כתב רבנו יעקב ישראל קנייבסקי זצ"ל (בספרו חיי-עולם, בהקדמה):
האדם נמשך בדעותיו אחר מכיריו ואחר אותן הנמצאים סביבו... ולזאת רבים, בייחוד מבני הנעורים, נבוכים הם בארץ, הן מצד בלבול הדעות הן מצד התאווה המתגברת ממראה עיניהם אשר יראו.
אני הגבר ראיתי עני עמי אשר כמה מצעירי ישראל, שאמנם הם שומרי תורה ומצוות, אבל לא ימצאו מנוח מטרדות בלבולי המחשבות ונבכי ספקות אשר בליבם.
על פי רוב הסיבה העיקרית לזה הוא מפני שהציצו בספרים חיצונים, או בעיתונים חופשיים לראות מאמרים או סיפורים מכתבנים מינים ואפיקורסים שכל דבריהם טמאים ומטמאים והבליהם מצטייר בדמיון הקורא ומבלבלו מאד. שומר נפשו ירחק מהם ותחי נפשו."
ומהי העצה שמשיא רבנו?
"אמנם אסור להתווכח עמהן, להציע לפניהם טענות והוכחות, כאילו ההכרעה תלויה בשיקול דעתו של נבוך זה. ועצם הדיון והויכוח בעניני אמונה הוא איסור וגם מסוכן... מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולים להשיג האמת על בוריו, ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות ליבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו...
זו שיטת "חיי עולם", וכמדומה שהיא שיטת רבים מרבני ישראל בדורות האחרונים.
אבל אין זו השיטה היחידה בתורת ישראל.
אכן יש כאלו שנסחפו לקושיות ולשאלות ומצאו בהן תירוץ כדי לטהר את השרץ ולהצדיק את עצמם בעיניהם. יש כאלו אפילו בפורומים סמוכים...
אבל - יש להבדיל בין השאלה לבין השואל.
כאן - ענייננו בשאלות, לא בשואלים. אין אנו דנים במניעיו של השואל, אלא בתוכן דבריו.
אין אנו נבהלים משום שאלה. להפך.
נכון, חובה על כל אדם לבחון את עצמו ביראת שמים מה טיב השאלות שהוא שואל, ומה המניעים שלו לעיסוק בשאלות העומדות ברומו של עולם.
אבל עליו גם, ואולי קודם לכל, לחפש מענה לשאלותיו.
יש כאלו ששאלות בוערות בליבם, שגיל הנעורים, הוא הגיל שבו מתעורר גם השכל ולא רק התאוות, מושך אותם לבחון את הדעות שעליהם גדלו. השאלות גדולות, ולא תמיד ניתן למצוא עליהן תשובה בנקל. יש רבים, רבים מדי, שישתיקו את השואל בגערה, וינסו לשכנע אותו, בסגנון "חיי עולם", כי "אין ההכרעה תלויה בשיקול דעתו של נבוך זה".
אין זו אמת!
מותר לאדם ללמד לשונו לומר: איני יודע.
ראוי לו לאדם להימנע מזילזול במצוות מפני שמצא שאלה חריפה שאין עליה תשובה. לפחות לו ולאלו שפנה אליהם.
אבל אין צורך לברוח משאלות.
ההכרעה מסורה בידי כל אדם, לטוב ולמוטב. וכל אדם עתיד ליתן את הדין על מה שחשב ובדק, ועל מה שהעמיד פנים כאילו אינו קיים.
אין צורך להתחמק משום נושא. התורה היא אלקית. כלומר, היא נושאת בתוכה מענה לכל השאלות.
"כי לא דבר ריק הוא מכם". ואם ריק הוא, מכם הוא.
יגעת ומצאת, תאמין.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-22/5/2002 01:08
מיימוני, לפי תורף דבריך, בשביל למצוא את התשובות לנער הנבוך הוא צריך להאמין קודם
כל שהתורה היא אלוקית או להאמין שכל התשובות נמצאות בה.
ומה אם השאלה עצמה היא בדבר אלוקיות התורה.
תביא לו ראיה מהתורה לכך ?
