פרשת השבוע

על חטאו של בלעם שמעתי הגדרה קצרה: "הוא עשה את מה שאמרו לו ולא את מה שרצו ממנו", במילים אחרות נבל ברשות התורה טיפוסי!

לפי זה ניתן להבין את הצורך להוכיחו באמצעות האתון בשלוש פעמים המוציאות מידי מקרה ארעי לחזקת קבוע וכד' הפרופ' רוזנברג: "למרות הכוח הנבואי שבעיניו, אין בלעם מצליח לראות את המלאך המאיים העומד "בדרך וחרבו שלופה בידו". דווקא אתונו של בלעם רואה את המלאך, "ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה ויך בלעם את האתון להטתה הדרך". בשלוש מערכות מתקיים המאבק בין האתון לבין בלעם. עד שבפעם השלישית האתון פותחת את פיה וקובלת על התנהגותו של בלעם. רק אז מגלה הקב"ה בפני עיני בלעם שמלאך "נצב בדרך וחרבו שלפה בידו". האתון ראתה את אשר ה"נביא", "גלוי עיניים", לא הצליח לראות."

היינו לומר שעם כל היכולת הנבואית-אינטלקטואלית אם אין רצון להיות אדם המתאים את עצמו לדרישת הווה הוא פחות מחמור וכמאמרם: "ת"ח שאין בו דעת, נבילה טובה הימנה" היינו שהוא כחמור נושא ספרים שאינו יורד לעומק משמעות רצון הווה המתגלה בתורה.




תוקן על ידי - ווטו1 - 09/07/2006 19:49:38

נושאי פרשת פינחס

ברית שלום וצררה כ"ה י’-כ"ו א’
פקודי ערבות מואב כ"ו א’-כ"ו ס"ה
צלפחד ונחלת המת כ"ז א’-כ"ז י"א
מינוי יהושע כ"ז י"ב-כ"ז כ"ג
תמידים ומוספים כ"ח א’-ל’ א’


סיכום פרשת פינחס לנושאיה

פרשת פינחס מתחילה את סיומו של ספר במדבר במנותה את העם באי הארץ ובדברה על הורשת הארץ ועל ההנהגה שלאחר מות משה. עבור קנאותו שהשיב פינחס את חמת השם מבני ישראל, ניתן לו ברית שיהיה לו ולזרעו כהונת עולם כנאמר ברית שלום, וצררה נצטוו כלפי המדינים על דבר פעור ועל דבר כזבי. לאחר סיפור המגיפה, ניתן מנין בני ישראל פקודי ערבות מואב על שבטיו ומשפחותיו להם תיחלק הארץ לנחלה ואף משפחות הלוי אשר לא ינחלו את הארץ בגורל. מפני חשש הבנות לנחלתן עקב מות אביהן ללא בן, אמר השם למשה על ירושתן את הארץ של בנות צלפחד ונחלת המת על סדריה, שנאמר בהקשר זה. כאשר אמר השם למשה טרם מותו לראות את הארץ מהר העברים, דיבר משה להשם לפקוד איש על העדה ואמר לו השם על מינוי יהושע . בסוף הפרשה ניתנה רשימת קרבנות הציבור הקבועים לכל יום ולהתווסף עליהם במועדים שהם קרבן עם אלוקים המייחס את חייו בארץ לאלוקיו אשר ייעשה בהיכנסו לארץ, הלא המה תמידים ומוספים החותמים את ספר במדבר שהוא ספר העם סביב למשכנו לעומת ספר ויקרא העוסק במצוות היחיד.


תוקן על ידי - ווטו1 - 7/26/2002 6:47:11 AM

נושאי פרשות מטות ומסעי

נדר ושבועה ל’ ב’-ל’ י"ז
מלחמת מדין ל"א א’-ל"א כ"ד
תרומת מדין ל"א כ"ה-ל"א נ"ד
בני ראובן וגד ל"ב א’-ל"ב מ"ב

מסעי ישראל ל"ג א’-ל"ג מ"ט
הנחלה וגבולותיה ל"ג נ’-ל"ד כ"ט
ערי לויים ומקלט ל"ה א’-ל"ה ל"ד
הסבת נחלה ל"ו א’-ל"ו י"ג



סיכום פרשות מטות ומסעי לנושאיהן

פרשת מטות עוסקת בסוף תקופת המדבר ובתחילת הנחלת הארץ. כמצוות ההקדש שבסוף ספר ויקרא והוידוי פה החותם את מצוות ספר דברים בפרשת כי תבוא, פותחת הפרשה במצוות התלויות באמירה שהאדם מוסיף על עצמו מעבר למצוות התורה, נדר ושבועה . רק עליהן נאמר לשון איסור כאסיר בבית אסורים שכן את מצוות התורה יש לעשותן בלב שלם. סופר על מלחמת מדין שנצטוו לנקום בהם טרם האסף משה. את מלקוח המלחמה צוו לחצות בין אנשי המלחמה ובין בני ישראל. משניהם צוו לקחת תרומת מדין , מאנשי המלחמה אחד מחמש מאות לאלעזר הכהן ומבני ישראל אחד מחמישים ללויים. לסיום הפרשה סופר על בני גד וראובן בעלי המקנה מבקשי נחלת ארצות יעזר וגלעד והנחלתן להם.

פרשת מסעי מסכמת את ספר סדר העם סביב למשכנו, ברשימת מסע העם במדבר ועוסקת בחלוקת הנחלה בארץ ומעבר לירדן. נמנו מסעי ישראל ממצרים עד ערבות מואב, תוארה הנחלה וגבולותיה בארץ שהיא מטרת מסעם ונמנו שמות מנחילי הארץ מכל שבט הנוחל בארץ מעבר לירדן מערבה. נאמר אשר יינתן מהארץ ערי לויים ומקלט ומגרשיהן ואשר ייעשה למנוע הסבת נחלה משבט לשבט עקב טענת בני מנשה על הסבת נחלת צלפחד למשפחות אישי בנותיו.


תוקן על ידי - ווטו1 - 7/26/2002 6:48:53 AM

לסדרת "דברים" עם כל מה שנאמר בה על הביאה לארץ, כיבושה, ירושתה וההתנחלות בה, הוסמכה ההפטרה – "חזון ישעיהו בן אמוץ" (פרק א)


נבואות הפורענות לרבות נבואות הישועה, אינן בבחינת דברי אורקל אלילי המודיע מה שעתיד להיות שהרי אילו היו הן כאלה היו הן חסרות כל משמעות דתית, משום שהן אינן מחייבות את האדם למאומה
בעניין זה כבר אמרו ה"תוספות" במסכת "יבמות" (דף- נט) דבר נוקב ביותר: "אין נביא מתנבא אלא במה שראוי להיות" כלומר, הנביא אומר מה שראוי שיהיה רק אם יתקיימו תנאים מסוימים, ולכן אין כל סתירה (כשאנו מוצאים שנבואה לא נתקיימה כמו שעתידין עשרת השבטים לחזור או אופן מיתתו האכזרית של יאשיהו הצדיק שעליו נאמר שלא היה מלך בישראל לפניו, וגם לא אחריו והובטח לו שימות בשיבה טובה)

אשר לעצם ההבטחות בדברי התורה והנביאים יש להוסיף כי חז"ל לא תלו עצמם בהן כלל, כאילו פוטרות את עם ישראל מן האחריות, אלא הם ידעו יפה מאוד כי קיום ההבטחה מותנה בהתנהגות עם ישראל, ורב אנשי התורה והאמונה יודעים כי המושג זכות אבות שרבים ניתלים בו, משמעותו היא שהבנים חייבים ללכת בדרכם של האבות




איקה

נושאי פרשת דברים

מחורב עד קדש א’ א’-ב’ א’
התגרות באומות ב’ ב’-ב’ כ"ג
החל רש לרשת ב’ כ"ד-ג’ כ"ב


סיכום פרשת דברים לנושאיה

ספר דברים הוא משנה תורה אשר באר משה את כלל התורה לבני ישראל כהכנה לכניסת ישראל לארצו. כמו שספר במדבר הוא ספר עם השם החונה והנוסע סביב למשכן השם המקביל לספר שמות שהוא ספר עם השם הנוצר והמכין את משכן השם, כך ספר דברים הוא ספר המעצב את חיי האדם הנבחר בשובו לאדמת ארץ כנען כעם ישראל. הוא מקביל לספר בראשית שהוא ספר יצירת האדם ויחסו לאדמתו עד ליצירת המשפחה ממנה יווצר עם זה, שהייתה גם בארץ כנען.
בפרשת דברים החל משה בשחזור מאורעות העם במסעו מחורב עד קדש . הוא פתח באזכור מינוי ראשים לשפוט את העם והמשיך במאורע שגרמו לשהות הממושכת במדבר, הלא הוא מרי האנשים שנשלחו לחפור את הארץ ובמרי המעפילים. לאחר מכן עבר משה לשחזור הקצה האחרון של המסע לאחר שנסעו מקדש והסבו את הר שעיר כשעברו את גבולות שעיר, מואב ועמון, לגבם הוגבלה ה התגרות באומות . ומשם שחזר את מאורעות סוף מסעם כאשר החל רש לרשת במלחמת סיחון ועוג.

