבריות ור' יוסי משתמש בו לגבי הר סיני, וכשם שהאדם הוא הדבר המשמעותי בפתגם זה, כך התורה היא המשמעותית בהתייחס אל הר סיני, ולכן כל עוד מתקיים על ההר אותו מעמד גדול, אדם העולה לראשו של הר זה חייב מיתה, אולם משנסתלקה ממנו שכינה, ראשיים לעלות עליו צאן בקר, טמאים מצורעים וזבים.

כיוצא בזה מצינו במדרש לגבי אוהל מועד במדבר: ' כל זמן שהוא נטוי (כלומר: משמש לעבודת השם) אמרה התורה : צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר, ה/ב), ומשנגללה הפרוכת ונסתלק אוהל מועד (כלומר: בעת פירוקו במהלך המסעות), הותרו זבים ומצורעים להיכנס שם'


<ולרגע נצא מנושא האשכול למחוזות התוכחה _ אותו 'קשקשן' כנראה לא מובן לך כמו להרבה אחרים וטובים, גם הוא כמוני,לוקה בשפה עילגת ולכן אני מזדהה איתו ואנסה להסביר את הקונפילקט שכביכול משתמע מדבריו.

הוא אינו אוהב את המולדת בצורה שהיא נראת, המולדת כפי שנראת בעיניו קשורה במוות ובשפיכות דמים, מי אוהב מוות ופחד? להגיד לך משהו, גם אני לא אוהבת אותה….מולדת בה אני חיה בפחד שמא ייקרא אחד מבני לעזה, ואני ארגיש שאני לא עושה מספיק ולוקחת סיכון להקריב את בני ל'מולך'. החיסרון הגדול של ה'קשקשן' הזה הוא , שהוא תינוק שנשבה, שאת הייגל הוא טרח ללמוד….ומזלו הגדול שאיזה 'שד' זרע בלבו זרעי הצו האלוהי, ואת תורת משה הוא מכיר רק מפני שהצו האלוהי שלו מזהיר אותו בפני יראת החטא, ואת התכונה הנפלאה הזו יודע סובול מלבו החופשי, ובשל כך אני מעריכה מאוד את אומץ לבו לומר את הדברים חד וחלק בלי מורא ופחד, אף על פי שהם מאוד לא בון טון. ובטח לא משמשים את מניעי רב בני האדם להיות פופולריים ואהודים.

ועכשיו נחזור למסלול, הגורודייף מעביר את המסר של החרות מתוך ראייה 'חוויתית',חווית השהות במדבר הפיזי, הדגש הוא בחלק המרגיש של הנפש, הוא דבק בשולי ובטפל בכל סיפור שהייתם של בני ישראל במדבר, והאמת היא שלהגיע להכרה, הראייה שכלית, אברהם אבינו לא היה צריך ל40 שנה ב'מדבר פיזי' כדי להשתחרר מעבדותו,לכבוש את חמרו. גם ה40 שנה במדבר = משך זמן ה'חוויה', בסופו של דבר לא הועילו וכביכול כפי שאת טוענת שרק אז היו מוכנים להיכנס לארץ הקדושה, להזכירך כשנכנסו ל'ארץ הקדושה' החלו לעבוד עבודה זרה. וכל מה שבא ברגש כשהוא לא משמש שמש לשכל, אינו נשאר,מתפוגג, ונכנס למחסן הזיכרונות שמשמשות את המדמה, ויוצרות את הפנטזיות הבלתי ניתנות להגשמה, בניגוד לחלומות שאותם אפשר להגשים. וחז"ל מזכירים את זה כמה וכמה פעמים.כמו במליצה - "אחד משישים לנבואה" או "אין מראין לו לאדם בחלומו אלא מה שהרהר בו ביום.החלום יכול להיות שכלי, אולם הפנטזיה היא תמיד דמיונית.

