פרשת השבוע

אקדמאי:

מישהו יכול להסביר לי כיצד המשל קשור להבדל בין הלימוד של ה'ציוני' לבין תלמוד תורה של החרדים?

דוקא בקריאתי את המשל הייתי בטוח שהפואנטה בסוף תהיה שהלימוד המסורתי ה'גלותי' הוא הוא הזיכרון האותנטי, וכל השאר שיחזורים מלאכותיים, כולל הלימוד ה'ציוני'.
פתאום רוזנברג הפך את הקערה.

אקדמאי,



אם נתעמק נסיק שאלו [ת"ת של החרדים] ואלו [הרוחות הציוניות] אין בהן רוח חיים. להסברת הנקודה אשתמש בשתי ציטטות.



באשכול דרשות חז"ל מהכתובים הביא וטו ציטוט מהרב הירש כדלהלן:

"הסכנה הגדולה המאיימת על ישראל תלויה באופן למוד המדע שלו: בדרך למוד התנ"ך, הגמרא והמדרש. זה מאה שנה נעשות עבירות המתנקמות בחיים: החיים הוצאו מתוך מדע התורה ועל כן גורשה התורה מתוך החיים"



קיבלתי אי-מייל כדלהלן:

"נראה לי שגילית את הדבר המצער שגם אני מגלה שוב ושוב - אלה הפתוחים והליברלים והלא אורתודוכסים, מחפשים הרבה פעמים את הרגושיות שבדת, בלי חשיבה מחויבת ממש ושיטתית. אלה שמחויבים [החרדים], מחויבים הרבה פעמים דווקא לגילויים חיצוניים של הדת וקשה לדבר אתם שיחה של ממש."



בזמן האחרון מפציר בוקר בכמה אשכולות בזעקה: "חברו את התורה לחיים!" כן נפתח בסמוך אשכול "ישרות ועמקות" המנסה להיענות לזעקתו של בוקר.

נדמה שצודק יהוסף בטענתו שם, שכל שלא נלמד לחבר את האינטואיציות שלנו להשיגינו האינטלקטואליים, לא נצליח.



הבה נתבונן. אנחנו/אתם מוציאים המוני אנרגיה להסביר מקורות עתיקים, כשבאינטואיציה מזוהים אך מעט עם משמעויותיהם האינטרינזיות. בואו נודה לעצמנו שמה שמפנה למקורות, היא מסת כובד המשיכה החברתית לעסוק בהם.



אקדמאי, זכור נא את הפיכת המעגלים עליה התרעת לאחרונה!



נלמד ללמוד "תורה שבעל פה" כשמה. נלמד את מה שאנו חושבים באמת בתוככינו, ללא עזרת טקסטים עד שנדע את שאנו חושבים באמת ואז ניגש לטקסט.

אכן בוקר מתריע על כך השכם והערב. אך גם אחרים כווטו בוגי ועוד.

אולם, צריך לדעת שני דברים:
ראשית, יתכן שאנחנו תקועים בענין זה או אחר במקום שצריך לעבור ממנו. אך זה הנתון. כדי להגיע למקום אחר, צריך להיות בטוחים ששם לא תהיינה הבעיות שיש לנו כאן, וגם שלא נחליף פרה בחמור.
שנית, צריך להיות בטוחים שנדע איך לחיות במקום החדש, ולא ניוותר כאותו עורב מקרטע בסיפור הידוע (לטובת מי שאינו יודע, אכתבנו כאן בקיצור. לעורב ניתנה הליכה בצורה מסויימת. ראה העורב את הליכתה הנאה של היונה, ונתקנא ביפי טפיפותיה וסיקור גרונה. החל לנסות לחקות את הליכת היונה. לאחר זמן, כשראה שאינו מצליח, אלא הינו מקרטע/מקפץ בחוסר חן בולט, החליט לשוב להליכתו המקורית. אך אבוי, גם את זו שכח ונותר עם הקירטוע ה"חינני". המוסר השכל: קודם שאתה מנסה ללכת בדרך חדשה, תהיה בטוח שאתה אכן יודע איך לעשות זאת).

אך דברי הדוברים אכן הציקו, מציקים ויציקו לי כנראה. משום שבהושענות להושענא רבא, בהושענא תתנו לשם ותלהילה, מופיע על זה הסדר:
...תמלאנו חכמה ושכלה. תלבישנו עוז וגדולה. תכתירנו בכתר כלולה. תישרנו באורח סלולה. תטענו ביושר מסילה. היינו שקודם כל עלינו לישר אורחותנו, באורח סלול. לסלול את הדרך. ורק אחר כך להנטע באותה מסילה ישרה, לאחר שאנחנו כבר "מיושרים".

