שעת הסכנה?

מאמר ידוע המופיע בכמה מקורות, שרבים יודעים אותו מפרש"י, (בראשית פרק מב פסוק ד): "פן יקראנו אסון - ובבית לא יקראנו אסון? אמר רבי אליעזר בן יעקב מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה".

מאמר זה מקורו הוא בכמה ממאמרי הירושלמי, שבת פרק ב ה"ו:

"א"ר חייא בר בא: כתיב כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע, הא אם אינו יוצא אינו צריך ליה שמירה? אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה.

"אמר רבי אחאי בר יעקב: כתיב וקרהו אסון בדרך הא בבית לא אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה"

"רבי ביסנא בשם רבי לייא: כתיב יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה, הא יום אחר לא? אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה".

"רבי אייבו בר נגרי: כתיב בהשפטו יצא רשע יצא צדיק אין כתיב כאן אלא בהשפטו יצא רשע, אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה".

"אמר רבי בא בר בינה: נסר שהוא מתוח מגג לגג אפילו רחב כמה אסור להלך עליו, למה? אלא מיכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה".

גם בהלכה הקשורה למקום הדלקת נרות חנוכה, מצאנו את "שעת הסכנה":

"תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה - מניחה על שלחנו, ודיו". (בבלי, שבת כא ע"ב).

האם שעת סכנה זו, היא כשעות הסכנה שהובאו לעיל מהירושלמי, שאינם מתארים מצב מסויים, מוגדר בזמן, אלא מצבים אפשריים?

לדברי רש"י בד"ה הסכנה, "שעת הסכנה" בנרות חנוכה, מתארת מצב "מסויים": "היה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם, כדאמרינן בגיטין (יז, א)".

הבעיה היא, שמבחינה היסטורית, הדברים "לא כ"כ מתאימים", (ראו תוספות, גיטין דף יז עמוד א, בד"ה: "הא מקמי דאתו חברי לבבל").

לפי פירוש אחר, (אוצר הגאונים - שבת (חלק הפירושים, עמ' 20 סי' עט). שבת כא ע"ב בד"ה ובשעת בשם ר"י, ושם דף מה ע"א בתוד"ה מקמי), ה"סכנה" היתה שגזרו שלא להדליק נר חנוכה, ויש להסביר את דבריהם, /הל-ה תיאורטית לזמן של גזרות כאלה.

לפי פירוש זה, ה"סכנה" אינה ספציפית, אלא היא מתייחסת למצב "אפשרי". והיה באם "לא יהיה".

אך לדברי הר"ר מרגליות, (יסוד המשנה ועריכתה עמוד כ"ג), "שעת הסכנה" אליה מתייחסת ברייתת "נר חנוכה", היא "שעת סכנה" ספציפית, והיא הגדרה לזמן שאותו מצאנו במקורות ארץ-ישראליים רבים אחרים, והמתייחסת לתקופת גזרות הדריינוס:

בבלי, שבת דף קל עמוד א:

רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: נוהגין היו בשעת הסכנה שהיו מביאין מכוסה על פי עדים.

בבלי, יבמות דף קח עמוד ב:

"אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבאו? בשעת הסכנה נתבקשה הלכה זו".

במקורות רבים אחרים, כאשר מסופר על קיום מצוות ב"שעת הסכנה", אנו מוצאים את התגובה: "אין שעת סכנה ראיה", מאחר שההתנהגות היתה שלא לפי ההלכה, ראו למשל:

תוספתא ברכות (ליברמן) פרק ב הלכה יג:

"אמר רבי מאיר: פעם אחת היינו יושבין בבית המדרש לפני ר' עקיבא והיינו קורין את שמע ולא היינו משמיעין לאזנינו מפני קסדור אחד שהיה עומד על הפתח אמרו לו אין שעת סכנה ראיה".

תוספתא עירובין (ליברמן) פרק ה הלכה כד, בבלי עירובין דף צא עמוד א:

"אמר רבי יהודה: מעשה בשעת סכנה שהיינו מעלין ספר תורה מחצר לגג ומגג לגג אחר והיינו קורין בו, אמרו לו: אין שעת סכנה ראיה".

תוספתא מגילה (ליברמן) פרק ב הלכה ד:

"אמר רבי יוסי מעשה בר' יוחנן בן נורי שקראה בצפורי בלילה, אמרו לו: אין שעת סכנה ראיה".