וגם שכחת פרט מאוד חשוב, שה'נעשה ונשמע' הופר לאחר 40 יום , אחרי 40 יום הם כירכרו סביב עגל הזהב.(שימי לב לפרט המדהים 40 יום לעומת 40 שנה) ואת הפרט הזה יודע המחזאי הנאור הזה מלבו החופשי, ומבחינתו עוד לא נכנסנו לארץ הקדושה, ככה שמדבר שאיננו, לא ניתן להיפטר והוא לא שואף להיפטר ממנה, אלא רוצה להיכנס אליה. יותר נכון, להיות ראוי להיכנס אליה.



ואפרופו קניין – כשנכנסו עמישראל הרחמנים בני רחמנים לארץ, כל כך התלהבו מכך שסוף סוף יש להם "רכוש" שלא טרחו לבכות את יהושוע כמו שצריך, קברו אותו צ'יק צ'ק כדי לגמור את העניין ולעבור הלאה. ה' לא שכח להם את זה.
מפני לא כפי שכתבת שהם חיו במדבר בהפקרות, בלי חוקים, או מבלי שיגידו לך מה לעשות או איך לחיות, ועל זה אם תרצי ארחיב בפעם אחרת רק אומר ש'פרשת מינוי הדיינים, קודמת למתן תורה , ואחת השאלות שנשאלות היא: אותם נבחרים שנתמנו בעצת יתרו להיות "שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות" ותפקידם היה גם לשפוט את ישראל, על פי מה ועל בסיס מה נהגו אותם שופטים, אם עדיין לא ניתנו משפטי התורה?

משה רבנו למד מחותנו הגוי , שגם הנהגה על פי ה' מותנית בדרכי הבנה אנושיות, והיא מיושמת באמצעות בני אדם בעלי הבנה וכושר הכוונה והנהגה, וטבעי הדבר שמן ההכרח שבמסגרת החברה הכוללת יימצאו יחידי סגולה בעלי כישורים ותכונות – "אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת שונאי בצע" אשר יתאימו להיות ראויים לנהל את העם והחברה על פי ה', וללא סיועם ופעילותם לא יוכל דבר ה' כשלעצמו להיות גורם בהנהגת העם, שהרי אין התורה מקוימת בכוח ניסי שמימי.



אלוהים מדבר אלינו כל הזמן רק שבני האדם אינם מבינים אותו בשכלם. ריגושים וחוויות הם רוצים! אלה האלילים שאליהם הם משתעבדים.

מקווה שהצלחתי איך שהוא להוציא את הקשקשן בסדר – סובול אוהבים אותך!

איקה

בואי נעשה סדר.

א. גורודייף אין לו שום דבר ועניין בתורת ישראל וביציאת מצרים. מגורודייף למדתי מהו בית סוהר, ולמדתי להבין שכל אדם נמצא בבית סוהר. תפיסה זו של יציאת מצרים היא שלי, וכל האשמה עלי.

ב. לגבי סובול. אכן, אינני מכירה את האיש. אולי מה שנראה בעיני קשקוש יוצא מלב אמיתי ומבין. סליחה עם האיש ועם כל מי שמכיר אותו. לוקחת בחזרה.

ג. דומה עלי, למשמע דברייך, שנכנסתי לשדה מוקשים. כשאני, הלא מלומדת בכלל, מעיזה לומר דבר בחברת חכמים ומלומדים, שכבר חרשו ועדרו ושידדו ומיצו וטחנו עד דק כל הקשור ביציאת מצרים, והר סיני, ומתן תורה, ומי אני - אישה לא למודה, שאדבר מלבי ומהאינטואיציה שלי בלבד?

קטונתי. אם יש מי שחושב שיש איזה מה בדברי, יתייחס. אם יש מי שחושב שנכנסתי לשדהו החרוש כאורחת לא קרואה - יעזוב, ועימו הסליחה.

