איפשי ואיפשי

כך אמרו החכמים: אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר, אלא אמור, אפשי ואפשי אלא התורה היא שאסרה. ופשוטה של כוונת מאמרם היא שלא יאמר האדם שבשר חזיר אינו ראוי לו וערב לחיכו, ומשום כן אינו אוכלו, אלא על-אף שמשתוקק האדם לאכילת החזיר אוכף את רצונו וכופה תאוותו על יצרו ומעכב עצמו מלאכול החזיר.

אמנם, כל הבקיא בלשון החכמים יידע כי לשון 'איפשי' הוא מגזרת 'אפשר'. אם-כן, זוהי כוונת דבריהם. שקרבתו של האדם אל האלוהים והליכתו בדרכיו לא תיתכן אם יגיע למצב בו הימנעותו מהרעות, אכילת חזיר במקרה דנן, תהיה בגדרו של 'אי איפשי' – איני יכול. כי האדם יכול להביא את עצמו למצב בו דבר האלוהים יהיה טבוע בבשרו עד כדי שלא יוכל להמרות את דעתו, ולא תהיה קיימת בו האפשרות הלז. אך אין זו הדרך היאותה להתקרב אל האלוהים.

כי קירבה אל האלוהים היא דווקא מן ההליכה על קצהו של הקו. מהכרתו של הקונפליקט הנצחי בין הרוחני לגשמי, בין המסואב לנעלה, בין הטמא לטהור.

וזהו, לאשר יעמיק, גם עניין 'עבירה לשמה'. כי האדם, על שלב כל-שהוא של חיים רוחניים ושמירת מצוות האל, מגיע למצב בו טבועים בו היסודות הרוחניים והרצון לעשות טוב. ואז צריך הינו לשוב אל קו התפר, אל הספק הנצחי שבין האלוהות לחידלון. וזאת יעשה באמצעות שקיעתו בחידלון, ברע, בטמא, ודווקא מתוכו יבוא אל קרבת האלוהים המעולה.