פרשת השבוע

בוגיעלון:


פרשת עקב


כי לא על הלחם לבדו

פרופסור שלום רוזנברג

שורות אלה נכתבות בימים בהם התרחש ה"מיני-משבר" של השבתת טחנות הקמח, מחסור בלחם האחיד (או אולי "לחם עוני") וההחלטה שבעקבות כך נתקבלה. בשעות מסוימות הזכיר המצב במאפיות את אמרתה של מרי אנטואנט: "אם אין לעם די לחם, מדוע אין הוא אוכל עוגות". על רקע זה נשמעת במשנה תוקף הקביעה שבפרשת השבוע: "כי לא על הלחם לבדו" (דברים, ח', ב'-ג'): "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' א-להיך זה ארבעים שנה במדבר... ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם...".

במבט ראשון, ניתן ללמוד מפסוקים אלה חובת המאבק נגד הייאוש. אף אם לפעמים עומדים אנו במדבר שומם, בפני בעיה שאין ממנה וצא, קיימת אלטרנטיבה. שערי השמיים לא ננעלו. פירוש זה אמת הוא, אך לא כל האמת. בספרו המונומנטלי "עקדת יצחק" (שער מ"א) מלמד אותנו ר' יצחק עראמה שבפרשת "המן" יש מסר נוסף, מסר ההופך את המן מאירוע היסטורי חד-פעמי לסמל לדורות. המן ירד "כדי שיהיה להם מזון להווה ולימוד נכון ומועיל... בכל זמן ומקום". ואכן, כשהתורה מתארת את ירידת המן, היא מספרת לנו (שמות, ט"ז, ט"ז-י" ט): "זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו איש לפי אכלו... איש לאשר באהלו תקחו. ויעשו כן בני ישראל - וילקטו המרבה והממעיט... וימדו... ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו". יש כאן לקח מוסרי דתי. יש עניים ועשירים: "בני אדם גם בני איש... מהם שמחסרים לצורכם ומהם שעודפים עליו". "והנה ביוצאם מן העולם", כלומר ביום המוות "המרבה לא העדיף כי גם כי יעשיר וירבה כבוד ביתו לא יישאר בידו מאומה מכל עמלו", בני האדם לא ייקחו לקבר את עושרם. העוני מסוכן, אך גם העושר, "שהעודף הוא עניין רע נתן א-לוהים לבני האדם". ר"י עראמה מוסיף לדברים אלה הערה צינית על אותם האנשים "שלא שמעו אל משה... ולא השליטו עצמם לאכול ממנו", דהיינו שחיפוש העושר הפך עבורם למשהו אובססיבי ומטרה לשמה, "כמו שהוא עניין הרבה בני אדם שמחסרים את עצמן מכל טוב לשמור ממונם לבעלי נשותיהם".
מהדהדים כאן דבריו הציניים של קהלת, על אדם, או חברה, שלא "ישליטנו הא-להים לאכל ממנו. כי איש נכרי יאכלנו" (קהלת, ו', ב'). איש נכרי זה הוא, לפי עראמה, מי שיתחתן עם אלמנתו אחרי שהאדם ייפול חלל במירוץ לעושר, "זה הבל וחלי רע הוא".

* * *

עד כאן הלקח המוסרני. אולם יש במן גם מסר חברתי וכלכלי. שלא כלחם מן הארץ, הלחם מן השמיים איננו מכיר בהבדלים בין המעמדות. הוא נותן לבני האדם "איש לפי אכלו", כדי למלא את צרכיו המינימליים של כל אדם, כדי שלא יהיה רעב בארץ. אמנם כן, הלחם-מן-השמיים הוא אידיאלי מדי, ואולי קומוניסטי תמים. הוא ניתן לכל אחד לפי צרכיו! והוא נאבק נגד שתי סכנות האורבות לחברה, העוני אך גם העושר המופרז, האבטלה ושכר העתק של הבכירים. אף אם הלחם-מן-הארץ לא ילך עם האוטופיה הזאת עד הסוף, חייב הוא להתחשב עם חזונו של המן, ולשאול את עצמו כמה שאלות קשות ומכריעות: האם מותר לנו להסתכל על המדיניות הכלכלית דרך משקפיים מוסריים? האם ירשו לנו הכלכלנים להרים את מבטינו אל גבהי החזון
החברתי, ולא לדבר רק על אינטרסים וריבית? תשובת הפרשה היא: כן! זאת חובתנו האנושית.

