תושיה ותפילת הצדיקים

תושיה (שם בדוי) חזרה נלהבת מן הגן, ומיהרה לשתף אותנו. שמענו על יצחק ורבקה, שלא היו להם ילדים. הם היו כל כך עצובים. אז הם הלכו להתפלל. כל אחד עמד בפינה שלו. זה התפלל וזו התפללה. אבל ה' שמע דווקא את התפילה של יצחק.
ומדוע? הסבירה תושיה. – מפני שהוא היה צדיק בן צדיק, והיא צדיקה אבל בת של רשע.

ללא ספק, השיעור של הגננת של תושיה גדוש ומלא בחומר, כולל המדרשים. אני, עם זאת, הייתי מעדיף קורטוב של סלקטיביות. יש מדרשים שמעוררים שאלות לא פחות ממה שהם עונים עליהן. כך אנו מקנים הנחות יסוד שנשארות סמויות ומנחות - ולפעמים אולי משפיעות לרעה - על חשיבתנו.

שאלתי: למה שה' יקבל את התפילה של יצחק ולא של רבקה? וכי יש הבדל בין מתפלל למתפלל? הלא ה' שומע את כל התפילות. אפילו של הגויים.

תושיה חשבה ולא ידעה מה לענות. אבל זה בסדר. רציתי להציע לה את הפרשנות שלי.

אגיד לך מה אני חושב, אמרתי. רבקה התפללה מכל הלב. אבל גם יצחק התפלל מכל הלב. והוא גם ידע, ממה שהוא למד מאברהם ושרה, שאדם לא צריך להתפלל רק על עצמו. הוא התפלל על כל האבות וכל האמהות שאין להם ילדים (אל תקשו על הסתירה הפנימית במשפט הזה, בבקשה). וזה יותר טוב מאשר זה שמתפלל רק על עצמו.
רבקה, הוספתי, באה מבית אחר. אז למרות שהיא היתה צדיקה, וידעה שצריך להתפלל רק לה', לא ידעה להתפלל גם על אחרים. ולכן קדמה תפילת יצחק לשלה.

המקור: הרעיון שלי היה לקוח מהמדרש כי בשעה שנפקדה שרה, נפקדו עוד עקרות אחרות. וממה שאמרו בגמרא שצריך אדם להתפלל בעד זולתו, ואז הוא נענה תחילה.

תושיה הקשיבה. חשבה. ושאלה:
אז למה יצחק לא לימד את רבקה את הכלל הזה?

זו היתה שאלה קשה. חשבתי עד שמצאתי תירוץ. לא הכי טוב, אני מודה.

יצחק בכלל לא ידע שרבקה אינה יודעת את הכלל הזה. הוא היה בטוח שרבקה לבדה מבינה שכך צריך להתפלל. זה היה כל כך ברור לו, עד שלא חשב שצריך להסביר זאת. אבל רבקה, בגלל המקום שבו גדלה, לא ידעה את זה.

ונחה דעתה של תושיה. ונחה דעתי.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

השאלה ששאלה תושיה מניחה הנחה סמויה שעקרונית תפילה נענית או יכולה להענות.

במציאות הקדם שואתית, תפילות שלא נענו לא זיעזעו את ההנחה הסמויה של תושיה, ואפשר היה לחפש להן תירוץ הנשען גם הוא ההנחה הסמויה. [כפי שקרה גם לשאלת היסוד צדיק ורע לו... - גם שם היו מקרים הפוכים לפני השואה, והשאלה לא זיעזעה את התשתית]

במציאות הבתר שואתית - כך לפחות לדעתי ולדעת עוד כמה חושבים - התשתית זועזעה. עד כדי כך שלשאול שאלות המתבססות על התשתית הקודמת, יש בכך לא רק בעיה הכרתית אלא אף בעיה מוסרית.

אכן, כך מבואר פעמים רבות בתורה שבכתב ושבע"פ כי תפילה עשויה להענות, ויפה הניחה תושיה.
עדיין לא הבנתי מדבריך מדוע השואה היא סתירה לעקרון זה יותר מכל מקרה אחר של תפלה שלא נענתה (ואי אלו מקרים כבר נזכרו במקרא), ולא מדוע השואה או כל מקרה אחר בו לא נענתה תפילה מהווים סתירה לעקרון לפיו ייתכן כי תפילה נענית.

