1929: נולד בקהיר
הוא יליד קהיר, למרות שבביוגרפיה הרשמית הוא מציג את עצמו כמי שנולד בירושלים, וזאת מפני שחשש שלא נאה למנהיג הלאומי של העם הפלשתיני להיוולד בארץ זרה. אביו, עבד א-ראוף אל-קדווה מעזה ואמו זהווא אבו סעוד, מאחת המשפחות הוותיקות בירושלים. לאחר נישואיהם בשנות ה-20 עברו לקהיר, לאחר שאבי המשפחה קיווה לזכות שם בירושה של חלקת אדמה במרכז קהיר ובאוגוסט 1929 נולד שם יאסר ערפאת.
בהיותו בן שלוש מתה אמו והוא נשלח לבית משפחת אמו, אבו סעוד, ששכן בצמוד לשער המוגרבים הסמוך לכותל המערבי. הוא שהה אצל בני משפחה בירושלים ובעזה עד שאביו נישא מחדש, וחזר לקהיר, שם למד בבית ספר יסודי ובתיכון.
ערפאת החל להכיר את הפוליטיקה הפלשתינית ב-1946, כאשר המופתי חאג' אמין אל-חוסיני, שבילה את שנות מלחמת העולם השנייה בברלין, הגיע לקהיר וריכז סביבו את ההנהגה הפלשתינית שהנחתה את המאבק הלאומי הערבי נגד היישוב היהודי בארץ ישראל.
1948: מצטרף לקרבות נגד היישוב
בקהיר התחבר ערפאת עם עבד אל-קאדר אל-חוסייני, שבפרוץ המלחמה ב-1948 עמד בראש היחידות הפלשתיניות באזור ירושלים. יאסר ערפאת החל בלימודים באוניברסיטת קהיר ב-1948, ואולם כשנודע לו ולחבריו על מותו של עבד אל-קאדר אל-חוסיני בקרבות הקסטל באפריל 1948, הוא מיהר להפסיק את הלימודים ולהתנדב ללחום בארץ.
ערפאת הצטרף ליחידות מתנדבים של האחים המוסלמים שלחמו ברצועת עזה, השתתף בקרב על כפר דרום, אבל עם פלישת הצבא המצרי לישראל ב-15 במאי 1948, נדרשו הוא וחבריו לעזוב את המערכה. הניסיון של התבוסה באותה שנה השפיע על כל מהלכיו הפוליטיים, מכיוון שהאשים את מדינות ערב בבגידה בכך שלא סייעו מספיק לפלשתינאים ולא אפשרו להם להילחם.
1959: מקים את פתח
לאחר שסיים את לימודי ההנדסה האזרחית באוניברסיטת קהיר, עבר לעבוד כמהנדס בכווית ושם יחד עם ארבעה מחבריו ייסד ב-1959 תנועה קטנה בשם פתח (ראשי תיבות של התנועה לשחרור פלשתין במהופך). על חבורת המייסדים נמנו ח'ליל אל-ווזיר (אבו ג'יהאד), שנהרג בפעולת צה"ל בתוניס ב-1988; סלאח חלף (אבו איאד), שנהרג בידי מתנקש במשרדו בתוניס ב-1991; חאלד אל-חסן (אבו סעיד), שמת ממחלה במרוקו ב-1994; ופארוק קדומי (אבו לוטוף), שנושא גם היום בתפקיד ראש המחלקה המדינית של אש"ף, ואולם מנוטרל מכל פעילות רצינית בשל עמדותיו השוללות לחלוטין את התהליך המדיני.
1965: יזם פעולת חבלה ראשונה נגד ישראל
ב-1 בינואר 1965 יזמו ערפאת וחבריו מהפתח את הפעולה הצבאית הראשונה נגד ישראל. היה זה ניסיון כושל לפוצץ קטע מן המוביל הארצי בגליל התחתון. ב-1966 נפלה מחלוקת חריפה בין ערפאת למשטר הבעת' בסוריה, שרישומה ניכר עד היום ביחסיו עם ראשי המשטר בדמשק.
אחרי התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים נותר הפתח הכוח הערבי היחיד שמתיימר להמשיך במלחמת גרילה עממית נגד הכיבוש הישראלי, ובכך קנו להם יוקרה רבה בקרב ההמונים בכל העולם הערבי. ב-1968 נהרו אלפים לשורות הפתח ולשורות ארגוני השמאל הפלשתיניים שפעלו לצדו. הם השתלטו על חבורת העסקנים הוותיקים של אש"ף, בראשות אחמד שוקירי.
מראשית הקריירה הפוליטית שלו דבק ערפאת בססמה, כי רק הפלשתינאים יוכלו לסמוך על עצמם ואין לסמוך על האחים הערבים. הוא נעצר ונכלא בבתי כלא כמעט בכל מדינה ערבית. במצרים הוא נחשד על ידי שלטונו של גמאל עבד א-נאצר בראשית שנות ה-50 כפעיל באחים המוסלמים; בלבנון הוא נעצר באשמה שתיכנן פיגועים בישראל; בסוריה אסרו אותו שלטונות הבעת' באשמה שהפעיל חוליות נגד ישראל ללא תיאום ואישור של הצבא הסורי.
