האדם צלם אלוקים?

לענ"ד פשיטא כביעתא בכותחא, שצלם אלוקים נוגע לרצון. השכל קיים במידה זו או אחרת בכל נברא חי. אמנם ייתכן שגם מודעות עצמית מייחדת אותנו, אולם אינני בטוח בזה.
הדמיון לאלוקים אינו רק בייחודיות של הרצון, אלא כידוע שהרצון (כלומר בחירה) הוא כבריאת יש מאין, ובזה דמינו לאלוקים.
לכל התרחשות ולכל מעשה אנושי יש סיבה קודמת שגורמת להם. היוצא דופן היחיד בבריאה הוא מעשה שנובע מבחירה. שם אין סיבה קודמת (אלא אולי תכלית ומטרה), ולכן הוא לא נוצר משום דבר. וזוהי בריאת יש מאין.
בהסתכלות רחבה יותר, בעולם הפיסיקלי הכל דטרמיניסטי. פירוש הדברים הוא שהכל התחיל בבריאת העולם, ובכוח כבר היה קיים שם. משם והלאה זו רק התפתחות של יציאה מהכוח אל הפועל. כאשר אדם בוחר במשהו (טוב או רע) הוא מתחיל שרשרת חדשה של התרחשויות, שלא היה לו שורש בבריאת העולם. זוהי בועה של תת-עולם חדש. ובזה האדם בורא עולמות, כמו בוראו שלו שנתן לו את הכוח לעשות כן.
מכאן החשיבות שיש לבחירה של האדם, כלומר להיותו בוחר (ולאו דווקא בטוב. הבחירה בטוב היא קומה ב', עי' באשכול הברכות לבר-מצוה של בני, בתמצית הדרשה). זהו ביטוי של צלם אלוקים שלו.



מיכי

מיכי

מבחינת מעשים הן יש העושה אותו דבר מבחירה ויש שאינו, ע"כ כונתך על עצם מהות הבחירה, הזהו צלם אלוקים? אצל אלוקים שייך בכלל בחירה?

מיכי

איזו נחת....ואפשר למלאות כאן דפים מהמו"נ המאששים את דבריך.

ויש לציין שהסכמתי איתך היא רק בנקודה הנוגעת ברצון.

יש כמה נקודות שאני חולקת עליך, אבל לא אשבית את שמחתי בויכוח שולי.
הפעם אני לא רבה.





תוקן על ידי - riv - 25/11/2004 18:54:49

הרצון הוא נס נסתר -
ידע הא-ל ש:"יצר האדם יהיה רע מנעוריו"
שהוא הציב חטאת לפתח בכבודו ובעצמו.

עצמו העמיד את פיתויי העולם גלויים
וכדי להעצים את תחושת הנחת
בראו עם כוח מעורר
שיחזה בניצחון האדם על טבע בריאתו
כיעקב ששרה עם המלאך, ויכל לו
כאברהם שחבש חמורו, וכבש את חומריותו
כעקיבה שהלך ריק, וחזר מלא, והעמיד תלמידים הרבה
כיוסף שראוי היה שינקום- והוא החזיר שלום
ואם האדם ירצה יהיה קל כנשר, רץ כצבי, וגיבור כארי
וגם זה שאינו רוצה ולא כלום וכבהמה ידמה-
גם זה רצון

*************************************************


"והחלק המתעורר – הוא הכוח,
אשר בו ישתוקק האדם ויכסוף האדם לדבר
אחד, או ימאסהו. ומזה הכוח יבוא אל
הפעולות: בקשת דבר, והבריחה ממנו,
ובחירת דבר אחד, או התרחק ממנו "

(הרמב"ם. שמונה פרקים. פ"א)


אין כל עצמי שורה בתודעה שלי
כציפור הנודדת מקנה .מונעת לתכליתה.
אין דבר שאוכל ליחס את פעולותיי על מנת לאייך אותן
פעולותיי אינן ידועות בשום דרך
אני הנני פעולותיי...

