פרשת השבוע

בסיכום הפרשה נכתב "לתום תקופת אברהם נמנים תולדות ישמעאל ומקומם טרם ההמשך לישראל בתולדות יצחק."

לאורך ספר בראשית אנו מוצאים מגמה להזכיר ולמנות את צאצאי הדור הקודם שלא יצאו מהם בני ישראל, טרם חוזרים לתיאור המוביל לבני ישראל, כאשר התורה באה לתאר מעבר מדור לדור.

לפני לידת שם ורשימת תולדות אדם עד נח בפרשת בראשית, נזכרו תולדות קין. לפני רשימת תולדות שם עד אברהם בפרשת נח, נזכרו כל גויי בני נח. בפרשתנו -חיי שרה- בה נפטר אברהם, נמנו תולדות בני קטורה וישמעאל, טרם המעבר לתולדות יצחק. בסוף פרשת וישלח אחר מות יצחק, נזכרו תולדות עשיו, טרם המעבר לתולדות יעקב.

סביר כי המטרה היא לסדר במוח את שאר התולדות בכך ש"סוגרים" את הרשימה שלהם וכך מתפנים בהמשך להתעניין אך בכיוון יצירת עם ישראל.

בוגיעלון:

בין אברהם לשרה
שלום רוזנברג

פרשת חיי שרה


שרה אמנו, הנותנת את שמה לפרשה, מסמלת את האמהות, בכמיהתה לבן ובאהבתה אותו עד מוות. על פי המדרש מבטאת שרה גם את התפילה והאהבה לאמהות עצמה, ומכאן שעל פי המדרש יחד עם שרה התברכו בפרי בטן, כל העקרות, לומר לנו שהשמחה לא תהיה שלמה אלא אם שותפים בה כולם: היא ששרה אומרת "צחק עשה לי א-להים כל השמע יצחק לי" (בראשית, כ"א, ו). זהו צחוק של שמחה, וכל השומע יזכה לשמוח איתה.

* * *

פרשת "חיי שרה" מספרת על מותה של שרה. לטקסט המקראי הקצר מוסיפים חז"ל מדרש מופלא לפיו שרה מתה כשנודע לה על עקדת בנה. למדרש זה יש נוסחים שונים, הנועז בהם הוא התיאור לפיו יצחק עצמו מספר לאמו את סיפור העקדה. הכול עבר, בנה עומד לפניה, ולמרות זאת אין בכוח לבה להחזיק מעמד: "וכשבא (יצחק) אל אמו, אמרה לו 'היכן היית, בני?' אמר לה: 'נטלני אבא והעלני הרים והורידני גבעות והעלני להר אחד ובנה מזבח וסדר מערכה ועקדני עליו ונטל מאכלת לשוחטני אלו לא בא מלאך אחד מן השמים... כבר הייתי שחוט', כיוון ששמעה שרה אמו כך, צווחה ולא הספיקה לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתה" (קהלת רבה ט', ז').

אכן, יצחק נעקד על המזבח. אברהם שולח "את המאכלת לשחט את בנו", אך המלאך עוצר בעדו: "אל תשלח ידך אל הנער". זהו סיום "מאושר" של הפרשה. המדרש שקראנו הופך את הסיום לטרגי. יצחק ניצול, אך שרה מתה. למה? למה הוסיפו החכמים סיום טרגי זה? כדי לענות על שאלה זאת אביא כאן את דבריו של רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד, הרבי מפיאסצנה, באחד מדרשותיו בגטו ורשה, ב-1940-1942. הרבי רשם את דבריו, שם אותם בכד, והטמין אותם במעמקי האדמה בגטו. אחרי המלחמה, מצא אותם פועל בעת הנחת היסודות לבניין שנבנה על תלי הבית שחרב. הכתבים הגיעו למכון ההיסטורי היהודי בוורשה ושם אותרו על ידי איש רב פעלים בעלייה הלגלית והבלתי לגלית, ר' ברוך דובדבני. הכתבים שכונסו בספר "אש קודש", מהווים תעודה יחידה במינה בהגות היהודית.

בדרשה שנשא בשבת "חיי שרה", "מפרש" הרבי מפיאסצנה את מותה של שרה. שרה מייצגת את האם היהודיה, בגטו וברדיפות, בפיגועי התאבדות ובהתנכלויות בדרכים. הבן, לא עלינו, איננו. הטרגדיה והכאב הם עצומים, ולמרות זאת דורשת היהדות משרה להחזיק מעמד. לבה של שרה סרב. הוא נשבר, ובשבר זה התבטאה מחאתו. וכך כותב הרבי: "שרה אמנו... שנתנה כל כך על לבה מעשה העק דה עד שפרחה נשמתה, לטובת ישראל עשתה! להראות לה' איך אי אפשר לתת לישראל לסבול ייסורים יותר מדיי, ואפילו מי שבחמלת ה' נשאר חי, גם אחר ייסוריו, מכל מקום חלקי כוחו ומוחו ורוחו נשברו ונאבדו ממנו". שרה, מוסיף הרבי, היתה צדיקה, בחייה ובמותה, בנאמנותה ובמחאתה.