תוקן על ידי - ווטו1 - 7/26/2002 6:51:21 AM

בוגיעלון:

פרשת דברים: שבת חזון


תשעה באב - חורבן וגאולה
פרופ' שלום רוזנברג



בעוד ימים מספר, בליל תשעה באב, נהיה עדים שוב לאחד ממחזות המתח שתיאטרון הציבוריות הישראלית המפולגת, מציג בפני עצמו, לעתים מזומנות. זהו המתח בין הצלצולים הקוראים לקהל להיכנס לאולם התיאטרון ההיסטורי ולחיות מחדש, בפסיכודרמה לאומית, את חוויתם הטראומטית של אבלי ציון וירושלים מצד אחד, לבין הנאבקים לזכותם להישאר באכסדרה, באולם הכניסה, במזנון של בתי "העינוגים", בתי-הקפה והמסעדות, מן הצד האחר.

הלוח העברי מצלצל וקורא לנו להיכנס ולהשתתף. גם קריאת התורה השבועית משתתפת בצלצולים אלה. שבת פרשת "דברים", שבת שלפני תשעה באב, נקראת שבת חזון, כי בה קוראים אנו בהפטרה את חזון ישעיהו (פרק א')המוכיח את העם, ומבשר את החורבן אם לא ייטיב העם דרכיו: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה... צדק ילין בה ועתה מרצחים. כספך היה לסיגים - סבאך מהול במים. שריך סוררים וחברי גנבים כלו אהבשחד ורדף שלמנים - יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (ישעיהו, א', כ"א-כ"ג): בשבת שלאחרי תשעה באב, שבת נחמו, שומעים אנו בהפטרה את דברי הנחמה של הנביא: "נחמו נחמו עמי - יאמר א-להיכם" בה מנבא הנביא את תקומת ירושלים במלים החר ותות ביישובים שבדרך אליה: "על הר גבה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלם הרימי אל תיראי אמרי לערי יהודה" - כי הגאולה קרובה לבוא.

סמיכת פרשיות אלו מלמדת אותנו על תעוזתם של החכמים המקשרים בין חורבן לגאולה. מצווים אנו להתאבל, אך גם ללוות את האבל בתקווה. לדעתי, גישתם של חז"ל מלמדת אותנו אמת יסודית יותר. תקומת ישראל אפשרית רק תודה לדבקות באבל, שבאופן פרדוקסלי שמר על התקווה.



* * *



בצדק טען ר' שמשון רפאל הירש שהלוח העברי הוא ספר העיקרים של היהדות. כדי ללמוד את עיקרי אמונתו יכול היהודי, ללמוד את לוח השנה. אך זהו רק צד אחד של המשוואה, הלוח העברי מלמד אותנו גם את ההיסטוריה, ובעצם הוא מהווה ניסיון כביר למנוע את שיכחת העבר, ויחד עם זה גם לעצב את העתיד. רעיון זה בוטא לדעתי בצורה קולעת על-ידי הסופר והעיתונאי אהרן בכר ע"ה, שקרא את תשומת לבנו להבדל הפילוסופי שבין שני סוגי השעונים המצויים בימינו בשוק. השעון האחד הוא השעון הדיגיטלי המראה במספרים, את השעה בה אנו מצויים היום. השעון האחר, הוא הקלאסי, בו המחוגים מקיפים את עיגול המספרים, או הסימנים, המצביעים על שעת העכשיו, במסגרת זמן גדולה יותר. שני שעוניםאלה מייצגים שתי דמויות, את דמות האדם החי בכאן ובעכשיו, מול האדם ההיסטורי, בעל הפרספקטיבה ארוכת הטווח, המכיר את זמנו, במסגרת הדורות, וחי עם האבות והאמהות, גם בעצם היום הזה.

