האיש שחיכה למלאך

קטע הסיפור הבא נמצא אי שם באינטרנט. ההתחלה חסרה. אולי גם הסוף?

***

זה היה הלילה האפל ביותר בחיי.
לפנות בוקר, כאשר אור השמש החל לבצבץ מעל ההרים הרחוקים, יצאתי ממיטתי. לא יכולתי לישון כל הלילה, לא לאחר אותו חלום, אותה שיחה נוראה.
קמתי ועצרתי כדי להתבונן במיטתה של רעייתי. היא עדיין נמה, מאושרת בחלומה, מאושרת במשאלתה שהתגשמה. אצבעותיה נעו לרגע, כאילו מחליקות על שיער בלתי נראה של תינוק רך.
לא יכולתי לומר מאומה. יצאתי בזהירות. מה אומר לה כשאחזור? איני יודע. ובסך הכל, היתה זו הקטנה בבעיותי.
קראתי לשני העבדים. חילקתי את ההוראות הנדרשות. ארגנתי בעצמי את החמור שלי. כל אותה שעה, הסתכלתי בעצמי מבחוץ. היו אלו פעולות רגילות, שכמותן עשיתי אלף פעמים ואחת בעבר.
אבל הפעם הייתי מבחוץ. הייתי מת חי.
וכי איזה טעם היה עוד לחיי?
אחר כך, כשהכל היה מוכן, יצאנו לדרך. פסענו ברגל. אני. העבדים. החמור.
והבן הקטן.
הוא התרוצץ מסביבנו, מלא רוח משובה של נעורים. הוא לא נח אפילו לרגע אחד. עיני ליוו אותו לכל מקום, מלטפות אותו, נושקות אותו.
נפרדות ממנו?
כמה זריזות היו רגליו על החול הצהוב של המדבר. כמה חיננית היתה בת צחוקו. כמה שמחות היו עיניו, בשעה שעצר מפעם לפעם כדי להביט בי.
לומר את המילה האהובה ביותר, ששנים כה רבות חיכיתי לה.
אבא.
השמש טיפסה לאט לאט אל ראש ההרים. כאילו גם היא היתה צריכה לשאת את המשא הכבד שנח על ליבי. ובעצם, אילו היה עליה לעשות זאת, האם היתה מצליחה להתנשא אל לב השמים?
אולי כן. האם גם אני לא קמתי והגעתי עד הלום? האם לא אמשיך בדרך הזו, הקשה והנוראה, עד תומה?
איני זוכר את השעות. איני זוכר מתי והיכן עצרנו לנוח בשעות הצהרים, אי שם בדרך הארוכה אל ההרים. אני זוכר את השמש השוקעת, אדומה וגדולה לתוך האופק. מימי לא חשבתי כי האופק האדום נראה כאילו נצבע בדם טרי.
בלילה, העבדים והחמור נרדמו חיש קל. אני נותרתי לשבת ליד בני. הבטתי בו, בשעה שהתכרבל לידי. רגע אחד לפני שנרדם עדיין נעץ בי מבט אחרון, תמה.
מתי אתה תישן, אבא?
הקול הצלול והבהיר הזה, שלעולם לא אוכל לשכוח.
אמרתי משהו. משהו כמו: אישן אחר כך.
לא אמרתי את האמת.
אני לא אישן עוד לעולם.
המתים אינם ישנים.
ובכל זאת, נרדמתי.
נרדמתי וחלמתי.
לא, לא צריך להתייאש. האם לא חשבנו תמיד שאין בעיה שאין לה תקנה, שגזירה עשויה להתבטל, שאין יאוש בעולם כלל?
בחלומי, הזמנתי את המלאך לחזור אלי. לחזור ולהחליף את ההוראה הנוראה.
והוא בא. ברגע האחרון, אבל הוא הגיע. מאושרים חזרנו הביתה. כולנו יחד.
אבל בבוקר, כשהתעוררתי, ידעתי שחלומות שווא ידברו.
זה היה היום השני. יום שהיה דומה בכל לקודמו. אלא שהזמן הלך והצטמצם, קו שהולך והופך לנקודה אחת קטנה ושחורה. שחורה כמו היאוש.
האמנם אין יאוש בעולם כלל?
ביום השלישי, לעת בוקר, הגענו אל המקום. ההר המתין לנו, גבוה וצופן סוד.
העבדים נותרו מאחור. גם החמור. לקחתי את העצים, את הסכין. בני הלך לצידי. משהו מהרצינות דבק גם בו.
פתאום, כשהרחקנו ללכת, הוא נעמד.
אבא, שאל בקולו הבהיר והצלול, שהיה תמיד מלא שמחה. אבא, היכן הקרבן?
איך לא שטפו הדמעות מתוך עיני החוצה? איך יכולתי לענות בלי שירעד קולי?
ה' יראה לנו את השה לעולה, אמרתי.
ובני תחב את אצבעותיו לתוך ידי הגדולה. האצבעות לא רעדו. רק החיוך נסוג קצת מעל פניו. אבל עיניו היו בטוחות ואמיצות בשעה שאמר לי, באמון מלא:
טוב ויפה, אבא, הבה נלך.
הגענו אל ראש ההר. בניתי מזבח מאבנים. סידרתי עליהן את העצים. בני הקטן, האמיץ, הגיבור, עזר לי בכל. האם לא ידע? האם לא הבין? וכי מדוע אמר לי קודם שהוא מסכים לכל? מה באמת אמר מבטו?
לא יכולתי לעצור. לא יכולתי להפסיק לרגע בשליחות הנוראה שהוטלה עלי. אבל עיני נמשכו לעבר עיניו. עדיין עמד בהן המבע הבטוח והמאמין. אבא לעולם לא יעשה לי רע.
העצים היו מוכנים. הושטתי את זרועותי, והוא קפץ לתוכן, בדיוק כפי שהיה עושה בשעה שהייתי משכיב אותו לישון. בדיוק כפי שעשה בלילה הקודם, לפני החלום, לפני הדרישה.
חיבקתי אותו בפעם האחרונה. הנחתי אותו על העצים. הוא שכב וחייך אלי באמון.
אבא לעולם לא יעשה רע לבן שלו.
אמרו עיניו.
בפעם האחרונה נשאתי עיני אל השמים. השמים הכחולים. היכן הקול? היכן המלאך שיגיד לי לעצור? היכן השליח שיראה לי שה במקום בני?
זה היה הרגע האחרון.
היכן המלאך?
לא היה עוד זמן לשאול שאלות. הזמן נגמר. מימי לא סרבתי לשמוע בקול אלהי.
הנפתי את הסכין. אור השמש נפל עליה, והיא נצצה בכל גווני הקשת, מלאה אור.

