| נשלח ב-18/11/2004 19:58 |
 |
| |
'הקדיש' \ בעקבות מאמרו של מיימוני.
http://atsorkanchoshvim.qpon.co.il/Front/NewsNet/reports.asp?reportId=23554
בעקבות מאמרו של הרב מיימוני אודות הקדיש יתום, מאמר שאותי הפתיע , התחלתי מתעניין בקדיש בכלל, מי חיברו, וכיצד נקבע , וכ"ו.
לא עשיתי עבודה יסודית ולכן דרושה עזרתכם . אם מי מכם חקר את הנושא , ויש לו מידע הוא מוזמן להאיר את עיני.
ממה שראיתי, הרי שבזמן חז"ל היו אומרים אחרי הדרשות אמן יהא שמיה רבא, או יהי שמו הגדול. ברכות ג'– סוטה מ"ט , תו"ס מפרשים שזה רמז לקדיש הידוע ותוקן בלשון ארמי כדי שיבינו עמי הארצות. מרש"י בסוטה לא הבנתי כך,
במסכת סופרים מוזכר ה "קדיש" בהקשר של אבלים שמחכים אחרי בית הכנסת, מצד שני בקשר לקריאת התורה מובא שם נוסח קדיש אחר לגמרי מהידוע לנו , כולו בעברית ועיקרו שבח וקילוס.
בסוף כל מסכת יש גם קדיש והוא שונה לגמרי מהרגיל.
והשאלות הם :
• מי חיבר את הנוסח המוכר לנו.
• מדוע חובר בארמית.
• איך השתלב בתפילה שכולה לשון הקודש. ולמה דווקא לפני ברכו.
• האם יהא שמיה רבא הוא הוא הקדיש , או שהוא רק שולב מאוחר יותר בקדיש.
( ומה היחס למסכת סופרים )
הרב מיימוני, או מי מהחברים\ות שיכול להרחיב ברוך יהיה.
תוקן על ידי - יצחקומר - 18/11/2004 20:03:29
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2004 20:39 |
|
| |
ספר על קדיש יש מרב אסף שנקרא הקדיש. והרבה מקורות. לאו דוקא היסטוריים.
ספר מרתק ביותר ועוצר נשימה על קדיש יתום באנגלית נכתב בידי עורך הספרות של הניו ריפובליק ליאון וויזנטHR (הנ"ל גדל בבית אורתדכוסי והתפקר אך בקיא היטב ביהדות ובשנת אבילות על אביו התפלל כל השנה במנין)ונקרא KADISH
הקדיש כמסמן התפלה אנו יודעים בוואי מסידורי הגאונים החל מסידור רבי עמרם. על סיבת השפה נאמרו טעמים רבים בראשונים, עיין ספר הפרדס לרש"י עמ' שכג , תוס' ברכות ג' שבלי לקט, סידורי אשכנז כגון סידור רבי שלמה מגרמיזא, סידור הרוקח עמ' רמב, במקומם ותראה טעמים רבים כדרכם.
בפשטות כי מקור הקדיש הי' בעת סיום הלימוד וזה שמוזכר קדושתא דאגדתא בסוטה, והרי הלימוד הי' בארמית בבבל ומכאן הושחל לסידור.
להעיר מה שמיימוני כתב שם (וכדרכו אינו מציין למקורות ברורים אלא הכל רופף, ולפחות במאמר שלם הי' יכול להוסיף מקורות) שאמרו בחיי הרמב"ם כך מזכיר הרמב"ן במכתבו הידוע שכך נהגו בני תימן, אך לא מעבר לכך גם לא במצרים. מאידך, כך נהגו אצל הגאונים להזכיר את שם הגאון התורן בעת הקדיש. והסיבה היא גם כנ"ל כי הקדיש הי' בהמשך לאמירת השיעור וממילא הזכירו את הגאונים.
ומעניין לציין לספר ערכי תנאים ואמוראים לרבו של הרוקח ר' יהודה בר קלונמוס אות נוד ח"א מהדורת בלוי עמ' מ "ונראה כי בארץ ישראל היו אומרים יהי שמו הגדול מבורך בלשון עברי ובבל בתרגום" ומנסה להוכיח דבריו על פי מקורות.
