הבה נפרידה

לא תמיד נגזר על נשים לשבת בנפרד מהגברים בבית הכנסת, ולא תמיד היה "קול באשה ערווה". בספר חדש מגוללת אורה כהן, דתייה פמיניסטית, את תולדות ההפרדה בין המינים בדת היהודית

_{מאת יאיר שלג}

יש עבודות דוקטורט שהן ביטוי ברור לסדר היום האישי של כותביהן. כך קרה לאורה כהן מאלקנה שבשומרון. כאשה דתית פמיניסטית, וכמי שהיתה בעבר מראשי התנועה הדתית-ליברלית "נאמני תורה ועבודה", היא אומרת ש"הרבה שאלות שמטרידות נשים כמוני לא מקבלות תשובה. אומרים לנו: 'ההלכה אומרת', וזהו. אז רציתי לבדוק לעומק מה בדיוק ההלכה אומרת וכיצד הדברים התפתחו".

את עבודת המאסטר שלה הקדישה כהן לחקר ההיסטוריה של הלכות הצניעות, ואת עבודת הדוקטורט להיסטוריה של ההפרדה ההלכתית בין המינים. באחרונה הוציאה (בהוצאה עצמית) את הדוקטורט כספר בשם "משני עברי המחיצה". הקורא בו מגלה סיפור של הקצנה הולכת ומתגברת במהלך ההיסטוריה: בתנ"ך אין זכר להפרדה בין המינים. גברים ונשים עמדו יחד במעמד הר סיני; גברים שמעו את שירת הנשים בשירת הים; ויעקב אף נשק לרחל מיד כשפגש אותה. האזכור ההלכתי הראשון להפרדה בין המינים הוא אזכור מאוד מינורי. במשנה, במסכת סוכה, מסופר שבשמחת בית השואבה נעשה בבית המקדש "תיקון גדול", ושני המינים הופרדו, מחשש שבאווירת השמחה הגורפת של האירוע ייפגעו כללי הצניעות. האם על האירוע החד-שנתי הזה מתבססת כל הפסיקה העניפה של הפרדה בין המינים לאורך כל ימות השנה?

כהן אומרת ש"הנטייה הרעיונית להפרדה מסתמכת על גישה כוללת שהתפתחה אצל חז"ל, שבאה לידי ביטוי גם בביטויים כמו 'קול באשה ערווה', או ההתנגדות ללמד תורה לנשים. אבל בוודאי שהפסיקה המעשית להפרדה נשענת באופן מובהק על סיפור שמחת בית השואבה, כי זה המקור היחיד שמדבר במפורש על הפרדה".

התפללו ביחד

כך נולדה עזרת נשים בבתי הכנסת, כמו גם שאר כללי ההפרדה. אגב, מקור הביטוי "עזרת נשים" הוא מן המקדש, אבל שם דווקא מדובר החלק הגדול ביותר, שבו עמדו נשים וגברים גם יחד. לפי כהן, הכינוי "עזרת נשים" ניתן לו רק משום שנשים לא הורשו בדרך כלל להיכנס לחלקים אחרים, פנימיים יותר, של המקדש.

כהן גם מצאה עדויות מתקופת חז"ל על ביקורי נשים בבתי כנסת, אך באף לא אחת מהעדויות לא מוזכר אגף נפרד המיועד להן. פילון האלכסנדרוני דיווח, במאה הראשונה לספירה, רק על כת יהודית בשם תרפויטים שהקימה בבית הכנסת שלה חדר נפרד לנשים. רוב החוקרים שניתחו את הממצאים הארכיאולוגיים מבתי הכנסת של תקופת חז"ל הגיעו למסקנה שלא היתה בהן עזרת נשים, ולכל היותר ישבו הנשים על ספסלים נפרדים מהגברים, אבל באותו חדר.

המקור הראשון הפוסק להלכה הפרדה בין המינים בתפילה הוא מסוף תקופת הגאונים (המאה העשירית לספירה), ואילו האזכור הראשון לקיומה בפועל של עזרת נשים כמקום נפרד לנשים הוא רק מן המאה ה-13.

ההקצנה המתגברת בפסיקה אינה מאפיינת רק את כללי ההפרדה. הדבר בא לידי ביטוי גם ביחס למשפט הידוע "קול באשה ערווה". בתחילה, הביטוי כיוון רק לאיסור לשמוע קול אשה בזמן קריאת שמע, שמא יסיח את הדעת מרמת הקדושה הנדרשת בזמן הקריאה. רק מאוחר יותר הורחבה משמעותו לאיסור גורף לשמוע שירת נשים.

בתלמוד נאמר שנשים יכולות לעלות לתורה, ורק לא יקראו בתורה "משום כבוד הציבור" (משפט סתום, שמוסבר בדרך כלל ברצון שלא לבייש את הגברים, שבאותם ימים רבים מהם לא ידעו לקרוא בתורה). לעומת זאת, בימינו נשים שעולות לתורה מזוהות בציבור כ"רפורמיות" (למרות שבפועל יש כיום נשים העולות לתורה ומזהות את עצמן כאורתודוקסיות). דוגמה נוספת: במשנה ישנן שתי דעות סותרות לעניין לימוד תורה לנשים. אחת שקובעת שחובה על האב ללמד את בתו תורה; והשנייה שמזלזלת בכך, אם כי לא אוסרת ("כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות"). משום מה, בחרה ההלכה היהודית לדבוק בדעה השנייה, ואף להחמיר אותה לאיסור גורף.

אף שכהן מסכימה שבאופן כללי אפשר לדבר על תהליך של החמרה, היא מדגישה שלאורך הדרך היו עליות וירידות, הכל לפי תנאי הזמן והמקום: "בעולם המוסלמי נשים ישבו בבית, וזה מקבל ביטוי בפסיקה של הרמב"ם שממליץ לבעלים למנוע מנשותיהם לצאת מהבית יותר מפעם-פעמיים בחודש. אצל חסידי אשכנז בימי הביניים יש גם כן נטייה להחמיר מאוד בהפרדה, נטייה שלדעתי הושפעה מהאווירה בכנסייה הקתולית באותם ימים. מצד שני, באיטליה של תקופת הרנסנס אפשר למצוא גישה הרבה יותר מתירנית: ריקודים מעורבים ועדויות לקיום יחסים לפני הנישואין".

התקופה המודרנית היא אולי הדוגמה המובהקת להשפעת תנאי הסביבה ולתנודות החריפות בין החמרות והקלות. הסיבה ברורה: בתקופה זו יהודים לא חיו עוד בקהילה נפרדת, אלא היו חלק מהחברה הכללית, ורובם אף נהפכו לחילונים. זה יצר מגוון של תגובות, שאחת מהן היתה של התגוננות. כך הורה מנהיג האורתודוקסיה בהונגריה בתחילת המאה ה-19, החת"ם סופר, ש"חדש אסור מן התורה".

אבל זמן קצר לאחר מכן התחילו האופנות החדשות להשפיע גם על האורתודוקסיה, קודם כל בגרמניה. ריקודים מעורבים התקיימו במסיבות נישואים של משפחות אורתודוקסיות; רבנים רבים הושיטו יד לנשים; נשים שינו את כיסוי ראשן משביס לפיאה, ואחר כך לא כיסו אותו כלל; וגברים רבים נהגו להתהלך ללא כיפה, אלא בשעת התפילה או האוכל.

לפני כ-70 שנה כבר היה זה ה"חפץ חיים", המנהיג הבלתי מעורער של היהדות החרדית, שנתן גיבוי לשרה שנירר להקים את רשת המוסדות "בית יעקב", למרות שחרגו מהפסיקה שלא ללמד תורה לבנות. החפץ חיים קבע ש"כל החששות והפקפוקים מאיסור 'ללמד את בתו תורה', אין שום מקום לחשוש לזה בימינו אלה, כי לא כדורות הראשונים דורותינו". כלומר, הכרה במפורש בהשפעת שינויי הנסיבות על פסיקת ההלכה.

גם בקרב הרבנים האורתודוקסים בארה"ב של המאה ה-20 ניכרת התחשבות, לפחות חלקית, ברוח הזמן: הרב יוסף-דב סולובייצ'יק הקים בית ספר מעורב שבו למדו גם הבנות גמרא, ואפילו הרב משה פיינשטיין, גדול פוסקי ההלכה החרדיים בארה"ב, התיר לנשים להתעטף בטלית, אף שלא התיר להניח תפילין.

הקלות וחומרות

מגמת ההפרדה בין נשים לגברים בעולם הדתי האורתודוקסי היום מעוררת אי נחת בקרב נשים דתיות רבות. ד"ר חנה קהת, מייסדת הארגון הדתי-פמיניסטי "קולך", אומרת ש"ברור שההפרדה היא כלי להדרה ולהמשך האפליה בין נשים לגברים". עם זאת, קהת גורסת שבמערכת החינוך יש דווקא הגיון בהפרדה, "משום שהבנות צריכות העצמה ולהשלים פערים שונים, ועם הבנים זה לא הולך. גם לגבי ההפרדה בבית הכנסת היא מוכנה לפשרה: "ההפרדה בבית הכנסת כל כך השתרשה בחברה המסורתית, שזה לא נראה בעיני ערך עליון לשבור אותה. אני מוכנה להשלים אתה, ובלבד שמעמדן של הנשים אכן יהיה שווה, כפי שזה קורה במניין 'שירה חדשה' בירושלים" (במניין "שירה חדשה" מתקיימת הפרדה, אבל נשים וגברים עולים לתורה משני צדי הדוכן, הממוקם במרכז בית הכנסת, ונשים גם מתפללות כחזניות לפחות בחלק מקטעי התפילה).

