|
|
| נשלח ב-29/5/2002 17:21 |
 |
| |
יענטע,
אין סיבה לסגור. דרושה סבלנות והתרגלות למושגים היחסית חדשים.
הרשימה זמינה לכל דורש ולאחר שיעיינו בה, אני משער שיקבל הדיון תנופה.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/5/2002 11:22 |
|
| |
ווטו,
תחושת עייפות בפורום. מהר מידי זה קרה.
כולנו כאן בעלי פתיחות ביקורתית במדה כזו או אחרת. לא באנו לפרכס זה את זה.
אני לפחות, באתי לשמוע משהו פוזיטיבי שיטתי, כפי שהבטחת בפתיחת אשכול זה.
ואני עדיין מחכה.
*תפאורה*
תוקן על ידי - ווטו1 - 7/18/2002 10:53:16 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-30/5/2002 11:36 |
|
| |
אקדמאי,
ללא שאלה אין תשובה, ליתר דיוק אין תשובה החודרת לשומעה.
באשכול זה במיוחד, בקשתי שיעלו נושאים שיהיה ניתן להגיב בהתאם לצימאון.
ואני עדיין מחכה.
זה בנוגע לאשכול זה, אבל בשאר האשכולות קיימתי את הבטחתי מעל ומעבר [אם כי ללא נקיבה בשם כפי שהובהר בראשית אשכול ההבהרה].
תוקן על ידי - ווטו1 - 5/30/2002 12:14:11 PM
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2002 02:16 |
|
| |
מיימוני,
בענין הקרבנות.
אני מצטט מדבריך באשכול עץ הדעת:
הרמב"ם יסכים שזה נכון מאד ביסודו שאחד הרעיונות שבקרבן הוא ההקרבה הסמלית של האדם. אבל הרמב"ם יסבור שזה בסך הכל שלב בהתפתחות האנושיות, שבו בני אדם לומדים להחלץ מכובד האשמה המטפיזית על ידי העתקתה לקרבן, במקום להרוג אדם, ויש שלבים גבוהים יותר, שבהם ניתן להסתפק בתמורה קלה יותר, עד שבכלל ניתן יהיה להחליף את האשמה בגישות אחרות.
לעומת זאת הרמב"ן ייחס קדושה לעצם הקרבן, ויראה ברעיון הקרבן משהו שמשקף את המציאות, שהעולם אינו יכול בלעדיו, ובשבילו נברא העולם. עד כאן לשונך".
רעיון זה שהאדם אמור להכיר שחייו הם של השם, הרי יודה הרמב"ם שאין העולם יכול בלעדיו. ועל האפשרות לסמל את מתן החיים להשם על ידי נגיד תענית ארבעים יום [מיעוט "חלבי ודמי"], יודה גם הרמב"ן.
לכן ניתן להניח שגם להרמב"ן העובדה שביטאו את זה דווקא בקרבנות, זה היה כי כך נהגו אז. התורה התחשבה בכך ופירטה את הצורות המתאימות לקרבן וציוותה שייעשו בבית השם המיוחד לכך.
לסיכום ישנן שתי מצוות:
א. "רשות הקודש להשם" [משכן ומקדש וכד'] שהיא מכלל קידוש הקריאה בשם השם, ומכללה שייקרבו הקרבנות ברשות זו.
ב. "מתן חיים להשם" שהיא מכלל שיוך ישראל להשם ומכללה שייקרבו קרבנות.
הרמב"ם ניגש ממבט המצוה הא' והרמב"ן מהב'.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2002 02:46 |
|
| |
וטו שבוע טוב
ההבדלים בין הרמב"ם לבין הרמב"ן הם עמוקים מאד לדעתי, וכאן נמצא אחד מהם, שהוא באמת הבדל אופייני מאד.