נכון שהטרגדיה שפקדה את עמנו במלחמת העולם השניה הניעה ויכוחים רבים שקשורים לאמונה, חסד, שכר ועונש וכיו"ב, אבל זה רק מלמד על עצמת הזעזוע שנדרש כדי לגרום לאנשים לחשוב. הבטוי "בתר שואתי" נשמע מלומד, אבל בהקשר הנכחי הוא רק הד לטפול השטחי בסוגיה הזו.

ברוח דברים המדוייקים של יצחק_יונתן, אין הבדל לענין זה בין ה"שואה" לבין כל אסון אחר. יכול אדם לטעון שכל אסון "קטן" חשוד בכך שהקרבנות הרוויחו את עונשם, בשעה שבמלחמת העולם השניה מתו אוכלוסיות גדולות כל כך, עד שלא סביר שהן הכילו רק אנשים ראויים לסבל. זה היה יכול להיות טיעון הסתברותי חזק, אילו היה מודל עקבי ומוסכם של שכר ועונש; אלא שכפי שראינו באשכול הזה ואולי בעוד כמה מקומות, קשה למצוא חוקיות בתחום הזה.

יונתן ויבוסי

תארים כ'מלומד' ו'שטחי' אינם מוסיפים לעיון. הייתי מציע לוותר עליהם.

מבחינה לוגית אפשר להציב את השואה באותו מקום בו מציבים סבל של איש פרטי שבטנו כואבת, או את אי המענה לתפילת ההישרדות של קהילות שלימות באותו מקום בו מציבים אי מענה לתפילת ילד שביקש מסטיק. הטענה היא טענה קיומית. טענה כי למרות העדר קנה מידה מדוייקים, יש כאן טלטלה המשנה את כללי המשחק. היו פילוסופים שטענו כך ביחס לאנושות כולה - או לפחות ביחס לחלק המערבי שלה, והיו שטענו כך ביחס לעם היהודי. זאת בדיוק לא טענה מלומדת אלא טענה של הקיום כולו, הרגש התבונה וכל שורשי הזהות. מי שדוחה זאת - כפי שעשה הרבי מסאטמר שהתעקש לבחון את השואה באמות המידה הקודמות של שכר ועונש - אי אפשר לפרוך את טיעונו. אפשר רק לעמוד בצומת קיום זאת ולומר: כאן נפרדות דרכינו.

אולי לא יצאנו מגדר השטחיות, אבל מגדר המלומדות - ודאי יצאנו. עצרו, כאן הווים, לא רק חושבים.

משהמאיר
למדנו במסכת יומא דף סט ע"ב:
דאמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר (דברים י) האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו לא אמר נורא אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו לא אמר גבור אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו

דניאל וירמיהו היו בתחושה לא קשה מאשר לאחר השואה, ואיני יודע להעריך את תחושת גודל החורבן. הם לא הפסיקו להתפלל ולבקש אך הם התפללו איך שנראה להם שצריך להתפלל. אנשי כנה"ג נתנו פרשנות חדשה באותם מלים ולכן באפשרותנו לומר אותם. אולם החשוב לענינינו הוא שמי שמתפלל באמת ויודע שהקב"ה אמת ויודע שאם אינו אומר את האמת הוא משקר המי שהוא עומד לפניו, הוא רשאי (אולי לפני קביעת הנוסח הקבוע) לשנות במטבע של משה.

אנשים מחפשים זכויות, אפילו אם הם זכויות שטות, ראו לדוגמה את "זכות תפילת רב": שתתן לנו חיים ארוכים, חיים של שלום".

תפילה זו נכנסה לתפילת ברכת החודש, תחילה כ"בזכות תפילת רב", והתפתחה ל"בזכות תפילת רבים", (ראו מקור ברוך לבעל התורה תמימה עמוד תשא, ואת דברי אביו, בערוך השולחן, סימן תיח סוף סעיף ט: "זהו דבררי בורות ואי איישר חילי אבטלנהו, ונראה שהמדפיסים...", ועל אף היות זכות זו זכות של "שטות", היא נשארה בסידורים רבים, בגלל דרישות האנשים המחפשים "זכויות".


תוקן על ידי - נישטאיך - 11/11/2004 17:22:06