לפנינו מחלוקת יסודית בין השקפות עולם. קהלת ביטא אחת מהן בעוצמה רבה. בהסתכלותו הריאליסטית והבלתי-אשלייתית על העולם, תיאר קהלת את הפעילות הכלכלית כמודרכת על-ידי הקנאה והתחרות ולא על ידי הרצון למלא את צרכיה של האנושות (קהלת, ד', ד'): "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו". העיקרון הזה הוא התשתית של הפילוסופיה הליברלית והקפיטליסטית. אדרבה, אילו נהגנו בוויתור, הסתפקות במועט, צניעות, ענווה, דהיינו הופכים את השגשוג הכלכלי לבלתי-אפשרי. תן לטבע האנוכי של האדם לאמביציה שלו, לעשות את מה שהוא חומד. כולנו נרוויח מכך. זהו המיתוס המייצג פילוסופיה כלכלית שלימה: אם יש את נפשך לדעת את המעיין, ממנו שאבו כלכלות את איתנותם... אל הבורסה סור! האמנם מיתוס זה אמיתי הוא? קריסתן של חברות ענק בגלל מניפולציות בבורסה בחודשים האחרונים, "מתיר" לנו להעלות כמה שאלות וקושיות נגד הקפיטליזם הטורף, בעל הגאווה והביטחון העצמי, הסובב אותנו. האמנם כללי המשחק הבלתי-מרוסנים של החוק החופשי מדי, יביאו פריחה לאנושות. קהלת תיאר לנו עולם המתקדם בעקבות הקנאה הכלכלית, אך הוא חותם את הדברים בחותמו הקלאסי: "גם זה הבל ורעות רוח". יש באגואיזם הכלכלי פוטנציאל חמור של הרס. ולהפך, "טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח" (ד', ה'-ו'). נהיה פחות עשירים, אך ניתן לכל אדם "כף נחת". זאת זכותו. האירוניה האחרונה של קהלת באה לידי ביטוי בפסוק נוסף (ה', י"ב): "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל". העובד העני, יכול להתנחם בשינה העמוקה בה הוא נח מעמלו המפרך (אם לא פוטר!!), ולעומת זאת "והשובע לעשיר איננו מניח לו לישון". יש קנה מידה אמין למדוד את אי-הנחת שבתרבות השפע, כמות כדורי השינה בה חברה משתמשת.

השמיימיות של ה'לחם מן השמיים' באה לידי ביטוי במערכת החברתית. העיקרון "כי לא על הלחם לבדו" מלמד אותנו שהפעילות האנושית חייבת להיות מודרכת לא רק על-ידי עקרונות כלכליים אגואיסטיים. ולפיכך עתידים אנו לקרוא בפרשה הבאה, פרשת "ראה" (דברים, ט"ו, ז'-י"א) את הציווי החברתי העליון: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך... לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון, כי פתח תפתח את ידך... די מחסרו אשר יחסר לו... נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו... כי לא יחדל אביון מקרב הארץ על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך". נכונה היא ההחלטה לשמור על מחיר הלחם האחיד, וזאת למרות העיוותים האפשריים. הכלכלה היא יותר מדי חשובה כדי להשאיר אותה בידי הכלכלנים בלבד.

איקה:


יחודן של "ואתחנן" ו"עקב"

מעין סמל לקשר העמוק בין שתי הסדרות " ואתחנן" ו"עקב" נציין את העובדה כי כשם ש"ואתחנן היא פרשת "שמע" "עקב" היא הסדרה של פרשת " והיה אם שמוע" ופרשיות אלה הן בראש ובראשונה שתיים מתוך שלוש המרכיבות את קריאת שמע, כזכור השלישית היא פרשת " ציצית" , שעליה עמדנו בעיונינו על סדרת " בהעלותך"

צירופן יחד של שלוש פרשיות אלה ב'קריאת שמע', הן התעודה הראשונית הגדולה של האמונה בישראל, שכן אמירת 'קריאת שמע' פעמיים בכל יום שחרית וערבית, היא הביטוי לקבלת עול מלכות שמיים וקבלת עול תורה ומצוות, ובאורח החיים המוכתב לאדם מישראל על פי תורה , הרי זה אחד המרכיבים המרכזיים , המטביעים חותמם על חיי האדם היהודי שומר- המצוות מדי יום ביומו.

עוד יצויין כי שתי פרשיות אלה ( "שמע" "והיה אם שמע") הן הפרשיות הכתובות על קלף מזוזה, והן גם שתיים מתוך ארבע הפרשיות של תפילין, ולכן הן שגורות וידועות ביותר בפיהם של יהודים בכל הדורות וגם בדור הזה

הווי אומר : אותם יהודים אשר קריאת שמע משמעותית בשבילם, וזה למעלה מ2500 שנה כל אדם מישראל מצווה לקרוא שתי פרשיות אלה פעמיים בכל יום והן למעשה היהדות כולה

קריאת שמע היא גם ההלכה הראשונה בתורה שבעל פה, וכידוע המשנה הראשונה בש"ס , פותחת במילים ' מאימתי קורין את שמע בערבית'
היא גם המצווה הראשונה שבה מתחייב כל בוגר בישראל, דהיינו - במלאת לכל ילד יהודי שלוש עשרה שנה ויום אחד, ולאחר שקיעת החמה וצאת הכוכבים, הופך הוא להיות חייב במיצוות, ומכאן שבאופן טבעי 'קריאת שמע' היא המיצווה הראשונה הנופלת לידיו מרגע היותו נחשב בוגר.