בבלי סוכה דף יד עמוד ב:

"אמר רבי יהודה: מעשה בשעת הסכנה שהביאנו נסרים שהיו בהן ארבעה וסיככנו על גבי מרפסת, וישבנו תחתיהן. אמרו לו: משם ראיה? אין שעת הסכנה ראיה.

ואין אלא לשאול, האם נהגו במנהגים אלו שלא כהלכה, כ"התנהגות הציבור", מעצמו, או היתה זו "הוראת שעה" של חכמים?

לשאלה זו התייחס הר"י י. וויינברג, בספרו שו"ת שרידי אש, בדונו בסוגיית "כל השטרות העולין בערכאות", (גיטין דף יא ע"ב), והוא כותב: "בתנאים אלה (של גזרות אדריאנוס, כשגזר על המצוות), הוכרחו חכמי ישראל, כדי למנוע קרבנות חינם, לאחוז בתחבולות ערמה שונות, להסתיר קיום המצוות והחוקים מעינם הרעה של הפקידים והדלטורים למיניהם. את המגילה, למשל, קראו בלילה, כמו שהוזכר בתוספתא מגילה פ"ב, המובאת לעיל. את הסוכה עשו באופן בלתי ניכר, כמובא בסוכה י"ד, ע"ב: א"ר יהודה מעשה בשעת הסכנה, שהבאנו נסרים שהיו בהן ארבעה וסיככנו על גבי מרפסת וכו', ובתוספתא שם בשינוי קצת: (תוספתא סוכה (ליברמן) פרק א הלכה ז): "אמר רבי יהודה: מעשה בשעת סכנה שהיינו זוקפין סולמות ומסככין על גביהן נסרים וישנים תחתיהן אמרו לו אין שעת סכנה ראיה", בר"ה תקעו בשופר בשעת תפילת המוסף, שלא ירגישו בהם האויבים, כנ"ל.(ראה ראש השנה דף לב עמוד ב: "תקיעה נמי נעביד בראשון, משום דזריזין מקדימין למצות! - אמר רבי יוחנן: בשעת השמד שנו", וברש"י: "בשעת השמד שנו - אויבים גזרו שלא יתקעו, והיו אורבין להם כל שש שעות לקץ –תפלת שחרית, לכך העבירוה לתקוע במוספין"), וכן התחכמו לקיים מצות מילה ולכסותה ע"י משיכת הערלה אחרי המילה. (ראה יבמות ע"ב, ע"ב וירושלמי שבת פי"ט, ה"ב, וכאשר תקפה עליהם יד השונאים ואחב"י נאנסו לחלל את השבת בטעינת משאות התחכמו לשאת את המשא בשנים, להקל על העבירה, כדין שנים שעשו מלאכה פטורים. (ראה ירושלמי חגיגה פ"ב, ה"א כמה תקנות הותקנו להקל כמה שאפשר על קיום הדת ולהחזיק את סדרי החיים המשפחתיים בטהרתם. מטעם זה הוכרחו להתיר עיבור השנים בחו"ל (ראה ירושלמי סנהדרין פ"א, ה"ב ונדרים פ"ו, ה"ח, ועי' בדוה"ר ח"ב, עמ' ק"י). התירו את החליצה ביחיד, כנ"ל. בו בזמן הונהג, כפה"נ, להתיר אשה ע"פ עד אחד, שראה או ששמע מפי עד או מפי עבד, מפי שפחה ומפי אשה".

הר"ר מרגליות (יסוד המשנה ועריכתה, עמוד כד), טוען, שכך הוא גם פירושה של הלכת "ובשעת הסכנה - מניחה על שלחנו, ודיו", שגם היא מתייחסת לאותה תקופה, ומאחר וגזרות הדריינוס היו על "מצוות לאומיות", (להבדיל מגזרות אנטיוכוס, שהיו גזרות נגד הדת, ר"ר מרגליות שם), הוא גם גזר על הדלקת נרות חנוכה, וע"כ הורו חכמים, שבשעת אותה הסכנה, יש להניח את את הנרות על השלחן, ששם הוא מקומם הרגיל, כך שהם לא יעוררו את תשומת לב של הרומאים, ויסכנו את חיי המדליקים.

אלא שהנחת הרות במקום שבו מניחים "נרות של כל יום" אינה הדלקה של "נרות חנוכה", שמטרתם לפרסם את הנס, והדלקתם היתה "קיום" מצווה, כמו בכל המצוות האחרות, שבהם הורו החכמים לקיים את המצוות, אף בצורה שאינה מצווה, ולחכות לגזרות שיבטלו, ולא לקיים את המצוות כציווין ולסכן את הנפש.