* * *


מה היתה העקדה? תשובות רבות אפשריות. הרבה מהן נכונות. לכאורה, עומד אברהם בפני הוראה שרירותית. לא כך נתפסה העקדה בתודעתה של המחשבה היהודית. יצחק עלה לעקדה לא עבור ציווי שרירותי, אלא עבור אידיאלים. האמנם? מנין לנו? את התשובה לשאלות אלה אתן מפיו של אחד מבני בניו של אברהם, שעמד גם הוא בפני ניסיון העקדה, באושוויץ. סיפורו נמסר על ידי פליט שהגיע אחרי הגליות ונדודים רבים לשיקגו, הרב צבי הירש מייזליש. בהקדמה לספרו ההלכתי: "שאלות ותשובות מקדשי השם", מספר לנו הרב מייזליש שבערב ראש השנה תש"ה, נערך מצוד ואחריו סלקציה על הנערים שאיכשהו הצליחו לשרוד במחנה. בלשונו של הרב מייזליש:
"ואחרי הבחינה וצירוף הלז (הסלקציה) נשארו בערך ארבעה עשר מאות נערים... ולקחו אותם תיכף בבלוק מבודד סגור ומסוגר עד יום מחר... ולא קיבלו יותר שום אוכל ומשקה לפיהם, והשומרים הקאפוים עמדו על השער". יום המחרת היה כאמור יום ראשון של ראש השנה, והיה ברור "שלעת ערב יקחו את הנערים לבית המוקד".
לרבים במחנה היו בנים אלה השרידים היחידים שנשארו לפליטה ממשפחותיהם והם ניסו להצילם. פדיון הבן "בזהב או מרגליות" שהצליח האב להגניב במחנה, פירושו שליחת נער אחר במקומו, שהרי הקאפוס היו אחראים למספר הכולל של הקורבנות.
והנה, מספר הרב צ"ה מייזליש "ניגש אליי איש יהודי, שהי' נראה ליהודי פשוט...
שאמר לי כדברים האלה: '...רבי! הבן יחיד שלי, היקר לי מבבת עיני, נמצא שמה בתוך הנערים הנדונים לשריפה, ויש בידי היכולת לפדותו; והיות שידוע לנו, בלי שום ספק, שהקאפוס יתפסו אחר במקומו, על כן, אני שואל מהרבי להלכה ולמעשה, לפסוק לי הדין על פי התורה אם אני רשאי לפדותו, וכאשר יפסוק כן אעשה".

רעדה אחזה את הרב מייזליש. הוא הסביר שאין באפשרותו לפסוק בשאלה כה חמורה, ללא ספרים, ללא התייעצות עם חכמים, וללא ישוב הדעת. בתוך תוכו היה ברור לו לרב שה"טכניקה" בה הקאפוס משתמשים, יצרה דילמה מוסרית איומה. הוא סירב לפסוק הלכה. אולם, האב בשלו: "רבי! אתם מוכרחים לפסוק לי כעת". היהודי הפציר, הרבי סירב, הפצרות וסירובים אמר היהודי לרב ביידיש: "משמע שאין אתה יכול להתיר לי..." הרב מתחנן ומוחה: "יהודי יקר, אינני אוסר ולא מתיר, אינני פוסק כלל... כאילו לא שאלת אותי כלל". אולם היהודי ענה לו בהתרגשות גדולה: "עשיתי מה שצויתי, שאלתי רב. אתה הרב היחידי כאן... היות ולא פסקת שמותר לי לפדות את בני, סימן שלא הצלחת למצוא היתר להתיר לי זאת. אחרת, וודאי היית מודיע לי שזה מותר. עבורי זה פסק דין..." היהודי הפשוט והתמים הזה לא פדה את בנו.

כידוע בראש השנה קוראים אנו על לידתו של יצחק ועל העקדה. והרב מספר שהיהודי היה כל היום "הולך ומדבר לעצמו ... כי אף שיש ביכולת בידו לפדותו עם כל זה אינו פודהו מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת, ויהי' חשוב לפני השם יתברך כעקידת יצחק אבינו שהיתה גם כן ביום ראש השנה". הרב מייזליש מסיים:
והקב"ה "כינס את כל חיל שמיא (חיל השמים)ומשרתי מעלה, והשתבח והתפאר כביכול... ישראל אשר בך אתפאר". זאת העקדה באושוויץ, אחד הגילויים הנשגבים ביותר של המוסריות האנושית.

וכך חי עם ישראל, בין מוסר אבינו אברהם לתורת אמנו שרה.


****************

לשנה הבאה הביאה איקה משלום רוזנברג:



חסד ואמת

על נשק גרעיני, גלובליזיציה, קומוניזם, קפיטליזם, סדום, בבל ופריצות מינית

שלום רוזנברג

תולדותיו של אברהם מובאות על רקע שלושה פרקי יסוד בקדם-ההיסטוריה של עמנו: דור המבול, דור הפלגה הבונה את מגדל בבל, והעיר סדום ובנותיה. שלוש ציביליזציות מעוצבות לפנינו, דרכים שהמקרא מגנה ומתעב. בניגוד מובלט להן מועמדת לפנינו דרך חדשה, המיוצגת בדמותו של אברהם. ההליכה בדרך הזאת היא ייעודו של עם ישראל.
כפי שראינו בפרשת ''וירא'' הרחיבו חז''ל את התיאורים הקצרים והחסכניים שבמקרא, ועיצבו פרקים אלה באגדות שופעות חיים. הפשטות שבאגדות מסתירה מופשטות, והתמימות לכאורה מבטאת ביקורת נוקבת וחריפה על מפת ''אובדן הדרכים'' של האנושות. במשך הדורות השתנו הפרטים במפה זאת, וודאי בדורותינו, בהם האיצה ההיסטוריה את קצב פעימותיה. למרות זאת, המיתאר הכללי של מפת ''אובדן הדרכים'', כפי שתיארו אותה חז''ל,

