תושיה ותפילת הצדיקים

גו"ג,

אכן, הכפירה באפשרות התפילה להענות אינה עולה בקנה אחד עם המדרש שצטטה תושיה (או עם הרבה פרקים נוספים בתנ"ך). אך מדוע לא נשאל שאלה "חזקה" יותר על אותה הדרך: ידוע כי השואה ערערה את אמונתם של אנשים רבים בקיומו של בורא משגיח, כיצד ייתכן איפוא כי התורה שבכתב ושבע"פ מלאים מאמרים המניחים קיומו של כזה? כיצד נבין את הטקסט בעידן הבתר-שואתי?

קיצורו של דבר, עצם העובדה כי אדם פלוני שינה את תפיסת עולמו בעקבות השואה, בעקבות משבר משפחתי או סתם כך ללא סיבה כל שהיא, אינה מהווה קושיה על בעלי המדרש או כל מי שמחזיק בתפיסת עולם אחרת. כדי לשאול קושיה או שאלה יש לנמק כיצד המציאות מחייבת או לפחות מאששת שינוי תפיסה זה. תיאור העמדה כקיומית, חריפה ועמוקה ז"פ בכוונה אינו בכלל זה.

על כן על משמרתי אעמודה, שרבוב נושא השואה לכאן אינו ממין הענין, הלא הוא הבנת דברי המדרש בדבר סיוע זכות אבות לקבלת התפלה.

ולגופו של הנושא הצדדי, הלא הוא השאלה בדבר אפשרות קבלת תפלה אחרי שהנסיון מראה כי לא כל תפלה נענית, כבר האריכו כאן כי אין זה אלא הדגמה מחודשת של הכשל המוכר - הקשה מן הפרט אל הכלל, וקושיא מעיקרא ליתא.

בנוגע לאמונה לאחר השואה, ראיתי פעם ראיון מעניין מאוד עם אלי ויזל, ושם הוא סיפר שלאחר השואה הוא פשוט לא היה מסוגל להתפלל עוד. הוא אמר שהוא לא הצליח בשום אופן לבטא את מילות התפילה "אהבת עולם אהבתנו ה' אלוהינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו, אבינו מלכנו". חשוב להבין, זה לא שהוא לא רצה להתפלל, אלא שהוא לא היה מסוגל לכך. עד שפעם אחת הוא שמע מישהו שמתפלל את התפילה, אך מבטא אותה בסימן שאלה, ומאז למד איך להתפלל וכך היא תפילתו:

"אהבת עולם אהבתנו, ה' אלוהינו ?
חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו, אבינו מלכנו ?"

לרב צעיר


זכור לי ראיון עם וויזל, שבו הוא סיפר על רב שאמר בזמן השואה: רבש"ע, מספיק לנו עם ה"אהבת עולם שאהבתנו", הגיע הזמן שתאהב אחרים.



תוקן על ידי - נישטאיך - 12/11/2004 12:39:17

גו"ג כתב:
אתם טוענים כנגד משה כי בשואה אין יסוד חדש להפריך את הטענה כי תפילה עשויה להענות. ... הנחתכם כולה אינה בנויה על יסוד לוגי; אתם מניחים כי תפילה עשויה להענות,

קראתי שוב את הודעותי באשכול זה ולא מצאתי זכר ליסוד הלא-לוגי הזה. הטענה היא שאותו אסון עצום שקרה לפני ששים שנים, לא יצר ראיה מזן חדש לענין השאלה שהוצגה כאן. האבחנה הזו תקפה בין אם אני מאמין שיש בכלל כתובת לתפילות ובין אם לאו.