אלא שלאחר שבטלו הגזרות, התעוררה הבעיה, שכאשר התרגלו לקיים מצווה בצורה שאינה נכונה, קשה לשנות את הרגלם של האנשים, וכפי שראינו לעיל בדברי התנאים שסיפרו: "אנחנו זוכרים שעשינו", והיה צורך לומר להם, "עשיתם כך, מפני שהיתה זו שעת סכנה, ולא מפני שההלכה היא כזו".

דוגמא קלאסית, מצאתי בתלמוד הירושלמי (כתובות פרק א ה"ה), על דברי המשנה:

"האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתייחד עמה".

מדברי גמרת הבבלי, המופיעה בהמשך לדברי המשנה, (כתובות דף יב עמוד א), ניתן להבין שהיה זה "מנהג שנהגו בו רק בקצת מקומות ביהודה:


"מדקתני האוכל, מכלל דאיכא דוכתא ביהודה נמי דלא אכיל, אמר אביי: ש"מ, ביהודה נמי מקומות מקומות יש; (רש"י שם: "מקומות מקומות יש - שחלוקין במנהגם).

נאך א מנהג!

אך בתלמוד הירושלמי מופיע ההסבר למקור מנהג זה, והסיבה שנהגו במנהג זה רק במקצת מקומות, וכן שנהגו בו רק ביהודה לא בגליל, ולא היה מפני שבני הגליל היו "שיינערע מענטשען":

"בראשונה גזרו שמד *ביהודה* שכן מסורת להם מאבותם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך והיו הולכין ומשעבדין בהן ואונסין את בנותיהן וגזרו שיהא איסטרטיוס בועל תחילה *התקינו שיהא בעלה בא עליה עודה בבית אביה* שמתוך שהיא יודעת שאימת בעלה עליה עוד היא נגררת מכל מקום אין סופה להיבעל מאיסטרטיוס... *אף על פי שבטל השמד המנהג לא בטל"*.

(וראו בענין אחר, בתלמוד הירושלמי כתובות פרק ה הי"א: "והיא אוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת: דברים אמורים לשון נקי", ובבבלי (כתובות דף סה עמוד ב: "מאי אוכלת? רב נחמן אמר: אוכלת ממש, רב אשי אמר: תשמיש. תנן: אוכלת עמו לילי שבת; בשלמא למ"ד אכילה, היינו דקתני אוכלת, אלא למאן דאמר תשמיש, מאי אוכלת? לישנא מעליא כדכתיב: "אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און").

לפי סיפור הירושלמי, היתה התנהגותם של כל אותם ה"שקצים", במקורה עפ"י תקנת חכמים, של "שעת סכנה", אך היא המשיכה גם לאחריו, ב"מקצת מקומות".

נסו לתאר לעצמכם: מספרים לאדם, שאסור לו לקיים יחסים עם ארוסתו בבית חמיו, וכי "הבא על ארוסתו בבית חמיו - רב אמר: הולד ממזר, ושמואל אמר: הולד שתוקי" (יבמות דף סט עמוד ב), כאשר אביו שהיה רב העיר, אמר לו, שמסורת בידיו מאביו, ואביו מאביו, שלא רק שמותר, אלא שאף חייבים, וכי העושה זאת, מקיים מצווה-"מצווה לשמוע דברי חכמים".

סיכוייכם לשכנעו?

אפס!!! מנהג אבותינו בידינו! אסור לשנות מנהג!

אתמול סופר לי, שמצאו הערה על הירושלמי של ביאליק, שעל דברי הגמרא: "אמר רבי לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה" (ירושלמי פסחים פרק י ה"א), וכתב ביאליק בהערתו: "נסיתי את שניהם, ואני יכול להעיד שאין זה אותו הדבר", וייתכן שהמספר לא ידע, שישנה מחלוקת בין הדרישה והט"ז (בשו"ע יו"ד סימן רמ"ב, אם בכל מקום שנאמר "כאילו", דומה המוקש למקיש. מחלוקת זו הובאה בחכמת שלמה על גליון השו"ע, (אבן העזר סימן א' סעיף א), לגבי מי שגידל יתום בתוך ביתו אם קיים מצוות פרו ורבו, שהרי אמרו חז"ל (מגילה דף יג עמוד א, סנהדרין דף יט עמוד ב): "המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

וכך היא לידתו של מנהג.