שלוש הציביליזציות

בעקבות פסוקי המקרא, מתארים חז''ל את דור המבול כציביליזציה שבה שלטו העוול והאלימות: ''ותמלא הארץ חמס''. לא היתה זאת ברבריות פרימיטיבית. אדרבה, כהאשמתו של ירמיהו (ד, כב): ''חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו''. דור המבול הוא ייצוגה של ''תרבות'' השולטת על מכמני המדע והטכנולוגיה, אך משתמשת בהם כדי לשלוט, לרצוח, לחמוס ולהרוס. עליהם נאמר (בראשית ו, ב): ''ויראו בני האלוהים את בנות האדם''. לפנינו בני ''גזע עליון'' החושבים עצמם לבני אלוהים, הזכאים לשלוט על הגזעים הנחותים כשרירות לבם. לא נטעה אם נקבע שנציגו המודרני של דור המבול, היה הנאציזם. ואכן, ראוי היה הנאציזם לעונשו של דור המבול, עונש הכיליון המוחלט.
סדום מתוארת באגדה ובהלכה כמשטר הבנוי על אגואיזם כלכלי וחברתי. ההלכה לימדה אותנו ''כופים על (=נגד) מידת סדום'', כלומר , המשפט חייב להסתייג מהקדושה שהחברה מייחסת לרכוש הפרטי, נוסח: ''שלי שלי שלך שלך''. בתרגום אקטואלי, סדום מיוצגת על ידי הקפיטליזם האכזרי והדורסני, בפעולותיהם של ''ברונים שודדים'', בכלכלה שעל פיה אסור לחוס על סובלים ועניים. בסדום, רק חוקי הכלכלה (חוקים לכאורה! ) קדושים . סדום מאמינה שרק כללי הג' ונגל של השוק יבטיחו את הקידמה והשגשוג הכלכלי. מתוך כך הופך הסעד, הצדקה הציבורית, לפשע כלכלי.
על דור הפלגה מספרת התורה: ''ויהי כל הארץ--שפה אחת ודברים אחדים''(בראשית יא, א). חז ''ל מפרשים פסוק זה בצורה מפתיעה (בראשית רבה לח, ו): ודברים אחדים... מה שביד זה ביד זה, ומה שביד זה ביד זה'', כלומר , רכושם משותף. בתרגום אקטואלי נוכל לראות במפעלם של אנשי המגדל ניסיון לבנות חברה קומוניסטית ואתאיסטית. על דברים אלה אעמוד אי''ה בפרשה אחרת. כאן רוצה אני להדגיש את הפן האחר, המדבר על ''שפה אחת'', על קוסמופוליטיות ובינלאומיות, על אחוות העמים שמעבר למלחמות השבטיות והלאומניות. אכן, אידיאלים נעלים, אלא שמאחוריהם שלטה צביעות ושקר שהשחיתו את השפה, ה''שוויון'' כיסה על רודנות, ו''אחוות העמים'' על אימפריליזם דורסני. הם חטאו בשפה, ובשפה נענשו. המאמינים באחוות העמים חדלו להבין איש את שפת רעהו: ''הבא לי פטישך, הביא לו מגל. הבא לי מגלך - הביא לו פטיש''. כמגדל בבל, גם בנייני המשטרים המסומלים בחומת ברלין ננטשו ונשארו כצלקות שלא יימחקו, ועדויות איומות למעלליהם.


אמו של ישראל

בהנגדה לדרכים אלה מעמידה התורה את אידיאל החסד. ואכן, פרשת ''חיי שרה'' איננה דרמטית כקודמותיה, אולם, היא כולה חסד, ''חסד יהודי''. תחילתה של הפרשה ב''חסד של אמת'', קניית מערת המכפלה על ידי אברהם לקבור בה את שרה. המשכה בבחירתה של רבקה לאם עמנו, בחירה שבמרכזה חסד. עבד אברהם נשלח לחרן להביא אישה ליצחק. הבוח? ן שעל פיו נקבעה הבחירה הוא החסד, חסד ספונטני שמעבר לבקשתו של הזולת הסובל (בראשית כד, יג-יד): ''הנה אנכי נצב על עין המים--ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים. והיה (הנערה) אשר אמר אליה 'הטי נא כרך ואשתה' ואמרה 'שתה וגם גמליך אשקה' אתה הכחת לעבדך ליצחק''.
שני סיפורים אלה אינם מובנים ללא תשומת לב לעקרונות הדתיים המצויים מאחוריהם: ההקפדה על קבר ישראל וההסתייגות מנישואי תערובת. שני עקרונות אלה, בנוסף לברית המילה, עתידים להטביע את חותמם על החיים היהודיים בדורות הבאים, בשעות הלידה, הנישואים והמוות, ומתוך כך בחיים כולם. אכן, ברקע קניית מערת המכפלה, מצויים דיני הקבורה ומנהגיה, הקשורים לדעתי באמונה בהישארות הנפש אחרי המוות. ברקע יציאתו של עבד אברהם לחרן, מצויה ההתנגדות לשאת את בנות כנען. אברהם מצווה לעבדו: ''לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני'' (בראשית כד, ג). רבקה תחזור על דרישה זאת בתקיפות: ''קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה... למה לי חיים'' (כז, מו). אכן , עשו בנה לקח נשים מבנות חת ''ותהיין מרת רוח--ליצחק ולרבקה'' (כו, לה).
התנגדות זאת קשורה ודאי לפולחן הכנעני וה ח?תי, ובעיקר לפריצות המינית של עמים אלה. בניגוד לכך, מדגיש המקרא את צניעותה של רבקה. כאן נעוץ הלקח של הפרשה. ניתן לשער שמשפחתו של אברהם בחרן לא היתה מונותאיסטית בדיוק בנוסח שלו. ולמרות זאת, נבחרה רבקה להיות אמו של ישראל, בעקבות החסד שהיא הוכיחה במעשיה. כדברי רש''ר הירש (כד, ד): '' גם אנשי ארם היו עובדי עבודה זרה. (מכאן ש)לא אלילי כנען, אלא השחיתות המוסרית שבכנען היתה המניע להחלטתו('לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני'). אלילות היא ביסודה תעיית השכל, ולזו יש תקנה. אך שחיתות מוסרית תופסת את כל ההוויה האנושית על כל עומק הנשמה והרגש''.


נשמות דור המבול

מפת ''אובדן הדרכים'' ששורטטה בספר בראשית, מתארת את הסכנות העומדות בפני האנושות בכל הדורות, ואפילו בדורנו הנאור. קריסתו של ''מגדל בבל'' האדום נתנה משנה כוח לאגואיזם הקפיטליסטי המשתלט עלינו ללא מיצרים. סדום אף לקחה לעצמה את המשימה לבנות מגדל בבל חדש על ידי הגלובליזציה, שלא תיטיב עם החלשים והסובלים. לכאורה עם סיום המלחמה הקרה שבין סדום לדור הפלגה, הבקיע שחר השלום. אולם, זאת אשליה. נשמות מסתובבות בעולם, גלגולן של נשמות דור המבול, ומסכנות שוב את האנושות, הפעם במבול של אש גרעיני.
מופלא לקרוא בפתיחתה של התורה, בפרשת המבול, אזהרה לאנושות בפני הכיליון המאיים עליה. האנושות עדיין עומדת בפני סכנת מבול האש, של סוחרי הטרור הגרעיני, ומלאכי החבלה המנסים להשיג את מפתחותיו של מלאך המוות. שוב בוקעת אלינו נבואתו של ה''נביא לגויים'', ירמיהו (פרק ד) כשבמרכזה סכנת ה''חכמים - להרע'' המאיימים להחריב את העולם: '' ראיתי את הארץ - והנה תהו ובהו, ואל השמים ואין אורם! ראיתי ההרים והנה רעשים--וכל הגבעות התקלקלו! ראיתי והנה אין האדם--וכל עוף השמים נדדו... על זאת תאכל הארץ וקדרו השמים ממעל''.
שלא כבמקור, מכוונת עכשיו נבואה זאת לאנושות כולה, באקטואליות איומה. פרשת ''חיי שרה'' מדברת על ''חסד ואמת''. החסד חייב להישען על האמת, על ראיית המציאות כפי שהיא, ולפעמים אף לשלוף חרבו ולהילחם באיום ללא פשרות כדי להינצל. הצלת האנושות ממזימותיהן של נשמות דור המבול, היא האתגר הגדול ביותר של החסד בכל הדורות.

