פרשת השבוע

בוגיעלון:


צדיקים בסדום


פרשת וירא
שלום רוזנברג


אחד המוקדים העיקריים שבפרשת "וירא" הוא תיאור חורבנה של סדום וסיבותיו. בבסיס תיאור זה מצוי אחד המושגים המרכזיים שבתורה: "יראת א-להים". בדברי אברהם במצרים מתגלה לנו משמעותו של ביטוי זה: "רק אין יראת א-להים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (בראשית כ', י"א). יראה זאת מבטאת את מה שלפעמים קרוי "מוסר טבעי", המוסר המחייב את האנושות כולה, אף כשאינו נאכף על ידי מושלים ושוטרים, ואפילו אם הוא מנוגד לפקודתם המפורשת. זאת היא יראת א-להים של המיילדות במצרים שאינן נשמעות לגזרתו של פרעה: "ותיראן המילדת את הא-להים... ותחיין את הילדים (שמות א', י"ז).


יראת א-להים היא, לפי המקרא, תשתית החוק הבין-לאומי. בשבט, מוגן האדם על ידי מאזן האימה של גאולת הדם. במדינה, מוגן הוא על ידי המלך, שלטון העיר והמדינה. הגר והזר חסרים הגנות אלה, ולפיכך הם חסרי אונים, חשופים לעוול ולהתעללות. ללא יראת האדם, רק יראת א-להים יכולה להגן עליהם. סדום ועמורה הן אבטיפוס לציביליזציה ללא יראת א-להים, הרומסת את המוסר, בשם חוקים אכזריים וסדיסטיים. ציביליזציה זאת חייבת להיחרב. הסדר הבין-לאומי יצר מוסד המגלם את ההגנה על הזר: הקונסול, המגן הסמלי של אזרחי מדינתו בנכר."הקונסול" הוא שמה של אחת האופרות המודרניות המעניינות ביותר. היא נכתבה ב1950- על ידי ג'ן קרלו מנוטי. אי שם, במדינה דיקטטורית נרדפת הגיבורה, מגדה, בגלל פעילות בעלה. היא מנסה להשיג ויזה בקונסוליה כלשהי, אך היא טובעת בים של תעודות, תרגומים ושאלונים שאף פעם לא ניתן למלא בהצלחה. כבסיפור הקפקאי מחכה הגיבורה ליד דלת הקונסול הסגורה. רק פעם אחת היא נפתחת, אך מי שיוצא ממנה אינו אלא איש המשטרה החשאית הרודף אותה ואת בעלה.

אופרה זאת מבטאת מציאות שהיתה מוכרת יותר מדיי ליהודים במחצית הראשונה של המאה העשרים. הקונסול אמור להגן על בני מדינתו הזרים במדינה זרה. האם הוא ייתן מחסה לזרים? והיהודים היו זרים בכל קונסוליה. המדינות לא שמעו את "זעקת סדם ועמרה", הן לא קלטו את המתדפקים על דלתותיהן כאשר "מחוץ תשכל חרב - ומחדרים אימה" (דברים ל"ב, כ"ה). השגריר עוסק בפוליטיקה. הקונסול באדם הפרטי ובסבלו. אין כוחו בגייסות אלא בניירות ודיו, בפספורטים, בוויזות ובחותמות. בעולם קפקאי זה, השאלונים הופכים כבלים של נייר הסוגרים את גשר הנייר שהוויזה מעניקה, גשר אל החופש וההצלה. הגשר הזה - חזק הוא יותר מגשרי הברזל והבטון, והחותמות - מגינות לפעמים כחומות. הביורוקרטיה של שרשראות הנייר ביטאה נאמנה את אדישות העולם בפני פליטי סדום. אידיאולוג חרדי, ממתנגדי הציונות, ביטא את דעתו בשאלה מוחצת: מה רוצה הציונות? - שאל - להפוך עם עולם למדינה כפרגוואי? מדינה (יעזור לה הקב"ה), למודת סבל, ללא מוצא אל הים וללא משאבי הטבע של שכניה האדירים. אכן קושיה עצומה! רק כאשר קראתי את זיכרונותיו של הלל זיידמן התגלתה לי התשובה: הוא ניצול כי היתה לו ויזה פרגוואית.

