פרשת השבוע

נושאי פרשת נצבים

הברית והאלה כ"ט ט'-כ"ט כ"ח
תשובה ל' א’-ל' י'
קירבת המצוות ל' י"א-ל' כ'


נושאי פרשת וילך

הוא עובר הוא ההולך ל"א א'-ל"א ח'
כתיבה וקריאה ל"א ט'-ל"א י"ג
שירה ותורה לעד ל"א י"ד-ל"א ל’


סיכום פרשת נצבים לנושאיה

בפרשת ניצבים לאחר ההקדמות של דברי הברית שבפרשת כי תבוא, נאמר על עצם כריתת הברית והאלה אשר עליה. הובטח שאף מהפרת הברית סוף ישראל לשוב בתשובה ובסוף הפרשה נאמרו דברים המחזקים לשמירת התורה והמצוות והומחשה קירבת המצוות לבני ישראל.


סיכום פרשת וילך לנושאיה

לאחר דברי הברית בפרשת כי תבוא וכריתת הברית בפרשת ניצבים, עוסקת פרשת וילך במסירת התורה לבני ישראל למען תישאר אתם לדורות. בתחילת הפרשה דיבר משה לבני ישראל על מעבר המנהיגות ליהושע בן נון ונאמר הוא עובר הוא ההולך על השם ועל הנהגת יהושע אותם וציוה לגבי התורה על כתיבה וקריאה לקריאתה מקץ שנת השמיטה ועל שתהיה שירה ותורה לעד .

איקה:

סדרת ניצבים נקראת תמיד בשבת שלפני ראש השנה, והימים הנוראים, ויש בזה יותר מאשר מקרה, משום היותה הסדרה הגדולה של התשובה בכל מובניה של מילה זו, ואנו מוצאים בה את הפסוקים כגון: והשבת אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה" (ל/א) ומדובר כאן על ישראל לאחר גלותו מארצו בהיותו מפוזר בין הגויים, וכמו כן - ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו....ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך ושב וקצבך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה" (ל/ב,ג) ובהמשך - "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'... כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב...כי תשוב אל ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (ל/ח-י)
אנו מוצאים שבכתריסר פסוקים מופיעים שמות ופעלים, הנגזרים מן השרש: שוב, שיבה, שבות, שבי, ומילים אלה חוזרות ונישנות והן כרוכות ומעורות זו בזו.

כלומר: - השיבה אל ה' והשיבה אל הארץ, החזרה בתשובה וגם עניין השיבה אל העבר

הדברים הבאים הם של מיימוני [שפתח לכך אשכול הנקרא: "למען ספות" - שיעור בפסיכולוגיה]

מיימוני:


באשכול סמוך נידון הנושא של "אהבה חופשית". דברי הרמב"ן בפרשת השבוע נוגעים מאד לענין זה, וכדאי לראות מה הם ומה מונח בתוכם. (הדברים הבאים פורסמו גם ב"אהלה של יהדות"):

בפרשת "ניצבים" מובאת הזהרה לעם ישראל:

פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט
אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקינו
ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם
פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה.
והיה בשמעו את דברי האלה (שנזכרה קודם בפסוקים)
והתברך בלבבו לאמור:
שלום יהיה לי, כי בשרירות ליבי אלך
למען ספות הרוה את הצמאה.
לא יאבה ה' סלוח לו! (וכו').

מה פירוש, "למען ספות הרווה את הצמאה"?

נאמרו כמה פירושים בנושא, אך כוונתי אינה לבחון את הפירושים האפשריים, אלא להציע את הפירוש המעניין של הרמב"ן, שהוא שיעור בפסיכולוגיה מעשית. כפי שהרמב"ן מסביר, יש כאן מנגנון פסיכולוגי בנפש האדם. אותו אדם שמוגדר כאן כ"שורש פורה ראש ולענה", אינו בהכרח תר אחרי עבודה זרה, אלא משקיע את עצמו בעבירות של רדיפת הנאות, מה שמוליך אותו לדיוטה התחתונה מבחינה מוסרית.

כך מסביר הרמב"ן:

"פירוש למען ספות הרווה את הצמאה = להוסיף השבעה עם המתאווה".