בספר המספיק לר,א בן הרמב"ם מהדורת דנה עמ' 191 טוען שסיבת ארמית היא בגלל ששבח זה לקוח מדניאל האומר בלשון תרגום...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2004 20:59 |
|
| |
בספרו של פרופ' עזרא פליישר 'תפילה ומנהגי תפילה ארץ-ישראליים בתקופת הגניזה' עמוד 245 מובא נוסח קדיש שנאמר בנוכחות ר' אביתר שהיה ראש ישיבת ארץ ישראל בין השנים 1083-1112 וזה הנוסח:
יתגדל ויתקדש שמיה רבה בעלמא דיברא כרעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה
בחייך אדונינו אביתר הכהן ראש ישיבת גאון יעקב ובחיי רבינו שלמה הכהן אב הישיבה ובחיי רבנו צדוק השלישי בחבורה ובחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל במהרה ובזמן קריב ואמרו אמן
לעלמא ולעלמי עלמיא יתברך ישתבח יתפאר יתרומםם יתנשא יתעלה ויתהדר שמו שלמלך מלכי המלכים בריך הוא למעלה למעלה מכל הברכות השירות התשבחות והנחמות האמורות בעולם כרצונו ואמרו אמן.
עושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו ועליכם ועל כל עמו ישראל ואמרו אמן
עולה מכאן:
תחילת הקדיש נאמרה בארמית ואח"כ עברו לעברית.
איש"ר קטוע אך נראה שנאמר בארמית.
הוזכר שמו של הגאון שנוכח בתפילה בלשון נוכח ושל שאר בכירי הישיבה בלשון נסתר.
כפילות למעלה למעלה, כנוסח האכנזים בימים נוראים, ועיין בהערות של פליישר שם.
אין הכפילות של יהא שלמא ועושה שלום, אלא עושה שלום בלבד.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2004 21:33 |
|
| |
אריק ייש"כ לקדיש זה התכונתי בתקופת הגאונים. ונראה שזה רק מנהג אר"י.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2004 06:44 |
|
| |
דרך אגב
יהא שמיה רבא מבורך לעלם ולעלמי עלמיא – הוא תרגום של - ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2004 07:59 |
|
| |
.
דרך אגב
בארמית, אין קמץ קטן. הניקוד של המלה 'מברך' במשפט "יהא שמיה רבא מבָרך לעָלם ולעלמי עלמיא" – הוא ב'ב' קמוצה, ועל כן צריך להקרא, למי שמבטא קמץ כדרך הספרדים, כתנועת A - קמץ גדול.
ומכאן, כמובן, אין להוסיף 'ו' למלה מברך.
ואין צורך לומר, שכך גם לגבי 'עלם' , על הטיותיה השונות.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2004 22:00 |
|
| |
תודה לכל המשיבים.
מסתברא , חן חן על הפירוט. בסוטה הנוסח "יהא שמיה רבא דאגדתא". וברש"י, "וכן יהא שמיה רבא מבורך שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים....ויש כאן תורה וקידוש השם." רש"י לא מזכיר קדיש, ויתרה מזאת, אם ה "יהא שמיה" הוא הקדיש, הרי המילים "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" הוא קידוש השם יותר מפורש לא? או שיש לך מקורות שמלמדים על כוונת הגמרא .
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2004 22:08 |
|
| |
נראה לי שבירור פילולוגי של הקדיש לא יספיק כדי לתאר את התופעה הליטורגית הזו, גם לא בירור היסטורי.
מקובלני מחוקר התפילה החשוב לורנס הופמן שהטקסט של התפילה הוא החלק הידוע והגלוי (גם אם יש לעמול על תיאורו, על התפתחותו וכו' וגם אם לא נוכל תמיד לשרטט את כל גלגוליו השונים), ואילו משאת נפשו של חקר התפילה הוא הבנת האנשים שיצרו אותה ואת האנשים שנזקקו לה.
אם כן, כיצד אפשר להסביר את המרכזיות של הקדיש יתום ואת החשיבות שלו גם בעיניי אנשים שבדרך כלל אינם מתפללים?
ברור לי שאני יוצאת מנקודת מוצא לא מובנת מאליה, והיא שהתפילה או עשייה ריטואלית כלשהי הן פעולות הבאות לענות על צורך אנושי אשמח לשמוע גישות שונות.
אני סבורה שהתשובות שנתן מיימוני במאמרו אינן כומסות את כל הצדדים של השאלה זו על סודו, אם אפשר לקרוא לזה כך, של הקדיש.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2004 22:55 |
|
| |
האמת היא שציפור קטנה לחשה לי , כי ל'שחרית' ול'ממדבש' בטוח יהיה מה לומר אודות התפתחותו של הקדיש, והנה שחרית מתבוננת דווקא בצד הפסיכולוגי שלו .