תוקן על ידי - ווטו1 - 02/12/2003 11:58:11

מיימוני פתח אשכול "מד' יצא הדבר" בהסבר השתדלויות אליעזר בשידוכי יצחק ורבקה.


פרשת חיי שרה מגלה לפנינו פרשה שנחלקו בה אבות העולם, פרשנים ראשונים ואחרונים. אם נסקור את הפסוקים, נעמוד על הקושיות ועל המחלוקות, אנו עתידים לגלות מבט חדש על המציאות, שאותו מלמדת אותנו הפרשה – לצד לימודים רבים אחרים, כיצד עלינו לנהל את חיינו.
(אותו יסוד מופיע גם בפרשיות אחרות, ונעמוד עליו בעז"ה כשיגיע זמנו).

אברהם זקן בא בימים. שרה נפטרה. המשימה האחרונה בחייו של אברהם היא למצוא שידוך טוב לבנו, ליצחק.
אברהם קורא לעבדו. יש לשער, למרות שהדבר לא נאמר במפורש, כי היה זה אליעזר הנזכר בפרשה קודמת. כך כתבו כל המפרשים, וכך נפרש גם אנו.
אברהם מטיל על אליעזר למצוא אשה ליצחק. אין הוא חפץ בבנות המקום, אלא באשה מארץ מוצאו.

"אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק" (כד ד).

הבה נדקדק יפה מה אמר אברהם לאליעזר ומה *לא* אמר לו.
וכדי לראות ברורות את הדבר, נתבונן בדברי העבד שעה שיספר להורי הכלה המיועדת על בקשתו של אברהם:

"אל בית אבי תלך ואל משפחתי ולקחת אשה לבני" (כד לח).

מה זה? אליעזר משנה מן הדברים?! הוא מוסיף דרישה שאברהם לא הזכיר, את משפחתו?!
הדבר תלוי, יתכן, בפירוש המלה "מולדתי". אולי פירושה בלשון הקודש "משפחה"?
היום אנו מבינים בה לשון ארץ מכורה. אך מסתבר שהכוונה גם בחומש, שאיננו דוברים את שפתו בדיוק, היא גם כן למקום שבו נתגדל אדם (השווה במגילת אסתר: איככה אוכל ואראה באבדן מולדתי).

ובכן, אליעזר שינה. ולא רק זאת, אלא שחז"ל שיבחו אותו על כך ואמרו: יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים.
מדוע שינה?
נצטרך לחכות בסבלנות. שינוי הלשון של אליעזר יתבאר לנו רק בהמשך. אולם כאן ראוי להעיר שכבר בנקודה זו נפלה מחלוקת בין המפרשים.
רש"י וההולכים בדרכו פירשו שאליעזר לא שינה. אברהם מלכתחילה ביקש להביא כלה מבית משפחתו. אולם רבים אחרים, מהאבן-עזרא ועד "העמק דבר", פירשו שלא זו היתה כוונתו של אברהם, וכן נראה, כפי שיתבאר בהמשך. וכן נפרש גם אנו.

ובכן, אליעזר יוצא צפונה. הוא מגיע אל ארם נהרים. הוא מחנה את מחנהו, עם הגמלים שלו ועבדיו, לא הרחק ממרכז המקום, הבאר. ועכשו, עוד לפני שיחפש אכסניה, עוד לפני שינוח מן הדרך הארוכה והקשה שעברה עליו, עבד אברהם הנבון, הנאמן, הוגה רעיון מבריק:
הוא יתור אחרי כלה כאן ועכשו.
כיצד? הוא יעמיד אותה בשני מבחנים (ואולי: שלושה). אם תעמוד בהם, הריהי ראויה לבית אברהם, הרי כלה נאה ליצחק.
לפני שהוא מתחיל במבחן, עושה אליעזר צעד חשוב מאד.
הוא מתפלל.
הוא מבקש, בזכות אברהם, שה' יצליח את דרכו למצוא כלה טובה ליצחק.
ותפילתו נענית.
רבקה מגיעה אל הבאר.
כבר בדרך לבאר, עומד אליעזר על שתי תכונות חשובות של רבקה.
ראשית, היא נאה מאד. "והנערה טובת מראה מאד". אל נזלזל בכך. לא זה העיקר, אבל "אשה נאה מרחיבה דעתו של אדם". וגם אם יצחק היה בדרגת אביו, שמימיו לא הביט באשתו, עדיין אליעזר הנאמן מבקש להביא אשה מוצלחת לבן אדוניו.
אבל המבחן העיקרי כאן הוא "ואיש לא ידעה". מפרש העמק דבר: לא כמנהג השואבות, לא עמדה לפטפט עם שום אדם. צנועה היתה.
עכשו הגיעה השעה למבחן העיקרי. מבחן החסד, כפי שקרא לו הרב דסלר.
אליעזר מבקש ממנה לשתות. הוא, הזר, אינו יכול לדלות לעצמו.
ורבקה, לא זו בלבד שהיא מביאה לו מהמים, אלא שמשקה גם את הגמלים.
הטבה שלמה.
בזאת ראויה הנערה לבוא אל בית אברהם.
(יש מפרשים שהיה כאן ענין של חכמה, שלא רצתה רבקה להביא את שארית המים שבכד, מהם לגם הזר, אל בית הוריה, ולשפוך אותם היה מבייש אותו, וגם בזבוז, ולכן נתנה מהם לגמלים. אך האם פירוש זה אינו ממעיט ממידת החסד שלה?).
עכשו מוציא אליעזר תכשיטים ועונד לה. זו ההכנה לקראת השידוך.
רבקה מופתעת, אך כנראה היא מבינה שלא לחינם היא מקבלת מתנות.
ואליעזר שואל: מי את?
ורבקה, שכבר נרמזה על ידי התכשיטים שיש כאן שידוך בדרך, עונה:
בת בתואל. בתואל בן נחור.
נחור, אותו נחור המוכר לנו. אחי אברהם.
הכלה שמצא אליעזר היתה בת משפחתו של אברהם!