מעבר לכך אין לי מה לתרום לדיון שהתפתח כאן, משום שהוא פרי של מצוקה שאינני שותף לה. יש תופעה ברורה: בכל מה שנוגע לעולם הזה, מהלך חייהם של אנשים מתפללים אינו שונה, מבחינה סטטיסטית, מזה של אנשים שאינם מתפללים. אותו שיעור מחלות והחלמות, אותו תמהיל של שמחות ושברוני לב, אותם דפוסי התעשרות והתרוששות. על הרקע הזה, האבחנה הפשוטה היא שהתפילה היא רעש רקע במערכת. מי שבכל זאת מתעקש לשמר את ההנחה שלתפילה יש משקל בקביעת מהלך הארועים בעולם, מוצא עצמו במצוקה שנפתרת על ידי שלל משתנים נסתרים - למשל, שעל יהודים חלים חוקי טבע אחרים, שיש איזו נוסחה מסובכת שמשקללת בסיכויי התגשמות התפילה, את אבותיו ואבות אבותיו של המתפלל, שהגשמת תפילה תלויה במספר נהני משנה הכלולים בה, ועוד ועוד. מאחר שכל המשתנים הנסתרים האלה הם, מעצם טבעם, נסתרים, הדיון ממשיך וממשיך בלי שום עוגן ובלי אפשרות להתכנס להחלטה, כי ראיות אין, רק אמונה.

תוקן על ידי - יבוסי - 12/11/2004 13:19:45

יצחק יונתן,
ראשית, לא טענתי כי יש קושיה על המדרש מן השואה, או מארוע היסטורי אחר כלשהו; טענתי כי קבלת ההנחה לפיה תפילות עשויות להענות היא החלטה שביסודה אינה רציונלית, ולכן, לדעתי, אין טעם לטעון כנגד גורמים בלתי רציונליים המביאים לשינוי בהחלטה כזו. אין ספק שהשואה לא הביאה לדיון עובדות חדשות; הדברים נאמרו גם ע"י הרב מפיאסצ'נה בספר "אש קודש", בו הוא תוהה על יהודים שלא מחו כלפי שמיא כאשר קראו על מר גורלו ההיסטורי של העם, ואילו כאשר הדברים נוגעים להם הם מוחים (אמנם, מאוחר יותר שינה את טעמו, וכתב שכפי הצרות שנתחדשו מאז לא היה עוד בהיסטוריה של עמ"י). למרות זאת, קבלת הנחות כאלה נשענת על החויה האישית של כל אדם, וחויה זו נשתנתה בעקבות השואה. לכן, מצוקה שדור אחר לא ירגיש בה, עלולה להיות אקוטית אצלנו, ולהביא אותנו לשינוי תפישתנו.

שנית, יש להבחין בין טענתך אתה לטענתו של משה מאיר. משה יצא כנגד התפישה, שלדעתו המדרש מתבסס עליה, כי ברירת המחדל הוא שתפילה נענית - ואם לא, יש למצוא את הגורם המעכב; אתה, לעומת זאת, התיחסת לאפשרות קבלתן של תפילות, כלומר אתה מוכן לקבל את האפשרות כי ברירת המחדל היא שהתפילה אינה נענית (להבנתי). לכן היסוד לויכוח ביניכם הוא רופף למדי. את האפשרות שתפילה תתקבל לא ניתן לשלול, גם אם יושמד היקום כולו שבע פעמים לאחר שכל הברואים בו יבלו אלף שנה בתפילות רצופות; אבל למרות זאת, אני מניח שגם אתה אינך מניח שברירת המחדל היא שתפילות נענות, שאם לא כן היית מצפה לראות השלכות לכך במציאות (וכפי שציין יבוסי בצדק, לא ניתן לזהות השלכות כאלה), או היית נכנס לסבך של הסברים מדוע אין לצפות לראות השלכות כאלה במציאות שלנו - הסברים שמשמעותם המעשית, שוב, שבפועל רוב התפילות אינן מתקבלות. על כן, לדעתי, הויכוח שלכם הוא פחות בתפישה ויותר בהנמקה: אתה סבור שהשואה, או כל ארוע היסטורי אחר, אינה רלבנטית משום שאין לה השלכה על עצם ההיתכנות של קבלת תפילות; משה סבור שהיא "שברה את הכלים" ויצרה מצב בו הדיון על היתכנות כזו או אחרת הוא דיון עקר. אני, לעומת שניכם, סבור שההחלטה לקבל את אחת האפשרויות או את השניה היא שרירותית, במובן זה שאתה קובע קביעה לגבי המציאות העובדתית (שינויים במציאות מתרחשים או לא כפונקציה של תפילה) מבלי שיש נתונים כלשהם היכולים לאשש או להפריך את קביעתך. מרגע שההחלטה היא שרירותית, השאלה מה דוחף אותך אליה עוברת מעולם הלוגיקה לעולם החויה האישית.

לגבי המדרש, אכן איני רואה קשר בין נושא השואה לבין זכות אבות כגורם בקבלתה או אי קבלתה של תפילה. מדובר בשתי רמות שונות של התיחסות למדרש; משה אינו מתיחס לתוכנו של המדרש, אלא להנחות היסוד שלו (וכפי שכתבתי, יש כאן בעיני טעות מתודולוגית), ואילו אתה מקבל הנחות אלה, ועל פיהן מבאר את המדרש. בהקשר הדיון שפתח מיימוני, דומה שאכן גישתך היא הרלבנטית יותר.

יבוסי,
דומני שאנו מסכימים ברוב הדברים: אין ראיות במציאות להתקבלותן של תפילות; השואה לא יצרה זן חדש של ראיות לכאן או לכאן; ההחלטה להניח שתפילות מתקבלות או לא היא תוצאה של אמונה (בלשוני - שרירותית), ולא של שיקול לוגי. צר לי אם טעיתי בהניחי שאתה, כיצחק יונתן, רואה קבלה של תפילות כעובדה.

עד שאנו באים להעמיד אמונות (ולאו דווקא דתיות) במבחן המציאות, עלינו להעמיד תחילה את עצמנו במבחן היושר, ולשאול את עצמנו אם המבחן הוא אכן מבחן (כלומר, כלי לבחינת המציאות) או רק כלי לאישוש ההנחה המוחלטת מראש.
מבחן היושר פשוט מאוד. אתה שואל את עצמך: אילו המבחן היה מוליך לתוצאה ההפוכה, האם גם אז הייתי מקבל אותו כמבחן?

את הטענה הזאת אני משמיע תדיר הן לגבי "רציונליסטים" מסוג ליבוביץ' והן לגבי דוגמטיקנים תמהוניים מן הסוג של מדלגי השביעיות.

מדלגי השביעיות טוענים, כידוע, כי בתנ"ך חבויים "צפנים", המנבאים אירועים כאלה ואחרים, אם רק נדע לפצחם באמצעות טכניקת דילוג השביעיות. לטענתם, בדקו טכניקה זו גם על הקוראן, על "החטא וענשו" של דוסטוייבסקי ועל עיתון 'הארץ', ואף אחד מהם לא הניב תוצאות מופלאות כמו התנ"ך. השאלה שיש לשאול אותם היא: נניח שהקוראן היה מניב פי 2 יותר תוצאות מופלאות מהתנ"ך; האם אז הייתם מאמינים בקוראן??

עד כאן בוודאי השתכנעתם. הנקודה היא, שאני מחיל את אותה טענה עצמה גם על ליבוביץ', שקולו הרועם מהדהד מבעד לכמה מן ההודעות האחרונות באשכול זה. ליבוביץ' טען, כזכור, שלפי הסטטיסטיקה אחוז המחלות וגיל התמותה של אנשים שמתפללים איננו שונה מזה של אלה אינם מתפללים, ומכאן ראייה להעדר השגחה (במובן העממי, לא הרמב"מי, של המילה).

וכאן הבן שואל: אילו הייתה הסטטיסטיקה מורה כי אחוז המחלות של המתפללים קטן קצת יותר מזה של אלה שאינם מתפללים, ושגיל התמותה הממוצע שלהם נמוך בכמה שנים, האם אז היית מאמין בהשגחה?? האם לא היית מוצא שלל אמתלאות מדעיות/תבוניות להסברת הפער? - ובכן, אם המבחן שלך איננו מבחן נאות, או לפחות איננו ממצה, אל תציג אותו ככזה כאשר הוא משרת כביכול את מסקנתך.

האמת היא, שקשה מאוד למצוא מבחן אמיתי, כי כל מבחן הוא חלק ממערכת חשיבה נרחבת יותר, שאיננה מציעה רק מבחנים, אלא גם מנגנוני הסבר (מתוך המערכת עצמה) לכשלים ולכשלונות של המבחנים, המוצעים ל"הצלת" המבחנים. עיין במה שקרה לאסטרונומיה של פטולומיאוס במשך דורות רבים, עד שבא קופרניקוס (ואכמ"ל).

והוא הדין לעניינו, וק"ל.

אצלכם כבר שבת, אבל פה בניכר עוד יום ששי; אז אני שולח לכם ברכת שבת שלום וירטואלית, לקריאה במוצ"ש.

אידך גיסא

תוקן על ידי - אידך_גיסא - 12/11/2004 18:56:36

גו"ג,
לא הבנתי במה אתה חלוק או מקשה עלי. עכ"פ אני מסכים עמך כי האמונה בכוחה של תפילה, כמו גם האמונה בחוסר כוחה של תפילה, אינן מבוססות על מחקר אמפירי (אגב, לעומת דברי יבוסי ודבריך לעיל, לעניות דעתי ולמיטב ידיעתי טרם נעשה מחקר כזה, ויש סיבות לחשוב שלא ניתן לערוך מחקר כזה בשל הקושי לכמת הן את איכות התפילה, והן את מידת ההענות) אלא על הנחות מוקדמות שאינן ניתנות להנמקה רציונלית.

למרות זאת, אינני סבור כי דיון באמונות שאינן אנליטיות משוחרר מחוקי הלוגיקה. דרך משל, אם פלוני מאמין כי אכילת מאכלים טבעוניים תקנה לו חיים ארוכים ולמחרת הוא משנה את דעתו בעקבות ברד שירד בדרום ספרד אני סבור ששינוי עמדה זה איננו סביר, אף שבלאו הכי האמונה המקורית שלו לא נומקה בכלים רציונליים. דומני שכבר האריכו בענין זה הן רבנו געצל והן רבנו מיכי במק"א.

אגב, לא ראיתי לא בדברי המדרש ולא בדברי, להבדיל, רמז לכך שיש ברירת מחדל לפיה תפילה נענית (ולמען האמת אינני מבין את עצם משמעותו של מושג ברירת המחדל בהקשר זה). מן הכתובים אנו למדים כי יש תפילות שנענו ויש תפילות שלא נענו. לא זכורה לי כעת תיאוריה מסודרת שמנסה לתת כללים בדבר. לכן, כל שאוכל לומר הוא שלפי המקובל במסורת יש ותפילות נענות, כפי שאכן קרה לתפילתו של יצחק.

חברים יקרים

במהלך הדיון עלו ונבללו זה בזב חמישה נושאים שונים.

א. גם וגם טען כי ערבוב בעיות בתר שואתיות [בהנחה שיש כלאה] בפרשנות המדרש הוא ערבוב מין בשאינו מינו, שכן חז"ל הם קדם – שואתיים, וממילא אינם מתמודדים עם בעיות אלה.

כנגד טענה זו אני מציב טענה נגדית. המשמעות של לימוד מקור בעולם של איש מסורת איננה המשמעות של לימוד אובייקטיבי, החותר להבין את תמונת העולם של המקור בעת שנכתב. ה'שימוש' [בלשון האקזיסטנציאליסטים] של הלימוד הוא בהכלה של תמונת עולם עכשווית בלימוד. גם אנשים מודרניים כמותכם, אינם פטורים מעמדה זו, בוודאי כשמדובר בוהיגדת לבתך, כבמקרה תושיה. האב העונה לביתו תשובה על שאלתה על הפרשה או המדרש כולל בה במובלע משפטי חיווי על המציאות, אלא אם כן הוא אומר לה במפורש אחרת. לכן – או שעליו לומר 'אז חשבו שכך וכך' או שעליו להכיל בתשובה את תודעת זמנו. [אגב – דוגמת שמש בגבעון דום מובאת בסוגיה זו בפרק השני של המאמר התיאולוגי של שפינוזה].

ב. כמה מהכותבים טענו כי המקורות הקדומים מכילים תובנות בתר שואתיות מכיוון שהשואה אינה אלא מקרה פרטי של כל אובדן פרטי או לאומי.

גם אם נקבל את ההנחה בדבר אי יחידיותה של השואה [ראו הסעיף הבא], הרי שלמרות שהמקורות מונחים לפנינו, הקריאה בהם משתנה. ראו למשל בספרו של אנדרה נהר [פילוסוף יהודי צרפתי בן זמננו] 'ובכל זאת'. בפרק 'מאיוב עד אושביץ' ' הוא מראה את הריכוז הגדול של הוגים העוסקים באיוב [ראו הערת מימוני] אחר השואה, הגדול לעין שיעור מהעוסקים בו לפניה. הנטיה של חברי האשכול לומר כי אין חדש תחת השמש, צריכה להתמודד עם כך שגם הטוענים כך נזקקים באופן חדש, באינטנסיביות חדשה ובפרשנויות חדשות למקורות הישנים שלכאורה מונחים היו לפנינו במשך כל ההיסטוריה. אין ברירה חברים, אי אפשר להימלט מהטלטלה החדשה שטלטלה השואה את התודעה, גם אם מנסים להגיב לה בתגובה שמרנית [קרי - אין חדש].
ג. הטענה השלישית היא הטענה על ההיסטוריה. כמה מהחברים טוענים שוב כי אין השואה תופעה מיוחדת, ומימילא אין היא מצריכה תגובות חדשות, או בניית עולם ערכים חדש.

המערכה בסוגיה זו נטושה בין הוגים והיסטוריונים. בדברי הקודמים ניסיתי לייצג את הסוברים כי אכן מדובר בתופעה חסרת תקדים המשנה את התודעה האנושית, ולכן צריך להתייחס אליה גם כאירוע פילוסופי. אפשר כמובן לחלוק על טענה זו, אך לעניות דעתי אי אפשר להתייחס אליה כחסרת פשר. גם מי שחולק חייב להודות כי השאלה היא שאלה חזקה, ולא כך נהגו הכותבים.

ד. שאלה רביעית נשאלה על עצם הדיון בתפילה. האם יש מבחן ליעילותה של התפילה, או בניסוח השלילי – אין הבדל בין התנהלות חייהם של המתפללים להתנהלות חייהם של שאינם מתפללים.

כאן יש להכיר כי כל ניסיון נבנה בתוך הקשר של כללי משחק [אנחנו אחרי קאנט, חברים]. תמונת העולם הדתית ותמונת העולם החילונית הן שני שדות משחק שונים. הניסוי הנערך בשדה האחד מניח את קיום ה'אחר', והשני איננו מניח אותו. ביחס לקטגוריה כל כך כללית אי אפשר לעמוד בעמדה אובייקטיבית ולבחון האם שדה זה הוא הנכון או משנהו, כפי שאי אפשר לעשות זאת ביחס לקיום החלל או הזמן. [לטענתי, כבאשכול אחר, חלק גדול מביננו הינם בעלי זהות כפולה, כלומר שבתודעתם קיימים שני השדות, ולכן גם יחסם לתפילה אמביוולנטי]

ה. שאלה אחרונה שהובלעה בדיון היתה, האם שיחה עם ילדה קטנה איננה משוחררת מכל המטענים הפילוסופיים [ויש אומרים פילפוליים] שבדיוננו.

לאחרונה יצא ספר מרתק של רון אהרוני הנקרא 'חשבון להורים'. המחבר הוא פרופסור למתמטיקה שהלך ללמד חשבון בבית הספר היסודי. הוא מראה וטוען כי החומר הבסיסי הנלמד בכיתות א' וב' מכיל את יסודות המתמטיקה המופשטים ביותר, ורק הבנתם והעברתם לילדים יכולה לבנות בסיס מתמטי איתן.

אני סובר שגם כאן – שיחה עם ילד מכילה את יסודות תמונת העולם העמוקים והמופשטים ביותר, ועל כן על הורה ומחנך להיות מודע ליסודות הכלולים בשיחתו עם ילד, ולהתייחס אליהם. מה נעשה, אי אפשר לענות תשובה לשאלת תושיה מבלי להיזקק לגופי אמונה וכפירה.

אם יורשה לי להעיר הערת אגב בנוגע לנושא המקורי של האשכול -

יש לזכור כי לפחות בעיני חלק מחכמינו, היכולת להביא ל'קבלת תפילה' אינה נגזרת מגדלותו של האדם. לעתים היא אפילו נמנעת ע"י גדולתו.

כך למשל מסופר בבבלי ברכות לד, ע"ב על ר' חנינא בן דוסא שתפילותיו הביאו להחלמת בניהם של מי שהוחזקו כגדולים ממנו כרבן גמליאל ורבן יוחנן בן זכאי, כאשר האחרון, לאור תמיהת אשתו כיצד לא התקבלה תפילתו במקום שתפילת ר' חנינא התקבלה, נימק זאת בכך שר' חנינא 'דומה כעבד לפני המלך, ואני כשר לפני המלך'.

יוצא אם כן, שהעובדה שתפילת יצחק נתקבלה, אינה בהכרח מעמידה אותו 'מעל' רבקה. אדרבה, בהיבטים אחרים נראה שודאי המקרא ואף חלק מחז"ל הכירו בעליונותה של רבקה.

לאבא של תושיה,

אני בטוחה שהילדה הנבונה באה עם עוד קושיות מטרידות לגבי הפרשה הנוכחית, אבל אני עדין מוטרדת בשאלותיה מן השבוע שעבר. האם תוכל לענות לשאלתי אליך, ובעיקר לאור דבריו האחרונים של ממללא והסיפא של דברי משהמאיר?

חן חן

ממללא,
כדריך נמצא במדרש, המשבח את רבקה דווקא על שהיא "שושנה בין החוחים" שאביה רשע ואחיה רשע ומקומה מקום רשע ואעפ"כ וכו'. מאידך, מדרש אחר מציע כי עשנן של נשות עשו הפריע ליצחק יותר מאשר לרבקה, שהייתה מורגלת בטינופת ע"ז. אבל אין צריך לומר שגדלות אינה נמדדת בסקלה לינארית, ויש גדול מחברו בבחינה זו וקטן ממנו בבחינה אחרת, ואפילו אותה תכונה עצמה (היינו כאן, גדילתה במקום רשע) עשויה להשפיע הן לטוב והן למוטב בו זמנית.

הערה צנועה לדיון. לדעתי אין באמת מחלוקת עקרונית בין הסבורים ש"אין חדש תחת השמש", כלומר שלאמתו של דבר השואה לא חידשה כלום, ושההגות היהודית מאז ומתמיד התמודדה עם שאלת "צדיק ורע לו" וכד'; ובין הגורסים שהשואה היא "בריאה חדשה" שכמותה לא הייתה מעולם.

העניין הוא שהכול תלוי מאיזה בחינה בודקים את השואה. במבט פילוסופי "טהור", אכן אין חדש תחת השמש. וכי מה שונה השואה מכל מקרה אחר של עוול עלי אדמות ? האם מותו של הבל בידי קין, או יסוריו של איוב הצדיק כן מובנות לאור התפיסה של האלוהים הצדיק והישר ? כך הוא מנהגו של עולם מאז ומתמיד, ומעולם לא הייתה קיימת מציאות בה כל הצדיקים קיבלו את גמולם הטוב עלי אדמות, ואילו כל הרשעים נענשו בחייהם על מעשיהם הרעים.

לעומת זאת, מבחינה פסיכולוגית אין ספק שהשואה היא בהחלט מציאות חדשה עלי אדמות אשר הינה נוקבת ויורדת עד תהום (אם כי ראוי לציין שחורבן בית שני וכישלון מרד בן-כוסבא די התקרבו למימדים שלה), מציאות שדורשת התמודדות חדשה ומקורית ואולי אף "שידוד מערכות תיאולוגי" בתפיסת העולם הדתית שלנו.

אחת הבעיות הגדולות בחיים שלנו היא שלצערנו איננו "שכלים נבדלים" (כלשון הפילוסופים בימי הביניים), אלא אנו בשר ודם. כמה שלא נהיה כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את כל התורה כולה – בכל זאת חייבים אנו להבין היטב שאנו אנושיים, אנושיים עד כדי כאב (ובכך אני מודה במקצת למצו"נ באשכול על הרמב"ם והאליטיזם, ע"ש).

כך שגם אם מצד ההיבט הפילוסופי אנחנו יכולים לפטור כלאחר יד את הפרובלמאטיות של השואה, בכל זאת מצד ההיבט הפסיכולוגי, שהינו כאמור חלק אינטגראלי של חיינו, אנחנו מחויבים ללון בעומקה של בעייתיות זו.

כבוד הצעיר,

כתבת: כך שגם אם מצד ההיבט הפילוסופי אנחנו יכולים לפטור כלאחר יד את הפרובלמאטיות של השואה, בכל זאת מצד ההיבט הפסיכולוגי, שהינו כאמור חלק אינטגראלי של חיינו, אנחנו מחויבים ללון בעומקה של בעייתיות זו.

אני מסכים עם הקביעה שאותו אסון נורא שפקד את העם היהודי, גרם לאנשים רבים לבחון מחדש את השקפת עולמם (או להצמיח להם אחת כזו). העובדה הזו שמישה מאד במחקר על טבע האדם; בין השאר, היא מלמדת אותנו על יכולתו לעצום את עיניו נוכח עדויות מטרידות, עד שאחת כזו ממש נופלת על ראשו.

זה לגבי החלק של "עצור".

הבעיה שלי היא עם הרלוונטיות של העניין ל"כאן חושבים". כשמגיע שלב המחקר, צריך לבדוק מה באמת קרה, האם יש פה תופעה ייחודית מבחינה פונקציונלית ואם כן, במה ייחודה. בכל מה שנכתב באשכול הזה, לא קיבלתי מענה לשאלה הזו. לומר שזה שונה וייחודי משום שזה גרם לנו לחשוב על הבעיה, נראה לי ערוב מין בשאינו מינו.

בחזרה להענות תפילות במבחן המציאות: אידך גיסא כתב/ה:
וכאן הבן שואל: אילו הייתה הסטטיסטיקה מורה כי אחוז המחלות של המתפללים קטן קצת יותר מזה של אלה שאינם מתפללים, ושגיל התמותה הממוצע שלהם נמוך בכמה שנים, האם אז היית מאמין בהשגחה?? האם לא היית מוצא שלל אמתלאות מדעיות/תבוניות להסברת הפער?
זו שאלה קנטרנית. בינתיים, בויכוחים בין אגנוסטים לבין מאמינים, האפולוגטיקה נמצאת כולה בצד אחד, שאיננו הצד שלי. תן לי בבקשה הזדמנות אחת לפחות להתפלש בה, קודם שתלעג לי בגללה.
גם השימוש בביטוי "אמתלאות מדעיות" מקומם. אם היו נצפים הבדלים מהסוג שתיארת בין מתפללים לבין כאלה שאינם מתפללים, היה מתבקש לנסות להסביר אותם, כדרכו של המדע, על סמך הגורמים הידועים לנו מבלי להוסיף מורכבות לתמונת העולם.