רק לחשוב שאוכל להראות את האשכול הזה לתושיה בעוד כמה שנים...
אני מסכים עם משה מאיר, שהצביע על העובדה הברורה לעין כל שהתערבבו כאן כמה נושאים. ואולי זה היה צפוי מראש.
כיון שאין לי ממש מה לחדש, כי כל הדברים החשובים נאמרו, אוסיף רק כמה הערות.
א. שמעתי שאכן נעשה מבחן להצלחה הרפואית של תפילות. נשכרו נזירים או כמרים שיתפללו עבור חולים בבית חולים מסויים, ונעשתה השוואה בין שיעור ההחלמה אצל אלו שהתפללו עבורם לאלו שלא. אני משער שנבחרו חולים ברמה מחלה מקבילה (איני יודע איך זה נעשה, אבל אני משער שזה אפשרי, שהרי יש כאלו דברים ברפואה).
ככל הנראה, החולים לא ידעו שמתפללים עבורם, כי אז יש השפעה פסיכוסומטית.
המבחן הזה, עד כמה ששמעתי, נעשה כנראה אחרי מלחמת העולם השניה. ושמא שמעתי שהמארגן היה ק. ס. לואיס (בעל מחבר ספרי נרניה זכור לטוב).
יותר לא ידוע לי. ואיני יודע מה היו התוצאות. אשמח לדעת עוד.
ב. אני משער שמידת ההתפעמות מהטרגדיה של השואה והשפעתה על היחס לתפילה ולאמונה בכלל תלויה בכמה סוגי שיקולים. הפסיכולוגיה האישית, שהרי יש מי שמושפע יותר מאירועים כאלו ויש שפחות. מהביוגרפיה האישית, שהרי אין דומה מי שקרוביו נספו לבין מי שקורא על כך בספרי היסטוריה. ולעומת שני שיקולים אישיים אלו, כדברי יבוסי, יש כאן גם אפשרות של השפעה אקזיסטציאליסטית, כדברי משה מאיר. זה באמת אירוע שמעטים כמוהו בהיסטוריה, והוא בהחלט יכול לעורר תגובות קשות מבחינה פילוסופית.
כמובן, השאלה אם תגובה "קשה" אם נקרא לה כך נובעת ממניע אקזיסטנציאלי או פסיכולוגי היא עצמה קשה לבירור ואולי מובילה למעגליות.
ג. אשר לי, אני סבור שהשואה במפורש נרמזה בפרשת הקללות (כפי שהציונות נרמזה בפרשת ניצבים, שהריני ציוני כידוע. הנה פן אירציונלי ואולי אפילו מיסטי אצלי, לכל המעוניין - סמיילי).
כיון שהאפשרות של השואה גלומה בפסוקי המקרא, אזי הטענה של תפילה שלא נשמעה כמדומה שמתרופפת. אין בכך פתרון - פילוסופי או אחר - לבעיות אחרות, כמו גרסאות מסויימות של בעית הרע. אך השאלה על אדישות אלקית שלא מנעה את השואה מתפוגגת. הרי הקב"ה היה שם - הוא נתן למנהלי המשרפות לעשות את עבודתם (קשה לכתוב זאת כפי שקשה לקרוא זאת). וכבר אמר הנביא, "אשור שבט אפי".
ולשחרית - לא דנתי בדמותה של רבקה עם תושיה מפני שיש לי בעיה משלי עם דמותה של רבקה. כבר כתבתי על כך בכמה אשכולות. וקשה לי מ-א-ד להציג בפני הילדים עמדה שאיני שלם איתה. ומצד שני, איני רוצה לפגוע בדמותה של אחת האמהות במיוחד באשר הדברים אינם ברורים לי.
וכבר צדק מי שהביא לעיל שכפי שאי אפשר ללמד חשבון בלי לגעת בשאלות הגדולות של הפילוסופיה של המתמטיקה, כך אי אפשר ללמד מקרא בלי לגעת בשאלות הגדולות של האמונה.
אמנם, אני סבור שזה גופא מה שמונח בחובתנו ללמד מקרא לילדינו. כך אנו באמת מקנים להם עקרונות יסוד חשובים, גם אם בגיל מאוחר אנו מגיעים לעצור חושבים ותוהים על עקרונותינו לנוכח השואה (או שואה ללא הא הידיעה).
ואחרון חביב, ליבוסי - אם יש מישהו שלוקה בסובלנות יתר, אני מניח שזה אני. מה אעשה, אני סבור שראוי לדון כל אדם לכף זכות ולפרש את שאלותיו על הצד היותר טוב. הרי הייתי רוצה שינהגו כך גם בי עצמי...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