ויתכן שכך הוא גם סיפור הדלקת נרות חנוכה בבית.

במסכת סופרים (פרק כ) שנכתבה בתקופת הגאונים, (ראה הלכות ספר תורה להרא"ש), מובאות הלכות רבות הקשורות להדלקת נר חנוכה, אך האפשרות להדליק בתוך הבית בשעת הסכנה. לא נזכרה שם, האם ייתכן שהוא מאחר והסכנה אליה מתייחסת הברייתא, כבר חלפה?


בברייתא ראינו, שמצוות נר חנוכה היא ההדלקה בחוץ, ורק בשעת הסכנה, מניחה על שולחנו ודיו,

מפני ש"אותה" הסכנה, שעליה דברו בברייתא, שוב אינה, שואל ר' יצחק אור זרוע, (אור זרוע ח"ב, הלכות חנוכה סי' שכג):

"וי"מ שעת הסכנה שגזרו שלא להדליק נרות של חנוכה. והאידנא דליכא סכנה לא ידענא מאי טעמא אין אנו מדליקין בחצירות?"

אלא שהאחרונים המציאו מספר "הסברים", והרי דוגמה:

הרב יחיאל מיכל אפשטיין (ערוך השולחן (או"ח סי' תרעא סע' כד:

"והנה עתה אין אנו מדליקים בחוץ ואף שאין סכנה אצלנו, מכל מקום כמעט הוא מהנמנעות, מפני שבכל המדינות שלנו ימי חנוכה הם ימי סגריר גשם ושלג ורוחות חזקים וא"א להניחם בחוץ אם לא להסגירם בזכוכית וכולו האי לא אטרחוה רבנן".

החורף אשם!

הרב משה שטרנבוך (מועדים וזמנים השלם (ח"ב סי' קמ, ח"ו סי' פה):

"הכא נמי יש לומר בנר חנוכה לאחר שהגוים הכבידו עלינו בגלותינו בצרות ובגזרות, ראו חכמים שאין מקום לקיים מצוה זו להדליק בחוץ בגלותינו, ואפילו במקום שאין שום חשש סכנה מעכו"ם ויכולים להדליק בלא חשש, אין דנים על כל מקום בפרטיות בפני עצמו, רק מכיון שאם נדליק בחוץ יבואו לפעמים במקומות לידי סכנה שכל אחד ירצה לקיים המצוה תמיד דוקא כמצוותה, פטרו אותנו חכמי הדור להדליק בזה"ז בחוץ בכל מקום שמא במקומות שונים תקנה זו יביא לידי סכנה".

וכי היכן מצא "פטור" שכזה?, והרי מלשון הברייתא משמע, שלפנינו מקומות הדלקה שונים במצבים השונים.

לא חסר תירוצים, שאינם סיבות?

היכן יש להדליק בימנו?

ברצוני לשאול:

אם "שעת הסכנה", שמנעה את ה"פירסומי ניסא", היא גם הסיבה להדלקת הנרות בבתי הכנסת' (ובברכה), האם אדם שנמנע ממנו להדליק נרות, למשל, אם יהיה במטוס בכל זמן ההדלקה, ואין לו מי שידליק עבורו או ששכח להודיע  שידליקו עבורו, האם עליו לפרסם את הנס ברבים,  בכל צורה שהיא?

שאלתך דומה לשאלה האם מי שאין לו מגילה בפורים אמור לקרוא את ההלל.
ומאידך, בארץ ישראל שמדליקים בחוץ, האם יש עוד טעם להדלקה בבית הכנסת?

השכן מדבר על סבא שלו
אבל מה נאמר על חצרות שלמות של חסידים שכך נוהגים עד היום
הם ורבותיהם, בירושלים עיר הקודש ובבני ברק עיר התורה והחסידות
להדליק הנרות בבית על השלחן, מחמת "הסכנה"....
בבקשה הסבר הלכתי!

גם אני תמהתי על כך. איני כדאי לפסוק אך האם זה כדין?
זה אולי אפילו בעייתי יותר מאכילת חריין למרור.

אבל למען האמת אידיאולוגית הם במקום הסכנה, וכספור המפורסם על דומב הלונדוני מנטו"ק שהלך עם חבר בבני ברק בשבת ולפתע צעק עליו 'ציוני', והסביר כלום בחו"ל היית הולך כך עם טלית, אלא כאן אתה סומך על המשטרה הציונית שתציל אותך אם פרחח יתנפל עליך.

