|
|
| נשלח ב-8/12/2004 20:45 |
 |
| |
מיימוני,
אני חוששת במחילה שרשימת המכולת שהכנת לבדיקת איכותה של שירה אינה יכולה להיות תקפה. האם יכולת חריזה היא אינדיקציה לגדלות אומנותית? מה עם יצירה שבבסיסה עומדת במתכוון שפה רזה ונטולת הידור לשוני?
למרבה הצער (ושמא תימא - למרבה השמחה) אומנות אינה יכולה להיבדק בכלים כמותיים, אין כאן רשימה שצריך להעביר עליה סימן V או X. מישהו פעם אמר שאומנות היא כמו בדיחה, אי אפשר להסביר אותה ולכן זכותך לא להתרשם משירתו של ביאליק בעוד שרבים אחרים רואים את משק כנפי המוזה (וגם השכינה) מרחפות מעליהן.
ועוד הערה אחת קטנה, וארשה לעצמי להגיד אותה פה בגלל העובדה שמשך הכרותנו הוירטואלית נספר כבר בשנים ואת הכבוד שאני רוחשת לך אין צורך להוכיח במטבעות שחוקות -
לדעתי פסלת את עצמך מלדון בחנ"ב למן היום שבו הכתמת את שמו בכותרת - שר"י!
יש אהבה שמקלקלת את השורה, כאן יש שנאה שמקלקלת את השורה. אומנות ודיון ספרותי ליתא כאן.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2004 20:55 |
|
| |
סוגיית שירת ואישיות ביאליק לא מעלה ולא מורידה אצלי מאומה. אך כנראה שיש כאן דיון היסטורי שמיימוני הודה בעצמו שהוא מאד חלש בתחום חיוני זה.
האם יש אמת כלשהי בקביעה שלביאליק היתה השפעה גדולה ומיוחדת בתהליך ההתחלנות ועזיבת עולם הישיבות במאה שנים אחרונות, יותר מכל שאר הגורמים שהציפו את אז העולם? אתמהה?
ומסתבר מאד שבתהליך ההתבגרות של מימוני הוקלט והוטמע אצלו על ידי לבלרי היתד או אחרים שביאליק אשם בכל זניחת הדת. הנכון הדבר?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2004 20:58 |
|
| |
שחרית,
אני מסכימה איתך שאי אפשר לדון אמנות במעבדה ובכלים מתמטיים, אבל זה שאת מאשימה את מיימוני שדיונו על ביאליק לוקה בגלל השנאה שלו אליו, אני מוכרחה לאמר "טול קורה מבין עיניך". הבה לדון בגופו של ענין ולא להתייחס לנגיעות אישיות.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2004 21:42 |
|
| |
דוושה,
דבריך הם דברי טעם, אבל אני מתקשה לקבל ביקורת ספרותית ממי ש"איחל" לנושא הדיון את ה"איחול" שאנחנו שומרים לעוכרי ישראל ואויבינו המרים ביותר: "שם רשעים ירקב"!
ושוב, אני מרשה לעצמי לומר זאת, דווקא בגלל החיבה והכבוד שאני רוחשת למ'
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2004 21:47 |
|
| |
שחרית
הלא הצעתי לפסול את עצמי מלדון מייד על ההתחלה... (סמיילי ירוק ואולי צריך גם איקון כחול שמשפיל עינים בבושה?).
מסתברא וכולם
כמו כל אדם, אני מניח שגם לי יש אמונות והרגשות שאינן נובעות מתוך בדיקה מדוייקת ככל האפשר של הנתונים.
אבל אני משתדל לשמור את עצמי מהסקת מסקנות פזיזה. האם בהכרותנו הוירטואלית רבת השנים לא התרשמת מכך?
הרושם שלי מחלקו של ביאליק בתהליך החילון וההרחקה מהדת שעבר על עם ישראל מאז סוף המאה התשע עשרה ועד שבאמת נשכחו מושגים יהודיים מהדור החדש הוא שבאמת ביאליק היה אחראי להרבה. גם מצד הכוונה וגם מצד המעשה.
אמנם זו ה-ת-ר-ש-מ-ו-ת גרידא.
מדוע?
מתוך עיון פה ושם בכתבים של מחברים שונים מן התקופה המדוברת, אני מתרשם שרובם ככולם רואים בביאליק סמל ודמות. הווה אומר: הוא היה אדם שאמר ואחרים הקשיבו לו.