מגי

אעיז אך הפעם ואהין לעבור על קרא מפורש, "לא תענה על ריב" , ואנסה כוחי:



כאשר ישב הוגה הדעות ה.ד. ת'ורו, במחצית המאה ה-19, בכלא במסצ'וסטס, הוא חיבר את המסה המפורסמת "אודות החובה לאי-ציות אזרחי" . ת'ורו, שנכלא על כי סירב לשלם את מס המלחמה למימון המלחמה נגד מקסיקו, פתח את דבריו בטיעון כי אמנם הוא יושב מאחורי סורג ובריח, אך הוא חופשי הרבה יותר מהנמצאים מצדם השני של קירות הכלא.

יש יופי אסתטי בדוגמאות כגון אלו, גם אם נזכרים כי לאחר כמה ימים שוחרר ת'ורו מכלאו, כאשר איש אחר שילם עבורו את המס. לא זכור לי כי ת'ורו סבר שחירותו התמעטה בשל הסכמתו לקבל את "התרומה". הוא פסע החוצה אל אור השמש, והשאיר את קירות כלאו בתוך מלותיו הכתובות. אכן, המסה של ת'ורו ידועה, שמו של התורם ששילם במקומו את מס המלחמה, אנונימי.

אם שלום

אכן, אני רואה חרות בעבודת ה'. אני רואה חרות במשפט המפתח בשבילי - שיוויתי ה' לנגדי תמיד. תמיד. זה העיקר. לא בין שבת לשבת ויום כיפור לסוכות.

אני רואה חרות ביכולת של היהודי <לבחור> ללכת בדרכי אלוהים. אם היית מקבל קנס על כל פעם שאתה מעשן בשבת - אין בזה חרות, אין בזה שום גדילה, אין בזה שום דבר שונה מכן-או-לא לעצור בתמרור עצור. ששם אין לך בחירה, אתה חייב לעצור, וָלא תיקנס.

אבל, אם נמשיך בדוגמא זו - בזה שבוחר אדם מרצונו להישמע לציווי הזה - אין הוא מוגבל, אין החופש שלו ניטל - ההיפך! הוא זוכה להיות משוחרר - למשך 24 שעות (שבהן גם איננו עסוק בעבודת יומו ומטלותיו הרגילות) - הוא זוכה לראות שהוא מעצמו, מרצונו, שהוא מעצמו - כשהוא מקבל עליו מלכות שמיים מרצונו - שוב אין התשוקה לסיגריה מושלת בו... ובכל מצווה ומצווה (שאינני בקיאה בהן) - ניתן למצוא או חרות, או הזדמנות ל"שיוויתי ה'".

והוא בוחר. היהודי בוחר להישמע לאלוהיו, אין אלוהים מכריחו. ומשהוא שומע - בסופו של התהליך, הוא גם יוצא נשכר, מאחר ואותן המצוות - בסופו של דבר הן לטובת האדם, לאלוהים זה לא מעלה ולא מוריד. לפי דעתי.



הרבה תהיתי על כך - מדוע איפשר אלוהים למדינת היהודים להיות מוקמת בידי חילונים-גמורים, אפילו לא מסורתיים - והלוא זו מדינה שכל צידוק קיומה הוא לאפשר ליהודים מקום בו יוכלו להתפלל ולחיות חיים יהודיים?

ובכן, מדינה דתית על פי חוק היתה גוזלת את העיקר מעבודת ה' - את זכות הבחירה לעובדו. אולי זו הסיבה.



תוקן על ידי - מגי_אדם - 06/11/2004 21:53:01

מגי

על דברייך האחרונים (למרות שכלל איני מסכים ליתר דברייך באשכול).

מואדיב

מגי,
אני לא בטוחה כלל, שתכלית קיומה של מדינת ישראל הוא לאפשר ליהודים להתפלל ולחיות חיים יהודיים. לענ"ד, את אלה הם הצליחו לעשות גם בלא מדינה, ובמובנים מסויימים, אולי טוב יותר (אין בכך כדי להפחית בערכה ובחשיבותה שלמדינת ישראל, מבחינתי).

מואדיב, אני מבינה לגמרי על מה דיבר ת'ורו.

מציץ ונפגע - תודה.