תוקן על ידי - מיימוני - 07/11/2004 21:49:33

לכולם,

הצלחתי,מה שניסו רבים ולא הצליחו,להוציא את רבינו

מכליו/משלוותו.

ספרן היקר

אם נתתי מקום בדברי להבנה שאני מקפיד, הריני מתנצל.



ואני סבור שאתה צודק. יש רבים שסבורים כי ראוי לכלול יחד כל מה שנכנס תחת כותרת אחת, באשכול אחד.

אמנם אני איני סבור כן. ונטלתי לעצמי רשות לפתוח אשכול עצמאי כיון שהציבור מבחין יותר באשכול עצמאי.

על כל פנים, אשמח אם תתייחס - ויתייחסו אחרים - לתוכן ולא לשאלה המתודולוגית כיצד יש לארגן אשכולות שכאלו ואחרים.





שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

הכר נא למי אלה:

"

(הייתי ממלא את כל השורה בסמל הזה. הנושא של עקידת יצחק חביב עלי מאד)."

[כמובן,לך.באשכולו של מואדיב,http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=1&topic_id=1041684]


הצדקת את חיבתך היתרה.

מנין לכבודו, החכם מיימוני, כי ההתחלה חסרה?

לטעמי אין בקטע כל חיסרון. הוא יפה בהחלט.

קצת משונה שנראה שהוא נכתב בזמננו - על פי סגנונו - ובכ"ז מתעלם מהיותו של יצחק ילד מבוגר למדי, על פי החישובים.

