עניין הסתירות, הוא בכל הבריאה ובכל הטבע והמציאות, הכול מורכב מדברים סותרים ומתנגשים, עצם ההרכבה של חומר ורוח, החומר עצמו, הוא אש מתלקחת, שמים = אש ומים, האדם מלא ניגודים, העזר כנגדו, ומושג הזכר והנקבה שקיים בכל הבריאה, כולל המגנט הנקרע בין קטביו, המושך והדוחה, ועוד ועוד. הסבר עניין שני הכתובים המכחישים זה את זה. בסופה של פרשת העקידה נאמר: 'ויהי אחר הדברים האלה...', ופירש רש"י בשם המדרש, 'אחר הדברים', אחר הרהורי דברים, בא אאע"ה לפני הקב"ה ואמר לו: אפרש לפניך שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, והיום אתה אומר לי העלהו לעולה? א"ל הקב"ה: וכי שחטהו אמרתי לך, העלהו, אסקיה אחתיה.
והביא הגרי"ז מבריסק זצוק"ל בשם אביו הגר"ח זצוק"ל, שאל אותי חסיד אחד, וכי היאך אתם מקשים קושיות על התורה, והלא התורה היא דבר ה', ואיך מעיז ילוד אשה להקשות קושיות על השי"ת? אמר הגר"ח, צדק אותו חסיד, באמת כל עוד שני כתובים סותרים ומכחישים זה את זה אסור להקשות קושיות, ועל כן לא שאל אאע"ה את השאלה רק בסוף לאחר שנסתיימה הפרשה ולאחר שנאמר לו: 'אל תשלח ידך אל הנער...' (אגב, יש אימרה נאה מאוד, הלא הציווי נאמר לו מפי הקב"ה ואיך שמע למלאך שאמר לו אל תשלח וגו', אלא שכדי לשחוט יהודי צריך לשמוע רק מפי הקב"ה, אך להציל ולהימנע מפגיעה ביהודי די לשמוע ממלאך...), כאשר בא הכתוב השלישי הזה, כי אז הרשה לעצמו אאע"ה לשאול את הקושיא העצומה.
גם בתשובה יש לעיין, והלא אאע"ה היה נביא, והראשון שהכיר את בוראו וכו', וכיצד לא הבין מה שאומרים לו. אלא שאאע"ה נסתפק (חקירה...) מה פשר הציווי של העקידה, האם המצווה היא הקדשתו של יצחק לעולה והקרבתו על המזבח, והכול מצווה אחת, ואם נאנס ולא קיים את המצווה בשלימותה, נמצא שלא קיימה כלל, או שמא לצד אחר, שהמצווה היא בהקדשתו של יצחק לעולה, ואז ישנו דין כללי שכל קרבן שהוקדש יש להעלותו כדינו. ואם נאנס ולא העלהו, אין זה חסרון במצוות העקידה, אלא זה דין צדדי. ותשובת הקב"ה הייתה שהמצוה לא כללה את השחיטה, אלא העלאה בלבד, ובזה נסתיימה מצוות העקידה. זה שלבסוף לא נשחט, אין חסרון במצוות העקידה אלא דין צדדי (הקרבת העולה) שלא נתקיים. ועל כן נראה שאפשר היה לומר בתפילות ובמדרשים, שאפרו של יצחק צבור על המזבח, וכו'.
זו דוגמה להגיון השמעי, הנבואי, העברי. אפשר לחיות עם סתירות, ולא זו בלבד אלא מוכרחים לחיות עם סתירות, כי העולם כולו מלא סתירות, והאדם כולו מלא סתירות, ולעולם יעקב ועשיו מתרוצצים בקרבה, זה לכאן וזה לכאן. וזה פשרו של תירוץ הרמב"ם לשאלת הידיעה והבחירה, ולא כמו שחשב הראב"ד שהרמב"ם התחמק מתשובה ועל כן אמר שאין תשובה לזה, אלא שחוסר התשובה הוא מהות הדבר, כי במישור הארצי הגשמי החומרי שלנו באמת אין תשובה לשאלת הידיעה והבחירה (באור שמח כתב שהשאלה דומה לשני אנשים שמתכסים בליל חורף בשמיכה קצרה מדי, וכאשר אחד מושך לצד אחד נחשף הצד השני, וכן אמר לי אחד המשגיחים הגדולים זצוק"ל, כששאלתיו על תירוץ מחודד הלכתי של הר"א ווסרמן זצוק"ל הי"ד, בקובץ הערות לקושיא זו שהתפעלתי ממנו, ואמר לי דע לך, כל מי שאומר תירוץ לשאלה זו, משמע שלא הבין היטב את השאלה ...!), כי זה במישור העל טבעי, האלוהי, שאינו מובן בשכלנו.
זה דומה קצת למה שהתבטא הרמב"ם בפיה"מ לכלאים, כשדן בהוצאת חזקה מחמש או מחמישים וכיו"ב, שאי אפשר לעשות זאת, לא מקוצר שכלנו אלא מטבע המספר!! לומר לך יש דברים שבטבע אינן יכולים להיתפש בשכל המוגבל שלנו, שהוא מוגבל באופן אובייקטיבי לכל האנושות ולא למי שכלו קצר.
הרבה שנים אי אפשר היה להבין ולתפוש במוחנו ובשכלנו את תירוץ הרמב"ם לשאלה זו, אך כמדומני שהיום התקדמנו מאוד, לפי שכיום, גם אם אין אנו עדיין יכולים להבין מציאות כזו של מישור אחר, על טבעי, של חוסר מקום ושל היעדר זמן, שאין בו עבר ולא עתיד, ואין בו תפישת מקום כלל, אמנם המדע בימינו מכיר בקיומו של מצב כזה, שהרי הגענו לשם, אם כי הוא בלתי מובן אך הוא קיים.
 |
|
|