מה יכול אליעזר הנדהם לעשות? לכך לא פילל! לא זו בלבד שכבר בנסיון הראשון עלה בידו למצוא כלה טובה ליצחק, אלא שהכלה היא בת משפחתו הקרובה של אברהם. מי כמוה ראויה להיות אשה ליצחק!

"ויקד האיש וישתחו לה'. ויאמר ברוך ה' אלקי אדני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני. אנכי בדרך, נחני ה' בית אחי אדני". (כד כה-כו).

(לפי רש"י, אליעזר קיבל יותר ממה שהיה מגיע לו. שכן עשה מבחן לנערה וגם נתן לה תכשיטים בלי לדעת שהיא ממשפחת אברהם, כפי שנצטווה. אבל קשה מאד להבין כיצד הרשה לעצמו אליעזר החכם לעשות כן.
ויש מקום לתירוץ על פי דברי החזון איש ב"אמונה ובטחון", שפעמים מתנוססת באדם רוח מעם ה', שיודע שכל שיעשה יצליח. וזו היתה תחושתו של אליעזר, ועליה סמך, שהנערה הנבחנת היא מבית אברהם. הדברים יפים, אך לא "פשט", למרות שיש להם לכאורה גם מקור בגמרא).

לפי דרכנו, דרך רוב המפרשים, ההפתעה היתה מושלמת. אליעזר עשה כמיטב יכולתו לחפש כלה ליצחק, וזכה ליותר מכפי שפילל.

זה המסר שהתורה רוצה ללמדנו. מצד אחד, אדם חייב בהשתדלות. וההשתדלות של אליעזר היתה בדרגה הגבוהה ביותר. קשה, למעשה בלתי אפשרי, לחשוב על שיטה טובה משלו לבחור כלה ליצחק אבינו.
אבל משמים כיוונו את דרכו לאשה הטובה ביותר ליצחק – לרבקה בת בתואל בת נחור.
מה' יצא הדבר. ההשגחה הפרטית, לאחר ההשתדלות, מכוונת אותנו למקום הטוב ביותר עבורנו.
ובמקרה זה – עבור כל עם ישראל.


גם אחרי שפיענחנו את המסר המרכזי בסיפור, יש עדיין הרבה מה ללמוד.
אליעזר מגיע אל בית רבקה. הוא מציג את עצמו כעבד אברהם, מספר בשבח אברהם ויצחק, ומציע את השידוך.
(יש הרבה ללמוד מניסוחיו של אליעזר שם. ראו שם כיצד מציג אדם הצעה וכיצד הוא מספר על מי ששלחו באופן המחמיא ביותר, בלי לסטות מן האמת).
אבל בשעה שבא אליעזר לספר כיצד התנהל השידוך, הוא משנה פרטים. הוא מספר על כל מה שעבר, מן השליחות שהטיל עליו אברהם, עד בואו לארם נהרים, השקית הגמלים ונתינת התכשיטים. עד בואו לבית נחור. אבל יש שני שינויים מרכזיים, שאומרים: דרשני.
ראשית, הוא טוען שאברהם שלח אותו להביא דווקא מבית משפחתו.
שנית, הוא מספר שנתן את התכשיטים לרבקה רק לאחר ששמע כי היא נכדת נחור.

מדוע?

אחרי מחשבה, לא קשה להבין מדוע.

ראשית, כאשר הוא טוען שאברהם רצה דווקא שידוך מבית נחור, הוא מונע ממשפחת רבקה להתנגד בטענה שיחפש מישהי אחרת בסביבה. הרי לא זו כוונת אברהם. אין מועמדות אחרות. אם יסרבו לו, יצחק יוותר בלא כלה.
יותר מזה. אם יגלה את האמת, שאברהם לא הקפיד לקחת דווקא ממשפחתו, אלא דווקא בת האיזור, אלא שדווקא רבקה עלתה בנסיון, הרי זה מעליב. האם החשיב את שאר המשפחות בדרגה של משפחתו האישית? האם היה מוכן לקחת כל אחת, ובדיעבד נטל את רבקה?
לא, אליעזר היה חייב לשנות, כדי להבטיח את הצלחת השידוך.
לא לחינם אמרו חז"ל: יפה שיחת עבדי אבות מתורתם של בנים.

גם שינוי הסדר בנתינת התכשיטים ברור גם הוא. לפי סיפורו של אליעזר, שעליו למצוא את קרובת משפחתו של אברהם, לא יכול היה לתת תכשיטים לנערה לפני שידע מה ייחוסה.

עתה, לאחר סיפורו המחוכם של אליעזר, בני משפחתה של רבקה אינם יכולים לסרב. הם מודים בפה מלא:

מה' יצא הדבר.


נסכם את מסקנותינו:
אדם צריך לעשות השתדלות ראויה, לתכנן היטב את מעשיו.
אך גם לסמוך על האלקים, ולהקדים תפילה למפעל.
ומעל לכל, לדעת שהכל בהשגחה פרטית, כפי שראינו כאן: מה' יוצא הדבר.

(שיטת ההשוואה בין גרסאות שונות של אותו מעשה מוצגת יפה יפה בספרה של נחמה לייבוביץ על החומש, ומומלץ לעיין בביאורה לפרשה שלנו, שבו היא מפרשת את המחלוקת שהבאנו בקיצור כאן).