תן לי יבנה וחכמיה

אצה - צמח חסר פרחים ופירות

תוקן על ידי - אצת_ים - 9/28/2002 10:20:45 PM

במילים אחרות, אצת, 'לא יסתור אדם בית כנסת עד שלא יבנה את האלטרנטיבה'.

פרשת בראשית

שמים וארץ וימים א' א'-א' י"ג

צבא שמים וארץ א' י"ד-א' ל"א

שבת בראשית ב' א'-ב' ג'

האדמה ועדן ב' ד'-ב' י"ז

עזר כנגדו ב' י"ח-ב' כ"ה

חטא עץ הדעת ג' א'-ב' כ"א

שילוח מהגן ג' כ"ב-ג' כ"ד

קין והבל ד' א'-ד' ט"ז

מקין עד אנוש ד' י"ז-ד' כ"ו

תולדות אדם ה' א'-ה' ל"א

רעת בני האדם ה' ל"ב-ו' ח'

סיכום פרשת בראשית לנושאיה

ספר בראשית מתאר את האדם והאדמה העומדים ברקע יצירת עם ישראל שבספר שמות. פרשת בראשית עוסקת ביצירת העולם והאנושות הקדומה עד להשחתתה, דהיינו מאדם עד נח. בשלושת ימי הבריאה הראשונים חילק וקבע אלוקים את תשתית היקום בתחומי שמים וארץ וימים ומילאם בשלושת הימים השניים בצבא שמים וארץ . ככלות המלאכה, שבת ביום השביעי את שבת בראשית ובירכו וקדשו ליום צריכת חיים, המוכנים מיצירת שאר הימים. התפתחות הבריאה מתחילה ביחס בין האדם, האדמה ועדן בגן אשר בו. אף בקריאת החי על האדמה לא מצא האדם עזר כנגדו כי אם האשה אשר ה' בנה לו מצלעו. פיתוי הנחש באמצעות האשה, הביא לאכילה מפרי עץ הדעת אשר בעקבותיו נתקלקל היחס בין האדם לאדמה. מחשש פן יאכל האדם מעץ החיים היה שילוח מהגן . האדם ואשתו ילדו את קין והבל ובעקבות הריגתו בראשית התחרות האנושית, גבר קלקול היחס בין קין לאדמה. הוא גלה מהאדמה והאנושות התקדמה בבנין עיר ועשית כלי אומנות, מקין עד אנוש . בימיו היתה האנשת השם על ידי קריאת האדם בשמו. משנמנו וסופר על בני קין שהם כלל בני האדם, נמנים תולדות אדם מהן נמשך ישראל, עד לנח המנחם מקלקול האדמה. בדורו הגיעה רעת בני האדם לכך שאמר השם למחות את האדם ואת היקום מעל פני האדמה.

תוקן על ידי עצכח ב- 19/12/2007 14:47:35

כהקדמה לתורה בכלל ולפרשת בראשית בפרט יש לציין שספר התורה אינו אוסף עובדות היסטוריות או מדעיות ואף לא הגדרות פילוסופיות, אלא תיאור הקשרו וייעודו של עם. באמצעות השתייכות לעם זה והתמסרות ללימוד ולקיום תורתו, ניתן לאדם להיות נאמן להווה ובכך להגיע למצב בו הוא יתאים להווה בכל דעתו; מחשבה, דיבור ומעשה.

פרשת בראשית

קין, הבל, שת



שלום רוזנברג


בשורות הבאות רוצה אני ללכת בעקבות תלמידי הרמב"ם שלימדו אותנו שבניו של אדם, קין, הבל ושת, מייצגים השקפות חיים שונות. שמותיהם אכן, סמליים. על משמעות השם 'קין' אנו קוראים בפרשה (בראשית, ד', א'): "ותאמר [חוה] קניתי איש את ה'". אולם, בשם זה מהדהדת אסוציאציה נוספת. על אחד מגיבורי הפלשתים שהוכו על-ידי דוד ואבישי נאמר: "ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת..." (שמואל ב', כ"א, ט"ו-ט"ז). ה'קין' הוא לפי רד"ק, "עץ החנית", לפי אחרים דווקא הלהב. על כל פנים חנית יש כאן. משמעות השם 'הבל' ברורה מאליה: "אמרתי אני בלבי... אנסכה בשמחה וראה בטוב - והנה גם הוא הבל" (קהלת, ב', א'). הדמות השלישית היא שת, עליו צריך להיות מושתת עולם חדש.