איני סבור שהרמב"ן יהיה מוכן להודות, כמו הרמב"ם, שהקרבנות הם תשלום הכרחי לפסיכולוגיה של האדם, באותה תקופה של מעמד סיני. זה מקנה למצות קרבנות מעין מעמד של בדיעבד, משהו שטוב היה אילולא נזקקנו לו.
יותר נראה לי שהרמב"ן ייחס חשיבות לקרבן בשל ההשפעות המטפיזיות שלו, מה שהרמב"ם יפסול מכל וכל. הויכוח שלנו הוא אם כן בדעת הרמב"ן.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2002 03:05 |
|
| |
שבוע טוב ומבורך מיימוני,
ייתכן כי אתה מדבר מרושם כללי בדעת הרמב"ן בדברו על נושאים כאלו, ועל זה אני נוטה להסכים אתך [אם כי לא בדקתי במודע את ספרי הרמב"ן למטרה זו, אסתמך על 'רובא דליתיה קמן']. אבל אני ניגש בהנחה שלכולם יש את אותם היסודות הברורים בתחושה הפנימית ואם בלשונם נטו קצת מכך, זה כי לא נכנסו לדייק כולי האי ואם כן מענייננו, רק החלק הברור, ו"בדבר שאפשר לעמוד עליו הלא לא נחלקו חכמים" כמו שמביא הרמב"ן רפ"ג דחולין מירושלמי תרומות.
גם על עצם הנחתך שהמכוון לפי הרמב"ן ב"מתן חיים" שבקרבנות, הוא ההיפטר מאשמה וכמו שניתן להבין מקרבן אשם, אבל גם לזה יש בסיס רציונלי יותר. האשמה הרי היא תוצאה מאיזה שיבוש התנהגותי [אי התאמה] שהוא חוסר מסירות חיים להווה. לכן מתאים האיזון שבמתן חיים סמלי ויכול לסייע לשיבת המקריב לדרך ההתאמה. [אם הרמב"ן חשב או לא במונחים אלו, לא משנה לצורך הענין. לא מפני שאנו מתיימרים לחלוק על הרמב"ן אלא מפני שהגענו לתחושתו הפנימית בלשון שלנו.]
כך מה שהבאת שהקרבנות מאזנות את חטא העגל, נובע מאותו הרעיון בין של הרמב"ם ובין של הרמב"ן. העגל בא מחוסר המחשה אלוקית והרי גם עצם קיום המקדש [רמב"ם] וגם מתן החיים שבקרבנות איזן את הצורך הזה.
בחלוקת המצוות בפרטי שמירת ההתאמה, נמצאים שני הרעיונות בסיווג שונה.
רעיון הרמב"ם נמצא בסיווג "קידוש הקריאה" - "קודש להשם". היינו כדי לתת קדושה מוחשית לקריאה בשם השם, יש ליצור רשות כמשכן ומקדש, יעד להשתחוואה להשם, לתפילה ולקרבנות, לתרומות ולנדרים, מקום מושב לשכת הגזית משם תצא תורתו וכד'.
רעיון הרמב"ן נמצא בסיווג "שיוך ישראל להשם" - "מתן חיים [קרבנות]". היינו שלמען יהיה האדם הישראלי מוחדר במודעות שיוכו להשם, יש לו לעשות פעולות המבטאות את שיוכו.
תוקן על ידי - ווטו1 - 1/8/2003 8:04:13 AM
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2002 16:49 |
|
| |
מיימוני,
אני מתנצל על שלא הבהרתי מספיק באשכול פרשת השבוע על ענין "משמעות" ו"טעם" למצוות.
ראשית אני מסכים אתך על ההבדל בין "משמעות" ו"טעם" ועל זה שכאן אנחנו עמלים להבין את ה"משמעות" ולא למצוא "טעם" בלבד ועל זה שלא נחלקו חכמים על ר"ש אלא אם לדרוש את "טעם" המצוה שהיא תהיה תפורה אך לדרגה האב-טיפוסית של הטעם.
מה שניסיתי לבטא, הוא שחכמנו קראו גם ל"משמעות", "טעם", כיון שלא התעסקו בהגדרת המשמעות.
אנסה להסביר.
נגיד למשל [נא לא לקלקל לי את המשל - יש מקצוענים לכך] שכל היהודים אימצו בשפה שלהם לקרוא "סחיבה" למה שאנו קוראים היום "גזלה" ולשתיית קפה קוראים גזלה. האם משום כך נפרש את הכתוב בתורה "לא תגזול" - "לא תשתה קפה"?! [בשלמא לא תשתה מפחית, נו, ראה אשכול ה"עדר".]
ברור שנתייחס למשמעות אליה כיוונה התורה ונפרש גזלה-גזלה. זו המשמעות. כאשר נלמד עוד מדיני התורה כמו דין אונאה, תשלום שכר שכיר, השבת אבידה וכו' נגיע למשמעות עמוקה וכוללת יותר שהוא כיבוד בעלות הזולת [הצד השווה], אלא שנבחין בדרגות הכיבוד, שלא הרי התעלמות מהשבת אבידה המונעת השלמת הבעלות כהרי גזלה הפוגעת בשלימות קיימת של הבעלות.
בחלוקת המצוות שהוזכרה למעלה, ישנה עלייה הדרגתית למשמעות העליונה של כל התורה והמצוות, שהיא ה"כלל הבלתי משתנה" שלהן: "התאמה" [להווה ב"ה]. בה שני חלקים, עליון: עצם ההתאמה ומתחתיו משרתו: שמירת ההתאמה. התבארה משמעות ה"משמעות".
"טעם" הוא רק היבט של ה"עיקר"-ה"משמעות". נקטתי בהודעה הקודמת באשכול פרשת השבוע כדוגמא ל"טעם" אי הגזלה, את 'שמירת השלום בחברה'. לא מפני שזו התכלית האחרונה של המצוה [אם כי זה נכון] אלא אדרבה מפני שאין שמירת השלום, המשמעות המדויקת של המצוה, שאם לא כן יותר לגזול כאשר שמירת השלום מובטחת. [מאחר ולא שייך עמידה מדויקת על שמירת השלום אלא על כיבוד הבעלות, לכן זו המצוה.]
כאשר אנו לומדים את מצות פרה אדומה ואנו מנסים לתפוס את משמעותה ללא הצלחה מיידית כמו בנושאים פשוטים כגון גניבה, אז אנו מנסים למצוא "טעם" דהיינו איזו שהיא התאמה למצוה, אם כי עדיין איננה ה"משמעות" האובייקטיבית המשתקפת מכל חלקי המצוה. רבי משה הדרשן ז"ל מצא התאמה לחטא העגל וכן הלאה. ל"טעם" תועלת כפולה:
א. שלא תהיה המצוה מוזרה לגמרי בעינינו וכמ"ש האבן עזרא שאין המצוות מכחישות שיקול הדעת וכמו שסוגנן בפורום ש"דבר השם בתורתו" אינו מנגד אלא מבהיר את "דבר הווה בעולמו", או בלשון מיסטיקאית יותר: "אסתכל באורייתא וברא עלמא".
ב. שההתעסקות ב"טעם" מקילה על ההגעה ל"עיקר" דהיינו ה"משמעות", כי דרכה של החשיבה כאשר הנושא לא מספיק ברור עדיין, למשמש בטעם ועל ידי כן להגיע למשמעות.
כאשר נגיע להבנה למשל שפרה אדומה היא קרבן מעבר בין חוץ למקדש לתוך המקדש - קרי מעבר בין טומאה לקדושה וזה יתאים לכל פרטי דיניה, הרי זו תהיה משמעותה ולא אך טעמה. [משל זה אינו סותר את דרשת ר' משה הדרשן ז"ל, אלא אדרבה מבהירה. הרי העגל היה המחשה מעוותת וטמאה של השכנת השכינה בתוך ישראל ואילו הפרה כוונה להתקרבות להמחשה הישרה של השכנת השכינה.] ראה רש"י פרשת בשלח שגם במעבר ישראל מטומאת מצרים לקדושת הר סיני, ניתנה לישראל פרשת פרה אדומה גם כשעדיין לא היה צורך לטהר טמאים.
