|
|
| נשלח ב-9/11/2004 22:21 |
 |
| |
איציפור,
האם אתה חושד בי שאיני עצובה וכואבת את מותם של אנשים, נשים וילדים מכל גזע דת ולאום?!
אני מקוה שלא, כי איני מאחלת לך (כפי שאיני מאחלת לאיש, גם לא לשונאי) ללקות בגופך.
--------------
[נמאס לי להתייחס לענייני עראפאת, אחרי שהבהרתי את עמדתי, ויותר לא אגיב בנושא זה.]
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2004 22:33 |
|
| |
אמשלום,
חלילה לי מלחשוד בך.
פשוט הגישה הפוליטית המקובלת מתייחסת למותם של יהודים בשיוויון נפש
להערכתי ברוב המקרים מתוך הרגל המגובה בהסטוריה רבת שנים, בה "טבעי" שיהיה אסור ליהודים לחיות באופן נורמלי בביתם, ולא מתוך כוונה רעה מכוונת.
ואילו לפגיעה באנשים שהשקיעו את מיטב ומירב חייהם כדי לזרוע הרס וחורבן, כ"בעיה משפטית" קשה, כ"דבר שלא צריך כ"כ לשמוח עליו" וכיו"ב.
בעיני ההתנהגות הזו תמוהה בפרט כשהיא מופיעה אצל כאלה שלא הייתי חושד בהם שהם מעונינים/ות להרע לאיזהשהוא אדם.
רק מבהיר את כוונת דברי.
ואת הגיבי או לא כרצונך...
ערב טוב.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2004 22:33 |
|
| |
מייציץ,
הניתוח שלך יפה כמו תמיד, אבל אני חושב שאין הנידון דומה לניתוח.
אני משוכנע שבתוך תוכו, כל אדם שמח כשהוא שומע שאויבו מת, גם אם הוא משתדל להסוות את זה או לשדר אדישות או להסיט את הדיון למקום אחר.
אני אספר לכם סיפור שבדידי הווה:
לפנות ערב ה - 11 בספטמבר למניינם, ישבתי בחדר קטן עם עוד כמה קולגות רכונים איש על צגו. כל שותפי, אנשים בעלי זהות פוליטית שמאלית ביותר.
כשהחלו להגיע הידיעות, רוב התגובות הראשוניות היו תגובות שמחה... בסגנון "מגיע להם! כל הזמן הם מטיפים לנו מוסר איך להילחם בטרור, נראה אותם עכשיו". זה אמנם היה בשלבים הראשוניים שטרם נודעו מימדי האסון וההלם, אבל זה לימד אותי פרק חשוב בהלכות נפש האדם.
בסופו של דבר, אני סבור שמעבר לאידאולוגיה, יש רגשות טבעיים שקיימים אצל כל אחד ואחד. לימוד מה 'ראוי' יכול אולי לגרום לנו להתכחש להם או להסוות אותם, אך לא לבטלם. אנשים שבאמת מחקו את רגש התיעוב לאוייב, בד"כ מפתחים להם אוייב אלטרנטיבי.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2004 22:37 |
|
| |
אמשלום
'יהודים ריבונים היושבים במדינתם' - הצחקת אותי 
יהודים - כן
ריבונים - כמה סיוע מארה"ב וכמה סיכון ממדינות ערב כדי שלא להיות ריבונים?
היושבים - רצים כמו עכבר במבוך
במדינתם - באיזה זכות?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2004 22:47 |
|
| |
אי"צ,
הפעם נשמע מדבריך, כי הינך חושד בי שלא הבנתי אותך בפעם הראשונה.
הנח לי להרגיעך - הבנתי.
נדמה לי, שאתה זה שלא ירדת לעומק דברי: לא דיברתי על פוליטיקה. דיברתי על רגשות אנושיים ועל אמונה, ובעיקר על הדרך בה אנחנו אמורים להלך אחר השכינה.
ממללא,
מרבית האנשים שיתקלו במישהו מחליק על קליפת בננה יפרצו בצחוק. האם לא תרצה לחנך את ילדיך שינסו לגבור על התפרצות רגשית כזו, גם במחיר איבוד חלק מ"טבעיותם"?!
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2004 22:58 |
|
| |
ממללא
אני חושב שאפילו בנושא דידן, אדם יכול על ידי התבוננות בכל מיני צדדים (הן כלליים הנוגעים למצב האדם באשר הוא והן כאלה הנוגעים למצב הספציפי), דווקא להרגיש שהוא מרחם על ערפאת. אינני רוצה להיות עוכר ישראל ולכן לא אפרט.