כשם שסופו מעיד עליו, קין מייצג את החנית ואת האלימות. הבל - את האדם הרוצה לשבת בשלווה תחת גפנו ותחת תאנתו. קין שנא את הבל וארב לו. למה? המדרש מעלה תסריטים שונים: רומנטיים, כלכליים, דתיים. אולי אפילו צדק קין בכעסו. התורה עצמה אינה מסבירה את הסיבה. ואולי יש בכך רמז, שבעקבות הרצח, הסיבות חדלות להיות רלבנטיות. רצח הוא רצח.

אפשר שנרמז במקרא משהו שונה. קנאה וכעס קינ נו בלבו של קין. על שום מה? "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית, ד', ד'-ה'). הקב"ה בירך את הבל, ובעקבות כך הוא חטא "חטאים נוראים": עסקיו הצליחו, ובמשך הדורות הוא בנה ציביליזציות ותרבויות ליברליות, מתקדמות, שבעות: אתונה לפני הכיבוש, בגדד לפני פלישת המונגולים, גרמניה של ויימר. רגיל היה הבל לכתוב על חולצותיו: "עשה אהבה ולא מלחמה". ברם אוזניו של קין אטומות היו. ותרבות הבל חלשה היתה בהתמודדות עם תרבות קין: "ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית, ד', ח').



* * *



הרמב"ם לימד אותנו ששת היה שונה. רק עליו נאמר: "ויולד בדמותו כצלמו" (בראשית, ה', ג'), רק הוא זכה בצלם א-להים, שאיננו מתנה מלידה, אלא תכלית שהאדם חייב להשיג בעמלו המוסרי והדתי. צלם א-להים פירושו לחפש את המשמעות שמעבר להבל, להיות קשוב לרעב הזולת. אך האם יכול שת לחיות במחיצתו של קין? כיצד עליו להתגונן מרוצח הבל? חלק מצאצאי שת חושבים שכאשר אדם מרים חרב נגד קין, הוא עצמו הופך לקין. ב'גטו' של יהושע סובול, הצגה שהוצגה במקומות שונים בעולם ואף בגרמניה עצמה, אומר קיטל, הקצין הנאצי, לווייסקופ, מנהל המפעל בגטו: "המזיגה הכואבת, אבל המפרה כל-כך בין הנפש הגרמנית לנשמה היהודית עוד תחולל גדולות". ואכן, הגדולות התחוללו! בעקבות הידיעות על פלוגות הלילה שקמו בהשראתו של אורד וינגייט, מלמד אותנו ד"ר פול הנאצי, ש"היהודים הציונים בארץ-ישראל... התוקפנות... אינה זרה להם... האם זה יצר המוות, שסוף-סוף הצלחנו להערות מתוך נפשנו לתוך הנפש היהודית?". וכך אומר גם קרוק הבונדיסט, מנהל הספריה בגטו, לראש-הגטו, גנס, "הפטריוט והנאציונליסט היהודי האמיתי":

קרוק: חבל שד"ר פול איננו כאן. הם הצליחו יותר מכפי שהם מתארים לעצמם.

גנס: מה?! מה הדיבורים האלה?

קרוק: לאומנות מעוררת לאומנות.

גנס: מה אתה מנסה לרמוז בזה: שאני מושפע מהגרמנים?!

קרוק: תבין איך שתרצה.

לא קשה להבין. נאמר כאן, שאם אתה מתגונן בחרבך מקין, גם אתה קין, או אם לדייק: יודאו-נאצי. כל אדם תם וישר יתקומם ודאי נגד טיעון זה. נניח שאני מצווה לוותר על חיי למען מוסריות מושלמת ואידיאלית זאת. האמנם מותר לי לוותר על חיי האחר? האמנם מותר לעמוד על דם רעי, משפחתי, חברי, עמי?

אכן, הדילמות קשות. אנו יכולים לתאר לעצמנו את ההיסוסים של אנשי בגדד בפני סכנת המונגולים "הברברים" ב-8521, ושוב ב-0041. אני מנסה לתאר לי זאת לאור תגובות האירופים, בניו הרוחניים של הבל, כאשר ארצות שמעבר לתעלה ולים, מנסים להתמודד עם הברברים השולטים בבגדד היום. היסוסיו של שת קשים עוד יותר, בהיותו מודע לכך שפעולותיו נעשות בזירה של קרקס טלוויזיוני, במגרש לא ביתי, במדיום עליו שולטים בניו של הבל. ואגב, גם לקין יש מצלמות טלוויזיה מוצלחות. יובל "אבי כל תפש כנור ועוגב", מורו של וגנר, היה מצאצאי קין (בראשית, ד', כ"א). וכמוהו היתה גם לני ריפנשטאל, הבמאית המוכשרת של הנאצים. ובינתיים, בן אחר, מבני בניו של קין, "תובל קין לטש כל חרש נחשת וברזל" (בראשית, ד', כ"ב) עוסק בנשק אטומי, כימי ובקטריולוגי.