יש כאן רעיון של מעבר ממצב טומאה למצב קדושה, בו מי שמגיע מפחות נטהר ומי שמגיע מיותר נטמא. היטהרות הטמא מת מאפר הפרה היא רק ביטוי ותוצאה לרעיון הפרה אדומה הכללי. לכן חולקה פרשת פרה לשני נושאים: 'פרה אדומה' דהיינו הרעיון הכללי המתבטא במעשה הפרה לחוקת עולם עד פסוק י' ללא אזכור תהליך טהרת הטמא. רק אח"כ מפסוק י"א, נאמר על 'חיטוי הטומאה' הנעשה באפר הפרה.
כללית יש להעיר: שמאחר ועלינו לשחזר את כוונת התורה מתוך הדרך בה היא נאמרה לפני כמאה דורות, אין לנו אלא את ה"משמעות" לשמיעה שלנו וזה חלקנו בתורה. אך לא ניתן להתיימר שיש לנו את הכלים לדעת בדיוק את המשמעויות המקוריות. איך נדע אם נוכל לדייק לדוגמא בענין עריות במשמעות של דודה, כאשר צורת החיים המשפחתיים וה"חמולתיים" השתנתה ביותר. אין הכוונה פה להקל משום אי הידיעה, אלא אדרבה לתשומת הלב שלא ייתכן לתת נאמנות שלימה להבנתנו כמה שתהיה טובה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/7/2002 10:19 |
|
| |
רשמי הרצאה
אתמול דובר על כלל שמירת ההתאמה, שלדעת המוסחת מהתאמה, דרושה נקיטת דרך למען תשוב לעצם ההתאמה. מכלל נקיטת הדרך השומרת, לבישת תפילין וציצית והנחת מזוזה. הפעם לא אלאה אתכם בעמקי ההשקפה הכוללת, אלא אביא הערה שיש בה הארה מעניינת.
נשאלה שאלה, מה משמעות הצבעים ביהדות?
בלשון התורה בפרשת שלח לך, נושא ציצית הכנף, משמע (אם כי לא בספרות המאוחרת יותר. שבתקופתה היה התכלת נדיר), שהתכלת הוא עיקר מצות ציצית.
אריגי המקדש היו מעורבים מתכלת וצבעים אדומים (ארגמן ותולעת שני) ובתפילין מספרים חז"ל (מנחות לה) שתלמיד רבי עקיבא קשרן בלשונות של תכלת ובן רבי אליעזר בלשונות של ארגמן, אלא שלא היה ראוי לעשות כן שהלכה למשה מסיני שעליהן להיות שחורות.
מתוך התבוננות אובייקטיבית, ניתן להסיק כי:
תכלת הוא הממוצע המאוזן שבצבעים שהוא זורם לעין ונוח לצפייה.
אדום מריץ את המודעות לקראת הדבר הצבוע - התעוררות רגשית.
שחור מדגיש את הדבר הצבוע וכך מצביע עליו ('שחור על גבי לבן')
אי לכך:
התכלת שבציצית, מטרתה התבוננות נוחה המביאה לקישור לשמים.
האדום שבאריגי המקדש בא גם לרגש את האדם לקראת המקדש ('בבית אלוקים נהלך ברגש')
השחור שבתפילין בא להדגיש את קשירות האות והזיכרון. ההדגשה מחדירה בדעת הישראל את משמעותן שהוא מיועד לאהבת השם ולעבודתו.
עוד נשאל למה בתפילין גם פרשיות מכת בכורות ויציאת מצרים ולא במזוזה שהיא גם באה להקיף את הישראל?