כשאני בוחן את מפעליו הכתובים, שירים, סיפורים, ספר האגדה, ועוד (המאמר על הלכה ואגדה במיוחד) - אני מקבל רושם שביקש לשמר מתוך היהדות רק חלק אחד. זה שנכלל אצלו ב"אגדה". לא במצוות המעשיות. ואיני יודע באשר לאמונה באלקים, ועל אחת כמה וכמה באלקים נותן התורה.
מתוך שיריו אני למד שמאס בדרך הישיבתית. אולי אפשר להבין לליבו. מצד אחד, לא ראה בלימוד תורה ובמצוות ערך עצמי. הוא גם לא מצא בהם ערך הישרדותי, ולהפך, סבר שהם מכבידים על העם. (המתמיד, שבו השכינה תלויה במתמיד ולא להפך, והשיר על הטבח, ששכחתי את שמו).
במישור האישי, סבר שהוא מאבד את שנות נערותו היקרות מפז, שיכלו להיות מושקעות בבילויים עם נערות, על תורה. יש לו כמה שירים שבהם רדיפת תאוות זו באה לידי ביטוי ברור. ("היכן הם נעורי", "מנהג חדש בא למדינה", סיומה של "מגילת האש" ומן הסתם יש עוד הרבה).
כמדומה שגם מן הסיפורים הביוגרפיים אודותיו מצטייר דמות לפי מה שכתבתי בקטע האחרון.
אמנם, עד כמה שאני יכול לשפוט, הוא היה אדם שאהב את עמו ורצה לגאול אותו - לפי הבנתו. ספר האגדה היה חלק מהמסע הזה. ויתכן שהוא, בערוב ימיו, הגיע למסקנה שהרחיק לכת בכיוון כזה או אחר, וטכנית היה צריך לעשות דברים אחרת, הוא ותלמידיו.
זה משתקף אולי בסיפורים שהובאו כאן אודותיו.
דמות כזו היא ודאי דמות של מנהיג. אך לא כל מנהיג כריזמטי ראוי להערכה, וזה תלוי גם בקריטריונים שמשמשים לשיפוט. הקריטריונים שלי יוצאים מההלכה (או: גם מההלכה). לפי קריטריונים אלו, הוא אדם פסול.
החוברת המרתקת "עלמא די" מוכרת לי היטב. גם המחבר שלה רואה בביאליק אדם שלחם נגד האמונה באלקים. אמנם, איני יודע אם פרשנותו משקפת את האידיאות של ביאליק או את טעמו של המפרש... (מסתברא, אם הושפעתי ממישהו באופן לא ביקורתי, הרי זה מאותו ארי אלון. בתמימותי, לא חשדתי די הצורך שהוא עושה לו ביאליק משלו. חשבתי שגם אם אקצץ את החלקים הפרשניים הבולטים, הוא עדיין מתאר את דמותו של ביאליק ואת האידיאולוגיה שלו. אפשר שטעיתי).
זו דמותו של ביאליק - והמקום ההיסטורי שלו - מתוך המועט הידוע לי.
ושוב, אשמח מאד על ע-ו-ב-ד-ו-ת שיכולות לתקן את טעויותי.
בנוגע לשירה, אנסה למצוא שירים שיצדיקו את הערכתי. אני מקווה ששחרית תסכים לזה. אם לא, היא מוזמנת להציע כאלו בעצמה.
והיכן עברי ואקדמאי, חובבי ביאליק, שיבואו לקנא את קנאת שירתו?