כמו בכלי המחזה מגדלת עיניי נפשי פי מאה
מבעד לחור המנעול מציצה
על המראה בו אני חפצה
ומביאה את העצמי שלי להיטמע כליל
כמו שדיו נטמע על ידי נייר סופג
אופן טהור של איבוד העצמי שלי
בתוך האהבה

התורה מצהירה את כוונתה באופן הברור ביותר:


"נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ"

האדם הוא אלוהים, ביחס לחיות הבהמות והדגים, זה הדמיון של האדם לאלוקים, הוא קיבל עליונות. וכביכול נאמר בפסוק "אני אלוקי הבריאה, ומי יהיה אלוה בתוך הבריאה? האדם!"

ראה מאמרו של הרב חיים סבתו בנידון.
הוא מביא 5 דעות מהו צלם אלוהים מתוך 10 שמצא.
ואלו הם:
-השלטון והיצירה
-ההשגה השכלית
-הבחירה החפשית
-החסד והנתינה
-האיזון בין הכוחות הגשמיים לכוחות הרוחניים

המאמר כאן:

http://www.birkatmoshe.org.il/images/hbgab01.doc

ריב

עברתי על מאמרו של ר"ח סבתו,וזה אישש לי את התחושה[מהזיכרון] שאכן הרמב"ם מפרש צלמנו כהשגה שכלית ולא כרצון. [אני מודה שדרוש לי עיון נוסף ורק באתי לעורר.]

דברי מבחן על הדמיון בשליטה, הם דברי הרס"ג שמביא סבתו.

בכל מקרה ביעתא בכותחא לא מצאתי כאן.

שלמה ישר כח על המאמר והלינק.

ותהיה הכוונה באמרו "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" - הצורה המינית, שהיא ההשגה השכלית לא התבנית והתואר.
[מו"נ]


הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

תוקן על ידי - קעלעמר - 25/11/2004 19:56:30

פרק א' כ"ו \ כ"ז ,
"ויאמר אלו-הים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו..."
"ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם"

פרק ה', ג'
" ויחי אדם שלושים ומאת שנה, ויולד בדמותו כצלמו ויקרא שמו שת"

כאמור דברי הרמב"ם אינם מובנים, מה גם שהפסוק נוטה מסברתו.

יצחק טוב הציטוט של בצלם אלוהים ולא בצלם אלוקים, כי אכן המובן של אלוהות כאן הוא כח, וכך מובן על דרך הפשט לשון "נעשה" כי כביכול שאר חלקי האלוהות בבריאה, היינו הדברים שיש להם חלישה על כלל העולם, כביכול שותפים לעניין, כי כל ריכוזי הכח כביכול הסכימו -פינו או התאימו דרך- ליתן לאדם את האלוהות.

ולפי"ז גם מובן מה זה והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע, כאלוהים ולא כאלוקים דייקא.

המובא שם משם הספורנו זהה לדברי מיכי וכבר הוקשה לעיל, ולא נראה כך גם בפסוק.

הנה הלשון רס"ג משם [הלינק לעיל]
הרס"ג בפירושו לתורה כותב: "'בצלמנו כדמותנו' - שליט" וכן "'בצלמו' - שליט בראו" (פירוש רס"ג לתורה מהדורת הרב קאפח ותרגומו, בראשית א,כו,כז) ומקורו במדרש (תנחומא): "מהו 'בצלמו', שיהא הוא שליט למטה כמו שאני שליט למעלה". שלטון זה מפורש בתורה: "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" (בראשית א,כח) .

תוקן על ידי - מבחן - 25/11/2004 20:31:00

קעלעמר,

אני לא עברתי על מאמרו של סבתו.

