הרב נבון: "חסרים רבנים אמיצים" - אימוץ מצוות חלקי

אמשלום,

נו באמת.

אתר nrg מוצף במאמרים נוטפי צניות והאשמות שוא כלפי עמדות ממסדיות חשוכות (כגון: שלילת מגורים משותפים ללא חופ"ק, כל הדוסים מפחדים מנשים חכמות, הממסד הרבני מעודד אלימות נגד נשים וכיו"ב).

דוקא את הדתל"פים ויתר אנשי התחום האפור אסור לבקר בהומור?

אדרבה, מבירור עם כמה אייקונים בזרם הדתל"פי נוכחתי לדעת שהם די נהנו מהקטע. ככה זה כשמתרגלים לקחת כל דבר בקלילות .

היות ואני הקט מקורב, כנראה, מבחינה סוציולוגית לפחות לקבוצה זו יותר מרוב הכותבים, ומאחר ואין כאן מי שידבר בשמה אעשה זאת אני (אף שאיני נמנה עליה). עד עתה לא היה סיפק בידי להתיחס ביתר אריכות, ועתה אגיב.

ראשית, לא מחיתי על זלזול או עלבון בלתי הוגן; סאטירה נוקבת היא בהחלט לגיטימית. למרות זאת, מרב אני מצפה שיתרומם מעל לרמת הכתיבה בסגנון המקומוני האפנתי המקובל באתר NRG-יהדות, ויתן דבר מה מעבר לכך. מהכרותי (הלא רבה אמנם) עם כתביו של הרב נבון, אני משוכנע שהוא מסוגל לעשות זאת, וחבל שהוא נותן לציניות האפיינית להשתלט עליו. אכן, כשרבנים מתחילים לעסוק בסאטירה, כנראה צריכים אנו לפנות לג'קי לוי כדי לקבל אבחונים רציניים יותר.

שנית, למאמר עצמו: אני מסכים עם אמשלום במאת האחוזים בכך שהכותב מוטרד בעיקר מכך שהדתל"פים ממשיכים לזהות את עצמם ולהיות מזוהים בידי אחרים כדתיים. הם נושאים את הכיפה, הטרייד-מרק שלנו, הדתיים האמיתיים, ומעזים למכור תחתיו סחורה פסולה ומזויפת. חוצפה. אילו הם היו מורידים את הכיפה (אין ביטוי מקביל לגבי נשים, אך התופעה קיימת בין שני המינים), היו רבנים נזעקים על משבר חינוכי, כואבים על הצעירים שנטשו את המחנה ושואלים "היכן נכשלנו"; כעת, כאשר הם נשארים במחנה, הם מהווים גורם לכעס ולא לכאב, ללעג ולא להבנה, ובעיקר - לא נושא לבחינה עצמית או להתמודדות, אפילו אצל רב שחלק מהדתל"פים היו תלמידיו אך לפני שנה-שנתיים. לטעמי, יש כאן עיוות.

שלישית, כמו לא פעם במקרים כאלה, ניתן לראות הדברים בעין טובה או בעין רעה. הכותב בחר בעין רעה, והוא רואה את קבוצה זו כמי שלמרות היותם דתיים מעזים לבצע סלקציה בשמירת המצוות. ניתן לראות זאת גם אחרת; אפשר להסתכל עליהם כמי שאמנם אינם מקיימים מצוות באופן מלא, אולם בחרו להשתייך למחנה הדתי (הסוציולוגי) ולא החילוני, ולא לנטוש אותו - אף שהדבר מטיל מגבלות חמורות על אורח חייהם (היום קשה להיות רווק הדר בכרך ואינו חוטא, כנראה, אפילו יותר מאשר בימי חז"ל. ולמרות ההשמצות והרמזים, רובם הגדול אינם חוטאים בחטא זה).

רביעית, למרות שהרב נבון אינו מציג טענות אמיתיות של בני קבוצה זו אלא קריקטורות שלהן, עדיין נשארים גרעיני אמת בחלק מהטענות, גרעינים שההצגה הנלעגת והציניות מאפשרות לברוח מהתמודדות איתם. אם מאן דהו מאחר לתפילת שבת בקביעות, אין זה משום שהוא חפץ בתפילה שוויונית. אף על פי כן, הרצון הכן בתפילה שוויונית יותר קיים ואף חזק בקרב רבים מהדתל"פים וגם מחוצה להם. מי שיתבונן בקהל המגיעים למניין "שירה חדשה" בירושלים, ימצא שם רבים הרחוקים מהטיפוס הדתל"פי. כך הדבר גם לגבי חלק לא קטן מהטענות האחרות. שוב - הלגלוג הוא נוח למי שאינו מעונין להתמודד.

חמישית, מבחינה סוציולוגית, דווקא משום שבני קבוצה זו בוחרים להוסיף ולהשתייך למגזר הדתי, הקף התופעה מוגבל: עם הנישואין, ובפרט עם לידת ילדים והגעתם לחינוך, היא מצטמצמת עד כדי העלמות. מי שמוטרד מהשארת הכיפה על הראש צריך לקחת גם את זה בחשבון.

ושישית (ואולי זה חורג קצת מחוץ לתחומי האשכול), יש מקום לדון בעצם השאלה של קיום מצוות סלקטיבי. אין ספק שהעמדה לפיה מומר לדבר אחד הוא כמומר לכל התורה כולה מושכת את הלב, ומאפשרת להעמיד קו חינוכי תקיף; חסרונה בכך שהיא מאלצת גם את מי שאינו מקיים דבר אחד בלבד לצאת לגמרי מן המסגרת, ובכך הופכת אותו בפועל למומר לכל התורה כולה. אני מסכים שטוב לקיים 613 מצוות מאשר 612; איני מסכים שלקיים 612 הוא כמו לקיים אפס, ואפילו יאמר המקיים שהוא אינו רואה עצמו מחויב למצוה ה-613.

גם וגם,

האם אתה מזהה מניעים שניתן לכנות כ'חיוביים' (מנקודת מבט דתית) בתופעה הסוציולוגית הזו?

האם לדעתך היא תוליד מתוכה ביטוי 'מנוסח' ושיטתי או תישאר במסגתר חיי החברה?

לפחות מהרושם שאני מקבל בגרורה הגוש-דנית של התופעה, הרי שאיני נתקל בנסיונות להצדיק את הרפיון או להשליך אותו בחזרה על הממסד הרבני - אלא יותר כניעה מודעת וזמנית (עד החתונה יעבור, כמו שאומרים אצלנו).

גו"ג -
[במיוחד על הסיפא, שנגע ללבי, והעלה בזכרוני תמונות רבות]

גם וגם,
אני מסכים שכל תופעה קונקרטית היא מורכבת יותר מאשר הסטראוטיפים שמתארים אותה, אולם זהו טיעון שמסרס כל אפשרות לביקורת. בחינה וביקורת חברתית תמיד נגועים בהכללות, ואין מכך מוצא, ועדיין ההכללות יכולות להיות (ובמקרה זה הן אכן כאלה) נכונות. כך גם יש להתייחס אליהן.
אכן, אני מסכים שיש להיזהר כשעוסקים בבני אדם ספציפיים, שלא לשפוט אותם מיידית לאור ההכללה החברתית, ולאור ההופעה הסטראוטיפית שלהם ושל החברה שאליה הם שייכים. את זה בהחלט למדתי מבשרי בשנים האחרונות.