זהו מכשול לוגי. אין הבור מתמלא מחוליתו
תוקן על ידי - ווטו1 - 7/14/2002 6:31:04 PM
נשלח ב-22/5/2002 01:17
אאורלינו,
שוב עם חטא הציטוט מרב ידוע ז"ל ששמע פעם וויכוח על תורה מן השמים והעיר: "מה זה משנה, הרי אנו מוצאים את השמים בתורה". הכוונה שעיקר סמכות התורה היא מדברי עצמה שאנו עדים איך הם מיישרים את האדם.
לו היה ח"ו כתוב בה שטויות גמורות, הרי לא היינו מקבלים אותה כתורה לולא שניתן לפרשה שלא כפשוטה [אבן עזרא יתרו].
לכן כמובן שדרוש זיהוי אישי לנכונות התורה.
תוקן על ידי - ווטו1 - 11/5/2002 11:44:54 AM
נשלח ב-22/5/2002 01:44
אחד הדברים שלמדתי במשך השנים שחלפו מאז נעורי הוא שצריך להקשיב לשואל. במקרה זה, אם הנער הנבוך בא בשאלה, צריך לבדוק מה הוא בדיוק שואל, ולפעמים אפילו לעזור לו, כמו סוקרטס, להבהיר לעצמו את שאלתו.
לפי השאלה, כך התשובה, אם בכלל תהיה באמתחתי תשובה. אולי נחפש יחד?
עקרונית, כדי לא להשאיר שאלה פתוחה, ההוכחה המרשימה ביותר לנכונות התורה היא זו שמופיעה ב"הכוזרי" לריה"ל, שמסתמך על המסורת בת אלפי שנים, איש מפי איש, שעברה ברצף של עם שלם.
אבקש להבהיר גם כי מטרתי היתה
1. להציג עמדה שונה מהמקובל, כי שאלות הן דבר חיובי, ובכל מקרה צריך לדון בהן לגופן.
2.להצדיק את זכותנו וחובתנו לשאול ולחפש תשובות.
לכן, הקביעה שהתורה היא אלוקית לא נועדה להוות דוגמא של שאלה בדבר נכונות התורה, אלא להסביר ואולי להצדיק מדוע אני סבור שאנו רשאים לחרוג מדרך שמקובלת בעם ישראל מזה מאות שנים, דרך ההסתגרות.
זאת מפני שאני מאמין בתורה,
אני מאמין באלקים,
אני נותן בהם אמון שיש להם תשובות, ואם אחפש, אמצא,
והחיפוש אינו עבירה אלא מצווה.
לזה התכוונתי.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-22/5/2002 08:53
אבהיר את שיחתי בשם האבן עזרא שאינה תואמת בדיוק את דעת הכוזרי.
מסורת בת אלפי שנים כשלעצמה אינה מבטיחה אמיתות הנמסר [עיין שאר דתות ועובדת ההבדל בשנים גם אינה מספקת].
אם התורה היתה מצווה עליך "היה בלתי מוסר, בלתי ישר" או באיזה ניסוח שלא תרצה שמסר זה ברור, לא היתה עוזרת לך שום מסורת. לכן אין המסורת אלא סיוע לזיהוי השכלי הישר שמסריה של תורתנו הקדושה ממקור הקדושה נובעים.
נשלח ב-22/5/2002 09:01
אמנם הצדק אתך שתיאורטית מסורת ה"קולות וברקים" שעדיין מדובר עליהם אחר למעלה מ3300 שנה, היא ההוכחה ה"מרשימה" ביותר אבל על המרשים כבר נאמר "ולא תתורו" ובנושא הזה "לא ברעש השם".
סלח לי שבתגובותיי האחרונות אני כותב בצורה רמזית ומופשטת, זו עצה נגד הבעיה שמעורר הרמב"ם במורה על פירוש בלתי נכון לדברי חכמה. כאשר נכתב ברמז יבין רק החכם המחוכם שיעמול להבין נכונה.
נשלח ב-24/5/2002 06:25
הערה כללית לנושא.