אם יש בתפילה צורך פסיכולוגי, הרי שליתום הצורך כפול. הרגשת חוסר האונים ואוזלת היד מול מקרי החיים, מול אפסותנו, מול הארעי והחולף, כל אלה מתעצמים פי כמה אצל יתום. ותפילה ועשייה "לצורך" המת, ולעילוי נשמתו באה לענות על הצורך הזה . בפרט שמדברים על ויקרב משיחיה, אוטוטו המשיח בא והמתים קמים לתחייה. עצם התחושה שאדם מת, נעלם פתאום מהחיים וזהו, היא בלתי נסבלת.לעומתה החיוב לומר קדיש, לעשות משהו בעבורו, להתפלל תפילה מסוימת, ללמוד משניות , זה יוצר תחושה של כאילו שליטה במצב.אם לא לפניו, לפחות לאחריו. תחושה של מעורבות בקורה.
( אולי זו פסיכולוגיה בגרוש אבל כך נלענ"ד....)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2004 23:42 |
|
| |
שחרית
אני בהחלט מסכים שתפילה עונה על צרכים אנושיים.
כמדומה לי שכבר ציטטתי בפורום את הרב וולבה, שטוען ב"עלי שור" כי האדם הוא היצור המתפלל. כלומר, מדובר בצורך אקזיסטנציאלי.
אמנם, תפילה - וקדיש - וקדיש יתום - ממלאים גם צרכים אחרים.
והרי כל התורה היא לצורכי האדם. האקזיסטנציאליים, הפסיכולוגיים, והשאר...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2004 05:17 |
|
| |
מואדיב
מנין מוחלט אצלך שאין קמץ קטן בארמית (כלום הגיעו לידך כללי דיקדוק בארמית ?).
וכפי הידוע יש מחלוקת בנושא.
ולפי הסברא, מכיון שביטוי הקמץ קטן כחולם הוא להקלת הביטוי, א"כ כן הדין יהיה במילים ארמיות
וכידוע המסורת והמנהג הם מעמודי ההלכה, והמנהג והמסורת לבטא "מברך" בקמץ קטן, ואכמ"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2004 06:26 |
|
| |
למי שלא מבין. מאמרו של מימוני אינו מחקר בקדיש (ואינו כלל "מחקר", אלא חלק מאובסיסיביות של נגד ההמון שסבורים שניתן לפעול על מתים. וזה חלק ממלחמתו הכללית על "טיהור" היהדות, ממגי', קבלה, ביקור קברים והשפעות על נשמות וכו'. הקדיש הוא רק דרך אגב.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2004 07:57 |
|
| |
מה ישאר מהיהדות אחר טיהורה?
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2004 08:01 |
|
| |
מסתברא
אשמח מאד אם תואיל לא רק לציין את המניעים הפסולים לדבריך שעומדים ביסוד דברי, אלא גם אם תראה במה טעיתי במה שכתבתי לעיל.
כמובן, לא היה ביכולתי להכין מחקר כמקובל כאקדמיה, עקב מיעוט הזמן ומיעוט החומר שעמד לרשותי.
לפיכך, אולי תואיל לעשות שני דברים:
א. לא להסתפק בהערה מתודולוגית כללית, שאינה מספיקה כדי לשכנע את הקוראים. אלא להראות מה החסרתי בדברי. ואם טעיתי בפרשנותי, אזי להציע פרשנות חליפית ולעגן אותה בעובדות.
ב. כיון שהגענו לדון במניעים השיטתיים, אזי מן הראוי לקיים דיון אם היהדות מתנגדת/תומכת/אדישה כלפי מגיה ואמונות הבל, ואם זו שדנתי היא בה היא מסוג זה.
דיון כזה עשוי להיות חשוב מאד למי שקורא כאן, ולכן אולי תמצא זמן מזמנך היקר לעסוק בזה במקצת.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2004 08:03 |
|
| |
אריק
זה בדיוק הענין. יש כאלו שפוחדים, כנראה, שאם "נטהר" את היהדות, לא יישאר ממנה כלום.
(איקון עומד על הראש וצוחק לו על מה שבני אדם מסוגלים לחשוב).
האם גישה כזו אינה בעצם בנויה על פחד ועל, שומו שמים, חוסר אמונה בה' ובתורה?
(עוד איקון עומד על הראש ולצידו איקון אדום פוקח שתי עינים גדולות בתמיהה).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
