פרשת השבוע

לקראת חג מתן תורה סיימנו את הצגת כל נושאי פרשיות השנה וסיכומיהן שהחילונו בפרשת בהעלותך אשתקד.

אם כי מסופקני אם יהיה מי שיחפוץ בכך, ניתן להתחיל בניסיון לסדר כל נושא לתתי-נושאים. ידועה לי תועלתו העצומה ללימוד תורתנו שבכתב בהיקף ובעומק גם יחד.

לפי בקשת המנהל אשתדל לפתוח אשכול על נושאי נביאים ראשונים שגם חיברם מו"ר שליט"א. בל"נ אתחיל מיד כאשר אשיג את הרשימה המעודכנת.

כשם שסיימנו מעגל זה, כן נזכה לסיים עוד הרבה מעגלים בהתקדמות בעומק חכמת התורה!

בפרשת ואתחנן קראנו בשבח נתינת ד' את הארץ לבני ישראל בו קיבלו עושר ללא עמל.

ערים גדולות וטובות אשר לא בנית
בתים מלאים כל טוב אשר לא מילאת
בורות חצובים אשר לא חצבת
כרמים וזיתים אשר לא נטעת

הרמח"ל מתרץ את כל העמל לו נדרש האדם כדי להשיג את מחייתו כי זה גם חסד שלא נזדקק ללחם חינם (נהמא דכיסופא). איך זה מתיישב עם המקרא הנ"ל המשבח את העושר המושג ללא עמל (ספורנו)?

קוני,

מדי עיון באשכול על הפרשות ראיתי את שאלתך.

לשם כך ניסיתי לברר היכן התחיל הביטוי "נהמא דכסופא". תודה לממדבש שכתב אלי בזה"ל:

"ביטוי זה הינו מוטיב קבלי מאוחר, והוא כמובן לא מופיע בחז"ל."

כבר היה אשכול בסביבות חג הפסח שדן בהשקפת הרמח"ל והבו דלא לוסיף עלה!

http://images.maariv.co.il/channels/0/ART/656/658.html


אמנות הקדושה וקדושת האמנות

שלום רוזנברג
ועשו לי מקדש--ושכנתי בתוכם'' (שמות כה, ח).
במסעו לארץ ישראל, עוזב העם את הר סיני בו
חווה את המפגש עם הקב''ה. כיצד תתפרש עזיבה זאת? שמא כניתוק הקשר עם הקב''ה? בניית המשכן היא התשובה הסמלית לכך. העם יישא איתו את סיני לכל מסעותיו. הקשר לא יינתק: ''?ועשו לי מקדש-- ושכנתי בתוכם'' (שמות כה, ח), וכפי שהדגישו המפרשים ''בתוכו לא נאמר אלא בתוכם'', בתוך לבבות המאמינים. אוהל המועד, הוא המוחש אשר בתוכו שוכן המופשט.
מצווה זאת היא כדברי המדרש (במדבר רבה יב, ג) פרדוקסלית:
''בשעה שאמר לו הקב''ה ועשו לי מקדש --- ושכנתי בתוכם' אמר משה: מי יכול לעשות לו מקדש שישרה בתוכו (מלכים א ח, כז): 'הינה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אך כי הבית הזה אשר בניתי' ואומר (ירמיה כג, כד): 'הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה': ואומר (ישעיה סו, א): 'השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי?''. אמר הקב''ה ''איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן. . . כל העולם כולו אינו יכול להחזיק כבודי. . . אני איני מבקש מידך אלא עשרים (קרשים) בדרום ועשרים בצפון ושמונה במערב.
. .''. הקרשים , המיתרים והיתדות בונים את המוחש בו שוכן המופשט. המשכן אינו חלק של הטבע, אלא פרי פעולתו הצנועה של האדם. כאן יסוד האמנות שבקדושה.