כהן מביא בספרה שורה של פסקים מפתיעים בעניין, הן בצד ההקלות והן בצד החומרות, למשל היתר שנתן הרב שלמה גורן ב-1974 לקיים תפילת נשים (אמנם בלי להגדיר אותה כמניין ותוך איסור על גברים להשתתף), שבהן הנשים יתפקדו כחזניות; היתרים לנשים לומר קדיש על הוריהן; היתרים של פוסקים חשובים כמו המאירי ורבי יעקב עמדן לצרף נשים למניין; פסיקה של ה"חפץ חיים" המתירה שמיעת שירה של נשים רווקות (בתנאי שהגבר אינו מתכוון ליהנות מקולה של האשה, אלא רק מהשיר עצמו), ופסיקה של הרב יעקב ויינברג המתירה שירה מעורבת של גברים ונשים, בתנאי שמדובר בשירי קודש.

מצד החומרה, אפשר להזכיר את הפסיקה שבזימון לברכת המזון המתקיים בחתונה מעורבת אין לומר את המלים, המקובלות בדרך כלל בנוסח הזימון, "שהשמחה במעונו", משום שאין שמחה במקום מעורב. בולטות במיוחד בחומרתן הן הפסיקות של הרבנים מהאגף המחמיר של הציונות הדתית, שבנושאים מסוימים מחמירים יותר מרוב הפוסקים החרדים. כך, למשל, הרב שלמה אבינר קובע שלגבר אסור אפילו לברך אשה לשלום, משום ש"אמירת שלום היא האטום הקטן ביותר של חוסר צניעות". או הרב הראשי לשעבר, אברהם שפירא, שמסביר את האיסור ללמד תורה לאשה בכך ש"טבעה הרוחני לא נועד לקליטת התורה בכל משמעותה כאצל האנשים". לעומתו, אפילו הרב פינשטיין החרדי מסתפק בהסבר אפולוגטי המנמק את האיסור בכך שהוא בא להקל על הנשים, משום שעליהן מוטל עול גידול הילדים, "שהיא מלאכה יותר חשובה בעיני ה' יתברך ובעיני התורה".

http://www.haaretz.com/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=869735&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0

_________________

רק שאלה אחת יש לי: אם נשות סקוויר החסודות לא יטיילו עם בעליהן השמורים ממי  נלמד דרכי צניעות?האם מהמודרנים? מה יעשה איש כמוני שאחת לשנה מטייל עם רבניתו החשובה בחצות ליל ממי אקח דוגמא חיה להתנהג?

הרי ממי נותר ללמוד אם לא מבני העלייה של שיכון סקוויר? האם מהחילוניות של קראון הייטס?או מזללני ברא פארק?או אולי מריקני קרית יואל?

אני יודע שהסקווערערס עוסקים בקירוב רחוקים ולא אנשים כמוני יטיפו להם מוסר איך נהגו אבותיהם באוקריינה. ומי יתן שקדושת סקוויר תתפשט לכל  ערי ישראל כמאנסי.

רצוני, חסידי סקוויר, ידידי היקרים,לגלות לכם סוד,יצר הרע של טיול עם האישה מוטל מת מזמן.אף אדם לא מעונין בו..אם לא הייתם מתעסקים בזה, לא היה עולה בדעת אף אברך לטייל עם אשתו חוץ אולי מכמה "זוגות שנה ראשונה" (=נשואים טריים). היום יש כבר יצרים רעים גדולים יותר בעולמו של הקב"ה.

ולאברכי ה"שנה ראשונה" היה די בלחישות על אוזנם בחומר האיסור. לא לפרסם בעלונים "פנימיים" שמגיעים לאוזניי מקוללים כמוני ה"עז" (הוא מכנה עצמו עז) ועוד.

אדם ששומע על העיירה הזו עלול לחשוב שחיים שם כמו הבדואים במדבר ללא חשמל ולא מכוניו ,והרבי עצמו רוכב על גמל כמו אצל אברהם אבינו.

היוצא מדברינו:הבעיה היא שממציאים  תקנות שווא מגוחכות ומבזבזים את עוצמת התיקון לדברי הבל. ובסוף כשיזדקקו באמת לאיזו תקנה כבר יאבדו הכוח לתקן.

ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה.

(הערת המתרגם.הירשל אדם מעניין ויש לו חומרים מעניינים אך כתיבת היידיש שלו גרועה.זה לא הקל עלי לתרגם.)

_________________