(איקון לבוש בחולצה אדומה שמאלנית מסתכל במשקפת לכל עבר לחפש את אוהדיו של ביאליק).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2004 22:00 |
|
| |
אם יש את נפשך לדעת
http://www.shiron.net/songView.aspx?song_id=5958&singer_id=0&song_title=1daaa8
אם יש את נפשך לדעת את המעיין
ממנו שאבו אחיך המומתים
בימי הרעה עוז כזה, תעצומות נפש,
צאת שמחים לקראת מוות, לפשוט את הצואר
אל כל מאכלת מרוטה, אל כל קרדום נטוי,
לעלות על המוקד, לקפוץ אל המדורה,
וב"אחד" למות מות קדושים -
אם יש את נפשך לדעת את המעיין
ממנו שאבו אחיך המדוכאים
בין מצרי שאול ומצוקות שחת, בין עקרבים -
תנחומות אל, ביטחון, עצמה, אורך רוח
וכוח ברזל לשאת יד כל עמל, שכם
הנטוי לסבול חיי סחי ומאוס, לסבול
בלי קץ, בלי גבול, בלי אחרית -
אם תאבה לראות את החיק אליו נשפכו
כל דימעות עמך, ליבו, נפשו ומררתו -
מקום כמיים ניתכו, פרצו שאגותיו,
שאגות המרגיזות בטן שאול תחתיות,
אנחות שמפחדן סמר גם השטן,
נהי מפוצץ צור, אך לא קשי לב האויב
העז מצור, הקשה מן השטן -
אם יש את נפשך לדעת את המעוז
אל ראשו מילטו אבותיך משאת נפשם,
תורתם,קודשי קדשיהם-ויצילום,
אם תאבה דעת את המחבא בו נישמרה -
ובעצם טהרה - רוח עמך הכבירה,
שגם בשבעה חיי חרפה, רוק וכלימה
שיבתה לא הובישה חמדת נעוריה -
אם תאבה דעת את האם הרחמניה,
האם הזקנה, האוהבת, הנאמנה,
שברחמים רבים אספה דימעות בנה האובד,
ובחמלה גדולה כוננה כל אשוריו,
ומדי שובו נכלם, עייף ויגע
אל תחת צל קורתה תימח את דימעתו,
תכסהו בצל כנפיה, תישנהו על בירכיה -
הוי, אח נענה! אם לא תדע לך כל אלה -
אל בית המדרש סור, הישן והנושן,
בלילי טבת הארוכים, השוממים,
בימי התמוז הבוערים, הלוהטים,
כחום היום, בשחר או בנשף לילה,
ואם עוד הותיר אל לפליטה שריד מיצער -
אז אולי גם כיום תיראינה בו עיניך
בשיפעת ציללי קירותיו, בערפל,
באחת זויותיו או על יד תנורו
שיבלים בודדות, כצל ממה שאבד,
יהודים קודרים, פנים צומקים ומצוררים,
יהודים בני הגלות, מושכי כובד עולה,
המנשים את עמלם בדף של גמרא בלה,
משכיחים רישם במידרש שיחות מיני קדם
ומשיחים את דאגתם במיזמורי תהילים -
(אהה! מה ניקלה ועלובה זו המראה
בעיני זר לא יבין!) אז יגדך ליבך,
כי רגלך על מיפתן בית חיינו תידרוך,
ועינך תיראה אוצר נישמתנו.
ואם לא לקח אל ממך כל רוח קדשו
ויותר עוד מתנחומותיו בלבבך,
ושביב תוחלת אמת לימים טובים מאלה
יגיה עוד לפעמים מיפלשי מחשכיו-
אז דע לך ושמע, הה, אחי הנענה!
כי רק זיק מוצל הוא, רק ניצוץ פליטה קטן,
אשר בנס היתמלט מן האש הגדולה
האירו אבותיך על מיזבחם תמיד.
ומי יודע אם לא נחלי דימעותיהם
העבירונו ויביאונו עד הלום
ובתפילתם מאת אדוני שאלונו,
ובמותם ציוו לנו את החיים -
החיים עד העולם!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2004 22:05 |
|
| |
שחרית
שני הבטים של השיר, ושניהם מצדיקים, לדעתי, את עמדתי.
א. המסר האידיאולוגי וההיסטורי. מצד אחד, ניכרת כאן הערכה לעולם של פעם. עובדה שעם ישראל שרד למרות כל הצרות והייסורים.
אבל - זה עולם שאבד עליו הכלח. עולם שהמשורר אינו מעוניין להחזירו לחיים.
עולם שמודד את הכל דרך בית המדרש. ובית המדרש שייך למה שנעלם.
האם זו רק קביעה עובדתית, או שיש כאן גם המלצה נורמטיבית מובלעת?
אני סבור שכן. אני סבור שכאן מגלה ביאליק את דעתו שגם אם בית המדרש היה יפה לשעתו, יחסית, ויש סיבות להעריכו, הרי זה כמי שנושא הספד על גיבנת שהתפטר ממנה.
אבל אולי, כפי שכתב מסתברא, אני מושפע שלא בצדק?
הבה והאירו את עיני לראות את אהבת בית המדרש של ביאליק.
ב. מבחינה ספרותית ולשונית, ה"שיר" הזה, שמלא מפלצות לשוניות כמו מאמר בעיתון חרדי מודרני, הוא אכן שיר?
נסו לעשות נסיון. תארו לעצמכם שעל הקטע מתנוסס לא שמו הידוע של ביאליק, אלא איזה שהוא תואר רבני, וזה מתפרסם בלקט ספרותי חרדי.
האם לא הייתם מצטרפים לטענתי שהעברית נוראה?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2004 22:27 |
|
| |
מיימוני,
על דמותו של ביאליק, כדאי לקרוא בספרו הנפלא של חיים באר: "גם אהבתם גם שנאתם", המתאר את ביאליק, ברנר ועגנון, ואת הקשרים המרתקים ביניהם. התיאור ההיסטורי והספרותי של שלושת האישים הדומים-שונים הללו, ושל הקשרים הרגשיים המורכבים ביניהם, שווה עיון. אולי בהתייחסותו של עגנון (אדם דתי ומחוייב למצוות) אל ביאליק, תמצא סתירה לדבריך כאן (למרות שהקשר המעניין יותר, לטעמי, הוא זה שבין עגנון לברנר).
לגבי המאמר "הלכה ואגדה" - טעות נפוצה היא לחשוב שביאליק בא לשבח שם את האגדה ולפסול את ההלכה. טעות זו נובעת מציטוט חלקי ומוצא מהקשרו, של הקטע הפותח את המאמר. דוקא ב"הלכה ואגדה" מדגיש ביאליק את חשיבותה של ההלכה ואת משמעותה בחיי העם היהודי לדורותיו. במאמר זה הוא טוען (באופן תקיף ביותר, שזכה לקיתונות של בוז מצד ברנר, למשל) שאין לאגדה קיום בלא ההלכה, אשר היא היא הבסיס והיסוד לדת היהודית ולתרבותו של העם היהודי.
את "הלכה ואגדה", מסיים ביאליק בקריאה:
יֻתן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגר והרופס למטבעות מוצקות וקימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות. אנו כופפים את צוארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?
האם תוכל בכנות לומר, כי דברים כגון אלה באים לעקור הלכה ומצוות מישראל?!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2004 01:07 |
|
| |
ר' מיימוני
לא אתייחס כאן לכל הנקודות שהועלו כי קצרה היריעה.
ברצוני להתייחס דווקא לשיר שהבאת כאן, שהוא שיר נפלא ונורא הוד בעיני, ותיכף אסביר מדוע. אך קודם לכן רק אעיר, כי בשאלה ששאלתי בפתח האשכול הזה חתרתי להתחקות אחר מקורה של השנאה הכמעט דמונית שמאפיינת חלקים מן הציבור החרדי ביחס לחנ"ב. ואמנם, נראה שאיתרע מזלי, שכן תשובותיך באשכול מייצגות, דומני, אבטיפוס מהימן של השנאה הזו, שנובעת ככל הנראה מחוסר יכולתו של החינוך החרדי להכיל את מורכבותו ואת סעור נפשו הגדולה של ביאליק. ואת הדברים הללו אני אומר בצער רב, כי בסוגיות רבות כל כך שנידונו כאן הראית לכולנו עד כמה יכולה מחשבתך להכיל זרמים מורכבים ודיאלקטיים.
אהה, כי בסוגיית חיים נחמן/ הותירה הפשטנות חותם וסימן
ולעצם השיר:
איך? איך טחו עיניך מלראות את מה שמבטא השיר באופן החד והבהיר ביותר, כיצד בערוב ימיו, חוזר המשורר הנוטש אל בית המדרש - אותו בית מדרש שכה תיעב בימי בחרותו; אותו שסימל בעיניו אז, בימים ההם (וכאן אעיז ואומר שאיני משוכנע שלא הייתי סבור אחרת ממנו בתנאי הזמן והמקום ההם) את הקיפאון ואת הריקבון, את הגסיסה האיטית ואת הקפיאה חסרת התוחלת על השמרים (כל הדימויים האפשריים לתופעות אלו מופיעים בשירי הנטישה של ביאליק: עכבישים, שממיות, פגרי זבובים, חתול עזוב ומה לא...).
