שאלה בדיני אבלות

מותר, ואמרו חז"ל בפרק בן סורר "לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים". אמנם הרמב"ם כתב שמותר "לשתות יין מעט כדי לשרות אכילה שבמעיו, אבל לא לרוות", ואינני זוכר כעת מקורו. מי שמתו מוטל לפניו אסור בבשר ויין.

כרגיל, צדקו דברי יצחק יונתן.

רק אוסיף, מן הזכרון, כי הגמרא מסבירה שנהגו לתת יין ושכר לאבלים, כמרומז בנאמר "תנו יין למרי נפש" או בדומה ללשון זה. ואף נהגו בכמה כוסות. אך ביטלו את המנהג הזה וכנראה אסרוהו כשראו שהוא מביא לידי שכרות.

למעשה, יש כאן התנגשות בין שני עקרונות יסודיים, אם נחפש אחרי הטעם לדברים. מצד אחד, יש מקום להקל על צערו של האבל בכך שמתירים לו לשתות מעט יין. מצד שני, יין מושך, ובשעה קשה כזו האדם עלול עוד יותר לשקוע בתחליף כדי לברוח מן המציאות. בעוד שעיקר האבלות נועד גם לאפשר לו להתרגל, עם כל הצער והעצב, למציאות החדשה שבה יהיה עליו לחיות. לפיכך, כפי שנאסר על האבל להסיח דעת מהאבלות ואסרו חכמים דברים שונים שמסיחים את דעתו, גם שתית יין יהיה, לפחות לפי הרמב"ם, בין אלו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אדם המתאבל על אדם שאינו משבעה קרובים, ומקיים בעצמו אבלות ושותה יין יכול הדבר להיראות סתירה, אבל האבל על שבעת קרוביו, האבל כל כך חזק, שפעולה כמו שתיית יין אינה מתפרשת כעינוג, אלא אדרבא כהתעסקות עם הצער, וכמו אילו יקח אדם כדור שינה במות חברו, [יש מובן ש]יאמרו שהוא אדם שאינו מוכן להצטער עבור חברו, לא כן כאשר יעשה זאת אדם על משבעת קרובים, או על אלו שהיה קשור עמם בהידוק גדול.