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תוקן על ידי - עצכח - 06/04/2006 14:34:37

נושאי פרשת תולדות

תאומי רבקה כ"ה י"ט-כ"ה ל"ד
יצחק ואבימלך כ"ו א'-כ"ו ל"ג
נשות עשו כ"ו ל"ד-כ"ו ל"ה
ברכות יצחק כ"ו ל"ו-כ"ז מ"א
שילוח יעקב כ"ז מ"ב-כ"ח ט'


סיכום פרשת תולדות לנושאיה

בפרשתנו עיקר דברי ימי יצחק מלידת בניו עד להפרדתם על ידי הוריהם. בתולדות יצחק נאמר על לידתם וגידולם של תאומי רבקה . בהיות רעב בארץ, הלך יצחק גררה, שם חפר בארות ונשבעו איש לאחיו יצחק ואבימלך . בהיותו בן ארבעים לוקחו נשות עשו לו לנשים שהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה. בזקנותו נתן יצחק ליעקב ולעשו את ברכות יצחק אשר בעקבותן בא שילוח יעקב עם ציווי הוריו לקחת אשה מבית לבן ובברכת יצחק שיירש את ארץ מגוריו שניתנה לאברהם.

בוהה:


נותנים כוח לנתינה נוספת


קודם שהלך יעקב לחרן כדי להקים את בית ישראל, קיבל מיצחק אביו את הברכות. פתח יצחק ואמר: "וייתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ". למה אמר "וייתן לך האלוקים", ולא בפשטות - "ייתן לך האלוקים"? מסביר המדרש, שיש בזה רמז לנתינה כפולה - "ייתן ויחזור וייתן".
הדבר דורש ביאור: כשמדובר בנתינה של בשר-ודם, הנתינה לעולם היא מוגבלת ואפשר להוסיף עליה. אולם כאן זו נתינה של הקב"ה, ובוודאי גם נתינתו הראשונה היא שלמה ובלתי-מוגבלת. מהו אפוא עניינה של הנתינה הנוספת - "ייתן ויחזור וייתן"?

שני תלמידים
הדבר יובן על-ידי משל משני אופנים של יחסי רב ותלמיד. אופן אחד הוא, שהתלמיד קולט בשלמות את כל תורתו של רבו. טיפוס זה של תלמיד מכונה במשנה "בור סוד שאינו מאבד טיפה". אולם יש מצב, שהרב לא רק מעניק לתלמיד את תורתו וחכמתו, אלא גם נותן לו יכולת להוסיף ולחדש בכוח עצמו. תלמיד כזה מכונה "כמעיין המתגבר".התלמיד הראשון הוא תלמיד שלם, והוא מקבל בשלמות מוחלטת את תורתו של רבו. אולם יש שלמות גבוהה מזו, שנוסף על שפע החכמה שנותן הרב בעצמו לתלמיד, הוא מעמידו על רגליו, שיוכל להבין ולחדש חידושים בכוח עצמו. זו דרגה גבוהה הרבה יותר.

שתי דרכים
גם בעבודת ה' קיימות שתי הדרכים הללו. הדרך הראשונה, של קבלת השפע האלוקי במלואו,
היא עבודתם של הצדיקים. הם הולכים בדרך הישרה, ממלאים את ציוויי ה', וזוכים לקבל את
השפע האלוקי שניתן בעבור שמירת התורה ומצוותיה. עבודה שונה היא עבודתם של בעלי-התשובה. כשהם שבים בתשובה, לאחר שחטאו וסרו מדרך הישר, הם אינם מסתפקים בעבודת הצדיקים, אלא הם מגיעים לעבודת ה' מתוך צימאון כביר ומתוך אהבה גדולה ביותר לקב"ה. אין הם מסתפקים בקיום כל המצוות, אלא הופכים אפילו את החטאים למצוות - "זדונות נעשו לו כזכויות". לכן נאמר עליהם: "במקום שבעלי-תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד שם".

כוח לתשובה
זו הברכה שבירך יצחק את יעקב - "ייתן ויחזור וייתן". הוא נתן לו לא רק את הכוח לקבל בשלמות את הברכה האלוקית שניתנת מלמעלה, אלא העניק לו גם את הכוח ל"יחזור וייתן" -הכוח לעבודת בעלי-תשובה, שמעוררים שפע אלוקי עילאי וגבוה לאין-ערוך. לכן גם אמר "וייתן לך האלוקים", אף-על-פי ששם אלוקים הוא מידת הדין. כי כאן מדובר בכוח מיוחד של התגברות והתחזקות, בבחינת כמעיין המתגבר, ולזה רומז השם "האלוקים", בה' הידיעה, שזהו הגילוי הגדול שבא דווקא לאחר ההעלם וההסתר, בדוגמת הגילויים העתידיים, שעליהם נאמר "עין לא ראתה אלוקים זולתך".

(לקוטי שיחות כרך י, עמ' 80)

בוגי:


על טובעים ומצילים

פרשת תולדות
שלום רוזנברג



במוקד פרשת "תולדות" מצוי סיפור לידתם והתבגרותם של יעקב ועשו. יעקב מקבל את שמו כי בלידתו אוחזת ידו בעקב עשו. אחרי המאבק עם המלאך, יקבל יעקב את השם "ישראל". במקומות אחרים למדנו על שם נוסף: "ישרון". אכן קיים מתח בין השמות, בין הדרכים העקלקלות והערמה, המיוצגות בשם "יעקב" לבין היושר המסומל על ידי השמות "ישראל" ו"ישורון". ואולי מהדהדים במתח זה דברי הנביא: "והיה העקב למישור".