פרגוואי יכולה להעניק ויזות. מעטים היו הצדיקים בסדום, וביניהם בולטים כמה קונסולים זרים שעמדו בניסיון: אריסטיד סוסה מנדז מפורטוגל, סמפו סוגיהרה מיפן וראול ולנברג משבדיה. אוסיף גם את פול גרונינגר משוויץ, מפקד משטרה שאיפשר ב1939- למאות פליטים יהודים מאוסטריה להיכנס לשוויץ. סוסה מנדז הנפיק בערים שונות בדרום צרפת 10,000 ויזות פורטוגזיות, כתובות אפילו על פיסות עיתון. סמפו סוגיהרה ואשתו יוקיקו בקובנה, הנפיקו אשרות מעבר, אף מן החלון הפתוח של הרכבת הנוסעת, כאשר היה מוכרח לעזוב את העיר. ראול ולנברג השבדי הנפיק בבודפשט אלפי "דרכוני חסות", שהצילו את המחזיקים בהם מגירוש למוות. הוא אף רדף במכוניתו אחרי צעדות המוות שאייכמן אירגן, כדי להציל יהודים, ורבים אחרים הציל בתחנת הרכבת שממנה עמדו להישלח לאושוויץ.

הצד השווה שבהם, שכולם פעלו בניגוד להוראות ממשלתם. ארבעתם שילמו מחיר כבד עבור מעשיהם. סוגיהרה פוטר משירות החוץ. דומה היה גורלו של סוסה מנדז, משפחתו נזקקה לעזרת ה"האיאס", הארגון היהודי שתמך בפליטים שהציל. גרונינגר פוטר מן המשטרה ללא זכויות, וכידוע, גורלו של ראול ולנברג היה מר הרבה יותר. עם שחרור בודפשט, נאסר על ידי חיילים סובייטים ומאז נעלמו עקבותיו. הוא ניצול מעמה של סדום ונפל חלל בידי קציני עמורה. הטוטליטריזם במסכותיו הרבות רדף אחריו והכריעו. האם עולמנו התקדם? ביחסים הבין-לאומיים עדיין פועלים חוקי ג'ונגל, בפורומים הבין-לאומיים השקר שולט, בעקבות האינטרסים של החזקים או קואליציית הרבים. על רקע זה מנסים רבים לשמור על זכרו המבורך של ראול ולנברג והדומים לו. ודבר זה כרוך בפרדוקס שממנו אין אני יכול להשתחרר. ארגון הנושא את שמו של ולנברג, והמנסה לאגד את גדולי העולם, הוקם על ידי יהודי דרום אמריקני חסר לאות, ברוך טננבוים, שבעקבות הרודנות שהשתלטה על ארצו, גלה לארצות הברית. אחת המשימות שארגון זה לקח על עצמו, היא להעביר את מסר צדיקי סדום לעולם הדיפלומטי. זוהי ללא ספק חוצפה מעין כמוה, פרדוקס מופלא! האם ללמד קונסולים להישמע הוראות ובו בזמן לסרב פקודה?

התשובה לדילמה אינה קלה. אולם הפרדוקס הכרחי הוא. אותם הקונסולים הצילו קורטוב של כבוד עבור הדורות הבאים העתידים להיוולד בסדום, הם הפכו לדמויות ההזדהות היחידות שאותן המדינות יכולות להתגאות בהן בימי האימים של השואה. חסידי אומות העולם פעלו כיחידים. הקונסולים זייפו פקודות וניירות. הם גילמו את המצפון האבוד של העולם הפוליטי. ב1987- ביקש נשיא פורטוגל סליחה ממשפחתו של סוסה מנדז על ה"צדק" שנעשה נגדו. שוויץ ויפן עדיין לא עשו זאת. על כל פנים, על האנדרטה שנבנתה מול ביתו של סוסה מנדז, נחרתה כתובת המבטאת מה זה יראת א-להים: "ראוי לעמוד עם הא-להים כנגד האדם, מאשר עם האדם כנגד הא-להים"! לא הכול שלטון החוק, יש משהו טרנסצנדנטי, מעבר לחוק. אינני יודע אם המפעל הפרדוקסלי יצליח. אינני יודע אם דמותם של צדיקי סדום תחדור אל הקוקטיילים הדיפלומטיים. על כל פנים, ברור לי שאלה הם הצדיקים שאברהם חיפש. הם היו קונסולי הכבוד של הקב"ה בסדום.