1970: "ספטמבר השחור"
בירדן רדפו אותו השלטונות ההאשמיים באשמה שהקים "מדינה בתוך מדינה" בימי מלחמת האזרחים שם, שמכונה גם "ספטמבר השחור" ב-1970. על רקע זה הוא דבק בססמה של הפתח "עצמאות ההחלטה", כלומר שהפלשתינאים חייבים להיות עצמאים בקבלת החלטותיהם המדיניות, ללא התערבות של מדינות וגורמים ערבים שמבקשים לנצל את הבעיה הפלשתינית לצרכיהם שלהם.
1982: מלחמת לבנון
אחרי "ספטמבר השחור" העביר ערפאת את מפקדות ארגוניו לשכונת פקהאני בבירות, משם הוא ריכז את הפעילות הפלשתינית נגד ישראל מלבנון, שנפסקה בעת פלישת צה"ל ללבנון ביוני 1982. בשנותיו בלבנון תימרן ערפאת בין הגורמים הפוליטים במדינה ומחוצה לה, והפך להיות אחד המנהיגים הערבים המוכרים בעולם. הוא ואנשיו דחו בתוקף את הסכם השלום של ישראל עם מצרים והצטרפו לקואליצית המדינות הערביות שגינו את נשיא מצרים אנוור סאדאת.
1987: האינתיפאדה הראשונה פורצת
לאחר מלחמת לבנון עברה מפקדת אש"ף לתוניס. בהיותם בתוניס פרצה האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987, שאילצה את המלך חוסיין לנתק את קשריו עם הגדה המערבית, ודחפה את ערפאת ואת צמרת אש"ף לנקוט במדיניות מתונה יותר שמאפשרת פתיחה של תהליך מדיני ומשא ומתן עם ישראל.
ב-1988 קיבלה המועצה הלאומית הפלשתינית ה-19, שהתכנסה באלג'יריה, לקבל את החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון, ובכך הכירה למעשה במדינת ישראל ובפתרון של שתי מדינות לשני עמים. ההחלטה באלג'יריה אפשרה את פתיחת המשא ומתן בין ארה"ב לאש"ף ובעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, התקיימה במדריד ועידה בינלאומית בהשתתפות נציגי ישראל, הפלשתינאים ומדינות נוספות.
1991: ועידת מדריד
ועידת מדריד פתחה למעשה את תהליך השלום, ובהנחיית ערפאת החל משא ומתן חשאי עם נציגים ישראלים באוסלו שהביא לחתימת הסכם ביניים בין אש"ף לישראל, שכלל הכרה הדדית. בעקבות ההסכם נפגשו ערפאת וראש הממשלה אז, יצחק רבין, על מדשאות הבית הלבן, שם הם לחצו ידיים בנוכחות נשיא ארצות הברית אז, ביל קלינטון.
התהליך המדיני הוא שאפשר ליאסר ערפאת לחזור לשטחים לאחר עשרות שנים שבהן היתה כניסתו אליהם אסורה. הוא נכנס לרצועת עזה ממצרים ב-1994, שם הוא התקבל בכבוד השמור למנהיג הלאומי של העם הפלשתיני. הוא נפגש פעמים רבות עם בכירי הממשל הישראלי ונע בחופשיות בין מדינות העולם, בנסותו לבסס את שלטונה של הרשות הפלשתינית. בשנה זו הוא קיבל פרס נובל לשלום יחד עם יצחק רבין ושר החוץ ושמעון פרס.
2000: כישלון ועידת קמפ דיוויד
פעילותו של ערפאת בעשור האחרון שנויה במחלוקת. יש הטוענים שהוא מעולם לא זנח את "המאבק המזוין", הדרך שבה בחר לפעול נגד ישראל משך עשרות שנים. אחרים סבורים, כי הוא ניסה להמשיך בתהליך המדיני, אך עמו בחר בדרך שונה. כך או כך, נקודת השבר ביחסים נוצרה לאחר כישלון המשא ומתן בקמפ דיוויד, בקיץ 2000. ערפאת והפלשתינים מזה, וראש הממשלה אז, אהוד ברק והישראלים מזה, האשימו את הצד האחר באחריות לכישלון המגעים.
2001 ,2000: פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא והמצור במוקטעה
מעט יותר מחודשיים חלפו עד פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, שנמשכת עד היום. ב-2001 הושם ערפאת במצור במוקטעה בראמללה, משם הוא יצא פעמים בודדות בלבד ב-2001 וב-2002. מצבו הבריאותי עלה לכותרות כמה פעמים בשנים האלה, אך הגרסה הרשמית היתה תמיד שערפאת בריא יחסית לגילו. בימים האחרונים נבדק ערפאת על ידי כמה רופאים כמה פעמים, ובכל המקרים נטען שהוא סובל משפעת בלבד. בימים האחרונים נטען שהוא סובל גם מבעיות בקיבה, שהסתבכו בשל צום הרמדאן.
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtSR.jhtml?itemNo=494541&objNo=57960&returnParam=Y