בשם "יעקב" באה לידי ביטוי ההתמודדות עם מה שניתן לכנות "הדילמה של התחום האפור". בהתמודדות זאת קיימים שני מחנות: בעלי הטוהרה המוחלטת ואלה המוכנים להסתכן כדי להציל את השוקע במצולות החטא, או את הסובל מייסורי הדיכאון, מהרהורי התאבדות, או ממצוקות נפש אחרות. על הדילמה הזאת למדנו במשנה, בדבריו של רבי יהושע בן חנניה: "הוא היה אומר, חסיד שוטה, ורשע ערום... הרי אלו מכלי (הורסי) עולם". התלמוד הירושלמי (סוטה טז ע"א) מפרש את המושג: "אי זהו חסיד שוטה? ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפילי אצילנו עם כשהוא חולץ תפיליו, הוציא זה את נפשו". התלמוד הבבלי (סוטה כא ע"ב) נותן דוגמה רדיקלית יותר. לפיו חסיד שוטה הוא מי שנמנע מלהציל אישה הטובעת בנהר, היות ובפעולות שעליו לעשות יש, בלשוננו, משום הטרדה מינית. היו חכמים שהסתגרו באוהלה של תורה. מסורת רבנית אחרת, שהגיעה לשיאה בחסידות, קראה לאחות את קרעי הלב של בשר ודם. זהו הרועה הנאמן שלמד מהקב"ה את ייעודו: "את האובדת אבקש ואת הנדחת אשיב ולנשברת אחבש ואת החולה אחזק" (יחזקאל, ל"ד, ט"ז). אלה הם החכמים שקפצו למים כדי להציל, כשחסידים שוטים הביטו מהחוף הבטוח, ומבקרים טהורים הפכו את עטיהם לחרבות ומצלמותיהם לחניתות. על הסכנות האורבות למצילים עמדה הפסיכולוגיה המודרנית מראשיתה. ברויאר, חברו של פרויד, הרגיש שפציינטית אחת התאהבה בו. פרויד, שבמובנים אלה איש חסיד וענו היה, חשב אחרת. כך התגלתה ההעברה, ה"טרנספרנציה". המטופלים משליכים על המטפל את מאווייהם ואת דמיונותיהם. הם לא התאהבו בפרויד, אלא בתפקיד שהפסיכולוג שיחק בשלב זה בחייהם. אולם פרויד דרש "פרישות", דהיינו להיזהר מהתהליך ההפוך, תהליך מסוכן ואיום. לפעמים משליך המטפל את בעיותיו על המטופל. על המטפל להימנע מלערבב בתהליך את היצר הרע, את האינטרסים האישיים שלו. ואכן, מדי פעם בפעם עדים אנו למעשיהם של רופאים, פסיכולוגים ומקובלים לכאורה וגם מורים ופרופסורים, המנצלים את הפונים אליהם, לפעמים בצורה עדינה ונסתרת, לפעמים - גסה ובוטה.
לסכנת המערבולות והגלים מתווספת סכנת המצילים העכורים המנצלים את החלשים הקוראים לעזרה. כשאדם רואה טובע בים, חייב הוא במצווה המבטאת את אחריותו כלפי הזולת: "לא תעמד על דם רעך". ואי לכך, חייבים לפעמים, הפסיכולוג, העובד הסוציאלי, אולי אף הרופא, להגיע למה שהחסידות כינתה "ירידת הצדיק". כדי להציל את הטובע, חייב המציל לצלול לא למימי נהר צלולים, אלא למערבולת של בעיות סקסואליות, לגלי שנאה עצמית הרסנית, או לביצת הסמים, הפרברטיות, האלימות, לעולם של חלאה וזוהמה. אשרי הטהורים שנשארים בחוף, שבבגדיהם אין רבב. לא כך הרועה הנאמן, הוא חייב להשתמש כיעקב בחנופה, בעורמה, בכלי הנשק הבלתי קונבנציונליים של החוכמה. החסידות היתה מודעת לסכנות הרבות האורבות למצילים. את זאת ביטאו הם במשל מופלא לפיו המציל, לא יחבק את הטובע, אלא ימשוך אותו משערות ראשו. וזאת כדי שהניצול לא יטביע את המציל. זאת סכנה איומה ומעציבה: אדם מטפל ומנסה לעזור לטובע והטובע מנסה להטביע את המציל.
לפעמים, זה מתרחש בגלל מנגנונים בלתי מודעים, דברים המתרחשים בעולם הדמיוני שלו. לפעמים פתיחות לא קונבנציונלית של המטפל מובנת בצורה בלתי נכונה.
הפסיכולוג מוגן בשעות הקבועות, ואולי לא מעט פעמים במצבים קריטיים חורג משעות אלה. לרועה הנאמן אין גבולות כאלה, הוא מכניס לעתים את הטובע אל חייו ואף אל ביתו, אך לפעמים הטובעים לא יודעים שובעה. הגבול שהמציל ישים בפניהם ייתפס כבגידה, ואת הבגידה יש לנקום. עלינו להילחם מלחמת חורמה נגד ההטרדה המינית, להקשיב לכל אישה נפגעת ולהגן עליה. אך עלינו להיזהר מעלילות מפוקפקות, ממה שעלול להתפתח להטרדה מינית הפוכה. כולנו חייבים בחשבון הנפש.
והעיתונות? היא בור שממנו שותים אנו מים, ועל כך אמרה הגמרא: "בירא דשתית מיניה מיא - לא תשדי ביה קלא" (בבא קמא צב ע"ב), "בור ששתית ממנו מים - אל תזרוק בו אבן". לפעמים זהו עונש ראוי. העיתונות הטובה מנסה להציל את החברה מהזוהמה. גם היא אחד המצילים, אך עליה להיות הוגנת כשהיא שופטת אנשי דת, המהווים מעין קומנדו אזרחי העוזר למי שמצוי במצוקה יותר מהמשמר הפסיכולוגי הפרופסיונלי, דווקא באי הקונבנציונליות שבה, בשעות ובמקומות הלא קבועים, ובתודעת החובה שאסור לאדם לעמוד על דם רעהו. החסיד השוטה יכול לראות בהתגייסות הזאת דופי. אך לשיפוטו זה יש תוצאה חמורה. הטלת הדופי עלולה לנעול דלת בפני הסובלות ואף הסובלים. והיו דברים מעולם, היראה מפני מערכת המשפט גרמה לכך שבני אדם נמנעים "בארצות מתוקנות" מלעזור לנפגעי תאונות, אף כשהמצב הוא קריטי. דוגמאות נוספות יש לרוב.

האם מותר לי להטיף מוסר לעיתון אשר באצילותו מארח אותי? ארשה לעצמי לעשות זאת! נכון, כל מה שפורסם הוא רק לכאורה. הלוא עיתון איננו בית משפט! אומנם כן, הוא אינו שופט, הוא "רק" תליין בראש חוצות. אנו נלחמים בעתות מצוקה אלה נגד פסק דין מוות. אך לפעמים פגיעה בכבודו של אדם, כפסק דין מוות, גוזל מהאדם את משמעות חייו. בית המשפט מנסה לשקול במאזניים זהירות את הצדק שבהאשמות. הניתוח העיתונאי אינו מאפשר לשקול נכונה את המצבים הגבוליים, את ההליכה על חודו של תער כדי לעזור לזולת.