הדילמות הנפתחות בפרדוקס זה קשות מנשוא. סרבני הצבא, נוער גבעות, ופרקליטים המגינים על קציני סדום תוך הזדהות איתם, יסתמכו גם הם על המצפון. רק השכל הישר יכול להבדיל בין הנשגב, למגוחך המנסה לחקות את הנשגב. אך לדאבוננו, השכל הישר הוא מצרך נדיר.

בוגיעלון:

(לשמרנים שבינינו, אסא כשר אינו אדם דתי ובאותה רוח כתובים מאמריו)


פרשת "וירא"
טעותו של אברהם אבינו
אסא כשר

רבים וטובים ראו באברהם אבינו לא רק את ראשון המאמינים, אלא גם את הגדול שבהם, שהרי עמד בנסיון הנורא של עקדת יצחק. קריאה מדוקדקת של פרשת העקידה מנקודת המבט של המסורת הדתית המעשית מובילה אותנו להערכה אחרת של המעשה, הערכה ביקורתית החושפת בהתנהגותו של אברהם טעות גדולה. ביקורת זו, שבה אעסוק כאן, נעוצה בדפוס המעצב של החיים הדתיים, שעקידת יצחק אינה משקפת אותו כראוי. ביקורת אחרת נעוצה במקומו של המוסר בתוך החיים הדתיים, שגם אותו עקדת יצחק אינה משקפת כנדרש, אולם בה לא אעסוק כאן.

נקודת המוצא של הביקורת הראשונה היא הפתעה דקה הממתינה לקורא בשיאה של הפרשה, ואחר כך שוב בסופה. בשיאו של הארוע, לאחר ששלח "אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו", קורא אליו מלאך ה' "מן השמים", לא רק כדי להורות לו "אל תשלח את ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", אלא גם כדי לומר לו "עתה ידעתי כי ירא אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (בראשית כב, 10-12). מאוחר יותר, לאחר שאברהם לוקח את האיל ומעלה אותו לעולה תחת בנו", קורא אליו מלאך ה' "שנית מן השמים", כדי לברך את זרעו של אברהם אבינו, "שירבו ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". ברכה זו נתונה לזרעו בשבועה, מן הטעם הנאמר לאברהם במילים מפורשות: "יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך" (שם 15-17).
פעמיים חוזר המלאך על צמד המילים המעניין "את בנך את יחידך". הקורא את הפרשה כבר נתקל בצמד הביטויים הזה, לא קשה להזכר היכן. הפקודה הניתנת לאברהם סמוך לתחילתה של פרשת העקידה היא: "קח-נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך" (שם, כב 2). כאן שואל הקורא את עצמו מה מלמד ההבדל בין ההופעה של צמד הביטויים "את בנך את יחידך" בראש פרשת העקידה ובין שתי ההופעות שלו בסוף הפרשה. בלשון אחרת: מה מלמדת העובדה שבראש הפרשה מופיע צמד המילים הזה כשהוא מלווה בביטוי "אשר אהבת את יצחק", ואילו בסוף הפרשה נאמר פעמיים רק "את בנך את יחידך", ולא נאמר גם "אשר אהבת את יצחק". כל מי שמצוי אצל מדרשי חז"ל ופרשני המקרא לא יראה שאלה זו כשאלה יוצאת דופן. מדרשים ופירושים רבים מספור אומרים את שלהם בתשובה לשאלה כזאת. גם כל מי שניגש אל הסיפור המקראי בכלים סיפרותיים, כדי ללמוד היטב את תוכנו, לא יהסס להציג את השאלה : לאן נעלמו בסוף הפרשה המילים "אשר אהבת את יצחק"?

