|
|
| נשלח ב-21/11/2004 08:11 |
 |
| |
רש"י סוכה ל"ח ע"ב
הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' - וברוך הבא סומכין עליו, ואין עונין לא התיבות עצמן ולא הללויה מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות, אם שמע וכיון לבו לשמוע אף על פי שלא ענה יצא, וכן למתפללין בצבור ושליח צבור אומר קדיש או יהא שמיה רבא ישתקו בתפלתן וישמעו בכוונה, והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה יחזרו לתפלתן, וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות.
מגילה כ"ג ע"ב - רש"י
אין פורסין על שמע - מנין הבא לבית הכנסת לאחר שקראו הצבור את שמע, עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שבקריאת שמע..
ובתוספות מגילה ד' ע"א
ובליל י"ד לאחר תפלת מעריב אומר קדיש שלם ואחר כך קורא את המגילה ומברך לפניה ג' ברכות....
אך מסתמא לא זאת אתה מחפש
אך הנה, ראה בסוף פט"ז במס' סופרים, אמירה כללית "ואין קטן עולה מן המניין... ברכו קריאת התורה וקדיש.."
תוקן על ידי - יהוסף - 21/11/2004 8:22:39
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2004 08:35 |
|
| |
יצחקומר היקר,
הבעת פליאה מסויימת שבחרתי לעסוק *דווקא* בצד הפסיכולוגי של התפילה. להווי ידוע שלדעתי כל עיסוק בתפילה חייב לכלול את הפן הזה. בלי שאלות על האופן שבו התפילה באה להשפיע על המתפלל מחד גיסא ולענות על צרכיו מאידך גיסא, לא שונה התפילה מכל טקסט אחר. כך שלפחות להבנתי, התייחסתי ללב הדברים ולא סטיתי לעניין אחר.
לגופם של דבריך, מנית את הדברים הבאים שלדעתך (כך לפחות הבנתי), אשר אמירת קדיש יתום באה לענות עליהם:
* הצורך האנושי לעשות למען המתים
* ההתמודדות עם רגש האפסות האנושית לנוכח המוות
* קבלת תחושה של שליטה מסוימת מול מצב שאין בו כל שליטה
* נוסח הקדיש יש בו נחמה והבטחה למלכות האל לעתיד לבוא (ואני אוסיף שבעיקר בולט הדבר בקדיש לאתדחתא הנאמר בבית הקברות, שם מדובר בפירוש על תחיית המתים).
יישר כוח, אני חושבת שמנית את עיקרי הדברים וגם אם האשמת את עצמך משום מה בנקיטה בפסיכולוגיה בגרוש, הרי ידוע שגם פסיכולוגיה כזו עשויה להכיל בתוכה את גופם של הדברים.
אוסיף לדבריך הנכוחים עוד פונקציה אחת שהקדיש בא להתמודד אתה לדעתי:
* מצב של אבל הוא מצב של כאוס וטשטוש תחומים. אמירת הקדיש מסייעת בייצוב מחדש את תודעתו של האבל והכרתו במלכות האל ובגדולתו. אם תמצי, לימא שאמירת הקדיש מאששת מחדש את קווי המתאר (הקונטור) של תודעת המתפלל.
וכאן יש להוסיף שדווקא אמירת הקדיש בארמית בלי הבנת תוכנו במקרים רבים תורמת לכוחו, הוא משמש מעין מנטרה. בקהילות שלנו היו כל מיני ניסיונות לאומרו בעברית, אבל זה לא עבד.
מואדיב,
אני מחכה לשיעור מזורז ברזי המעתק הכנעני שהארמית לא עברה...
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2004 08:40 |
|
| |
יהוסף,
המקורות שהבאת מעידים על כך שהיה נוסח קדיש כלשהו עוד בימי חז"ל, אך עדין לא מסבירים את המעמד הריגושי הגבוה של הקדיש בתודעה היהודית. כנראה הקדיש המקורי היה דומה בפונקציה שלו לקדיש דרבנן, דהיינו אמירת דברי נחמה ואמונה בסיום לימוד או בסיום דרשה.
יוסף היינימן חוקר התפילה שבדק את ההקשר הקיומי של תפילות קבע שהקדיש שייך לבית המדרש באופן מקורי, ולא לבית הכנסת. הוא קשר זאת בין היתר ללשון בגוף שלישי וכו'.
אגב, שימו לב לתפילה הנוצרית הקדומה 'אבינו שבשמים' (באוונגליון של מתי), אם תתרגמו אותה לארמית, תעמדו המומים לנוכח הדמיון לנוסח הקדיש!
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2004 09:17 |
|
| |
.
הרשבא ושחרית:
1. מקובלני כך מבית אבא, ובעניינים אלו לא ניצחו מעולם אף בעל מלאכה אחת.
2. מאחר ומקובלני איננו מספיק, אשתדל למצוא סימוכין - בניגוד למה שחושבים רבים, יש מקורות לא מועטים לדקדוק הארמי, ובראשם - התנ"ך (ומכאן, BDB וכד' ) .
3. הרשבא: "כפי הידוע יש מחלוקת בנושא" - אשמח לפירוט, שכן אין זה מן הידוע אצלי, ושמא בעניות דעתי האשם.
4. גם סברתך, "...שביטוי הקמץ קטן כחולם הוא להקלת הביטוי" אינה מוכרת לי ואינה מסתברת בעיני, אשמח להבהרות.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2004 10:55 |
|
| |
מואדיב,
אכן, הארמית לא עברה את המעתק הכנעני ולכן צליל המבוטא אצלנו כקמץ גדול לא קיים בה.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2004 11:08 |
|
| |
מורי למדוני שבארמית קיים קמץ קטן, אם כי שכיחותו נמוכה בהרבה מבעברית; כך, למשל, המלה "כל" ("לעלא מכל", למשל) מבוטאת כקמץ קטן, ולא כקמץ גדול ("וכל בשליש עפר הארץ").
אגב, איפה שאלת השאלות: יתגַדָּל ויתקַדָּש, או יתגַדֵּל ויתקַדֵּש?
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2004 18:29 |
|
| |
 מצורף קובץלמוהדיב
אנסה לעלות מאמר מר' שמואל מנדלבאום בספר "דקדוק שי" (ירושלים, תשנ"ט).
מאמרו דן בענין שוא נע בארמית, וה"ה לשאר כללי הדקדוק, במאמרו זה ישנם מקורות רבים, ובאם מאמר זה לא יספקך אפשר שאטרח להמציאך מקורות נוספים.
עוד חובה עלי להביא סימוכין לכך שביטוי הקמץ קטן כחולם הוא להקלת הביטוי, אמנם דע לך שרוב כללי הדקדוק הם לשם הקלת הביטוי כידוע לכל יודעי דת ודין, ומדוע יהיה כלל זה שונה.
ולגברת שחרית אומר,
אינני יודע מה ענין "הכנעני אז בארץ" לעינינו, דבר פשוט הוא בעיני שלא היו כללי דקדוק אלו בארמית, השאלה היא אחר שאמצנו מלים אלו לשפתנו האם החלו את כללי הדקדוק עליהם או לא.
וביחס לשפה העברית האם ברצונך לומר שכללי הדקדוק הושפעו משפות כנעניות ? זאת שטות שאין כמותה, ראשית מפני שכללי הדקדוק פותחו הרבה יותר מאוחר, ושנית שפת עמי כנען היתה "עברית".
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2004 20:30 |
|
| |
.
גם וגם:
המלה "כל" , יוצאת דופן היא, שכן היא מנוקדת גם בחולם חסר (=תנועה גדולה) וגם בקמץ קטן (=תנועה קצרה).
למשל, בפרשת השבת האחרונה, קראנו באותו הפרק כי:
וַיִּשְׁמַע אֶת-דִּבְרֵי בְנֵי-לָבָן לֵאמֹר, לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל-אֲשֶׁר לְאָבִינוּ
ובהמשך:
וְעַתָּה, כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ--עֲשֵׂה.
אין המקום כאן להכנס לסיבה ולמקום בו מתחלף ניקוד החולם בקמץ קטן במלה 'כל', חדי העין יבחינו במכנה המשותף. אוסיף עוד כי בלשון התרגומים, מאונקלוס ואילך, המלה 'כל' מנוקדת בקמץ גם כאשר אינה מחוברת במקף למלה שאחריה.
===========================
הרשבא:
ראשית, תודה על ההשקעה.
קראתי חזור וקרא את שסרקת לכאן, והנה, השכלתי רבות בעניין הויכוחים אודות השווא הנע בארמית.
עוד השכלתי לגלות כי נכונה טענתי אודות התנועה הגדולה, הקמץ הגדול (להגיה הספרדית – A ) במלים בקדיש, כגון: עלם, עלמא, עלמי, עלמיא.
חוששני כי לא מצאתי, בכל מה שהבאת, ולו קמץ קטן אחד. ולו נשמט ממבטי קמץ קטן בדפים שהבאת, עברי או ארמי, אל נא תמנעני מתשומת לבי אליו, ותודתי נתונה מראש.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2004 22:22 |
|
| |
מואדיב, אכן כדבריך, ובכל זאת - אין חולק כי מלת "כל" בקדיש מנוקדת אך ורק בקמץ, ולא בחולם חסר.
מעבר לכך, מלת "קדם" בקדיש, וכן מלות "קבל" ו-"חכמתא" שבאקדמות, מנוקדות בקמץ קטן.
|
|
|
|
|