נושאי פרשת ראה

מתן ברכה וקללה י"א כ"ו-י"א ל"ב
העבודה במקום הנבחר י"ב א’-י"ב כ"ח
מסיתים ומדיחים י"ב כ"ט-י"ג י"ט
כי עם קדוש אתה י"ד א’-י"ד כ"א
מעשר ושמיטה י"ד כ"ב-ט"ו י"א
הענקה או רציעה ט"ו י"ב-ט"ו י"ח
הבכור במקום הנבחר ט"ו י"ט-ט"ו כ"ג
הרגלים במקום הנבחר ט"ז א’-ט"ז י"ז


סיכום פרשת ראה לנושאיה

פרשת ראה מתחילה חלק חדש של ספר דברים. בעוד הפרשיות הקודמות חזרו על מאורעות העם במדבר ועל המוסר הנלמד מהם, עוסקת פרשת ראה בקביעת ייעוד ישראל בבואו לארצו, בכלל ובנוגע לאליליות לעומת מקדש השם במקום הנבחר. הפרשה מתחילה בציווי מתן ברכה וקללה על קיום המצוות, בבואם אצל אלוני מורה. לאחר מכן צווה העם על העבודה במקום הנבחר למרכז הבלעדי למיקודו בהשם, אחר איבוד האלילים ולבל יסיח דעתו לפנות אחר מסיתים ומדיחים למיניהם העלולים להחטיא את ישראל לסור מהשם לעבודה זרה. צוו על התקדש הגוף בצורתו החיצונית ובמאכלו בהדגשת 'כי עם קדוש אתה' , יישמרו מעשר ושמיטה בתבואת זרע הארץ ובחיי החברה הפעם בשמיטת כספים ועל פתיחת היד לאביון ולשמיטת העבד הנשלח לחפשי בהענקה או רציעה לבלתי נשלח. בסוף הפרשה צוו על העבודה הקלה יותר שגם היא תהיה במקדש הבכור במקום הנבחר לגבי בכור הבהמה הטהורה כל שאין בה מום, ועל ההקרבה והחגיגה של הרגלים במקום הנבחר .

איקה:


פרשת ראה
מוקדש לשחרית - התנהגות הראויה למנהיג - אקטואליה.

לאחר ההתרעות בעניין קיום מצוות, חוזר משה רבנו ואומר בסדרת "ראה" שלוש פעמים את הדברים הבאים:

"כי תעשה הישר בעיני ה'(יב/כה), "כי תעשה הטוב והישר כלפי ה' אלוהיך"(יב/כח) "לעשות הישר בעיני ה' אלוהיך" (יג/יט)
לכאורה שלושת הפסוקים מדברי משה מובנים לנו, אולם יחד עם זאת, הפסוק השני- כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלוהיך, מעורר את השאלה האם "הטוב והישר" שמות נרדפים הם, או שמא שני מושגים שונים?

המדרש ב"ספרי" אומר על כך: " הטוב" – בעיני שמים, "והישר" – בעיני האדם,דברי רבי עקיבה.
ר' ישמעאל אומר: " הישר"- בעיני שמים, "והטוב" - בעיני אדם
מאמר זה מסתיים ב"ספרי" במילים: 'וכן הוא אומר," ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם" (משלי ג/ד). ובפסוק זה מדובר במפורש על אלוהים ואדם, אף על פי שאין כאן הפרדה והבחנה בין שני המושגים- "טוב וישר".
אנו עומדים כאן בפני הפיתוי של שתי תפיסות שונות את המושגים " טוב" "וישר" מבלי שהיה זה מובן מאליו למה מכוונים הם ומה משמעותם.

רבי עקיבה דורש מן האדם התנהגות, שבנוסף על היותה מצד עצמה (וזוהי המשמעות של בעיני שמים), תתקבל כטובה גם בעיני הבריות.
על כך יכולים להדגים אנו את מעשהו של משה רבנו במסירת דין- וחשבון כספי מפורט לישראל, על מה שניתרם בכסף ובזהב לצורכי הקמת המשכן, ועל אף שהתורה מעידה מפי ה' על נאמנותו-" בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב/ז) רואה חובה לעצמו למסור דין וחשבון מפורט על מה שניתרם.
לעומת זאת ר' ישמעאל מחייב את האדם לעשיית הטוב, ללא התחשבות בהבנת בני אדם את הטוב הזה או מפני תגובה עליו.
כאן ניתן לשאול מי משני התנאים הוא המחמיר יותר בדרישה שהוא מציג
לאדם.

במדרש הגדול התימני אנו מוצאים רמז להבנת עניין זה:
" לעשות הישר בעיני ה' אלוהיך", לא להתנאות בעיני האדם, אלא להתנאות בעיני ה' אלוהיך, רבי ישמעאל מקבל זאת ואילו רבי עקיבה הופך את הדברים
פירוש רש"י :ראש המדברים בכל מקום בו מדובר בהבנת התורה אומר בפשטות: "הטוב" – בעיני שמים, "והישר" בעיני האדם, וזה ממש כדברי רבי עקיבה, כלל גדול בפסיקת ההלכה שאם קיימת מחלוקת בין ר' עקיבה לבין אחד התנאים האחרים הלכה היא כעקיבה. 'לא די שיעשה צדק, אלא נדרש גם שיראה לעיני כל שנעשה צדק.


"ואילו ר' ישמעאל הולך בדרכו של התנא הקדמון עקביה בן מהללאל שעמד בתוקף על דעתו בהלכה, כנגד כל חכמי דורו שלא ירדו לסוף דעתו ולא הבינוה והוא אמר: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי, ולא להיעשות רשע שעה אחת לפני המקום'
יש להרהר מאוד בדברים האלה שהרי עמדת ישמעאל בוודאי יש בה משום גבורה נפשית גדולה, אולם יחד עם זאת יודעים אנו, כי אנשים רבים אשר כוונתם היתה ללא ספק טהורה ולשם שמיים, גרמו בהכרעותיהם תקלה לעצמם ולעולמם, וזאת משום שהדברים שאמרו, לא יכלו להתקבל על דעת הדור, ובמקום לתקן הם קלקלו, ולזה התכוון ר' עקיבה באומרו: שאין זה מספיק להיות טוב בעיני שמים בלבד, אלא יש להגיע להיות גם ישר בעיני האדם.

בוגיעלון:

חכמים ואינטלקטואלים

פרופ' שלום רוזנברג


פרשת ראה

ספר דברים אינו רק "משנה תורה", חזרה על הנאמר בארבעת הספרים הראשונים של התורה. הוא במהותו ספר פוליטי, מעין הקדמה לחיים המדיניים ולסכנותיהם. לפני כל מלחמה אמור הכהן "משוח המלחמה" לפנות אל העם כדי להתגבר על הפחד האינסקטיבי של היוצא להילחם (דברים, כ', ב'-ד'): "ונגש הכהן ודבר אל העם, אמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם - אל ירך לבבכם אל יראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' א-להיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם אביכם להושיע אתכם". ספר דברים הוא קריאה מעין זאת, קריאה המלווה את העם בראשית דרכו המדינית, הכרוכה במלחמות וסכנות.


עד כאן הסכנות הבאות מבחוץ. אולם, ישנו תהליך פנימי לא פחות מסוכן, והוא ההסתאבות המלווה עמים שזה עתה קיבלו את עצמאותם, והדוגמאות רבות מספור. כדי למנוע סכנה זאת, מתווה ספר דברים יסודות לחוקה פוליטית, גבולות לרשויות השונות האמורות לכוון את עתידה של המדינה. כך בפרשת ראה ובפרשת שופטים, מתייחסת התורה לארבע דמויות המתחלקות שלטון: השופט, הכהן, המלך והנביא. נדמה לי שלא אטעה אם אומר, שבצורה זאת, מבטאת תורה את עקרון חלוקת הסמכויות בין רשויות ש ונות. כאן מבוטא עקרון איזון האמור למנוע השתלטות ומונופולין מסוכן על השלטון. "מוסד" חמישי מובלע בין הרשויות הללו. על קיומו ועל חשיבותו והשפעתו מעידים פסוקים שונים במקרא. בולט ביניהם הפסוק בספר ירמיהו (י"ח, י"ח), המדבר על שלושת הגורמים המעצבים את רוח האומה: "תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא". על יד הכהן והנביא מצוי החכם, שיורשיו המודרניים הם האינטלקטואלים.

אינטלקטואלים רבים רוחשים בוז עמוק לפוליטיקאים. מיותר להביא על כך ראיות רבות. ביקורתם חדה כתער: השלטון משחית, ורק הם - האינטלקטואלים - שומרים על הטוהרה המוחלטת. האינטלקטואלים גם יודעים להשיא עצות וכמובן לחתום על עצומות בשם המצפון המוסרי המוחלט. בפרפרזה לדברי דב סדן, ניתן לומר שסטודנטים משוכנעים שאתם נולדה החכמה, והפרופסורים - שאתם החכמה תמות. כאלה היו הרעים האינטלקטואלים שבאו לנחם את איוב, כנגדם התמרמר: "ועמכם תמות חכמה! גם לי לבב כמוכם..." (איוב, י"ב, ב').


על רקע זה מהדהדים הדברים שכתב הרמב"ם על האינטלקטואלים לפני כשמונה מאות שנה. הדברים נכתבו בפולמוס עם גלנוס, הרופא היווני הנודע, שניסה את כוחו גם בפילוסופיה. בתחום זה מבקר אותו הרמב"ם קשות. הרמב"ם שהיה רופא, טוען שקיימות גם מחלות הנפש : "אמר משה" - כך כותב על עצמו הרמב"ם - "מן הידוע מאמר הפילוסופים שיש לנפש בריאות וחולי, כמו שיש לגוף בריאות וחולי". במחלות אלו הוא לא התכוון למחלות הפסיכיאטריות הרגילות, אלא בפתולוגיה עדינה יותר. בני אדם פוגעים באחרים ובעצמם בגלל פגמים "במידות", בטקטיקות בלתי-נכונות בהתנהלותם בחיים. היום היינו מבטאים זאת אולי במושג "אינטליגנציה רגשית". "חולאים" אלה הם תופעות פתולוגיות נפוצות. אולם לפי הרמב"ם, ישנן גם תופעות שניתן להגדירן כמחלות פרופסיונליות רבות, שהרפואה הקונבנציונלית טרם טיפלה בהן.

אין ספק בעיני שהנרקיסיזם, ההתאהבות וההערצה העצמית, היא המחלה המקצועית המסכנת את הפוליטיקאים. לפי הרמב"ם יש גם מחלה אחרת, "חולי כולל", אשר כפי שנראה תוקף את כמעט כל האינטלקטואלים.

וכך כותב הרמב"ם: "ומכלל החולים הנפשיים חולי כולל, שאחשוב שלא ימלט ממנו כי אם אחד בזמנים רחוקים", החולי הזה יש בו דרגות שונות של חומרה ("ומתחלף... בתוספות וחסרון"). ועתה מגדיר הרמב"ם את המחלה: "ומפני החולי הכולל הזה תמצא אישים מן האנשים בעלי חריפות ותבונה שכבר ידעו... חכמה מן החכמות המונחות שהיו בקיאים בה, וידבר א ותו האיש בחכמה אשר השיג, ובחכמות אחרות לא ידע בהם כלל או יהיה חסר בה, וישים דבורו באותם החכמות כדברו באותה החכמה שהוא בקי בה".


כלומר, אינטלקטואלים מומחים בתחומיהם, מרשים לעצמם לדבר בתחומים שאין הם מבינים בם, או שהבנתם היא הבנת בשר ודם רגילה. דבר זה מחמיר כאשר מדובר באינטלקטואלים שבנוסף לכך הצליחו מבחינה כלכלית או זכו בפרסים יוקרתיים: "כל שכן כשיהיה האיש אשר נזדמן לו מזל מן המזלות הנחשבים". או אז החולי מחמיר "יחזק קביעות אותו החולי וייגמר בו, וישוב... ואומר מה שירצה שיאמר כפי דמיונו או כפי עיונו או כפי השאלות שירבו עליו, וישיב כמו שיעלה לבבו, שלא ירצה שיאמר שיש שם דבר שלא ידעהו". חולי זה מחמיר עוד יותר באותם התחומים והמדעים המשוכנעים שבידם המפתחות להבין את הסיטואציה האנושית כולה "ושאין שום חכמה שראוי שיכלה האדם זמנו בה, אלא החכמה אשר ישרה בעיניו, לא זולתה". האינטלקטואלים בזים באופן עמוק לפוליטיקאים. בוז זה, כה גדול הוא, ששקול הוא רק כנגד הדחייה ש"יפי נפש" רבים מעוררים אצל האיש הקטן וההמוני. האינטלקטואל דוחה ומקסים. למה? התשובה לדעתי, נעוצה בעובדה שיש ברכה מרובה באינטלקטואלים, אולם היא ברכה שמלכודת בצידה. החינוך האינטלקטואלי מלמד את האדם לחשוב פעמיים, לצאת מעצמו, לעמוד גם בנקודת המבט של האחר. על-פי רוב, האדם הפשוט לא מעוניין ואף לא מסוגל לעשות זאת. עליו נאמר שלפעמים הוא רואה את כל הנגעים, חוץ מנגעי עצמו. האינטלקטואל לעומת זאת, לומד להבין את ה"אחר", ואף את האוייב. היציאה מהעצמי היא אצילית. אך כדי לעשות צדק שלם, חייב האדם גם לחזור לעצמו ולהגיע על-ידי כך לשיווי משקל בין האני לבין האחר.


לפעמים מוכן האינטלקטואל להבחין חוץ מדיכוי עצמו. לפנינו פרדוקס מופלא. למרות שאני קרוב אצל עצמי, הצריך להשתחרר כדי לראות את האחר, אולי בכל זאת, גם אני צודק, או אף רק אני הצודק, ומתוך כך חייב אני להגן על הצדק שלי, של משפחתי, של עמי. האינטלקטואל שלמד לצאת מעצמו, חייב לא לשכוח איך אדם חוזר לעצמו. אולי צריך לחשוב שלוש פעמים, ולא רק פעמיים. אכן , דברים שרואים משם לא רואים מכאן. אולם, השם של השם הוא כאן. נקראים אנו לאהבת החיים, פרימיטיבית, בשרית, אהבה כפשוטה, אהבה שתנצח את הפילוסופיה הדכאונית אליה נדחפים אנו פעמים רבות. כך לימדה אותנו התורה בפרשת השבוע: "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים, י"א, כ"ו), ומאוחר יותר את אחת המצוות הגדולות והחשובות ביותר: "החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים!" (דברים, ל', י"ט). מעשה שלא היה, כך היה. כאשר הקב"ה ברא את האדם, ראה כי טוב, והחליט לברוא עותק מושלם יותר ממנו, בעל חכמה ומוסר, כריזמה וענווה, כוח רטורי וחוש הומור, וברא את הפרופסור. אחרי שהסתכל עליו, החליט שכדי להבליט יותר את מעלותיו, מן הראוי לברוא את האנטיתזה, אוויל וחסר מעצורים, משעמם וגאוותן, מנופח ואפור. או אז ברא הוא את העמית, 'הקולגה' בלע"ז. אל נא תיבהלו מן האינטלקטואלים. תמיד כדאי לבדוק מי הפרופסור ומי הקולגה.


* הכותב הוא פרופסור לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית

תוקן על ידי - ווטו1 - 8/23/2002 12:46:39 PM

נושאי פרשת שופטים

דבר המשפט ט"ז י"ח-י"ז י"ג
דבר המלך י"ז י"ד-י"ז כ’
דבר הכהנים י"ח א’-י"ח ח’
דבר הנביא י"ח ט’-י"ח כ"ב
דבר הרוצח י"ט א’-י"ט י"ד
דבר העדים י"ט ט"ו-י"ט כ"א
דבר המלחמה כ’ א’-כ’ כ’
עגלה ערופה כ"א א’-כ"א ט’


סיכום פרשת שופטים לנושאיה

אחר פרשת ראה שעסקה במצוות של תחילת הביאה לארץ והיסודיות ביחס למקדש השם, ממשיכה פרשת שופטים לעסוק בהקמת המערכות הציבוריות בעם. הפרשה פותחת בדבר המשפט על מינוי וסמכות השופטים וממשיכה בדבר המלך והמצוות המיוחדות לו, בדבר הכהנים וחלקם בנחלה ובעבודה, דבר הנביא והתמימות בהישמע לו. התורה מזהירה מעיוות הצדק ומשפך דם בדבר הרוצח וערי מקלטו, בדבר העדים שהמשפט נחתך על פיהם, בדבר המלחמה ביחס לאויבים, לבחירת הלוחמים והכנתם ועל המוזהר בשעת המלחמה ובעגלה ערופה המכפרת על שפך דם נקי.

אפי:

פרשה קוקוסטית וממלכתית ביותר, שנראה כאילו יצאה מבית המדרש של "מרכז הרב".

בוגיעלון:


פרשת שופטים


צדק, משפט ואמת
פרופ' שלום רוזנברג




פרשת השבוע פותחת בהלכות שופטים: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו
את העם משפט צדק. לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד - כי השחד יעור עיני
חכמים ויסלף דברי צדיקם. צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ" (דברים,
ט"ז, י"ח-כ'). הדרישה לשפוט משפט צדק ולהילחם נגד השוחד תישמע שוב ושוב
בתורה, ביחוד בברית המתחדשת עם כניסת בני ישראל לארץ: "ארור לקח שחד להכות
נפש דם נקי - ואמר כל העם אמן" (דברים, כ"ז, כ"ו).

המקרא כולו נאבק בקנאות ובנחישות בשוחד תוך דרישה קנאית למשפט צדק. הפסוקים
הפותחים את פרשת השבוע הם חלק במאבק זה. אולם לפי קריאתם של חז"ל במדרש
ההלכה על דברים (ה'ספרי') יש בפסוקים אלה חידוש חשוב. ה'צדק' שאנו מדברים
עליו כאן, אינו הצדק השופט את הפושעים, אלא זה השופט את השופטים עצמם.
הציווי 'צדק צדק תרדף' שבפרשה, מתפרש לפי חז"ל כך: "הלוך אחר בית-דין יפה".
זאת מצווה המוטלת עלינו, על כל הקהל, קל וחומר על "ועדות המינויים". הן
חייבות להתעלות מעבר לכל אינטרסים פוליטיים, נגיעות אישיות או נטיות
פסיכולוגיות, וזה כמובן לא קל.



* * *



הדמות האידיאלית של השופט התממ שה, על-פי חז"ל, בשמואל הנביא. דרכו, לימדו
אותנו חז"ל, את אחד העקרונות החשובים ביותר של המשפט על-פי רוחה של היהדות,
ומתוך כך הצביעו על סכנה חמורה האורבת למערכת המשפטית. חז"ל דיברו על כך
בתלמוד (שבת נ"ו, ע"ב) תוך שהם מפרשים את הפסוקים המדברים על בני שמואל,
שכידוע לא הלכו בדרך אביהם (שמואל א', ח', א'-ג'): "ויהי כאשר זקן שמואל
וישם את בניו שפטים לישראל... ולא הלכו בניו בדרכיו - - ויטו אחרי הבצע
ויקחו שחד ויטו משפט". לכאורה, יש כאן עבירה על הכתובים שהוזכרו לעיל,
המצווים להימנע מלקיחת שוחד ובצע כסף. לא כך פירש את הפסוק רבי יונתן,
האמורא הארץ-ישראלי הגדול (שבת נ"ה, ע"א-ע"ב): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר
רבי יונתן כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה... אלא מה אני מקיים "ויטו
אחרי הבצע", שלא עשו כמעשה אביהם; שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל,
ודן אותם בעריהם שנאמר (שמואל א', ז', ט"ז): "והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל
והגלגל והמצפה - - ושפט את ישראל את כל המקומות האלה. ותשבתו הרמתה כי שם
ביתו ושם שפט את ישראל..." והם [בני שמואל] לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי
להרבות שכר לחזניהן ול סופריהן".

אכן לפי ר' יונתן, יש לפעמים במערכת המשפט 'בצע', שאיננו ה'בצע' הרגיל,
דהיינו השוחד, אלא משהו חמקמק יותר, והוא מסביר לנו את מהותו. שמואל לא
חיכה באופן פסיבי למבקשים צדק. הוא נדד מעיר לעיר, כדי לתת לכולם הזדמנות
לשטוח לפניו את תלונותיהם. הוא פתח את שערי המשפט לכולם. לא כן בניו: "והם
לא עשו כן, אלא ישבו בעריהם, כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם". מערכת
המשפט, זקוקה ל'חזנים' - לשמשים המומחים בשפת החוק, ולסופרים ועורכי-דין
היודעים לכתוב את האותיות הקטנות כנדרש. הנרדפים והסובלים המבקשים צדק
תלויים בהם, ותלות זאת יקרה היא. האם אדם הנלחם, למשל, נגד בנייה לא חוקית
יכול להתחרות עם עורכי-הדין המפולפלים המשרתים את הקבלנים החזקים? האם יש
סיכוי למי שנאבק נגד חברות גדולות? האם יכול האדם להגן על עצמו בפני התובעים
המנוסים, כשהוא נשען על הסנגוריה הציבורית? לפי רבי יונתן - ודבריו תקפים
כאן ועכשיו - המערכת המשפטית של בני שמואל, לא היתה מושחתת, היא היתה יקרה
מדי. ולפיכך, למרות יושרם של השופטים, מעלה עליהם הכתוב 'כאילו' "ויקחו שחד
ויטו משפט". שערי המשפט נעולים פעמים רבות מדי בפני ה אזרח הקטן.



* * *



אידיאל המשפט הוא הצדק. כך מצווה משה על השופטים (דברים, א', ט"ז-י"ז):
"ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק... לא תכירו פנים
במשפט, כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לא-להים". החכמים הבינו
פסוקים אלה כדורשים צדק בפסק-הדין, אך גם הגינות בתהליכים עצמם. על כך לימד
אותנו רבי מאיר (אבות דרבי נתן, י'): "כקטן כגדל תשמעון שלא יהא אדם אחד
עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך". השופטים לא
חשודים על עיוות הדין, חלילה וחס. אולם לפעמים בדבריהם הם פוגעים בביטחון
העצמי של אחד מבעלי הדין. אך גם בכך לא מספיק! התורה דורשת תנאי נוסף (שמות,
כ"ג, ו'-ז'): "לא תטה משפט אבינך - בריבו. מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל
תהרג...". אזהרה זאת "מדבר שקר תרחק" היא עבור החכמים מרחיקת לכת.