כשלפני שנים חטאתי בפוליטיקה, הוזמנתי עם מתמודדים אחרים אל ביתו של הרב אברהם שפירא שליט"א, שסיפר לנו סיפור: היה היה אדם שהשטן שמר אותו כל חייו שלא ייכשל בדבר שקר, כדי שברגע הקריטי, "יצליח" בלשון הרע שלו, להבעיר את בערת המחלוקת. לפעמים גם עיתונאים אנשי אמת נכשלים ומכשילים, וזקוקים לכפרה.
אך חטאו של הזולת אינו מהווה היתר עבורנו לחטוא. עלינו למחות, ללא תנאי וללא הסתייגות, נגד כל מי שפוגע בעיתונאים, בגופם ובנפשם, ועל אחת כמה וכמה בעדים הדוויים, אף אם חטאו או הטעו. חלילה לנו לשפוך דם. ובאשר לעיתון עצמו, בטוח אני שהוא יצליח לנצח את "היצר הרע" המיוחד לו, "והיה העקב למישור".


שלום רוזנברג הוא פרופסור לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית

נושאי פרשת ויצא

חלום יעקב ונדרו כ"ח י'-כ"ח כ"ב
רחל ולאה כ"ט א'-כ"ט ל'
לידת בני יעקב כ"ט ל"א-ל' כ"ד
צאן לבן ויעקב ל' כ"ה-ל"א ט"ז
בריחת בית יעקב ל"א י"ז-ל"ב ג'


סיכום פרשת ויצא לנושאיה

פרשתנו מתארת את תחילת עידן יעקב הרחק מבית אביו בבית לבן משם הלך אחר עיכוב רב. בצאתו מבאר שבע והליכתו חרנה פגע יעקב 'במקום', שם היה חלום יעקב ונדרו . הוא הלך ארצה בני קדם ובבואו ללבן ניתנו לו רחל ולאה לנשים בהפיכת הסדר. מהן ומשפחותיהן היתה לידת בני יעקב . יעקב עבד את צאן לבן ויעקב ועל פי דבר השם היתה בריחת בית יעקב לשוב אל ארץ אבותיו. אך לבן שנגנב לבו ותרפיו, רדפו והשיגו ואך בדבר השם עזבו לדרכו.

רחל מעמד "אשת יעקב" הראשית, אך לא "אם הבנים".
[כמודגש ומדויק במקרא לגבה תואר אשת יעקב.]


"המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני".
הכתוב מדגיש שהנידון לא היה על דודאים סתם אלא על דודאי בן. רחל ביקשה: 'דודאי בנך' ולאה ענתה: 'דודאי בני'. כן, אין להניח שהתורה מספרת ויכוח בין אמהותינו הקדושות כסיפור בין שתי נשים היושבות בפארק ורבות על דודאים.
מהאירועים הקודמים בפרשה נלמד, שלרחל היה מעמד של אשת יעקב הראשית ואילו ללאה היה מעמד של אם הבנים. נתאר לעצמנו בן השב מן השדה ומביא את דודאיו לאמו ולא לרחל, הרי בכך הוא מבטא את מעמדה של לאה ולא של רחל כאם הבנים. לכן כאשר שב ראובן להביא את דודאיו ללאה, ביקשה רחל להשתתף מזערית אף היא במעמד אם הבנים, בכך שגם לה ינתנו מ'דודאי הבן'. בויכוחם הסמוי השיבה לאה: 'לך יש כבר את מעמד אשת יעקב הניחי לי את מעמד אם הבנים'. בהסכמת רחל שתמורת הדודאים יהיה יעקב עם לאה בלילה ההוא, החליפה מעט ממעמדה כאשת יעקב, עבור מעט ממעמדה של לאה כאם הבנים.

"אסף אלוקים את חרפתי"
ניתן לחשוב שכוונת רחל לקרוא ליוסף על שם חרפת היותה ללא ולד כלפי שאר נשי העולם, אך יש גם לפרש במובן "פנימי" יותר שהתכוונה מהיותה אשת יעקב הראשית ולא הביאה לו ולד ובפרט שכל שאר נשותיו הביאו לו בנים.

נושאי פרשת וישלח

מורא יעקב ומאבקו ל"ב ד'-ל"ב ל"ג
מפגש יעקב ועשו ל"ג א'-ל"ג י"ז
יעקב בשכם ל"ג י"ח-ל"ד ל"א
בית אל מזבח ומצבה ל"ה א'-ל"ה ט"ו
מות רחל ויצחק ל"ה ט"ז-ל"ה כ"ט
בני עשו ושעיר ל"ו א'-ל"ו מ"ג


סיכום פרשת וישלח לנושאיה

פרשתנו עוסקת בבית יעקב העצמאי, בהתנתקו מבית לבן. הוא מתמודד עם עוייניו; עשו מבית ושכם מבחוץ ושב להתיישב בארץ אבותיו.
בתיאור מורא יעקב ומאבקו נאמר על אשר שלח למצוא חן בעיני עשו ונאבק עם הנוגע בכף ירכו. בהמשך היה מפגש יעקב ועשו בהציג יעקב את נשיו וילדיו בפני אחיו, עד הפרדם זה לשעיר וזה לסוכות. משם בא יעקב בשכם , שם הרגו שמעון ולוי על הנעשה לאחותם ויאמר להם יעקב 'עכרתם אותי'. משם עלה לקיים נדרו להקים בביתאל מזבח ומצבה . בנסעו משם מסופר על מות רחל ויצחק בדרך אפרת ובחברון. לתום חיי יצחק, נמנים תולדות בני עשו ושעיר אשר בארצו התיישב עשו לעומת יעקב בכנען כי לא יכלה ארץ מגוריהם לשאת את רכושם יחד. ביניהם נמנו מלכי אדום ואלופיו. מתולדות עשו וישיבתו שלאחר מות יצחק, שב הכתוב לעסוק בתולדות יעקב וישיבתו בהמשך יצירת עם ישראל.