אמנם כן, בתוך כל סיפור מלחמה יש תת-סיפור לא אסתטי. סיסרא הבורח מעורר רחמנות. קל וחומר אם סיסרא אשר בחרושת הגויים, המבטאת בחלון חדרה את כאב האמהות: "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא... מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו" (שופטים, ה', כ"ח). תמונה מרגשת, אידיאלית לצילום טלוויזיוני. כל אב ואם יזדהו עם כאב זה. ממוסקבה ועד הוותיקן י ישמעו אנחות האמפתיה. כמה צמאת דם היא דבורה הנביאה, הדוחפת למלחמה. קנאותה משכיחה ממנה את הסולידריות הנשית! אך בשירת דבורה יש שני פסוקים נוספים. "חכמות שרותיה תענינה", שרותיה, שגם בעליהן במלחמה, מנסות להשקיט אותה, "אף היא תשיב אמריה לה" ומנסה לנחם את עצמה. הם ודאי מאחרים, כי הם עוסקים בחלוקת השלל: "הלא ימצאו יחלקו שלל רחם רחמתים לראש גבר". סיסרא ושריו מאחרים כי לא גמרו לחלק את הנשים שנפלו שלל... כך מתנחמת האם הדוויה בחלון ביתה.

אינני בטוח איך ייראה הדבר בעיני הצופים בטלוויזיות העולם, אך למדנו: "וחרב אין ביד דוד. וירץ דוד ויעמד אל הפלשתי ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימתתהו" (שמואל א', י"ז, נ'-נ"א). אם אמנם מסרבים הם להירצח כהבל, חייבים הם לשלוף את חרבו של הפלשתי. למה קין רוצח? הסיבה בעצם לא חשובה. רצח הוא רצח. אך פעמים רבות שומעים אנו שרצח הוא רצח הוא רצח, כלומר, כאשר שת משתמש בחרבו של קין גם הוא רוצח. הוא ודאי לא הומניטרי דיו, לא רגיש לקדושת חיי אדם. אמנם כן, אדם הראשון, וודאי הקב"ה, עצובים על בנם קין. ולמרות זאת, אנו בני שת העצובים, משוכנעים שדמו של הקורבן אדום יותר מדמו של הרוצח. רצח הוא רצח, ודאי. רצח הוא רצח הוא רצח? לא ולא.

ely:

ראשית, סליחה על שאני חוזר ושואל לאחר שפרסמתי שאלותי ב"בחדרי חרדים"
לאחר שכתבתי שם, נזכרתי שכמה מן הכותבים החושבים נמצאים כאן. ולא כותבים שם.
הנה:
1. מי יודע ממקור מוסמך, האם ההרים בתקופת המבול היו נמוכים מן ההרים בימנו.
האם הרי אררט היו הגבוהים שבהרים בתקופה ההיא.
לפי החישוב (רש"י) של ירידת המים באמה כל 4 ימים. מה היה גובה הרי אררט?
2. במדרש על הזיקית, שרעבה עד שאכלה תולעת.
א. מנין הייתה תולעת נוספת בתיבה?
ב. האם היה מותר לזיקית לאכול בעל חי?

ely:

נושא נוסף לסוף הפרשה.
אברם יוצא ללכת ארצה כנען.
ויבאו עד חרן וישבו שם.
ובגיל 75 נאמר לו "לך לך"
לפי חשבון "ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים 430 שנה"
{משנגזרה הגזרה}
יוצא שאברם היה בגיל 70 בשעת הגזרה (ברית בין הבתרים)
אז איך נאמר לו לך לך רק בגיל 75?

תגובתו של

מיימוני

להודעתו הראשונה של ely2



אלי

ברוך בואך לפורום.

שאלות הבהרה לשאלותיך:

1. גובה הרי אררט

א. מה זה מקור מוסמך?
אם הרי אררט הם אותם הרי אררט המוכרים לנו בשמם זה גם היום, מדוע שנניח שגובהם השתנה? מה יכול לגרום להר לאבד מגובהו, פרט לנס, שלא ידוע לנו עליו מאומה?
יש שינויים במבנה פני האדמה, אבל עד כמה שאני יודע לא חלו כאלו באיזורנו ב-4000 השנים האחרונות.
אם "מקור מוסמך" הוא מחקר מדעי, אני מציע לך לפרסם את שאלתך ב"אהלה של יהדות", שם מגיע לפעמים מישהו בשם ורדון, המתמחה באיסוף מקורות כאלו מהאינטרנט.