כלומר:
"נפש שבעה תיקרא רווה... והמתאווה תיקרא צמאה... והטעם, כי נפש האדם הרווה, שאינה מתאווה לדברים הרעים לה, כאשר תבוא בליבו קצת התאווה, והוא ימלא תאוותו, אז יוסיף בנפשו תאווה יתירה, ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא, שאכל או שעשה, יותר מבראשונה. ותתאווה עוד לדברים רעים, שלא היתה מתאווה להם מתחילה".

דוגמא:
"כי המתאווה לזימת הנשים היפות, כשיהיה שטוף בזימתן, תביאהו תאווה לבוא על הזכר, ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות. וכענין שהזכירו חכמים, משביעו רעב, מרעיבו שבע."

ומסקנת הדברים:
"לכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות ליבו, שהוא, אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו, אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה, כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו, ולאשר השביע נפשו בו... ותשובנה כולם צמאות".

ההליך הפסיכולוגי שמתאר הרמב"ן נראה ברור לנגד עינינו היום. מי שמחפש ריגושים, מי שתר אחרי חוויות, מתחיל בקטן, בחוויות שנראות לגיטימיות, אך עד מהרה המנגנון של הסיפוק כבר אינו מספק לו עוצמה ריגושית, כיון שהתרגל. ואז הוא זקוק לחוויות חזקות יותר ויותר. אז הוא יכול להגיע, לפי הדוגמאות של הרמב"ן, לעבירות חמורות ונוראות יותר ויותר, עד משכב זכר ועד משכב בהמה.

ומה הפתרון? הרמב"ן מזכיר אותו בדרך אגב: "משביעו רעב, מרעיבו שבע". המסר של חז"ל שמונח במשפט קצרצר זה הוא כדלקמן: אדם אינו אסור בהנאות. לכל הנאה זמן ומקום. אך אדם צריך להיות אדון על התאווה, ולא שהיא תשלוט בו. הוא יקבע מתי להשביע אותה, ואז, למרות שבעיני מי שלא הגיע לדרגה זו, הוא נראה כ"רעב", באמת הוא שבע. אחרת – הוא עלול להגיע למדרגת אותו שורש פורה ראש ולענה...


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תוקן על ידי - ווטו1 - 9/12/2002 12:57:13 PM

נושאי פרשת האזינו

פתיחת השירה ל"ב א'-ל"ב ג'
דרכי השם ל"ב ד'-ל"ב י"ד
פשע עמו ל"ב ט"ו-ל"ב י"ח
הסתר הפנים ל"ב י"ט-ל"ב ל"ה
ההתפייסות ל"ב ל"ו-ל"ב מ"ג
שירת משה ויהושע ל"ב מ"ד-ל"ב מ"ז
הציווי להר נבו ל"ב מ"ח-ל"ב נ"ב


סיכום פרשת האזינו לנושאיה

פרשת האזינו ממשיכה את הנאמר בפרשת וילך להיות שירה ותורה לעד באמור משה לבני ישראל את שירת העדות שתיאמר בהמשך להיות לעד בבני ישראל. עניין השירה חלוק לששה חלקים: א. פתיחת השירה בפסוקים א-ג, ב. דרכי השם בפסוקים ד-יד, ג. פשע עמו בפסוקים טו-יח, ד. הסתר פנים בפסוקים יט-לה, ה. ההתפייסות בפסוקים לו-מג, ו. יחוס השירה לאומריה את שירת משה ויהושע בפסוקים מד-מז. בסוף הפרשה נשנה הנאמר בפרשת פינחס הציווי להר נבו למען יראה משה את הארץ טרם פטירתו.

בוגי:


חג הסוכות

ושמחת בחגך

פרופ' שלום רוזנברג


במשך שנים לא מועטות חייתי עם תפיסה מסוימת על מהותו של חג הסוכות, קונספציה שהתאימה מאוד למחזור הרגלים. בלוח העברי יש לשלוש הרגלים: פסח, שבועות וסוכות, משמעות משולשת: טבעית, היסטורית ודתית. מאחורי שלושת ממדים אלה, כך למדתי, מסתתר ממד רביעי, קיומי, הקרוב לאדם, התהליך הביוגרפי עצמו: נעורים, בגרות וזקנה.

המשמעות הטבעית של מחזור החגים ברורה לכל ישראלי. פסח הוא חג האביב, הנעורים של הטבע. שבועות - חג הקציר והבגרות. סוכות - חג האסיף, שלפני הסתיו והחורף, אם תרצו - חג הזיקנה. גם בהיסטוריה מבנה המחזור דומה. פסח מייצג את השחרור, את לידתו ונעוריו של העם. שבועות - את בגרותו, את קבלת האחריות והחוק. סוכות - את הנדודים במדבר. חג סוכות מייצג את המדבר, והמדבר - את הזיקנה, הגלות. מחזור החיים בולט גם במגילות המקראיות הנקראות בחגים. בפסח קוראים אנו את שיר השירים. יש במגילה זאת תוכן מיסטי ודתי, אך הוא מבוסס על סיפור אהבתם של צעיר וצעירה, המחפשים זה את זה, נפגשים, נפרדים,מאכזבים ונכספים זה לזה. זאת מגילה של אהבה ונעורים. מגילת רות, הנקראת בשבועות, היא שיר הלל לחסד, ובה משתזרים חייהם של רות ובועז, אנשים בוגרים ואחראים. לא כך קהלת, המגילה הנקראת בחג הסוכות. היא נכתבת על-ידי זקן העורך את חשבון הנפש של חייו (א, ב): "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל!". המגילות מתאימות בדיוק לתמונה הכללית ששירטטתי, ושוב מצאנו בסוכות, את ייצוג הזיקנה. הסוכה מייצגת לפי זה את ארעיות החיים, את השבירות, את העובדה שבשונה מהבית, נתונים אנו בה לשרירות האקלים, והגשמים עלולים להכריח אותנו לעזוב אותה. הסוכה היא ייצוג החולשה. המדבר, גלות האומה. ולמרות זאת, ניחמה אותנו הגישה הזאת. כשם שהטבע יחזור לאביב כך יחזור העם לנעוריו, "תתחדש כנשר נעוריכי" (תהילים קג, ה).



תפיסה יפהפיה זו הקסימה אותי במשך שנים עד שהבנתי שתפיסה זאת של חג הסוכות מוטעית היא. לפי מה שתיארתי עד עכשיו, נראה היה לי חג הסוכות כחג מהול בעצב. לא כך הכרתי את החג עליו נאמר (דברים טז, יג-יד): "חג הסכת תעשה לך באספךמגרנך ומיקבך. ושמחתבחגך". סוכות הוא "זמן שמחתנו". כיצד מתחברת שמחה זאת עם הזיקנה? שמחה מתוך חולשה? התפיסה שקיבלתי קרסה, היא הביאה אותי למלכודת קונספטואלית שלא איפשרה לי להבין את משמעות חג הסוכות.

סוכות הו א התחנה הראשונה שבחופש (במדבר לג ג-ה): "בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים... ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסכת". אולם, סוכות אינו פסח. בפסח אנו חוגגים את העבר. בסוכות חץ הזמן מתהפך. אנו חוגגים בו את העתיד, את הגאולה העתידה לבוא. משל למה הדבר דומה? לילד הלומד בתיכון וחוגג כבר מעכשיו את קבלת הדוקטורט. זאת "חוצפה" לכאורה, בלתי-מתקבלת על הדעת. בעולם בלתי-נגאל אנו שמחים על הגאולה שטרם התממשה?! ואכן, יש כאן לקח מופלא. נתאר לעצמנו אדם הצועד במנהרה חשוכה. בהתחלה מקבל הוא אור מפתח המנהרה. הדרך נעשית חשוכה יותר ויותר, עד שבשלב מסוים נצנוצי אור מתחילים שוב להופיע. זהו האור החודר ממוצא המנהרה. מנהרה מעין זאת היא ההיסטוריה היהודית. אנו חייבים לקבל את האור לא רק מן העבר, אלא גם מן העתיד.

כיצד מתמזגת השמחה עם חולשתה של הסוכה? זהו מיזוג פרדוקסלי המתאר את חזון הגאולה, את חזון העתיד בו מותר לנו להיות חלשים. העתיד, בו אין אנו חייבים להיות מוגנים על-ידי חומות הבית או גדרות הפרדה, ומותר לנו להסתפק בקרשים או יריעות בד. לפי דעה שהובאה בדברי החכמים, הסו כות במדבר היו של "ענני כבוד". סכך רוחני מגן אז על האדם, לא חומות או טילים. זהו העתיד המשיחי שאנו, יהודים, מאמינים בו. נדמה לי שהיה זה דוד בן-גוריון שאמר בשעתו, שאמנם כן, הנבואות יתגשמו, ובאחרית הימים יגור זאב עם כבש, ואף על-פי-כן - הוסיף - רוצה אני להיות אז זאב ולא כבש. זאת תגובה צינית נכונה לדורותינו הצבועים. ולמרות זאת, סוכות אינו חגו של הזאב, אלא של הכבש, הרוצה את הזכות להיות חלש. זוהי הברכה הגדולה ביותר שתינתן אי פעם לאדם. וזאת היא הסוכה.