אולם מהיכרותי עם החיבור שמונה פרקים שם הרמב"ם מפרט בפרוטרוט את חלקי הנפש, ומסביר את יתרון האדם על כל היצורים האחרים בקוסמוס שבכוח זה יכול האדם להיות לא כפי שנועד לו – ז"א לחרוג מטבע בריאתו, אתה לא תמצא אצל אף יצור חי רצון – השכל אצל החיה מופעל על ידי האינסטינקט הטבעי שלו. לאף חיה אין תוכניות לעתיד. ואף צומח לא יעלה בדעתו להזדווג עם מה שלא הועיד לו האל, לא תמצא עץ תפוז שיפרה קלמנטינה כדי שיצאו מנדרינות – העץ והחיה ינהגו בהתאם למה שהועיד להם האל

אני מסכימה שזוהי פסיכולוגיה פרובלמטית אולם הרמב"ם אומר לנו את הדבר הגדול, שאין באדם אופי מסוים מטבעו, אלא האדם מרצונו יוצר את אופיו. לשון אחר: הרצון לא בא מן הטבע, אלא ההיפך – הטבע בא מהרצון.

בחיבורו המו"נ שם כבר בפרק הראשון והשני בחלק הראשון מתעקב הרמב"ם על "צלם ודמות" ו"פרשת גן עדן" בשני פרקים אלו הרמב"ם מסביר את התהליך שעבר האדם הראשון כשירד מהרמה האלוהית = העיסוק באמת ובשקר. לרמה המוסרית = העיסוק בהכרעות של טוב ורע.

מה שהעמיד את האדם בכל הזמנים החל מגירוש גן עדן ,במצב בו הדמיון מתעתע בו ומפריע לו בחשיבתו השכלית. והוא שופט את התפוח לא כפרי עץ מאכל, אלא שהוא נחמד למראה ותאווה לעיניים, ברור לכל שבעיניי אדם אחר התפוח יכול להיות מכוער למראה, והוא יעדיף על פניו לאכול בננה.
הדרך היחידה מבחינת הרמב"ם להתגבר על להט החרב המתהפכת והכרובים , המהוים חסימה מפני 'דרך עץ החיים' ולהשליט את השכל על הדמיון - להגיע שוב לרמה האלוהית, זה אך ורק על ידי הרצון –

האדם גורש ממעמדו בגן עדן, ומכאן ואילך יכול אדם להכיר את האמת, רק מתוך מאמצים ומאבקים נגד יצריו ונטיותיו, שהם 'קוץ והדרדר' וה'אכילה בעיצבון ובזעת אפיו', והאדם איננו יכול להשתחרר מכבליו אלה, משום היותו שייך לאותה מציאות טבעית של 'עץ הדעת טוב ורע' ולכן במשך כל חייו מאז בריאתו, מוטל עליו להיאבק תדיר בחינת שכלו נגד דמיונו, שזוהי הצגת הוויית האדם הנצחית.

את פרק ב' המדובר במו"נ מסיים הרמב"ם במשפט:" ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כוונתו וחוכמתו"

במשפט במילותיו אלה מסתיר הרמב"ם את התשובה לשאלה הגדולה, כיצד יתכן שהאדם אשר נברא כיצור בעל כושר השכלי המושלם ובעל התבונה, הגיע לכך שהוא נטה אחר 'תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות'! ומציב בפנינו כאן סתירה מיניה וביה והתמונה אינה מובנת.

ולגבי דברי מבחן על הדמיון בשליטה - הרי שלמסקנה זו מגיעים רבים, ולדעתי איננה נכונה

מפני שכל הפילוסופיה של רס"ג היא בעצם כאלם יהודי – והאמת שזה לא יתרונו של האדם מפני שכבר מקוהלת למדנו, הרבה לפני רס"ג והרמב"ם, שמותר האדם מן הבהמה אין – סוף כל יצור חי - שיחזרו אל העפר ממנו באו – ויתרון האדם הוא רק במעמדו בפני האל שהוא יכול ברצונו לבחור ולעבוד אותו – כי זה כל האדם – וכל השאר הבל.