יתר על כן, אני חושב שעל הגבול בין המודע ללא מודע , גם תחושה כזאת קיימת אצל רוב האנשים, והדבר נתון להחלטתם אם להיפתח אליה או להיאטם (בלי להיכנס לשאלה מה "ראוי" לעשות). אני חושב שבהחלט יש בעולם אנשים שאינם שונאים שום בריה (ואיני מכריע אם זה לשבח או לגנאי). אין כאן עניין של הסוואה , אלא שאלה של אלו מחשבות אתה נותן להתפתח ולהבשיל ואלו אתה זורק. לפעמים זה עניין של אומץ.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2004 23:01 |
|
| |
אמשלום,
נראה שבזה (דהיינו אי הבנה של דברי) אני שוב חושד בך...
האם תוכלי לשכנע אותי שאני טועה?
אתמה.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2004 00:27 |
|
| |
מו"נ, תבורך, על הצלילות ועל דבריך הנכוחים.
אני יכולה להבין שיש אנשים ששמחים על נפילת אויביהם, אני יכולה לקבל שיש שמחלה או סבל של אחר יכולים לגרום להם לסיפוק מסוים, אפשר להתייחס לאילו כאנושיים. מה שאיני יכולה לקבל הוא שאנשים אלה אינם רואים בכך חולשה, כשלון שלהם, שהם מוכנים להגן על האידיאולוגיה של הרוע הזה. שומה על אנשים אלה להסביר מה ההבדל בין ההתייחסות הזאת שלהם לבין, למשל, הריקודים על הגגות בשטחים בנסיבות מסוימות.
הגרוע מכל הוא שאנשים אלה טוענים, להגנתם, שהכל לוקים בכיעור הנפשי הזה. אז לא. הרבה אנשים ממש לא. הם אולי אינם מזילים דמעה, אך הם מוצאים טעם מסויים לפגם בדיצה הזאת בשל גסיסה של זקן אחד בבית חולים בפאריס (ולא משנה מה הריאל פוליטיק, ולשמחה זו מה היא עושה בכלל).
הנה, אפילו כאן כמה אנשים רמזו שהם לא. תודה לאל.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2004 00:34 |
|
| |
חבצלת,
אלה שרמזו שלא, הם בני אדם מפלסטיק, הם אינם טבעיים, הם מנסים להתגבר על טבעם.
לכי תסבירי להם...
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2004 01:48 |
|
| |
למציץ ונפגע בלבד
אינך יכול להיות עוכר ישראל גם אם תרצה בכך.
בזכות יהודים כמוך, יראי שמיים, חכמים, אמיצים, אנשי חסד ואמת, מתעורר הכבוד לתורת ישראל!
(הגיע הזמן שמישהו יאמר לך את זה).
כל טוב.
תוקן על ידי - עכנאי - 10/11/2004 1:49:47
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2004 04:36 |
|
| |
אמשלום,
צחוק על חסר ישע שמחליק על בננה הוא מעשה לא ראוי בעיני. תחושת שמחה אוטומאטית על מותו של רשע שידיו מגואלות בדם אינה נופלת לקטגוריה הזו. בנסיבות הללו אגב, אני מניח שלא אחוש בה כיון שהוא (או אשתו) בחר להסתלק מאיתנו לאט לאט.
חבצלת,
ה'ריקודים על גגות בשטחים' שקולים בעיני לריקוד של יהודי על, נניח, מות אזרחים פלשתינאים שאינם מעורבים ישירות בטרור.
כמו כן, בעיני יש הבדל בין לרקוד על גג מאשר לחוש תחושת שמחה בתוך תוכי לבי.שוב, הכל עניין של פרופרציה, שבמקומות נעדרי כיעור נפשי קצת שוכחים אותה לעתים. מאידך יכול להיות שאני באמת מגזים ונכנס לדקויות ומנסה לכסות על ערוותי המוסרית.
זהו האויב שלך, בדיוק כמוך. כמו שאתה שמח במות ערפאת, גם הוא עושה לפעמים לינצ'ים. כמוך בדיוק.
מייציץ,
יש גם אנשים שדוגלים בהושטת הלחי השניה או שואפים להיות מהנעלבים ואינם עולבים. אני לא רואה בכך אידיאל חינוכי אלא כוח שיפוט מוסרי פגום.