רעיון הגאולה מתבטא בפרטים רבים של חג הסוכות. בברכת המזון אנו מוסיפים בקשה "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת". בקשה זאת מקורה בדברי הנבואה של עמוס (ט, יא-טו): "ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת... ובניתיה כימי עולם. הנה ימים באים נאם ה'... והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה. ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ... ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם...". חג סוכות הוא סמל לתחיית האומה, אך הוא מסמל גם את אחדות האנושות, את הפיוס שבין ישראל ואומות העולם, כדברי הנביא זכריה (יד, טז): "והיה כל הנותר מכל הגוים... ועלו מדי שנה בשנה להשתחות למלך ה' צבאות ולחג את חג הסכות".



כיצד יכול חג העתיד להשפיע עלינו, בחיינו כאן ועכשיו? בהרבה דרכים. אחת מהן קשורה במצוות החג, במהות השמחה. התורה דורשת מאיתנו ששמחת החג תהיה משותפת לכולם, לחזקים ולחלשים: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך" (דברים טז, יד). אין גאולה, ללא אחריות חברתית.

אכן, על מה אנו שמחים? ממה מותר לנו לצחוק? על מה מותר לנו ללעוג? כדי ללמוד זאת חייבים אנו להוסיף לשמחה קצת מהמרירות של קהלת (ב, ב): "לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עשה". ואכן, הגאולה קשורה לשמחה. אין ספק בעיני שהגאולה עלולה לשים את האדם בפני בעיות חמורות מנשוא. איך ייראו הקולנוע והטלוויזיה באחרית הימים? איך תיראנה הסדרות בעידן האידיאלי בו "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" (תהלים קד, לה), בו לא יהיו פשע ולא מלחמה, לא זיוף ולא ניאוף. כיצד תיתכנה תוכניות הומור, אם לא נוכל לפגוע בבשר החי של בני האדם?

מי יודע? אולי הקב"ה ברחמיו הרבים על מעצמות התקשורת האלקטרונית דוחה את הגאולה עד שתהיינה ערוכות ללוח משדרים חדש.

נושאי פרשת וזאת הברכה

ברכת משה ל"ג א'-ל"ג כ"ט
מראה הארץ ל"ד א'-ל"ד ד'
פטירת משה ל"ד ה'-ל"ד י"ב


סיכום פרשת וזאת הברכה לנושאיה

פרשת וזאת הברכה המסיימת את התורה, סובבת על פטירת מנהיגה הנצחי של עם ישראל. בתחילתה ברכת משה לשבטי ישראל, כל אחד לפי מעמדו. בפתיחת ברכתו ובחתימתה, הדגיש משה את יחודו של ישראל כעם השם לו נתנה תורת השם ואשר נושע בו יתברך. בהמשך הפרשה נאמר על עליית משה להר נבו לראות את מראה הארץ כפי שצווה בפרשות פנחס והאזינו, שקשר הראיה עם ארצנו ניתן אף למשה, למרות שלא ניתן לו קשר הכניסה כפי שמודגש בתחילת פרשת ואתחנן. בסוף הפרשה, שמונת הפסוקים על פטירת משה , קבורתו, בכייתו על ידי ישראל, סמיכתו את יהושע וגדולת משה. על שמונת הפסוקים האלו נחלקו תנאים (ב"ב ט"ו) אם גם אותם כתב משה על פי הגבורה אך בדמע, או שכתבם יהושע, תלמידו וממשיכו.

בוגי:

שלום רוזנברג

שמחת תורה

בשמיני עצרת מסיימים אנו את מחזור השנה בקריאת התורה, ועם סיומו מתחילים מחדש לקרוא אותו מ'בראשית'. יום זה, הוא שמחת-תורה, יום שמחה לעם כולו, המגלם בחייו את הרעיון הדמוקרטי של תלמוד תורה לכל אדם. בשנים האחרונות, עם התפתחות בתי-המדרש לנשים, הגיעה דמוקרטיה זאת למלוא מימושה.