למרבה הפליאה השאלה הזאת לא מופיע בשום מדרש, ככל שניתן ללמוד מתוך מה שמופיע באוסף העשיר של 'תורה שלמה', שערך סבי, הרב מנחם מנדל כשר ז"ל, היא גם לא מופיע בדבריו של אף לא אחד מן הפרשנים הידועים לתורה, וגם לא במאמרים ידועים וספרים אחדים שנכתבו על פרשת העקידה.
כאשר כבר היתה לי תשובה משלי לשאלה, המשכתי לחפש אותן גם בפינות פחות ידועות של הפרשנות, ופה מצאתי אותה, פעם אחת ויחידה, בספר 'משך חכמה' של הרב מאיר שמחה הכהן מדבינסק:

"את בנך את יחידך ממני" – מה דלא אמר "אשר אהבת" משום דמלאכי השרת מחשבה שבלב אינם יודעים, כמו שנאמר: "כי אתה לבדך בוחן כליות ולב", ואהבה היא מכוחות הנפש הנסתרים מהנבראים, זולת הבורא יתברך.

שאלתו של משך חכמה היא השאלה שלפנינו, אבל תשובתו אינה מניחה את הדעת. קשה להסביר את הטעם המורכב להופעת התואר "אשר אהבת" בראש הפרשה והעדרו בסופה במונחים של הבדל בן המקור העליון של הפקודה, בראש הפרשה ובמקור המשני של הדברים בפי המלאך, בסופה. שהרי המלאך אינו מדבר בשם עצמו, אלא בשם שולחו. הוא אינו אומר, "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממנו" אלא: "ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". כיוון שלא מן המלאך לא חשך אברהם את בנו, את יחידו, הרי לא המלאך הוא מקור הדברים בסוף הפרשה, אלא מי ששם אותם בפיו. מי שהורה למלאך לומר "ממני" יכול היה להורות למלאך לומר "אשר אהבת". כיוון שלא עשה זאת, חוזרת השאלה שלנו למקומה.

התשובה שלי לשאלה היא פשוטה, המסקנה העולה ממנה היא ביקורתית:
לאחר שאברהם שלח את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו, עדיין אפשר המשיך ולתאר בפניו את יצחק במלה "בנך". אין דבר בעולם שיוכל לבטל את ההצדקה לתאר את בנו של אדם בפניו במלה "בנך". עדיין אפשר להמשיל ולתאר בפני אברהם את יצחק במלה נוספת :"יחידך". אין דבר בעולם שיכול לתאר את בנו היחיד של אדם (מאשתו) בפניו במלה "יחידך". בן יחיד הוא בן והוא יחיד. ואולם לאחר שאברהם שלח את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו שוב אין מקום להמשיך ולתאר את יצחק בפניו בביטוי "אשר אהבת". מי ששלח את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו, גם אם את בנו לא שחט, את אהבת בנו מליבו שחט גם שחט! אהבה אמיתית אינה אוושה רגשית. אהבת אב לבנו אינה תחושה סמויה. אהבה אמיתית היא התוכן המובהק של פרקטיקה מורכבת. מערכת עשירה של מעשים בעלי משמעות. היא כוללת רצון מתמיד בקרבה. היא מבטאת נכונות לאמץ את נקודת המבט של האהוב. גם כשמדובר בויתור על נקודת המבט העצמית של האוהב. בנסיבות מיוחדות היא מביאה לנכונות קיצונית של האוהב להקריב את הכל למען הנאהב. מי ששלח ידו אל המאכלת לשחוט את בנו, שוב אין בו נכונות להעדיף את טובת בנו על טובתו שלו. בוודאי ששוב אין בו נכונות להקריב את חייו למען בנו. בלשון קצרה: אין בו אהבת בנו.

ראיה לדבר אני מוצא במדרשים לא מעטים. המתארים את פרשת העקידה המתארים את פרשת העקידה ממש ולא ברוח הפשט. במונחים של נסיון שחיטה שהופסק ברגע האחרון.

יש מי שהמעיט ,כדוגמת ר' יצחק בן אשר הלוי , מבעלי התוספות, בהדר זקנים:
"נטמן יצחק בגן עדן שתי שנים, כדי להתרפאות מן החתך שחתך אביו כשהתחיל לשחטו."

ויש מי שהרחיק לכת, כדוגמת מה שמובא בשיבולי הלקט:
"כשנעקד יצחק אבינו על גבי המזבח ונעשה עשן והיה אפרו מושלך על הר המוריה, מיד הביא עליו הקב"ה טל והחיה אותו".

ואולי מקור הדברים בגמרא, המסבירה כיצד ידעו להקים את המזבח במקום הראוי:
"עפרו של יצחק ראו, שמונח באותו מקום" (בבלי זבחים סב , ע"א).

ואולי הד הדברים הגיע עד התחינה לתוקע, במחזור היידנהיים:
"ותסתכל באפרו של יצחק אבינו הצבור על גבי המזבח ותתנהג עם בניך במידת הרחמים "

אם אמרנו כי מי ששלח את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו כבר שחט את אהבת בנו, על אחת כמה וכמה מי שלא רק שלח את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו, אלא גם הביא אותה אל צוואר בנו, פצע אותו, או אפילו שחט אותו ושרף אותו על גבי המזבח.

וזוהי טעותו של אברהם אבינו מנקודת המבט של המסורת הדתית: בפרשת העקידה לא בא לידי ביטוי הדפוס המעצב של החיים הדתיים. אילו היתה פרשת העקידה מופת של החיים הדתיים, כי אז החיים הדתיים לא היו מעצבים את שיגרת חיו של האדם הדתי, אלא היו באים במקומה. אילו היתה פרשת העקידה המודל של החיים הדתיים, לא היה טעם בשבת, המעצבת את שיגרת חיו של האדם הדתי במתכונת הידועה מעשרת הדברות: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך: ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל-מלאכה", אלא היתה קיימת חובה להרוס את עולם העבודה, כשם שאברהם אבינו הרס את עולם האהבה של אב לבנו. במקום "ששת ימים תעבוד...ויום השביעי שבת ..." היה נאמר : "לא תעבוד" (שמות כ' 9). שיגרת החיים הדתיים, לא זו בלבד שאינה מחייבת שחיטת האהבה של אב לבנו, אלא שהיא מחייבת קיום מלא של אהבה רחומה של אב לבנו. הדפוס המעצב של החיים הדתיים מוציא מתוך חייו של האדם לא רק תחום פעילות אחד, הלא הוא תחום העבודה הזרה, במובן הרחב ביותר של ביטוי זה. כל שאר התחומים הבסיסיים של חיי האדם – ביניהם העבודה המשפחה והקהילה – אמורים להתקיים ולא אמורים ליהרס אלא שכח הפעילות הנעשית בהם היא מרוסנת, לשם ביטויי נאות של הערכים הדתיים (שם). אם אנו קוראים את סיפור העקידה כמות שהוא, לא כפרשה בכתבי הקודש, כי אז הדגש מונח במחוות הציות המוחלט: "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה".

ואולם אם אנו קוראים את סיפור המעשה, לא כמות שהוא, אלא בתוך ההקשר של כתבי הקודש של הדת היהודית- המביעים את ערכיו, כשם שאלה מובעים גם בהלכות החיים הדתיים- כי אז הרגש מונח במחווה המוטעית של שחיטת האהבה של אב לבנו, שהיא שחיטת החיים, שהיא שחיטת התשתית של הדת עצמה. בעולמה של הדת היהודית לא היחס של אברהם אל יצחק בנו הוא מופת אנושי, אלא היחס האנושי של דוד המלך אל אבשלום בנו הוא מופת דתי.

תוקן על ידי - עצכח - 04/01/2005 3:38:08

מיימוני:

בוגי

שתי שאלות:

א. הבנתי שאסא כשר הוא אדם שומר מצוות, כלומר מחוייב לשמירת מצוות (אם גם באופן מיוחד במקצת), אבל לא יצא מכלל המתפללים בבתי הכנסת. תקנני אם אני טועה.

ב. איני יודע מה "אפיקורסי" ברעיון שאברהם שחט את אהבת בנו. הלא זה עשוי - או עלול - היה להיות רעיון העקידה. נתינת כל מה שבליבו, כל דברי העולם הזה, לה'. אסא כשר תירגם את הרעיון הזה, שמופיע במחשבה היהודית, לא בתור אפשרות יחידה, לשפה שלו. אולי צריך לחזור ולתרגם את התירגום של אסא כשר לשפה ה"ישיבתית" כדי שיורשה לבוא בקהל?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בוגיעלון:

מיימוני, בדיוק! התכוונתי יותר לעטיפה החיצונית של המאמר שיכולה להיות זרה לאנשים מסויימים.

איקה:

פרשת וירא
"והוא יושב פתח האוהל בחום היום"
(לפום צערה אגרא)

כבר שאלו מפרשים, מדוע מכל מעשה הכנסת האורחים של אברהם אבינו נכתב רק מעשה זה בפרטי פרטים. והשיבו, שעשאו בגיל מאה, וביום השלישי למילתו, וכחום היום, ועל כן חשוב הוא מכולם.

מתוך ספר לולא תורתך: לעת זקנותו המופלגת של מרן (הרב שך ז"ל) שכבר היה חולה, ולא יכול היה לקום מהכסא, בא לפניו אדם מירושלים וסיפר, שגילו אצל אשתו את המחלה הממארת.
אמר מרן: "יש להזדרז ולטפל, כשמגלים בשלבים הראשונים אפשר לרפא!"
ענה האיש: "אבל האשה מסרבת לעבור טיפולים!"
שאל מרן: "ואם אני אורה לה, תציית"?
אמר הלה: "מן הסתם"
קרא מרן: " יחזקאל, יחזקאל, את הכובע!"
הוא לא יכול לקום, לא יכול ללכת! "תקחו אותי לירושלים!"
קם מהכסא - ונפל! הרימוהו, ושמעוהו: "קחוני לירושלים!"

מצורף קובץ

בוגיעלון:

עקידת יצחק
ציור שמן מאת
חבריאל מטסו, צייר הולנדי
1667-1629
מוזיאון ישראל, ירושלים

מצורף קובץ

התמונה הקודמת השתרבבה לכאן בטעות, רק עכשיו שמתי לב שאין זו כלל התמונה שתכננתי לשים ואין לה משמעות מיוחדת. (מנהל, עדיף למחוק, תודה)

המלאך המתריע

בוגי,

תודה! טוב שישנן לשתיהן!

א. הריבוי מחזק את ההמחשה.
ב. הראשונה המתארת רוגע פסיבי של יצחק מאזנת את הנראה כהתנגדות בשנייה.
ג. הראשונה מהווה מבוא לשניה שכשלעצמה מעוררת צער נפשי פתאומי.

ווטו, היטבת לנמק.

נושאי פרשת חיי שרה

מערת המכפלה כ"ג א'-כ"ג כ'
הבאת רבקה כ"ד א'-כ"ד ס"ז
שיבת אברהם כ"ה א'-כ"ה י"א
תולדות ישמעאל כ"ה י"ב-כ"ה י"ח


סיכום פרשת חיי שרה לנושאיה

פרשתנו מתארת את סוף עידן אברהם מפטירת שרה ונשואי יצחק עד פטירת אברהם. במות שרה בחברון בארץ כנען קנה שם אברהם אחוזת קבר היא מערת המכפלה . בזקנותו השביע את עבדו שהלך בשליחותו לארץ אברהם משם היתה הבאת רבקה ליצחק היושב בארץ הנגב. אברהם לקח את קטורה ושלח את בני הפילגשים אל ארץ קדם ותהי שיבת אברהם טובה ויאסף אל עמיו. לתום תקופת אברהם נמנים תולדות ישמעאל ומקומם טרם ההמשך לישראל בתולדות יצחק.