אלוקים אישי לזכר ,לנקבה ,ולאנדרוגינוס??

מודה ועוזב

השפה במהותה מפלה, זה נכון, וברירת המחדל לסתמי היא גברית. הבעיה היא שברגע שכינית משהו בלשון זכר הוא לא סתמי יותר - הוא הופך גברי.

כשאומרים 'מישהו דופק בדלת', עד שלא נציין אחרת, כל אחד ידמיין דמות של גבר מאחורי הדלת. כשאומרים 'בני אדם עוברים את הכביש תוך הסתכלות ימינה ושמאלה' אנחנו נחשוב על גברים מבצעים את הפעולה הזאת. כך שהשפה כופה עלינו האנשה והטייה מגדרית, אם כי במידה פחותה, גם כאשר מדברים בברירת המחדל הזכרית.
אז נכון ששימוש בלשון נשית כלפי האל הוא האנשה שיותר בולטת לעין ועלולה לצרום למי שאינו רגיל בכך, מצד שני יש את תחושת הזרות שחשות נשים הנאלצות לפנות לאל כזכר, תחושה שהניעה אותן לחבר תפילה נשית. מה יכריע את הכף? אולי ניתן לנשים - לשם שינוי - להחליט.

נ.ב.  -לגבי 'הכינוי'. איפה הוא רווח ובקרב מי? התשובה ברורה. אז אם בזה יסתכם הדמיון בין זמנים קדומים לימינו, אנחנו במצב טוב...

תוקן על ידי אמבר25 ב- 15/06/2009 13:29:41

במקור תכננתי להעלות את הנושא הזה כאשכול נפרד, זאת משום שעיקר הנושא שלו אינו היחס הנקבי אל השם, אלא אהבת השם (פירוט בהמשך). אך מכיוון שהפיתרון המוצע בו מבוסס על פניה נקבית להשם, נצרכתי לעסוק בבעיות העולות בעקבות פניה מסוג זה וזה תופס חלק נכבד מהדברים (זו גם הסיבה לכך שזה צורף לאשכול זה ולא נפתח כאשכול נפרד). לכן תמצאו בתוך הדברים גם טענות שנכתבו בעבר, ובכ"ז ראיתי לנכון להשאיר את הדברים כפי שהם, משום שכאן לדעתי הם מובאות באופן מסודר יותר, דבר אשר מקל על הבנת הטענות הנ"ל.

הנושא של אהבת השם הוא ללא ספק מרכזי מאוד, ואנו מצווים "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". וראוי לציין את מה שכתב מורנו הרמב"ם בהקדמה ליד החזקה. שקרא לספר אהבה בשם זה, משום שהמצוות הנזכרות בו תכליתם להוביל אותנו לאהבת השם, ע"י שאנו מוכרחים להיזכר בו בכל עת ועת. וגם מכאן נלמד את מרכזיותה של אהבת השם בחיינו.

אחד מתיאורי אהבת השם שריגשו אותי במיוחד, ומציירים באופן חי מאוד את אהבת השם מובא לפניכם.

וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.  "

                                                                         (פ"י ה"ג מהלכות תשובה לרמב"ם)

מתי אני יפסיק למלמל בפעם המי יודע כמה "ואהבת את השם אלוקיך", ואתחיל לעשות משהו למען זה?

לפעמים השאיפה להגיע למדרגה זו, נראית לי מבלתי אפשרית עד מנותקת והזויה במקצת, קצת מפחיד להיות במצב תלותי כ"כ. אך בכ"ז ניסיתי לחשוב איך ניתן להגיע לאהבה כזו, ובזמן האחרון עלה בדעתי רעיון כיצד אולי יהיה "סיכוי לאהבה", אך בהיותו מחודש מאוד עבורי חשבתי לצרפו בכור מחשבתכם.

בכל התפילות והברכות, הפניה אל השם היא בלשון זכר (ברוך אתה...) ובעלת מוטיבים זכריים (הגדול, הגיבור, הנורא, עוזר, מושיע, מגן וכד'), ולכן הקב"ה נתפס בדעתנו כישות זכרית. כמדומה לי שהיכולת לקשור את נפשנו באהבת השם באופן זה מוגבלת וקשה שבעתיים, לעומת היכולת שתהייה בזמן שנפנה אליו כישות נקבית.  

הבעיות שעלו בדעתי בתפיסה זו הם כדלהלן:

         א.         תחושת ההגשמה הנלוות לה.

      ב.     נכונות האהבה מסוג זה. שאפשר וזיהויו של הקב"ה כישות זכרית נגזרת ממידותיו כפי שהוא מתגלה אלינו, ולכן אולי דווקא באופן זה אנו צריכים לאוהבו.

          ג.          לעיתים אהבה מהסוג הנקבי מזוהה עם אהבה מינית, ופניה מינית וודאי לא שייכת.

ואדון בהם בקצרה אחת לאחת:

א. תחושת ההגשמה הנלוות לתפיסת השם כישות נקבית

נראה לי שניתן לומר דווקא להיפך, שתחושת ההגשמה הנלוות לתפיסה זו, נובעת מההגשמה שהורגלנו בתפיסה הזכרית. שלכאורה גם הזיהוי של השם כישות זכרית הוא סוג של הגשמה. שהרי באמת השם מנותק מהזיהויים הללו, ורק המוגבלות שלנו לסווג כל דבר כזכרי או כנקבי מכריחה אותנו לזיהויים אלו.

אך אולי ניתן לומר שהמוגבלות הזו היא מוגבלות של השפה בלבד, ולא של המחשבה. ובמחשבה אנו נדרשים לנקות את ההגשמה הזו, ולהתגבר על השאיבה להגשמה הנובעת ממוגבלויות השפה. ונראה לי שסוף סוף מאחר ואנו מחויבים לפנות אל השם או בלשון זכר או נקבה, אע"פ שבמחשבתנו נצליח לנקות את ההגשמה, בזמן הפניה כל בחירה באחת מהאפשרויות טומנת בחובה תנועה נפשית מסוג אחר. ושוב א"כ אין מניעה בבחירת כל אחת מהאפשרויות הנ"ל מצד ההגשמה שבהן . אלא שכאן אנו מגיעים לבעיה –

ב. נכונות אהבת השם באופן הנקבי

ראשית, נגדיר יותר את סעיף זה. לאחר שדנו בבעיית ההגשמה והסטנו את הדיון לרמה של התנועה הנפשית. השאלה כעת א"כ היא לגבי הנכונות של התנועה הנפשית בפניה מהסוג הנקבי. שאפשר והתנועה הנפשית הנדרשת היא דווקא מהסוג הזכרי, וזאת מכיוון שהשם מתגלה אלינו באופן הזכרי (סגנון כוחני של שליטה, שכר ועונש, בעל מלחמות, מלך, אב, בורא וכד').

ויש לי שתי תשובות בדבר.

הראשונה, מכיוון שמדובר בהשם למרות שהוא מתגלה אלינו באופן זכרי, אין זה מהוה כל סיבה לפנות אליו דווקא כך. שמידות אלו מסווגות אצלנו כזכריות משום שאצלנו כבני אדם, הזכרים הם אלו הנושאים את המידות הללו, ולכן נוח וקל יותר לפנות אל השם בלשון זכר. אך באמת אצל השם זה לא שייך כלל.


השנייה (קשורה בראשונה ומשלימה אותה), יש לאפיין את המייחד בפניה אל השם בסגנון הזכרי – שפניה אל השם כזכרי, כוחני וכד' מדגישה יותר את עבודת השם מיראה. לעומת זאת קל יותר לזהות את הפניה אל השם כנקבי, עם עבודת השם מאהבה. בזאת ניתן גם להבין מדוע הפניה אל השם בברכות ובתפילות היא באופן הזכרי. זאת משום שעבודת השם מיראה מתאימה לכול, וההלכה שהיא מחייבת את כולם, צריכה להיות תואמת לכולם. אך אין זה אומר ששם אנו צריכים להישאר, אלא צריך לשאוף לעבודת השם מאהבה, ובעבודה מסוג זה הפניה אל השם באופן הזכרי, יוצרת את התנועה הנפשית של היראה וזה רק מפריע. לכן כאן האפשרות של הפניה אל השם באופן הנקבי הוא הנכון. כמובן היא גם מותאמת לחכמים שיכולים להתגבר על בעיות ההגשמה. ואולי יותר מזה, דווקא מתוך המעברים בין הפניה הזכרית אל השם בתפלות ובברכות לפניה הנקבית בשאר הזמנים, ניתן להגיע למחשבה נקייה יותר ביחס להגשמת השם.

ג. זיהוי האהבה הנקבית כבעלת אופי מיני

צריך לחלק בין אופי רומנטי לאופי מיני. שאין פגם בתחושה הרומנטית ודווקא אותה אנו מחפשים, שהיא היא היכולה לקשר אותנו אל השם באופן המתואר ע"י הרמב"ם. בחילוק בין התחושה הרומנטית לתחושה המינית יש להאריך אך אין לי כוח, ואני סומך על בינתכם. (אם אזהה תקיפות בחזית זו אבצר אותה מאוחר יותר. למשל, באמירה שאהבה רומנטית שייכת אפילו אצל גברים ע"ע דוד ויהונתן. אלא שכיום איננו רגילים בזה אלא אצל נשים).

מיקוד:
מה אתם אומרים על האפשרות לפנות אל השם בלשון נקבה על מנת להשיג אהבת השם רומנטית?
(במיקוד יש שלוש נקודות)



כי מלאה הארץ דעה את ה'

תוקן על ידי שומר_תוכחת ב- 04/08/2009 22:35:05