הימים נמשכים זה אחר זה באופן מונוטוני. הלוח העברי מנסה לשבור את המונוטוניות הזאת, ולהעלות אותנו מהכאן והעכשיו. לפעמים צובע הלוח תאריכים מסוימים בצבעים חגיגיים, לפעמים הוא מסתפק בכך שהוא רושם ליד התאריך הפניה המקשרת אותנו אל הטבע ואל ההיסטוריה. לכאורה הצבעים החגיגיים האלה מחזירים אותנו אל העבר, אולם זאת רק אמת חלקית. כימים ההיסטוריים האחרים, השמחים והעצובים, מהווה גם תשעה באב, ניסיון להנחיל לנו את הזיכרון ההיסטורי של האומה. ותוך כדי כך לבנות את ההווה ולעצב את העתיד. הדברים נעשים לא על-ידי ספרים אלא על-ידי התיאטרון הדתי שהלוח העברי עיצב. למה? בשביל מה? אנסה להסביר זאת תוך התייחסות לחוויה טראומטית אליה נחשפו אנשים לא מעטים. לפעמים נפגעים אנשים בהצפה של גשמי זעף או נחל העולה על גדותיו. המכשירים החשמליים מתקלקלים, הבגדים והרהיטים יוצאים מכלל שימוש, כל הבית נהרס. בני אדם, על-פי רוב עניים וקשי יום, בוכים על הנזק העצום שנגרם להם. אך בעצם הכל הפיך. ניתן לעזור להם, לרכוש מחדש מכשירים, להכניס ריהוט מוצלח יותר. הכל מסתכם בכסף? לא הכל! אלבום התמונות המשפחתי שאבד, לא ניתן להחזירו, הקלטות שהושחתו כבר אינן יכולות להשמיע את קולם של היקרים שאינם עוד. האלבום הזה אינו נכס כלכלי, הוא חלק בסיסי של זהות בעליו. עם השחתתו משהו ממנו מת בתוכו.

אלבומי התמונות וקלטות הקולות העמוקים ביותר, מצויים בזיכרון האנושי, האינדיבידואלי והציבורי. גם זיכרון זה מצוי בסכנה. הטבע הוא מחזורי: "זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח', כ"ב). לא כך ההיסטוריה של עם והביוגרפיה האנושית. אלו מהווים יצירה המתרחשת בזמן. ואכן, המאורעות המתרחשים בזמן, מיד עם לידתם מתחילים להתפוגג ולמות. הזמן "זורם" והאדם חייב לפסל תרבות של זיכרון שתחזיק מעמד כנגד הזרימה האכזרית הזאת. בצדק מתרפקים על תמונה, על מזכרת, על משהו גשמי, המצוי בחלל כדי לנצח את מה שמצוי רק בזמן. בעזרת אותו זיכרון הממומש במצווה או בסמל, נוכל לחזור אל החוויה הראשונית ההולכת ומתרחקת מאתנו כל רגע, יותר ויותר, עד שהיא נעלמת. הזכרונות הללו בונים את הזהות האישית שלנו. קל וחומר, את זהותנו הקולקטיבית. בלי אותם זכרונות, מאבד העם את הזהות העצמית, כאילו מחלת אלצהיימר קולקטיבית תקף אותו.

כאן נעוצה המשמעות ההיסטורית של רבות מהמצוות. 'סדר' פסח הוא תיאטרון - 'זכר ליציאת מצרים'. צלצולי הפעמון מזמינים אותנושוב לאולם התיאטרון ההיסטורי, גם לצום ולהתאבל בתשעה באב, כחלק מהציווי הגדול 'זכור', המצווה אותנו לחזור ולחיות את החוויות ההיסטוריות הקולקטיביות, ואף את הטראומטיות ביותר.הפעמונים מצלצלים גם לך, הנשאר מחוץ לתיאטרון. קשה פעמים רבות להפנים את הזיכרון ולהפוך את האבל לפרטי. אך בכל זאת, חובתנו היא לנסות ולשמור על האבל הציבורי. סגור את המזנון, אף אם לא תיכנס לאולם.

האבל של תשעה באב, ערב להתממשותה העתידי של הגאולה. באבלו של הממאן להתנחם ולשכוח, נעוצה האפשרות להיגאל. זהו אבלו של הממאן להתעלם מהשגיאות שעשה, הממאן להתנחם במקסמי שווא. תשעה באב קורא לנו לצפות לגאולה השלמה, לביטחון לשלום, ואף לחזון חברתי בו בגדנו. כדברי ההפטרה בשבת חזון: "רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם מנגד עיני - חדלו הרע... היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה... ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו, א', ט"ז-כ"ז).


* הכותב הוא פרופסור לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית

בפרשת דברים נאמר: בי התאנף השם בגללכם,
בפרשת ואתחנן נאמר: ויתעבר השם בי למענכם, והשם התאנף בי על דבריכם.
המפרשים כבר ניסו להסביר איך משה מטיל את אשמת חטאו על עם ישראל. תירוצם שאיכשהו נגרם החטא על ידם אינו מספק ואדרבה מטיל דופי במשה רבנו שכילו התנהג כמו ילד שנתן מכה למישהו במקל וכשנתבע טוען: "הוא נתן לי את המקל!"