הרב מיימוני,

גם לי לא ניראה שההתחלה חסרה.
יש שסיפורים נפתחים באופן זה.

באשר לסיפור עצמו:

סיפור קצר, מרשים. גירסה ליברלית לסיפורי חסידות

.


מוציא לאור:

בן כמה היה יצחק בעת העקדה?

הכתוב אינו מפרש. המדרש נוקב בגיל 37, ואבן עזרא סובר כי בגיל 12 .


לגבי זה, ראה שכתבתי אשתקד:

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=678232

מנין לקוח הקטע?
מאיר שלו? שולמית הראבן?

משום מה, לאחר שקראתי את ספריהם של הנ"ל (תנ"ך עכשיו, צמאון, וכן את ג'ק מיילס) פיתחתי סוג סלידה מיוחדת השמורה לספרות פאתטית-תנ"כית מעין זו.

גיבורי התנ"ך כמרשמלו, אפשר למעוך, לקפל, ניתן להוסיף רוטב סושי. להגיש קר. בתיאבון.

שלויימעלע,

אין לי אלא להסכים איתך. רק הייתי מוציאה מן הכלל הזה את "כבשת הרש" של משה שמיר - היצירה הטובה ביותר שלו.

שלויימלע

'תנ"ך עכשיו' של מאיר שלו הוא ספר רע ולא מייצג.
הייתי ממליץ לך על 'עשו' (ובלי דעות קדומות).

צאו וראו כמה קשה לבני עכ"ח לדון לעומקו של טקסט:
הנה הם אומרים זה לזה - "נבדוק את שיקולי העריכה", "נשווה למקבילות במקומות אחרים", "ניתן הפניות למקורות משניים"... ואח"כ יגידו שאין להם דבר עם "ביקורת המקרא".


מיימוני,

באופן אישי, קשה לי עם ההזדהות העמוקה של הכותב עם אברהם.
אולי, כי מעולם לא הייתי אב: העיון שלי, בד"כ, מתחיל מנקודת המוצא של הבן - מה הוא מרגיש אל האב נושא הסכין? מה הוא מצפה ממנו? כיצד יתייחס אליו לאחר שינצל - אם בכלל?
ואולי, כי התפיסה הדתית והאמונית שלי שונה במהותה: לא חונכתי לחכות למלאך שיצילני מעצמי, אלא לעמול על הבאתו, ובמקרה הצורך, לפעול "במקומו".

עם ובלי קשר - יישר כוחך, על העלאת הדברים לכאן.

אמשלום

תודה על המסר הידידותי.

ולכולם

לתומי סברתי שהטכסט נועד להוות חיקוי של בורחס, ולכן הפתיחה החסרה. ואילו הסוף החסר, בסגנונו, נועד להשאיר את השאלה פתוחה: (1) האם באמת נשחט הילד, או שהאב ראה את המלאך בזמן.

עוד שאלות ונקודות מעניינות:

2. האם מדובר באברהם?

לחילופין, אולי מדובר בארגנטינאי שהושפע מן הסיפור שקרא בתנ"ך, תופעה מצויה למדי בסיפוריו של בורחס?

כאשר מדובר במשוגע שהושפע מסיפור העקידה, חוות דעתנו עליו ועל הסיפור משתנה באחת.

אך לאחר שנקרא את הסיפור לאור הפרשנות החדשה הזו, נצטרך להתמודד שוב עם השאלה, שכבר עלתה באשכולות אחרים. אז מה באמת ההבדל בין אברהם לבין זקן ארגנטינאי כלשהו?

(אולי זה שאברהם באמת זכה להתגלות. זו תשובה פשוטה אך מתוחכמת).

3. נקודה נוספת למחשבה, שנראית לי בבסיס התיאורים הפסיכולוגיים ולכן אינה זוכה לתשובה עד סוף הסיפור:

אילו באמת היה זה אברהם, האם יכול היה לדעת שהמלאך יגיע? לא, אסור לו לדעת זאת עד לרגע האחרון, שאחרי הנפת הסכין. הסיבה פשוטה מאד. עקידת יצחק, שלא על מנת לשחטו, אלא על מנת להתירו ברגע האחרון, בהתאם להתערבות אלקית חדשה - שוב אינה נסיון. לא הנסיון של המקרא, לפחות. לאברהם אסור לדעת שהמלאך יגיע בזמן.