נישט איך
לענין הנוסע באוירון, לענ"ד ברור, שצריך להשתתף בפריטי, או שידליקו עליו משלו בביתו, וכדין אכסנאי שחייב בהדלקה ואינו יכול.
כן השבתי לכמה, ואם לדעתך אינו כן, אנא פרט.

נובו.
המנהג והדין להדליק בחוץ ו\או בחלון. זה בגלל פרסומי  כנגד האויבים
שהם בחוץ. אבל בימינו, שהאויב והצר, הוא לפעמים בבית והוא הצריך פרסומי. מדליקים בשבילהם על השולחן בתוך הבית.

נישטאיך,

א) המונח "שעת הסכנה" משמש בלשון חז"ל לעיתים כשם כולל על כל סכנה שהיא, ובמקומות רבים על תקופת גזירות רומי. קשה לקבוע כלל בזה, ובכל מקום יש לדון לפי ענינו. אין ספק שדברי חז"ל על קטרוג השטן מוסבים על כל עת סכנה. לעומת זאת, לשונות חז"ל על גזירת פרוזבול וגט (משנת כתובות ט, ט) ותקנת נישואי בתולה (שם א, א) או התוספתא בעירובין (ה, יח) על שהיו מעלין ס"ת מחצר לגג וכו', נראים מוסבים על גזירות רומי. ככלל, ניתן לזהות ע"פ העובדות והחכמים השחים אודותן, כר"ג, ר"ע, ר' יהושע ועוד שכוונתם על גזירות המלכות.

ב) הבאת מדברי מסכת סופרים שלא הוזכרה שם האפשרות של שעת הסכנה. מעניין שלשון מסכת סופרים היא שעמדה בבסיס טיעונו התמוה של רי"מ אהרנברג, שכיום חובה להדליק בפנים. לדבריו, מלשון מסכת סופרים ש"מדליקו בפתח הבית", בלא שהוזכרה המילה "בחוץ", יש ללמוד שמשעת הסכנה ואילך בטלה התקנה להדליק בחוץ, ושבה מצות נר חנוכה להדליקו בפנים. לענ"ד, דבריו תמוהים, שכן לו נתקנה תקנה (לפי מסכת סופרים) להדליק בפתח הבית מבפנים, כיצד אמרו "על שלחנו ודיו"?

[כהערת אגב, מדברי הראשונים על משנת כתובות ט, ט, שדייקו את הלשון "ומשעת הסכנה ואילך", והורו שדברי ר"ג תקפים אף לאחר שעת הסכנה, יש ללמוד שבעניננו, בו נאמר "ובשעת הסכנה", אין הדבר כן. ואכמ"ל.]

ככלל, נראה שחשוב היה לרי"מ אהרנברג לקיים את מנהג ישראל, ומתוך כך דחק עצמו לחדש שנעקרה התקנה, בטיעונים חסרי הגיון. וכבר העירוהו על כך רבים - ראה "קובץ תשובות", לרי"ש אלישיב, חלק א; "קובץ המועדים (מכון י-ם), חנוכה, מאמרי רמ"א רוזנטל ור"ש דבליצקי.

אולם, זה מכבר הליצו ראשונים על מנהג ישראל להדליק בפנים אף שלא בשעת הסכנה, ראה "אוהל מועד" הלכות חנוכה, נתיב ה, שהסכים למנהג (דומני שהביאו ה"אור זרוע" שציינת). אך, להפוך את המנהג לעיקר התקנה, לא עלה על דעת אדם מעולם, בר מן רי"מ אהרנברג.


תוקן על ידי - שטיינר - 20/12/2006 13:01:39

נובו,
הטיעון שלך מגוחך, בגלל שצריך פירסומי ניסא ואצל החסידים כשכל הציבור בתוך הבית\אולם זה הפירסום הכי נהדר לנס,

שטיינר
אתה כותב שגזירת נישואי בתולה נראה שמוסבים על גזירת רומי,
אבל לא כן מפרש רש"י (שבת כג, רע"א ד"ה היו באותו הנס).

הלבן,

אכן, טעות בידי. סמכתי על דברי הירושלמי שם (הלכה ה, ציינם נישטאיך לעיל) שהובאה גזירת "תיבעל להגמון תחילה" כנקמת בני עשו - היינו מלכות רומי - על הריגת אביהם בידי יהודה (ומשום כך הוגבלה הגזירה שם לארץ יהודה), ושכחתי דברי רש"י הנ"ל (שמקורם במגילת תענית, פרק ו). תודה.

רודולף