תוקן על ידי - ממללא - 10/11/2004 4:44:02
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2004 09:06 |
|
| |
נראה לי שהתגובה לארועים היא דו-שלבית (ואולי יותר). בשלב הראשון, מיד לאחר קבלת הידיעה, התחושה היא בלתי נשלטת, והיא נקבעת על ידי תפישת המציאות ועולמך הערכי שקדמו לארוע. לכן, אם תפשת אדם כסכנה לחייך, או באופן כללי כגורם שלילי, הרי שאינסטיקטיבית אתה עשוי לחוש שמחה עם הידיעה על מותו. למשל, אילו הייתי שומע עכשיו שבן-לאדן נהרג, מן הסתם היה הדבר מעורר אצלי שמחה. בשלב השני, אתה מעמיד הן את רגשותיך והן את המציאות עצמה לבחינה מחודשת; אתה חושב על השלכותיו של הארוע במציאות, ואתה מנסה לבדוק האם יש הצדקה לתחושה שחשת; תהליך כזה ישפיע על האופן בו אתה תופש את המאורע, גם רגשית, וישפיע גם על תגובותיך בפעם הבאה בו מאורע דומה יתרחש. באופן כזה, אתה מסוגל לבנות בהדרגה עולם רגשי התואם את עולמך הערכי.
אם ניקח את מותו של ערפאת כדוגמה, אין ספק שבתחילה חשתי שמחה על מותו, וברמה מסוימת עדיין אני חש אותה; אבל מאוחר יותר, כשבחנתי את הענין, הגעתי למסקנה שלשמחה יש מקום בהקשר של ראיית ההשלכות של מותו, שעשויות לשפר את המצב בו אנו נמצאים; עצם העובדה שהאדם יאסר ערפאת מת, מצד שני, אינה סיבה לשמוח. אילו היה בכך איזה מעשה של עשיית צדק, מילא; אבל אותו רוצח המונים חי לו, הזדקן, הגיע לשיבה רעה ומת - וכי מה הרבותא בכך? האם מישהו שמח כשהתגלה לו שהד"ר מנגלה טבע בחוף ברזיל בעת ששיחק עם נכדיו (בהנחה שאכן כך קרה)? אני הייתי מעדיף לראות אותו חי ונמק בכלא עוד אלף שנה מאשר מת. נראה לי שהתהליך המחשבתי שהביא אותי למסקנה זו השפיע גם על תפישתי הרגשית כעת את מותו של ערפאת, וגם על הדרך בה אתפוש ארועים דומים בעתיד; ובסופו של דבר, השאלה אינה מה אנו חשים ברגע מסוים, אלא כיצד אנו מחנכים את עצמנו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2004 09:08 |
|
| |
גו"ג, אין מלים...
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2004 09:32 |
|
| |
מייציץ,
אז זהו מי ש"מבטל" מחשבות שמבדילות ויוצרות את יכולת ההבחנה הבסיסית ביותר בין טוב לרע, בהחלט פגום בעיני.
אהבה של הכל בלי הבחנה בין טוב לרע, בין טהור לטמא, איננה אהבה כלל בעיני, היא כסות עינים שאולי נכונה פוליטית (PC בלע"ז) במקומות מסוימים אבל לא נכונה בשום צורה ואופן אחר....
אם כבר מדברים על אהבת הברואים באשר הם, כזו שלא מטשטשת בין טוב לרע, כבר הבאתי אותה בדברי חז"ל שקודם מבחינים היטב ובבירור בין טוב לרע, ורק אח"כ מרשים לעצמם לומר שגם הרע יציר כפיו של הקב"ה ולכן יש צער על מיתתו. (בנוסף על הצער הקודם בכך שבחר ללכת בדרכים רעות...)
גו"ג וממללא,
.
העדפתי להתעלם מכך שעקרונית יותר היה ראוי לו למות ו/או להיענש באופן אחר.
פשוט כי במצב הנוכחי זה לא ממש מציאותי.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2004 10:10 |
|
| |
בואו ונחגוג את מותו של ערפאת
יום רביעי, 10 בנובמבר 2004, 6:49 מאת: שרון קנטור, מיוחד לוואלה!, מערכת וואלה!
שרון קנטור חושבת שאם אנחנו רוצים לכבד את הראיס עם לכתו, עלינו לחגוג את מותו ובגדול
http://news.walla.co.il/?w=//623827
בברכה.
|
|
|
|
|