מספרים שכומר פעם שיבח את היהודים באומרו: "זה עם שהוא כל כך מסור לאמת שאפילו אם יגלה שהנצרות היא האמת, אז הוא ילך אחריה"
נשלח ב-24/5/2002 06:31
"כי באשר ידע השם הנעלה שמשפטי זאת התורה יצטרכו בכל זמן לפי התחלף המקומות והחידושים ולפי הנראה מן העניינים, להוסיף על קצתם ולגרוע מן קצתם, הזהיר מן התוספת ומן המגרעות ואמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו...והותר גם כן לחכמי כל דור, רצוני לומר בית דין גדול לעשות סייגים כדי לקיים משפטי התורה האלו בעניינים שיחדשום לשמור התורה. וכן הותר להם גם כן לבטל קצת מעשי התורה ולהתיר קצת הנזהר ממנו לפי עניין אחד ולפי מאורע אחד...ובזאת ההנהגה תתמיד התורה האחת ויתנהג כל זמן ובכל מאורע כפי הצריך לו"
(רמב"ם, מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מ"א)
נשלח ב-26/5/2002 13:53
דברי הרמב"ם שהביא החרדל"ש טעונים הסבר. אם צריך תוספת ומגרעת, אז למה הציווי על ההימנע??
התשובה לשאלה זאת משמעותית ביותר [במיוחד לאשכול של בוגי "דיון כללי על משמעות היהדות"]
והנה עוד ציטוט ממורה הנבוכים ח"ג רפל"ב על עיצוב מצוה לפי אי יכולת האדם להתנתק מהרגליו: [מצוות המקדש הנן תחליף חיובי לעבודה זרה] ובכמו הנהגה זו עצמה מאותו המנהיג יתרומם ויתעלה נאמרו דברים רבים בתורתנו. לפי שאי אפשר לצאת מן הקצה אל הקצה הנגדי בבת אחת 11, ולפיכך לא יתכן 12 כפי טבע האדם שיעזוב כל מה שהורגל לו בבת אחת.
וכאשר שלח ה' את משה רבנו לעשותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש 13 בידיעתו יתעלה 14, כמו שביאר ואמר אתה הראית לדעת וגו' 15, וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'16 ושנתייחד לעבודתו כמו שאמר ולעבדו בכל לבבכם 17, ואמר ועבדתם את ה' אלוהיכם 18, ואמר ואותו תעבדו. 19 והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז, והעבודה הכללית אשר גדלנו 20 עליה הייתה הקרבת מיני בעלי החיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן הצורות, וההשתחוויה להן, והנחת הקטורת לפניהם. והחסידים והנזירים היו אז האנשים המיוחדים לעבודת אותן ההיכלות העשויות 21 לכוכבים כמו שביארנו, 22 לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה וניהולו הגלוי 23 בכל ברואיו, שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא יתכן לקבלו לפי טבע האדם, שהוא נינוח 24 תמיד במורגל.
והיה נעשה זה אז, כמו אילו [שמז] בא נביא בזמנים הללו, וקורא לעבודת ה', ואומר, הנה ה' ציווה אתכם שלא תתפללו לו ולא תצומו ולא תשוועו לפניו בעת צרה, אלא תהיה עבודתכם מחשבה בלי מעשה כלל.
לאור השקט החרש השורה כאן לאחרונה בפורום, התחלתי לעשות חזרות. נראה שדווקא "זו לטובה".
אתייחס לדברי ה"חיי עולם" והערתך עליו שבפתח דבריך.
אתה מציג את הנידון אם ראוי להתייחס לשאלות הנבוכים כשתי "שיטות" מדור דור. אמנם מבחינת ההוראה לרבים [שיש לדון "מי ביקש" מהרבנים להורות לרבים, יבוא היחיד וישיבו לו דבר הווה כפי הראוי לו - אך עוד חזון לכך בע"ה] ישנן כמובן שתי שיטות. אבל כאן צריך לדון מצד האמת בנקודתה המוחלטת ולראות איך צמחו ממנה "שיטות".