התפילין המונחות על הגוף המשועבד מצטטות את מקור השעבוד בהוצאה מעבדות פרעה לעבדות השם. המזוזה שהיא ציון על פתח מגורי הישראל ולא על גופו, די שתצטט את השיוך הכללי להשם ולמצוותיו שבפרשיות 'שמע' ו'והיה אם שמוע' ולא את שעבוד הגוף.
מקווה שהועלתי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/10/2002 00:26 |
|
| |
אחי בני התהילה
לא הגיע הזמן לטלטל אשכול זה מקברו???
|
|
|
|
| נשלח ב-9/10/2002 08:09 |
|
| |
אהלון,
לו יהי כדבריך. אבל מהפורום כמו מהחיים למדתי שגם למבוגר "חנוך לפי דרכו". בפרט שטבעו של פורום [גם כזה של חושבים רציניים] אינו עשוי ללימוד ממושמע, אלא לזריקת רעיונות לשם בדיקה.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2003 02:02 |
|
| |
ווטו,
מה נותנת לנו החלוקה הזו? האם היא חותרת למסקנות מסויימות?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2003 07:20 |
|
| |
תמ"ל,
להבנה משופרת, מרוכזת, מדויקת ואחדותית של כלל המצוות וממילא לשיפוט טוב יותר, אבל כמובן ללא מסקנא שזה סוף הדרך ושאי אפשר לטעות!
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2003 18:17 |
|
| |
יש הבדל גדול בין הרמבם והרמבן
לגבי הקרבת קורבנות
הרמבן בחומש ויקרא ממש בהתחלה מצטט את המורה נבוכים וחולק עליו לגבי הצורך של הקרבת קורבנות
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2003 08:13 |
|
| |
קלף,
הנכתב למעלה הוא בידיעת מה שכתב הרמב"ן, אלא שכבכל מחלוקת חכמים יש ללמוד משתי השיטות ולפי הכלל של "אלו ואלו" נעמול להבין את הלגיטימציה לשתי השיטות.
לכן גם כאשר הם ראו את עצמם חולקים, אנו נבקש את המשותף שביניהם ונבין ששניהם אך לקחו שני הביטים שונים מאותו נושא וכל אחד ראה בהיבט שהוא נקט, את הדומיננטי.
הרמב"ם נקט את היבט הקמת מקדש לקרבנות שהוא מקביל להמחשה שבע"ז.
הרמב"ן נקט את היבט משמעות הקרבת קרבנות שהוא מתן חיים להשם.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2003 00:59 |
|
| |
בנידון הקרבנות בעמוד הקודם, נפתח אשכול מיוחד:
http://1364.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=278747
לשאלת תמיד_לומדת; "מה נותנת לנו החלוקה הזו? האם היא חותרת למסקנות מסויימות?" עליה השבתי "להבנה משופרת, מרוכזת, מדויקת ואחדותית של כלל המצוות וממילא לשיפוט טוב יותר",
אני מביא דוגמא בה עזרה לי היום החלוקה להבנה משופרת.
במקום אחד אומרים חז"ל שעדיף כיבוד התורה עצמה מאשר כיבוד אדם גדול בתורה ובמקום אחר להפך שעדיף כיבוד לומדי התורה מאשר את התורה עצמה. [סתירה מפורסמת]
כאשר חיפשתי ברשימת החלוקה היכן מופיעים דיני כיבוד התורה וחכמיה מצאתים בשני מקומות [חוץ מכיבוד שם השם].
מקום אחד הוא "כיבוד מעצבי האדם" - הורים ומורים, שם צויין שבהיבט זה כבוד החכמים עדיף שהם המלמדים את התורה ויוצרים את העיצוב התורני של האדם ובמקום אחר "כבוד התורה" נאמר שלפי היבט כבוד התורה, עדיפה התורה עצמה. 
|
|
|
|
|