מלחמת הערכים

בכל אחד מתחומי פעילותו של האדם מתבטא ערך. במדע ובפילוסופיה - האמת, בכלכלה ובטכנולוגיה-התועלת והאינטרסים, באסתטיקה - היפה, במוסר-הטוב, במשפט - כיבוד הזולת, בדת - הקדושה. לפנינו רבגוניות של ערכים, אלא שהסיכוי שבעושר כרוך בסיכון רב. האדם חייב ליצור אינטגרציה בין הערכים, הרמוניה בין הדגלים אותם הוא מניף. או אז כורת ערך ברית עם ערך אחר, האמנות שבקדושה היא דוגמה לכך. אולם, לפעמים הערכים נמצאים בסתירה, בעימות, ואף במלחמה. ערך משעבד ערך, הפנטיות הדתית למשל, בה הקדושה-לכאורה מעוותת את המוסר. אך בכך לא תמו הבעיות. הערכים שנויים במחלוקת, ופעמים רבות מדי יש המזייפים אותם, ''האמרים לרע טוב ולטוב רע, שמין חשך לאור ואור לחשך שמים מר למתוק ומתוק למר''. (ישעיהו ה, כ). הערך חייב מעתה להתמודד עם האנטיערך, מה שהקבלה כינתה ''סטרא אחרא''.
הדרמה שבין הערכים מתוארת בסיפורו של ר' נחמן מברסלב: ''מעשה מאבידת בת מלך''. בת המלך, אחות יחידה לשישה אחים, נעלמה. המשנה למלך, נשלח לחפש אותה. ר' נחמן מתאר את מקום הימצאותה: ''הלך (המשנה למלך) מחדר לחדר ומטרקלין לטרקלין. . . עד שהגיע לטרקלין אחד מפואר (של מלך זר) והנה. . . עומדים ומנגנים לפניו בכלים שונים ומשונים. . . והמלך מצווה להביא לפניו את המלכה. מיד הריעו כולם בשמחה גדולה. . . הביאו את המלכה והושיבוה על כסא מפואר. . . ראה אותה המשנה-למלך והכיר בה מיד. היא בת-המלך האבודה.

- ''המכיר אתה אותי? '', שאלה המלכה את המשנה למלך.

- ''הן, מכיר אני אותך. הלא את בת המלך שאבדה. הגידי לי איך באת לכאן? ''.

אמרה לו:

- ''מקום זה הוא מקומו של הלא-טוב, של הסמ''ך מ''ם''.

באותיות אלו כינתה המסורת בכוונה בצורה מעוותת את'סמאל' השולט על כוחות הטומאה והשטניות. בת המלך נלקחה בשבי של הסטרא אחרא, עולם האנטיערכים! המשנה-למלך, האדם, מנסה פעמיים לגאול אותה, אך ברגעים הקריטיים ממש, נכשל. ר' נחמן מסיים את הסיפור בצורה לכאורה אופטימית. הוא הוציא אותה ''ואיך שהוציא לא סיפר''.

הסיפור רווי ברמזים קבליים. ששת האחים הם הספירות, האידיאלים, הערכים השונים. אך מי היא בתהמלך, ספירת מלכות? רבי נחמן מקשר אותה בסוד הצמצום וב' בת-עין', סמלים קבליים מובהקים. עבורי, מייצגת כאן בת-המלך את האמנות, את בבת-העין של האמן ואת צמצם המצלמה. הסיפור טוען בצורה בוטה שהאמנות נפלה בשבי השטן. קשה לכתוב זאת בעידן התקינות הפוליטית, אולם להגנתי אומר, שנדמה לי שרבים מהנמענים לא יירתעו מייחוס מחתרתיות ושטניות ליצירותיהם. לפנינו טרגדיה היסטורית מתמשכת, שעבוד חלקים רבים של האמנות לכוהניאליל, לכובשים ולעריצים, לשועי העולם, מאז העולם העתיק ועד לל? נ?י ריפנשטאהל הבמאית הכישרונית ששירתה את הנאצים. בפיתולים היסטוריים רבים, שירתה האמנות את השקר, את הגזענות וודאי את הפורנוגרפיה. אך אם פירושי נכון, למרות הכל, האמנות אינה טמאה או נוכרייה, היא כוח מהכוחות העליוניים, היא בת המלך הנמצאת לפעמים בגלות או בשבי. ובעת שביה עליה לדעת שאנו מתגעגעים אליה, לחזרתה לאוהלי שם.



המשכן והיתדות

ואנו, צרכני האמנות, האם רשאים אנו לבוא בדרישות אל האמנים? המותר לנו להגביל את חירותם? לפגוע בקדושת האמנות? לא! אך אולי עלינו ללמוד משהו ממה שהתרחש בשטוקהולם. לא, אין כוונתי ל''שלגיה וטירופה של האמת'', '' המיצג האמנותי'' בו הרוצחת ממסעדת מקסים שטה בחיוך של מלאך בספינה לבנה בתוך בריכה של דם. כוונתי למאורע אחר שהתרחש במאי 1999, ואני מתנצל בפני קוראיי על כך שכדי לתארו אצטרך להחזיר אותם לשלב הא? ?נ אלי-אורולוגי של התפתחותם, שלב המאפיין חלק לא מבוטל ביצירה התרבותית בת זמננו. ב-1917 הכניס מרסל דושאן (Marcel Duchamp) '' מתקן למי רגלים'' לתערוכה בניו-יורק, תחת השם ''Fountain''. המתקן האורגינלי נעלם, אך ב-1964 נעשו ממנו, בשיתוף האמן, כמה העתקים מדויקים שהתפזרו במקומות שונים ומכובדים. אחד ההעתקים נמכר לאספן יווני בסכום הצנוע של 1,762,500 דולר . העתק אחר הגיע למוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם. ב-1999 טען סטודנט לאמנות שעשה את צרכיו במתקן האמנותי, חילול הקודש שגרם סקנדל לא קטן. המוזיאון פתר את הבעיה מתוך כך שכפר בעובדות, למרות התצלומים שהסטודנט שמר ברשותו. מעשיו, כך טענו רבים, היו גם הם מיצג אמנותי. אינני יודע מה רצה דושאן להביע ב''יצירתו''. ברור לי שהוא הצליח להוכיח טענה מכרעת שחוקרים חשובים בעולם ובארץ פיתחו: טיבה האמנותי של יצירה אינו נקבע על ידי תכונותיה, אלא אך ורק על ידי העובדה שהיא מוצגת בתנאים תקניים בתערוכה או במוזיאון. המשכן קובע את הקדושה. מכאן לקח לצרכנים. חלילה מלפגוע בחירות היוצר, אך בהחלטותיהם של האוצ?ר והמוזיאון יש לחברה כולה דעה.
דברים אלה מביאים אותי למה שכתב בהערותיו הראי''ה קוק. הספרות והאמנות, ייעודם ''להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים, המוטבעים בעומק הנפש האנושית, וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש. . . חובה על עבודת האמנות להוציאו''. האמנות חושפת את עולמו הפנימי של האדם, תוך שהיא מוסיפה בושם למציאות האפורה של היומיום. אולם יש דברים, הוסיף, שמוסיפים לא בושם אלא באשה, שמקורה בסטרא אחרא. אלה הם ''הדברים הגנוזים, שקבורתם הוא ביעורים, להם מתוקנת היתד שעל אוזנינו לחפור ולכסות''. כאילו בתגובה לדושאן, נרמז כאן הפסוק (דברים כג, יד): '' ויתד תהיה לו עך על אזנך''. האמן ונאמן האמנות, החברה והמוזיאון, חייבים להשתמש ביתד כדי לקבור את אותם הדברים שנוצרו ''למען תרבות ''. יתד זה הוא אחיו של היתד בו קשורים מיתרי המשכן, והוא האחראי לשמירת קדושתו.

r o z e n b e r g @ m a a r i v . c o . i l

הצילו

מי יכול להושיע ולתת רעיון לשיעור (לקהל רחב) על פרשת נשֹא??



תודה