ברור הוא שלנבוך שאין דעתו קצרה ואינו מחפש תירוץ לתאוותו וגם המשיב לו יודע בדיוק את מינון התשובה, יודה לך ה"חיי עולם". מאידך אחד שדעתו קצרה וכו' תודה אתה ל"חיי עולם". כי איתמר מחלוקת בסתמא.
ה"חיי עולם" דיבר לפי השקפתו על ה"סתמא" ולהבל"ח מיימוני דיבר לפי השקפתו על ה"סתמא". מעתה צא ולמד מאי שנא האי סתמא מהאי סתמא ותהיה לך תשובה ברורה דלא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה או עדיפא מינה, מר כי זימניה ומר כי זימניה. באתרא ובזימנא דמר עדיין לא ירד לעולם כושר הניתוח המילולי להתמודד עם התאוות ועם בלבולי הדעת, משא"כ באתרא וזימניה דמר. וק"ל.
נשלח ב-29/7/2002 10:21
נמצא ארבע מידות בשואלים:
יש שאינו יודע לשאול ושואל
יש שיודע לשאול ואינו שואל [מעצלות ו'עדריות']
יש שאינו יודע לשאול ואינו שואל
יש שיודע לשאול ושואל
נשלח ב-29/7/2002 11:15
וטו
חוששני שה"חיי עולם" התכוון לסתום את השער, (אם לא לסתום שאלות בכלל), בין אם לשואל יש יכולת להתבונן ובין אם לאו. הסיבות לכך רבות: חיסרון השואלים, חיסרון העונים, חיסרון המערכת. אבל אני מזהה אצלו קו עקרוני. על שאלות לא עונים. דורשים מהשואל לעשות תשובה על הנסיון לחשוב באופן עצמאי, ולבדוק היכן נכשל בחטאים אחרים כך שהסתבך ברצון לשאול, בלי להכיר בכך שזו תופעה בריאה ואפילו רצויה, "במינון הנכון" כדבריך.
יתכן שבשאלות פרטיות הסטייפלר היה עונה אחרת. לא הכרתיו. אם אתה יודע עליו או על גדולי ישראל כמו החזו"א הוראות בעל פה שכאלו, אשמח מאד לשמוע.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-5/11/2002 11:54
מיימוני,
אומרים בשם הרב מבריסק ז"ל שתפילת "אתה חונן" היא למען נשיג "דעת תורה" אף אם חסר לנו את כישורי החכמים, אבל "טיפש נשאר טיפש".
[הלא כן אמרו חז"ל שמלאך מביא את הטיפה ונגזר עליה אם יצא ממנה חכם או טיפש.]
לכן גם כאשר מי שקנה "דעת תורה" ברמה "בינלאומית" אבל אינו חכם כמו הנבוך הבא להתייעץ עמו, יהיה קשה לו להתמודד עם טענות הנבוך. אז אחד מן השניים או שיאלץ את השואל להתגמד לרמת "חכמת" הרב הנשאל, או שיכיר בעליונות הכישרון של הבא לפניו וישלח אותו לחכם גדול יותר [כידוע לנו על מקרים כאלו שגדולים שלחו יחידים אל מהגרג"נ שליט"א].
הכרתי שני "רשכבהגים" שהאחד נהג כך והשני כך.
תוקן על ידי - ווטו1 - 11/5/2002 12:45:00 PM
נשלח ב-5/11/2002 14:07
למי שבאמת מעוניין:
בעל "חיי עולם" היה חכם "לא קטן" למי שהכירו, וידע היטב את הקושיות ואף את התירוצים, אם כי אני חושב בהחלט שאת רוב ספרי הפילוספיה לא קרא, ( הגם שיש לצדד אף שעלעל בהן).
לדעתי, וסבורני שתודו בזה, כי בתור הדרכה כללית, גישתו צודקת מאוד, והנסיון הוכיח כן, ברור שכאשר בא אדם שלא חשדו מרן הנ"ל בכל המסתעף, שלחו להגרג"נ, שכידוע העריכו עד למאוד, (אם אינני טועה, לבעל חיי עולם, היה חתן שהכיר מקרוב את כל הנושאים המועלים פה, אינני זוכר את שמו, אולי מישהו מכם זוכר את שמו).
ודי בזה.