אך לפי ההקשר בפרשת דברים והכללי של משה, נראה שמשה היה כזה שלא חפץ בשום שררה וכל מטלה ציבורית הייתה עליו לטורח מיותר. לחכם העניו והבוטח, הרי באמת אין בהנהגה ציבורית, אלא עבודה שחורה [כפי שהתבאר כבר באחד האשכולות]. מסתבר שלזה כיון משה כשאמר "בגללכם" וכו'. אני הייתי רוצה להיות יהודי פשוט שנכנס לארץ ישראל, אלא בגלל שנזקקתי להיות המנהיג שלכם נכנסתי לצרה הזאת. זאת אומרת שמכיון שלא ראה שום ערך במנהיגות, רצה אולי שיעריכו בני ישראל את כל ההקרבה הנעשה למענם ושידעו להכיר טובה ולהישמע לדבריו.
נקלעים הרבה פעמים למצבים שעושים טובה למישהו וההוא מתנהג כאילו עושה טובה שמקבל את הטובה. כך משה סך הכל עשה טובה שנענה להנהיג את ישראל ורצה שיכירו בכך.

נושאי פרשת ואתחנן

תחינת משה ג’ כ"ג-ג’ כ"ט
זכירת חורב ד’ א’-ד’ מ’
בצר ראמות וגלעד ד’ מ"א-ד’ מ"ג
אשר שם דיבר היכה ד’ מ"ד-ד’ מ"ט
דיברות חורב ה’ א’-ו’ ג’
שמע ישראל ו’ ד’-ו’ ט’
כי יביאך שמור המצוה ו’ י’-ז’ י"א


סיכום פרשת ואתחנן לנושאיה

ואתחנן
לעומת פרשת דברים בה שחזר משה את מאורעות תחילה וסוף מסע העם מחורב וכיבושו, פרשת ואתחנן עוסקת במאורעות שאירעו בתחילה וסוף שלא כחלק מהמסע והכיבוש, בליווי דברי מוסר שניתן ללמוד מהמאורעות ובעיקר על הזהירות מעבודה זרה. הוא סיפר על תחינת משה . בעת ההיא כאשר הגיעו לירדן ועל זכירת חורב של מתן תורה לעם הנבחר שהוצא ממצרים, טרם תחילת המסע שהוזכר בפרשת דברים. משם עבר להבדלת בצר ראמות וגולן , כערי מקלט שמעבר לירדן אשר עשה משה בסיום המסע עם כל אשר שם דיבר היכה משה. משם חזר לספר על עשרת דברות חורב ותיאור נפלאות מעמד הר השם ודיבור השם לעמו. אמר להם את פרשת שמע ישראל ואת האזהרה של 'כי יביאך שמור המצוה' , הכוללת עוד מדברי מוסר משה והדגשת אהבת השם את עמו.

תוקן על ידי - ווטו1 - 7/31/2002 8:34:23 AM

בעשרת הדברות שנשנו בפרשתנו, שונה "זכור" את יום השבת לקדשו המקורי שבפרשת יתרו, ל"שמור" את יום השבת לקדשו.

ברש"י יתרו עה"כ "כה תאמר" מבואר את מה שאנו מוצאים בתורה, שלא בכל דבר היה על משה לומר את דבר השם לבני ישראל באותו הלשון שאמרו השם. לכן אין קושי מצד השינוי כי כך הסכים או אף ציוה השם למשה שיאמר להם במשנה תורה, "שמור" במקום "זכור". השאלה היא רק, למה?
חז"ל מבארים ש"בדיבור אחד נאמרו" ועדיין, למה?

קראתי מאמר מהרב נתן פיק שליט"א. שם הוא אומר דבר פשוט ויפה רעיונית ואולי אף פרשנותית.
בפרשת יתרו נאמר דבר השם הראשוני שהיא לזכור, דהיינו לנטוע עמוק בדעת את יום השבת. גם המעשה הוא אמצעי לנטיעה בדעת [כפי שדובר באשכול "סורר ומורה" שה"נעשה" הוא כלי להעמקת ה"נשמע"]. בספר דברים שהוא ביאור משה את התורה [שקבעו השם בתורה], שם מתייחס משה יותר לצורת הביצוע מאשר לעיקרון.
כך אנו מוצאים בדברי האבן עזרא בהסבר סדר הדינים בפרשת כי-תצא, שבדברי משה יש סדר פרקטי [וזה מסביר שבמשנה תורה דורשים "סמוכים" גם אם לא בשאר הספרים - יבמות ד.].