לא רק בתרבות היהודית קיימת דרך ארץ בפני הידע והלימוד. תופעה דומה, מפוארת, מצויה בתרבות הסינית הקלאסית. גם שם הביא הידע תפארת לבעליו. אלא שהבדל חשוב קיים בין שתי התרבויות. התרבות הסינית האימפריאלית יצרה מעמד של מנדרינים, פרופסיונלים של התרבות, השייכים לכת אריסטוקרטית סגורה. לעומת זאת, האוניברסליות והדמוקרטיות של 'תלמוד תורה' מאפיינת את התרבות היהודית הקוראת לכולנו לעסוק בספר. 'תלמוד תורה' איננו רכוש מנדרנים, אך גם איננו עוד מקצוע אקדמי. להבהרת מהותו, רוצה אני להקדיש הרהורי אלה. רבי נחמן מברסלב לימד אותנו שסיפורים, אף כאלה שאין הורתם ולידתם בקדושה, יש בהם לפעמים 'תוך' שאולי המספר עצמו לא הצליח להבין. נראה לי שמדרש הסיפור יוכל לעזור להבין את הייחוד שבתלמוד תורה, ואת משמעותו של תלמוד-תורה בדורנו.


מעשה שלא היה כך היה. מגפה פקדה את העיירה מאקונדו. מגפה זאת גרמה לנידודי שינה, אך פגעה גם בעצם הצורך לישון. בני-האדם לא היו זקוקים יותר לשינה, "הכל שמחו שאינם ישנים, כי בעת ההיא היתה המלאכה לעשותה כה רבה במאקונדו, עד שלא הספיק להם הזמן". חוסר השינה פגע כמובן, קודם כל בחלומות. ואמנם היו כאלה שהתגעגעו אליהם, אלא שחלומות שווא ידברו, והמציאות היתה חזקה מהם. לכאורה הרוויחו אנשי מאקונדו מהמחלה, אלא שעד מהרה התחילו להשתעמם "וסיפרו וחזרו וסיפרו זה לזה שעות ארוכות אותן הבדיחות". למרות זאת איש לא התאונן על השינוי, על ביטול "ההרגל חסר התועלת של השינה".


אלא, שתוך זמן קצר גילו אנשי מאקונדו, שחוסר השינה פוגע בזיכרון. שר השיכחה השתלט על העיירה. העבר התרחק ונמחק. אחד מגיבורי מאקונדו, אאורליאנו ניסה להילחם בשיכחה. כאשר נתברר לו שאנשי המקום מתחילים לשכוח אף את שמות החפצים, "במברשת טבולה בידו סימן כל חפץ בשמו: שולחן, כסא, שעון...". עד מהרה הרגיש שהבעיה חמורה יותר. האנשים ידעו אולי את שמות החפצים, אך שכחו למה הם משמשים. ואז, הוסיף לרשימתו "זוהי הפרה, חובה לחלוב אותה בוקר בוקר כדי שתיתן חלב, ואת החלב צריך להרתיח כדי למזגו בקפה ולהכין קפה בחלב".


למלחמה נגד השיכחה התגייסה גם פילאר, קוראת הקלפים של העיירה. במקום לקרוא את העתיד, היא התחילה לקרוא את העבר. מאקונדו התחילה לחיות בעולם של שגיונות שנקבעו על-ידי הקלפים, עד שאאורליאנו החל לבנות את מכונת הזיכרון. "הוא ציירו בדמיונו כמילון מסתובב... בתוך שעות ספורות יכולים לחלוף לפני עיניו של כל אדם המושגים הנחוצים ביותר להמשיך בחיים".


או אז מגיע לעיירה מלקיאדס. הוא הגיע לעיירה כדי למכור את מרכולתו. מכרו, איש מאקונדו, מברכו לשלום, אך ברור למלקיאדס שמשהו מוזר מאוד התרחש בעיירה. או אז, פותח מלקיאדס את מזוודתו, מוציא אחת הצנצנות, משקה בה את החולים והללו מתרפאים. כשהזיכרון חוזר, מתמלאים אנשי מאקונדו "בושה מן ההבלים החגיגיים הכתובים על הקירות".