כולנו מכירים את המנהג הנוהג בצורה זו או אחרת בבתי-משפט שונים בעולם,
והמעורר בנו לפעמים חיוך. כבוד השופטים, ו/או עורכי-הדין המלומדים, לובשים
איצטלאות או טוניקות מיוחדות ואף פאות נוכריות. לפעמים מתגנבת במחשבתי
התחושה הצינית שבזה מועבר אולי מסר, אל תי קחו אותנו יותר מדי ברצינות. זה
בסך-הכל תיאטרון... ולפעמים כמו בבית-המשפט בהאג, תיאטרון האבסורד. גם חז"ל
אימצו שיטה דומה, אלא שפרט אחד שונה. לא השופטים חייבים ללבוש את האיצטלה
הטקסית, אלא בעלי הדין )שבועות ל"א, ע"א): "תנו רבנן, מניין לשניים שבאו
לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלה בת מאה מנה, שאומרים לו לבוש
כמותו או הלבישהו כמותך, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק". אין כאן דרישה אסתטית,
אלא דווקא אתית ומוסרית. אין כאן חובה להתלבש כיאות כדי לכבד את מעמד
השופטים ולא לפגוע בכבודם. הלבוש האחיד הזה מטרתו לנסות ולנטרל עד כמה שהדבר
אפשר כל השפעה זרה על השופט, במקרה זה הופעה שונה. "מדבר שקר תרחק" מצווה
אותנו למנוע כל אפשרות ליפול, באופן מודע או לא מודע, במלכודות פסיכולוגיות
שיביאו אותנו לידי משפט שקר. האם החכמים חושדים ביושרם של כבוד השופטים?
חלילה וחס. יש להם אמון שלם בהם, הם רק חושדים בבלתי-מודע שבהם. עשרות שנים
בצוותא עם אשתי הפסיכולוגית לימדו אותי שהלא-מודע האנושי ראוי לחשד כזה.




תוקן על ידי - ווטו1 - 8/15/2002 9:31:51 PM

אוהב0ישראל: [פתח אשכול]


"לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד, כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים".

רבות מסופר ומדובר על נושא השוחד בספרות חז"ל וחכמי ישראל.
ידוע הסיפור על אותו דיין גדול שבדין מסויים נטה לזכות ראובן, ולמחרת השתנתה דעתו מקצה לקצה ונטה ליבו לחייב את ראובן ולזכות דוקא את שמעון.
משראה כך, עמד ולבש את מעילו על מנת לצאת ולהרהר בדבר.
כשלבש את המעיל שם לב פתאום לצרור כסף תחוב במעילו. התברר ששמעון תחב "שוחד" לתוך מעיל הדיין...
ראו עד כמה גדול כוחו השלילי של השוחד - אף מבלי לדעת על השוחד - נטה הדיין לטובת נותנו...

ומסופר על הגאון רבי רפאל עבו זצ"ל שהיה חבר ביה"ד העליון (נפטר ט"ז אייר התשמ"ג) שפעם בשבתו על כס הדיינות בתל אביב, היה בדרכו לביתו מהתפילה, ועצר לידו רכב אותו נהג אחד מהמתפללים.
הלה הציע את רכבו לטובת הדיין המבוגר על מנת להסיעו לביתו, אולם רבי רפאל עבו זצ"ל סירב, באומרו שהוא צועד על מנת לשפר את בריאותו.

משהגיע לביתו סיפר זאת למקורבים לו, ואמר: "סירבתי לעלות לרכבו, מכיון שמעולם לא הציע לי איש זה להסיעני לביתי. חושד אני כי הוא צריך ממני דבר מה".
ואכן, שבוע לאחר מכן התברר לרבי רפאל עבו כי האיש הנ"ל אמור להתדיין בבית דינו...

בואו עתה ונראה מהי המילה שוחד, כמה חכמה נפלאה טמונה בה.

ניקח את המילה "שחד" (כפי שכתובה בכתיב חסר בתורה) ונבדוק מהן האותיות העומדות לפני אותיות "שחד" באלף בית, ומהן האותיות העומדות לאחריהן:

ר ג ז - לפני
ש ח ד
ת ט ה - אחרי

הרי לנו שאם אדם לוקח שוחד, הרי הוא יטה את הדין!!! ויהפוך את גזר הדין!!
והנה לאחר האותיות שחד, מופיעות האותיות "תטה" באלף בית - מלשון הטיית דין!!!
ולפני האותיות שחד באלף בית מופיעות האותיות "רגז" שהן בהיפוך "גזר" - דהיינו: על ידי השוחד הופך את גזר הדין!!! ומעלה רוגז לפני הקב"ה!!!

"שחד" בגימטרייה = 312
ובגימטרייה קטנה 312 =
3 = ש
1 = ק
2 = ר

שקר!!! שוחד מוביל לשקר!!!