תלמידי מורי ורעי
סבורני שאנו עוברים כאן מעניין לעניין ושוכחים מאיפה הפלגנו ולאן אנו רוצים להגיע. לכן אבהיר מה אמרתי ומה לא אמרתי.
קודם כל, אינני מפציר באף אחד להסתכל במבט שפינוזאי (שאם כן אהיה נאה דורש ולא נאה מקיים). באשכול זה, עד כמה שזכור לי, לא הבעתי דעה, לא אם צריך לאהוב את ערפאת , לא אם צריך לשנוא אותו, לא אם צריך לרחם עליו , לא אם היה צדיק ולא אם היה רשע, לא אם זה טוב שהוא מת ולא אם זה רע .
כזכור, העלית שאלה האם יש מקום לדון בשאלה אם לשמוח או לא לשמוח במפלת אויב. שהרי רגשות פורצים באופן אינסטינקטיבי וכל מה שאפשר לעשות לגביהם הוא אולי להדחיק אותם או להתכחש אליהם (משהו, שבעיניך פשוט, משום מה, שאין לו מקום).
על השאלה הזו עניתי (בשני הודעות עוקבות) שהתבוננות מביאה לעידון הרגש ולא להדחקתה או להתכחשות לה. ועל כן האדם בוחר את רגשותיו ולא הרגשות קובעים את בחירותיו. ולמרות שזה נשמע אולי מוזר, הרי שאני סבור שיש נקודה שבה האדם בוחר ומחליט איזה רגשות לתת להתפתח בו. ועל כן האדם יכול גם להגיע למצב שבו הוא לא שונא שום ברייה שבעולם, או שהוא מרחם על אויבו, לא מתוך התכחשות לרגשותיו אלא מתוך עיבודו של הרגש הגולמי מבחירתו החופשית. אם אתה שונא את ערפאת או שמח לאידו , אין זה רק אינסטינקט מתפרץ , אלא יש כאן בחירה שלא להיענות לקול אחר שגם אתה שומע אותו במעומעם.
הדגשתי אז ואני חוזר ומדגיש עכשיו, שאינני קובע בכך מהי הבחירה הטובה והראויה. על נושא זה אפשר לדון בנפרד ובמנותק מהשאלה הזאת. כל שאני אומר הוא שיש כאן מקום לבחירה חופשית, שדורשת מאמץ אולי, אבל היא קיימת. כל זה בניגוד לטענתך שהכל אינסטינקטים מתפרצים שאפשר אולי רק להדחיק אותם.
על זה טענת שאנשים שאינם שונאים שום ברייה שבעולם ואינם שמחים לאידו של הרשע , יש להם כושר שיפוט מוסרי לקוי. זהו כבר טענה חדשה שאינה קשורה לנושא הקודם. האם יש משהו פגום ,מבחינה מוסרית, בכך שאדם אינו שונא את הרשע או אינו שמח לאידו?
על כך תשובתי היתה ועודנה , שאין לבלבל בין רגשות כאלה או אחרים כלפי בני אדם, לבין שיפוט מוסרי ו/או החלטה מה לעשות במצב נתון. אדם אינו חייב להרגיש שנאה או שמחה לאיד כלפי ערפאת , כדי לסבור שהוא עשה מעשי רשע רבים ולהפך.
יתר על כן, מכיוון שאני סבור שהאדם יכול לבחור את רגשותיו (על ידי מאמץ ועבודה עצמית, כאמור) , הרי שהשיפוט המוסרי צריך לקדום לרגש . ושיפוט מוסרי כזה הוא צלול יותר. כאשר אדם מתנתק לרגע משטף החיים ומחליט לרגע שלא להיות מעורב במה שקורה מסביב , אלא להסתכל על הכל מן הצד מתוך ריחוק , הוא רואה דברים שאינו מסוגל לראות כאשר הוא נמצא בתוך הבלגן. קשה לעשות את זה וזה יכול להיות אפילו מפחיד , אבל זה בהחלט אפשרי וכל אדם יכול לעשות את זה, אם הוא רק רוצה. בוודאי אין שום פגם מוסרי בכך שאדם עושה דבר כזה וזה בהחלט לא מזיק . לדעתי זה לא מביא לרלטיביזם אלא לראייה בהירה יותר.
הראייה הבהירה הזאת אינו עניין של שיפוט תועלתני כזה או אחר (האם יהיה טוב אחרי שערפאת ימות או לא), אלא הבנה נכונה יותר ואובייקטיבית יותר של מקומו של האדם וקורותיו ומקומם של מעשי אדם זה לזה בתוך כלל המציאות.
 |
|
|