ב. לגבי החשבון של רש"י, צא וחשב כמה היו הימים שבהם ירדו המים לפי רש"י, עשה תרגיל כפל, וזהו...
אתה יודע, כמובן, שיש מחלוקת בגמרא ר"ה על חישוב ימי המבול, לשיטת ר' אליעזר ור' יהושע, ורש"י נקט אחת השיטות, וכמדומה לי שיש בפירוש שיטות אלו מחלוקות ראשונים, בגמרא ועל החומש. הנושא כולו טעון בירור יסודי, ואולי, אם הגעת אליו, תציגנו כאן לתועלת הרבים?

2. מעשה הזיקית והתולעת

א. המדרש שציטטת לא מוכר לי (וזה לא רבותא), אבל מדוע אי אפשר להניח שהיו תולעים בתוך מלאי האוכל שהביא נוח לתיבה, כגון בפירות שנועדו לבעלי החיים אוכלי הצמחים, או אפילו לבני אדם?

ב. התר אכילה של בעלי חיים לבעלי חיים - לכאורה, אין מקום כלל לשאלה זו, לפי שבעלי חיים אינם בני בחירה, והם עושים לפי טבעם. אמנם, יש מדרשים, נדמה לי, שבהם נאמר או נרמז שכמו שהותרה לאדם אכילת בשר, כך גם לבעלי החיים עצמם. אם אמצא את המקור, אביאנו.

לשאלתו השניה של ely2


הראשונים על התורה בנושא ברית בין הבתרים עוסקים בנושא.

הפירוש שנשארתי עמו מחמת שסידר לי הכי טוב, נדמה לי שזה האבן עזרא המפרש שברית בין הבתרים נאמר לאברהם עוד באור כשדים כאשר התחיל לצאת לארץ כנען [ייתכן שאז כבר נאמר לו "לך לך"]. אבל בפועל נשאר בחרן [חמש שנים] וכשהגיע משם לכנען, נאמר שהיה בן שבעים וחמש.

הודעת רציו:

נאמר בפרשת נח, 'וירח השם את ריח הניחוח ויאמר השם אל לבו לא אוסיף לקלל עוד'.

לעצם ההגשמה ש'לולא היה מקרא כתוב היה אסור לאומרו', כבר נאמרו פרשנויות לרוב שאין מקרא זה כפשוטו, אלא רמז לרעיונות של עשיית רצון השם בעולם שהריח הניחוח אינו אלא משל לנחת הרוח. (מעניין מי מחליט מהו משל ומהו כפשוטו? כנראה שבעלי הסמכות האורתודוקסית של אצת_ים!)

שאלה יש לי לא על הרעיון, אלא על עצם המשל. וכי ריח בשר שרוף, הוא ניחוח? למה קריסטיאן דיאור לא גילה את זה? או לכל הפחות ראלף לאודר שוודאי קרא את החומש?

אם כי על טעם וריח אין להתווכח, ידוע ובדוק שנוחות חושית מושפעת מנורמות חברתיות והשקפתיות. קוקה קולה היה ודאי פחות טעים לולא הפרסומת. בזמן הגמרא אהבו נשים שמנות. נפוליאון לפני שחזר מהמלחמה הביתה, ציוה על אשתו שלא תתקלח, כי העדיף את הריח הטבעי פפפפ!

אי לזאת ייתכן כי בזמן מתן תורה היה ריח בשר שרוף אהוב לכלל הבריות ואולי דווקא כי חשבו שהא-ל(ים) אוהב(ים) אותו (והרבה מפרשים הוכיחו שהתורה ניתנה לפי הסטנדרטים של זמן מתן תורה).


תוקן על ידי - ווטו1 - 10/20/2002 5:05:48 AM

הודעת מיימוני:

רציו

אילו היית מטריח את עצמך לעלעל אחורה באשכולות, היית רואה ציטוט מהמפרש הגדול שד"ל, שביאר כי לפי הבנת בני הדור שבו ניתנה תורה, היה צריך לבאר להם במשלים מסוג זה כי צריך לעשות רצון ה'. אנו מסתפקים במשל - שגם הוא מעורר שאלות פילוסופיות - כי אנו עושים רצון ה'. בני אותו דור לא יכלו לצייר לעצמם עשיית רצון ה' בלי ציור מוחשי, ולכן בחרה תורה במוחש העדין ביותר והרחוק ביותר מן ההגשמה, את חוש הריח.
וכמו שנוהגים לומר אצלנו: דברי פי חכם חן.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו