רפש אפשר לזרוק עוד ועוד במרקם זה או במרקם אחר, אם יש לך הערות עניניות - קדימה, אם לא - סייג לחכמה וכו',
בשביל האתגר אני מביא את הסיפור הבא: (אלף לילה ולילה??)
נתח את הטקסט (מצידי אתה יכול לבחור גם טקסט אחר רלוונטי) והדגם את טענותיך (כאן חושבים לא מדמגגים... נכון?!)
הסיפור:
(סיפור זה הוא מתוך יומנו של הרבי הריי"צ כך שנשאר בלשונו המקורית)
ישנו סיפור מהבעל שם טוב כשהיה עדיין נסתר והיה מבקר בערים ובעיירות שונות.
באותם ימים, היו עדיין הזכרונות מהרציחות הגדולות – ל"ע ול"ע – של שנות ת"ח ות"ט טריים מאד, ובאותה סביבה כמעט ולא היתה משפחה אחת שלא תוכל לספר, בקבלה איש מפי איש, אילו קרבנות היו לה באותן גזירות. סיפורים שהיו מטילים אימה ופחד.
בין המגידים שהיו משוטטים בימים ההם ממקום למקום, להטיף מוסר לקהל, היו סוגים שונים.
א) מגידים שהשתמשו במאמרי וסיפורי חז"ל המדברים על גדלות העם היהודי באמונה, בטחון, מסירות נפש על תורה וקידוש השם, ובדרך זו היו מעוררים בקהל השומעים כוחות עמוקים, להתחזקות באמונה בהשי"ת ובמדה ידועה עודדו וחיזקו אותם ברוחם.
ב) מגידים שהיו מוכיחים ומייסרים את קהל שומעיהם, חיפשו והשתדלו להפחיד את הקהל, היו מדברים בהרחבה על עונשי העבירות, ובדברי מוסרם היו מתארים את הרבש"ע כא-ל קנא ונוקם, המעניש קשות על כל חטא ועון, קטן כגדול.
הפסוק "והאלקים עשה שיראו מלפניו" ושאר פסוקים ומאמרי חז"ל בדומה לו, ופסוקי התוכחה, היו הבסיס לדרשותיהם של מגידים אלה, וקרה שבשטף דיברם היו פולטים מפיהם ביטויי קללות, שעל דבר זה וזה ישלח עליהם הקב"ה כל מיני פורעניות – דברים שהיו משפילים את רוחם של השומעים.
המגידים בדרך כלל היו יראי שמים ותלמידי חכמים, הם בטח התכוונו לטובתם של כלל ישראל, שיטיבו מעשיהם, אבל לא כל פעם מצאו את המילים המתאימות כך, ועל ידי ביטויי עונשים כבדים נקבע בעיני רוחם של בני ובנות ישראל הפשוטים, שהקב"ה שהוא א-ל רחום וחנון טוב ומטיב לכל, הוא למעשה ח"ו א-ל קנא, מייסר ונוקם.
במדה מסויימת השפיע על כך – עצם מהות טבעו של המגיד והמוכיח. "מגיד" שהיה במדותו הטבעיים טוב עיםן ובעל רחמים – היה מבטא גם את ביטויי המוסר החריפים ביותר, בעדינות ובמושגי רחמנות. ואילו כשהמגיד בעצמו היה בטבעו אדם קשה ובעל מדות קשות – היה מבטא את ביטויי המוסר בחריפות רבה ובהתרגזות מרה, כל מלה היתה פוגעת, חורכת, קולו הרועם והמאויים בלבד היה מטיל אימה ופחד.
באותן שנות ההסתר של הוד כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע, היה הוא וחבריו הצדיקים הנסתרים מבקרים בעיירות ובישובים, משוחחים את היהודים הפשוטים ומחזקים אותם באמונה ובבטחון.
פעם אחת, הגיע הבעל שם טוב לעיירה קטנה, רוב תושבים העיירה היו יהודים פשוטים בעלי מלאכה ועובדה אדמה – אבל יחד עם כך, יהודים נאמנים וחרדים לדבר. כל ימות השבוע היו עובדים קשה, מתפללים בציבור שלש פעמים ביום ולפנות בוקר אומרים כל התהלים, ובשבת אמרו פעמיים את כל התהלים בציבור, לפנות בוקר ואחרי הצהריים, ומזמן לזמן היה מישהו אומר בפניהם פסוק חומש או משנה ב"אבות".
הבעל שם טוב היה שואב נחת רב מיהודים פשוטים אלה, מתפלתם הפשוטה והתמימה, מאמירתם תהלים ומחיי המשפחה היפים שלהם.
היה זה באותם הימים כשהבעל שם טוב היה לבוש כבעל מלאכה פשוט, כחייט או סנדלר, ובאופן חפשי היה יכול להתהלך, במעיל הפרווה המפורסם שלו, בין יהודים אלה. הבעל שם טוב אהב להתוועד עם ילדיהם הקטנים, הנערים והנערות, מלמדם לומר שמע ישראל, מודה אני, תורה צוה, בידך אפקיד, ובעין טובה של מדריך ומנהיג גדול, אהב להסתכל ולעקוב אחרי חיי המשפחה היפים והטהורים של משפחות אלו.
היה זה בימי הקיץ, הבעל שם טוב הגיע לעיירה אחת, שהה בה כמה ימים והאזין לאנחותיהם העמוקות של יהודי העיירה מפאת מצב פרנסתם הקשה והחמור. היה זה קיץ חם ביותר שפגע קשות בשדות התבואה ובגני הירק שלהם, והיתה באמת רחמנות גדולה על כל העיירה.
הבעל שם טוב עמד כבר לעזוב את העיירה, אבל הרחמנות הגדולה על תושבי העיירה, נגעה לליבו והחליט ההבעל שם טוב להביא לעיירה זו כמה מחבריו הצדיקים הנסתרים, לעורר ביחד אתם רחמי שמים על תושבי העיירה.
למחרת הגיעו לשם כמה מהחבריא קדישא (= החבורה הקדושה) הצדיקים הנסתרים, וביחד עשו פדיון נפש עבור כל העיירה, והתפללו והשם יתברך המתאוה לתפלת הצדיקים ומקיים בקשתם – נענה לתפלתם, השמים התעננו וגשמי ברכה ניתכו על השדות וגני הירק. העיירה נתמלאה שמחה רבה, פני התושבים האירו מרוב שמחה ונשקפה מהן תודה עמוקה לחי העולמים, ישועת ה' כהרף עין, יבורך שמו לעולם ועד.
בתוך כך, הגיעו אנשים מהשדות וסיפרו נפלאות הבורא, שגשמי הברכה החיו את גידולי הקרקע, ובעיירה ששון ושמחה, אנשים ונשים, זקנים וצעירים, ילדים וטף, מדברים על הנסים ועל הרחמנות שריחם עליהם השם יתברך בשלחו אליהם את שליחו הטוב – גשמי הברכה.
היה זה יום חמישי בערב, וראשי הקהל ונחרי העדה החליטו שבשבת הבאה יעשו "שבת הגדול", שלש פעמים יאמרו בשבת זו את כל התהלים בציבור, ובפעם השלישית – ההוספה לגבי כל שבת – מוכרחים כולם להשתתף, ובגלל החסד הגדול שעשה איתם השם יתברך, יכינו לקראת "שלש סעודות" מין מאפה מתוק מיוחד לחלקו לילדים ולספר להם חסדי השם יתברך.
משראו הבעל שם טוב וחבריו הצדיקים הנסתרים, את השמחה הגדולה וקידוש שם שמים, שכולם מודים להשם יתברך, ובשמעם ההכרזה אודות השבת הבאה – שמחו מאד ונשארו בעיירה לשבת זו, לראות את השמחה הגדולה וקידוש שם שמים.
ביום שישי לפנות בוקר הגיע לעיירה מגיד אחד. מיד בבואו הלך אל ראש הקהל לבקש רשות לדרוש למחרת לפני הקהל. לפי מכתבי ההמלצה שהיו בידו, היה מיוחד במינו בתורת המגידות ומספיק לו כמה רגעים של דרשנות שהקהל יתמוגג מדמעות, ואשר דרשותיו עושות בעלי תשובה.
ראש הקהל היה יהודי פשוט, אבל יחד עם כך יהודי חרד לדבר ה', כיבד את המגיד וסיפר לו ששבת זו נקבעה אצלם כשבת של הודאה, ואותו זמן, המתאים לדרשה שלו, כבר קבעו לאמירה נוספת של ספר התהלים.
מששמע המגיד דברים אלה, גידף את ראש הקהל על שמבזה את התורה הקדושה, אינו מכבד כראוי תלמיד חכמים כמותו. מה זאת אומרת לענות לתלמיד חכם כמוהו שאין זמן פנוי לשמיעת דרשתו ! לשינה ולאכילת מאפה יש לכם זמן ואילו לשמוע דברי תורה ומוסר אין לכם זמן ! הגיהנום יהיה מדי קטן לכם. והוסיף מטר של קללות על ראש הקהל ואנשי העיירה. ראש הקהל שנרעש ונפחד ביקש מחילה מהמגיד, ובקושי פעל עליו שיסור אתו אל הרב דמתא (= הרב המקומי), להתדבר על הזמן המתאים לשמיעת דרשתו.
המגיד אמר לראש הקהל, שלפי התקנות הישנות, כשמגיד מגיע לעיירה, עליו לגשת אל ראש הקהל לבקש רשות לדרוש, ברם אל רב העיר אין המגיד מחוייב ללכת. מגיד רגיל מחכה עד שהרב ישלח שליחים נכבדים להזמינו אליו, ומגיד תלמיד חכם גדול כמוהו מחכה בהליכתו אל הרב עד שהרב בא אליו.
ראש הקהל ניגש אל הרב וסיפר לו את כל המאורע. הרב בהיותו עניו ושפל ברך, ענה: בטח כבוד תורתנו הקדושה וכבוד תלמיד חכם, גדול ביותר, ובפרט תלמיד חכם כזה כמו המגיד, שבדרשות המוסר שלו הוא מזכה את הרבים ומוסר נפשו על כך. ובשמחה גדולה הוא מוכן ללכת אל המגיד.
אכסנייתו של המגיד היתה אצל שמש בית המדרש. בדרכו לעיירה החליט המגיד, שמכיוון שעליו למצוא בעיירה אדם מתאים, שיוכל לומר לו אל מי עליו לפנות, וכן לבצע עבורו שליחויות שונות – הרי המקום הטוב ביותר הוא להתאכסן אצל שמש בית המדרש, ואחר כך יראה איך יפול דבר.
כשהרב וראש הקהל הגיעו לאכסנייתו של המגיד, נחה דעתו של המגיד. מיד התפתחה שיחה תורנית בין הרב למגיד. הרב נכח לדעת שהמגיד הוא באמת למדן גדול. ראש הקהל עמד מהצד ובהדרת כבוד האזין למדובר אם כי לא הבין הרבה.
ככלותם לדבר, קבעו את זמן הדרשה, לאחרי "שלש סעודות" עד לזמן אמירת פרקי "שיר המעלות" שבתהלים, לפני תפלת ערבית.
הרב הזמין את המגיד אליו לארוחת בוקר, ובזמן הארוחה שוחחו ביניהם בדברי תורה בפלפול וחריפות. מיד נתפרסם בעיירה שהגיע לשם מגיד מפורסם, גאון גדול וצדיק המזכה את הרבים, ושיאמר דרשתו בשבת אחרי שלש סעודות לפני אמירת פרקי "שיר המעלות" בבית המדרש הגדול, ואשר על כולם לבוא לשם.
נשי העיירה הקפידו על ההוראות המיוחדות לגבי שבת הודאה זו, ומצדן הוסיפו נוהג נוסף, במקום נר אחד שהיו מדליקות כל שבת, הוסיפו לכבוד שבת זו נר של הוספה בבית המדרש שהואר כולו.
השמחה הגדולה ששררה בשבת זו מהדלקת הנרות, סעודת השבת והזמירות השונות, אמירת התהלים בשבת לפנות בוקר, תפלות השבת וברכות "מי שברך", אמירת התהלים הנוספת, חלוקת המאפה המתוק לילדים וסיפור חסדי ה' – עשו רושם כביר.
הבעל שם טוב וחבריו הצדיקים הנסתרים היו בשמחה רבה מקידוש שם שמים רב זה, והיו שבעי רצון על שנשארו לשבת בעיירה.
כשהגיע הזמן לדרשתו של המגיד, התאספו כל תושבי העיירה לבית המדרש, המגיד עלה על הבימה והתחיל במשנה באבות שבעה מיני פורעניות באין לעולם, תירגם אתם המלים לאידיש מדוברת שכולם הבינו והתיפחו בבכי רב.
המגיד דיבר בקול רם יבש ומרוגז, וייסר את הקהל שאינם חרדים כראוי והקב"ה יעניש אותם, בתחילה ברעב, תבואות השדה והירקות ייבלו ואחר כך יעניש השי"ת את ביתם.
קהל השומעים פרץ בבכי מר. אנשים ונשים, זקנים וצעירים, זלגו עיניהם דמעות מרות, והמגיד ממשיך בדברי מוסרו, שהקב"ה יעניש אותם ח"ו גם בדם, בתחילה את ילדיהם ואחר כך את ההורים שיהיו ח"ו אלמנות ויתומים, כמו שהיה – ל"ע – בגזירות ת"ח ות"ט.
בשמעם דברים אלה, פרצה צעקת כאב מפי כל הנאספים. רבים מהם התעלפו והרעש גבר מרגע לרגע.
בתוך כך נכנס הוד כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע לבית המדרש, ובראותו הבכיות והצעקות ובהיוודע לו כל מה שאמר המגיד, נגע ללבו צערם העמוק של תושבי העיירה.
הבעל שם טוב עמד על אחד השולחנות ופנה אל המגיד בקול רם:
רבי, במדרש כתוב שהשי"ת כביכול אמר אל משה רבנו שיוכיח אותו. למה הנכם אומרים דברי מוסר לאנשי העיירה על שאינם עובדים את הבורא יחיד ברוך הוא בנאמנות כל כך, הוכיחו את הקב"ה כביכול על שאינו מרחם על בניו ונחלתו ואשר עתה אחרי שבאמת ריחם עליהם ושלח להם גשמי ברכה יעבדוהו בניו בנאמנות!
אמת ! פרצו כל קהל הנוכחים, אמרו מיד קדיש דרבנן אחרי דרשתו של המגגיד והחלו לומר פרקי שיר המעלות בשמחה רבה.
 |
|
|