לפיכך, יתכן שהמלאך הופיע ברגע אחרי שנגמר הסיפור.

ראוי לזכור גם שלפי מדרשים מסויימים אברהם רצה להמשיך לשחוט את יצחק גם אחרי שהמלאך הופיע. מדוע התנהגות פתולוגית זו? אולי בגלל שאברהם חשד בעצמו שהוא לא רצה להעלות את יצחק לעולה, שרק שחיטתו של יצחק באמת תוכיח שהוא עמד בנסיון?

4. התמימות של יצחק הקטן, שמאמין לאבא ולכן מוכן גם לשחק בשחיטה, או להישחט ממש מפני שהמוות עצמו אינו סיבה לא להאמין לאבא - תמימות זו רק מעצימה את הקושי של האב לשחוט את בנו. זאת מפני שלאב עצמו אין אותו בטחון מופלא שיש לבן. וכבר אמר הבעש"ט, שבשעה שאדם עומד בנסיון, לוקחים לו את כל המדרגות.

5. הסיפור מחסיר לחלוטין את הצד של יצחק. אולי בגלל שעבור הילד, העלאתו לעולה ושחיטתו ממש הן דבר אחד. החיים אחרי העקידה לעולם לא יהיו כמו שהיו לפניה.

ואולי לא עבור יצחק הזה, שממשיך לתת אמון באב שמוכן לשחוט אותו?

ונקודה אחרונה, אולי החשובה ביותר:

נסיון העקידה רחוק מאד מאיתנו. איש מאיתנו אינו מצפה - לא באמת - שה' יקרא לו בלילה לשחוט את בנו האהוב עם בוקר.

אבל כולנו עוברים את הנסיון הזה. האם איננו נאלצים לגדל את ילדינו למה שנראה לנו מנוגד לדברים מסויימים, לערכים מסויימים, אפילו לאנטי-ערכים, אך בה בשעה זה רצון ה' כמתחייב מהחברה שאנו חיים בתוכה?

אם אני שולח יום יום את ילדי לתלמוד תורה, שבו הוא לומד שיצחק היה בן 39 בזמן העקידה, להתרחק ממחשבה עצמאית אלא לשנן מדרשים ספרותיים כאילו היו אמת היסטורית - ועוד אלף ואחד חריגות ממה שנראית לי דרך התורה באמת - אם אני שולח אותו ללמוד ולהפנים עקרונות שלדעתי הם הפך היהדות והתורה, האם איני עוקד אותו, יום יום ושעה שעה?

האם אני מקבל בחזרה את ילדי לאחר שאני עוקד אותם במערכת החינוך? זה עדיין החינוך הטוב ביותר שקיים במקומותינו, אך מה המחיר שאני נאלץ לשלם עליו?

מבחינה זו, האם אין כולנו אברהמ'ים?



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.



אני דוקא עם אמשלום כאן.

הנה נקודה נוספת למחשבה:


י: יש עצים, יש גפרורים, איה השה לעולה?

א: ה' יראה לו השה לעולה בני.

שניהם הולכים יחדיו. איש איש (או: איש ילד) עם מחשבותיו.

יצחק חושב:
את בנו בכורו, הקריב אבא, ושילח אותו לעזאזל המדברה. ואותי, הוא הולך להעלות לעולה על ההר.
(מזל שאין לי עוד אחים קטנים...)



לפי התרגום, מהר המוריה, לא חזר יצחק עם אביו, אלא הלך ללמוד בבית מדרשם של שם ועבר.

סמך למדרש, שאם בתחילה וילכו שניהם יחדיו, הרי בשיבה, מוזכר אברהם בלבד.


אם, כמדרש, בן 37 היה יצחק, תמהני מדוע לא גלה למקום תורה עוד לפניכן. אלא, אם המדרש סובר כי גלה מביתו כדי להרגע מהחוויה.