ככל שהבנתי, נבון לא טען שכל משתתפי המניינים של שירה חדשה הם דתל"פים, אלא שהרבים מהדתל"פים נוטים להשתתף בכגון דא. למיטב ידיעתי זוהי טענה נכונה בהחלט, וכידוע גרירה לוגית (ובודאי קביעה שהיא לא לוגית וגורפת) אינה סימטרית. זכור לי מאמר של הרב שרלו באקדמות (נדמה לי בגליון ו') ש'היה נותן בהם סימנים', ולדעתי הוא מאמר טוב מאד בהקשר זה.
כפי שהוא כותב שם, וכפי שלמיטב הבנתי התכוין גם נבון, הבעיה היא כאשר יש מישהו שעניינו העיקרי הוא לא תפילה במניין אלא השוויוניות בתפילה. נשים שעניינן היחיד הוא עטיפת טלית בראש חוצות (דבר שאינו פסול להשקפתי האישית), ולא קיום מצוות באופן לא הצהרתי ופומפוזי (ושוב, אינני טוען שכל נשות הכותל ודומותיהן הן כאלו. אני מדבר רק על אלו מביניהן שהן כאלו).

ההמשך הוא צפוי מראש, בעקבות בני דודנו האמריקאים שכמו תמיד מקדימים אותנו בכמה וכמה שנים, והוא מלווה בקריסה טוטלית של אמות המידה הלוגיות: השלב הבא הוא איגוד ההומוסקסואלים הדתיים (שדומני כי הוא כבר קיים), ולאחר מכן איגוד מחללי השבת הדתיים, ולבסוף איגוד הכופרים הדתיים (או: החילונים הדתיים).
אני יודע שבעידן הפוסטמודרני שלנו הכל הולך, אז גם הביקורת (ובודאי המוצדקת) על כך רשאית ליהנות לפחות מאותו חופש.

השאלה האם טוב לקיים 612 מצוות מאשר 0 היא כלל לא פשוטה, על אף שהמתמטיקה מטה אותנו בבירור לצד מסוים. אם באמת יצור תיאורטי מקיים מצוות רק בגלל שבא לו, כי אז באמת אין לכך כל ערך דתי (הוא עובד את עצמו, ולא את הקב"ה). ואפילו אם הוא מקיים אותן מתוך הזדהות עם תוכנן, אזי הוא מחכמי אומות העולם ולא מחסידיהם (כלשון הרמב"ם סופ"ח ממלכים).
הטענה ההלכתית לגבי מומרות יש מאחוריה הגיון, והיא לא רק נסיון הטפה קיצוני. מעבר לכך, היא עצמה הלכה, וככזו היא הקובעת את ההתייחסות ההלכתית. מי שמפתח התייחסות אחרת (בנסיבות שאין להן הצדקה הלכתית. אני מדבר רק במישור העקרוני) אינו נוהג על פי ההלכה.
כמובן שהדבר תלי באלה האם יש כאן כישלון, או שמא הופכים אותו לאידיאולוגיה. יותר מכך, לפעמים גם כישלון שאינו הופך לאידיאולוגיה, אך מתייחסים אליו בסלחנות מתמדת ולא מנסים להתמודד עמו ולשפר את המצב, מחביא מאחוריו בעיה קשה מאד (גם בהשפעה החברתית שלו).

כפי שכתבתי בתמצית דרשת בר המצוה של בני (באשכול הברכות), יש משהו הרבה יותר חיובי בעיניי (ולענ"ד גם בעיני הקב"ה) במי שבוחר, גם אם בחירתו היא שלא לשמור מצוות, מאשר מי שאינו בוחר כלל ושומר את המצוות, או את חלקן, מתוך אינרציה (ואני יודע ששני אלו בטהרתם הם טיפוסים תיאורטיים. ראה הערתי לעיל).
מעבר לכך, יש למצב כזה אולי השפעה טובה לגבי נקודת המוצא הדתית של צאצאיהם (ואינני בטוח בזה), אולם זוהי אינדיקציה רעה מאד לגבי האנשים עצמם ומעמדם הרוחני. ועוד, מה בדבר ההשפעה הרעה וההרסנית במעגלים החברתיים הרחבים יותר (עיין ערך איגוד ההומוסקסואלים הדתיים וכו').


מיכי