סיפור זה נראה לי מטאפורה מופלאה המתארת פרקים מסוימים של ההיסטוריה היהודית בעידן המודרני. חלומות ותקוות העתיד נגוזו, והשיכחה, שיכחת היהדות, כבשה את העיירה. אמנם כן, רבים היו אלה שחשבו שהמצב הזה הוא חיובי. העולם לכאורה נפרץ, הזמן התרחב, אך מה הושג? הזמן לספר שוב ושוב אותן בדיחות תפלות? עם השיכחה אבדה גם הזהות היהודית.


אמנם היו רבים שניסו להילחם נגד השיכחה. כיצד? סיפורה של מאקונדו מזכיר את דרכה של חוכמת ישראל ומדעי היהדות לעסוק בשיכחה. חוכמת ישראל קמה בתקופה בה ההתבוללות פשתה ונפוצה. מה התשובה שהיא הציעה? ביבליוגרפיה, לשון: "במברשת טבולה בידו סימן כל חפץ בשמו: שולחן, כסא, שעון...". הם לא האמינו ביהדות החיה, אלא בזו הסגורה בתוך ספר, אולי בתוך מילון, יהדות של ספריה ולא של חיים. מאז התפתחו כיוונים מתוחכמים יותר במדעי היהדות: "זוהי הפרה, חובה לחלוב אותה בוקר בוקר...", היו אלה ניתוחים מדעיים מתוחכמים של פסיכולוגיים וסוציולוגיים שתרמו את תרומתם. בדומה לכך פעלו אלה שהפכו את היהדות להיסטוריה. אלה הם קוראי הקלפים, שבמקום לקרוא את העתיד, התחילו לקרוא את העבר. דורנו התקדם מאז, הוא המציא מכונת הזיכרון, כזו שאאורליאנו בנה. דורנו הוא דור המחשב, שיחד עם מכונת ההעתקה והמיקרופילמים גרמו למהפכה אדירה במדעי הרוח והיהדות. אפילו הפתקים המופלאים של פרופסור הרבסט ב'שירה' לעגנון, נבלעים באותה מכונה שחיי דורנו תלויים בה.


מהסיפור למדנו, שכל זה אינו אלא זיכרון מלאכותי. זהו זיכרון שיתכן ואני יודע אותו, אך אין אני יודע שהוא הזיכרון שלי. יש חשיבות עצומה למדעי הזיכרון, ולמרות הכל אלה הם רק לכאורה חיים ממשיים. 'מלקיאדס' הוא מעין נוסח ספרדי של השם העברי מלכיצדק. בשם מלכיצדק יש רמזים משיחיים, על כל פנים כאן הוא מסמל את נס התחיה, המחזירה לעם את ממשות החיים וממילא את זכרונו. צילום רנטגן יכול להציל חיי אדם. ולמרות הכל בני-האדם האהובים עלינו הם יותר מאשר מה שמופיע בצילום. כך גם התורה היא תורת חיים ולא רק אובייקט למחקר. אכן, חייב אני להצטדק בפני הקוראים "על חטאי". אף היום, אני ציוני. על-פי השקפתי, גופה של הציונות היא העצמאות והחרות. נשמתה היא תחיית השפה, חזרה אל נופי המולדת, חזרה למלאות את החיים היהודיים, השלמת הספר עם החיים. דבר זה מבדיל אותנו מ'תלמוד התורה' של העולם החרדי.


רוצה אני לסיים בחוויה אישית. אהבתי להסתובב בחנויות לספרים משומשים, לדפדף בהם, ואף לקנותם כשמחירם התאים לכיסי. לפני שנים רבות קניתי באחת מהן ספר ישן. כשחזרתי הביתה, מצאתי בין דפיו פרח מיובש. מישהו או מישהי שמר בתוכו את הפרח היפה שהיה בידו. החיים היהודיים הם פרח שנעקר על-ידי המגף הרומאי בארצו. הוא נשמר מיובש בספרים היהודיים המופלאים. תחיית האומה פירושה לפתוח את הספר, ולחוות את הנס של הפרח היבש הנשתל שוב באדמה והחוזר לחיים. הספר שמר על ניחוח הפרח. הפרח הקם לתחיה, חייב לקחת איתו את ניחוחי העלים של הספר.

תוקן על ידי - ווטו1 - 9/29/2002 2:40:20 PM

מיימוני:

כל מטרת הפורום כולו על רגל אחת.

אולי כדאי למנות את שלום רוזנברג לנשיא כבוד של הפורום?

דרך אגב, איפה אאורלינו שלנו?
ומה המקור של הסיפור על מאקונדו?


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו