השם

יהי רצון שלא ניכשל

מיימוני,

באשכול המפגש הלימודי, הערת והנחת שלושה מונחים:
א. מציאות השם, הווית השם הבלתי נתפסת, והשם רוצה בטובתנו.

אם כי ראוי אולי להאריך, אין זמני אתי כרגע ובכל זאת יש לי להעיר בקצרה. בלאו הכי חושבני שעדיף דיון של הערות קצרקצרות נמשכות מאשר להלאות את המוח באריכות דברים. ואולי דווקא נושא זה הוא אמנם "מקום שאמרו לקצר".

ובכן,
א. מציאות השם.
זהו מונח חסר דיוק. כשאנו אומרים מציאות אנו מדברים על מה שאנו מוצאים במציאות המוחשית-שכלית לאפוקי המציאות הדמיונית. לומר "מציאות" על דבר, אומר שהיה שייך שלא יימצא. כלפיו ית' זה לא שייך כי הוא כולל גם את הדמיון. שמו בלשון הקודש הוא הווה [בתוספת האות יו"ד מלפניו שהוא ריכוז נקודתי של כל הווה].
ב. השם רוצה בטובתנו.
אמנם כן אנחנו מאמינים אך ראה מדרש קוהלת ג' שרק משה רבנו, עליו נאמר "יודיע דרכיו למשה" היה מסוגל לומר הצור תמים פעלו". לנו מדויק יותר לומר "הצור נסתר פעלו" אך אנו מאמינים מתוך הניסיון המציאותי המלמד אותנו שהמכוון בבריאה הוא אחדות הרמונית [התאמה-טוב] ושמטעויות האדם יוצאים חורבנות, שאכן יתגלה ש"הצור תמים פעלו".
ג. הווית השם הבלתי נתפסת.
מילים הן כלים לתפיסת מציאויות בהווה. המלה הווה יוצאת מן הכלל שאינה באה לאפוקי חלקים מסויימים כמו שהאומר שולחן מתכוין לאפוקי כל מה שלא שולחן. היא בא אדרבה לאפוקי את ה"לאפוקי", דהיינו להורות על הכל ללא יוצא מן הכלל, גם העבר והעתיד הוא הווה. לא שייך לדבר על דבר בלתי נתפס, כי אין מלה שאינה משמשת תפיסה. גם המלה "בלהבלה" מורה על שש אותיות כתובות שאינן מורות אלא על צורתן. לכן אם כי הווה "קדוש קדוש קדוש" שאין לנו ידע המגביל ומגדיר הווה, אבל ודאי שלא רק נתפס אלא הוא כל התפיסה. [לכן לא שייך לדון על קיומו כביכול כי איננו משהו המתייחס לקיום כשאר הקיימים אלא הוא הוא -מלשון הווה- הקיום.]

אנא קוראי שורות אלה, שימו לב שכלול בהן יותר מהמופק מהן בקריאות אחדות בלבד!!!

שחרית,

בדיוק!

כשאנו מדברים על הווה לא שייך דיון אם קיים או לא, כי הוא הוא הקיום עצמו. הקיום עצמו כולל את הדעת הניתנת לאדם בראש כל פלאי הבריאה. אני מקצר, אך אנא התבונן!

אחרי הדיון הקצרצר בהוכחה האונטולוגית באשכול "לא חושבים" (אה?) של יענטע, חזרתי להציץ בשורות של וטו שכוללות הרבה במעט.
ועדיין אני טוען: כאן, בשורות אלו, מסתתרת ההוכחה האונטולוגית, שמסיקה מן החשיבה על המציאות, ומתוך בנית מושגים, על המציאות עצמה.
אני חושש שאני מסב את נושא הדיון למשהו אחר (מן האונטולוגיה, כלומר הנמצא, אל האפיסטמולוגיה, השאלה כיצד מכירים את הנמצא). ובכל זאת, זה כדאי.
במהלך דיוננו כאן ובכל הפורום אנו משתמשים בשכל, באינטליגנציה, באותו מכשיר שכולנו יודעים למה אנו מתכוונים כאשר אנו ממליצים להשתמש בו ומתגדרים ביכולתנו זאת.
אבל האם הוא באמת בן סמכא כל כך?

איני רוצה להסתבך בסתירה האופיינית לספקנים, שטוענים לא להשתמש בשכל אך משתמשים בשכל עצמו כדי להשמיע טיעונים. לכן אני רק מציין שאין לנו ברירה אלא להשתמש בשכל, אבל ראוי לעשות זאת מתוך ביקורתיות ולכל הפחות מתוך מודעות.
לאחר שמחליטים על נאמנות לעיקרון חשוב זה, אפשר לעיין מחדש בדברי וטו.

בדיוק, לאור הבנת הענין של אשכול זה, נמצא הטוען עם שכלו שאין לסמוך על שכלו [חוץ מזה של העדר], כמתריז: "יכה יוסי את יוסי" ח"ו.

ווט,
האם איני יכולה, להבדיל, לדבר על מפלצת ירוקה בעלת שלושה ראשים ושמונה רגליים ואשר מפיה משתרבבות עשר לשונות??
האם זה הופך אותה ל"הווה"?

כן שחרית,

אני מרשה לעצמי לענות.
אכן התיאור שלך "הווה", אם כי רק בדמיון, בינתיים.

"הווה" זה מעל ומעבר לכל פרט. זה לא כמו המלה מציאות שמשתמשים בה רבות כדי להבדיל בין מה שנ"מצא" במוחש ובזיכרון להבדיל ממה שבדמיון.

מיימוני,

נדמה לי שהסיבה שנכנסת לסכנת כריתת השכל עליו אתה יושב, היא שהתחלת להשתמש בנוסחאות האקדמיה [הלא מיודענו אקדמאי עדיין ישן כנראה]. ברגע שהגדרת את התעסקותנו בניתוח המציאות כאונטולוגיה ואפיסטמולוגיה, קידשת ניסוחים מפצלים כנקודות מוצא להתייחסות.

האמת היא שהאונטולוגיה והאפיסטמולוגיה אחת הנה ובואו לא נשוב לטעותו של מורינו דיקארט שהפריד את היודע מהידע.

הדן אם הווה קיים הרי הוא כמי שדן אם האבא כלול בבן. הווה הוא הקיום ולא פרט שיש לדון עליו אם הוא בתוך הקיום.