והנה, לאחר שטעם כל צוף אפשרי בעולם הלכאורה זוהר ומלבלב שבחוץ, לאחר שהתנסה כאי אלו חטאים וחוויות חולין, לאחר שהמונים סגדו לדרכו וליצירתו - הוא שב למפתן בית המדרש - אותו בית מדרש אפל ומרופט - כשהוא כנוע, מובס ומודה ביושר ובפה מלא: אם אמנם יש סוד לקיומו המופלא של העם היהודי הרי שפה הוא טמון, ופה בלבד. כנגד כל המצופה, כנגד כל מה שראה ותיעב בצעירותו, כנגד כל מה שניסה לבעוט ולמרוד - שבה האמת הזו ומכה בפניו והוא מישיר אליה מבט:
(אהה! מה ניקלה ועלובה זו המראה
בעיני זר לא יבין!)
אז יגדך ליבך,
כי רגלך על מיפתן בית חיינו תידרוך,
ועינך תיראה אוצר נישמתנו.
האמנם אינך רואה זאת, מיימוני?
ואגב, למקרא הדברים שכתבת - כאילו יכול היה כל אוחז עט ב'יתד' לכתוב ככתיבת ביאליק כאן ואיש לא היה שם לב לכך - פשוט אזלו לי המילים. לוואי ותיפתחנה עיניך!
תוקן על ידי - מה_נפשך - 09/12/2004 1:53:48
תוקן על ידי - מה_נפשך - 09/12/2004 1:55:29
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2004 03:57 |
|
| |
מה נפשך היקר
אני עד להתפעלותך. ומה אעשה שאיני שותף לה.
ראשית, אתה יודע מה שנעלם ממני, כי את השיר על בית המדרש כתב ביאליק בזקנותו. ואני חשבתי שבצעירותו כתב אותו.
שנית, אני מנסה לקרוא אותו שוב, והכתיבה כבדה, כבדה. שפה נמלצת של עולם אחר ורחוק. שוב, זו לא היתה אשמתו. זה מה שהיה לו. ובכל זאת, השווה אותו לאחרים בני התקופה, ותראה שהם מצליחים, עם מה שהיה להם, להתבטא ביתר חופשיות. המילים אינן נגררות על הרצפה מרוב כובד, כמו שלשלת ברזל שאי אפשר כמעט להרים איתה, כמעט כמו המורשת עצמה.
לגבי שאר הנפלאות שאתה מוצא בשיר - מה אעשה, וכדבריך טחו עיני מראות.
אמנם, לא הייתי רוצה שתגלגל עלי את מה שיש או אין לציבור החרדי נגד ביאליק. ניסיתי להסביר את עצמי. אולי לא עלה הדבר יפה. אולי חטאתי ופשעתי נגד משורר חשוב. אך איתי תלין משוגתי ואל תתלה קלקלתי באחרים...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2004 04:43 |
|
| |
מיימוני,
מובן מאליו שאם אתה קובע קביעה כה גורפת אתה חייב לבסס אותה בהוכחות וראיות.
אינך יכול לטעון, למען האמת שאתה כה נאמן לה, שכה היא התרשמיותך וממילא כך היא האמת. אתה חייב לברר לחקור. (לא עלי החיוב להוכיח) אני טוען שאין שום הוכחות לכך וזוהי אבי אבות הפרזות בלי שום יסוד כלל וכלל.
כמובן כל זאת לא ישכנעו אותך לאהוב את שירתו כמו שאי אפשר לשכנע אותך לאהוב מוצרט (אם אינך אוהב אותו)
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2004 07:53 |
|
| |
.
השיר שהביא מימוני לעיל נכתב בשנת התרנ"ח (1998), בהיותו של ביאליק כבן 25, 37 שנים טרם פטירתו.
החליטו אתם אם זו זקנותו או צעירותו.
אך אנא, הפרידו בין דיון באיכות היצירה לבין דיון באיכותו של היוצר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2004 11:27 |
|
| |
מה נפשך ומיימוני,
ברשותכם קצת אינפורמציה המבוססת על ידע אישי עם תוספות מתועדות.
1. חנ"ב עבר שתי תקופות בישיבת וולוזי'ן האוטנטית. בראשונה עמל בתורה כדבעי עם הצצה קלה ולא חריגה לנושאים חיצוניים.
ובשניה היה מעורב במלחמות הפנימיות בישיבה, התערבות שהפסיקה את עמלו, הגדילה במידה ניכרת את הזמן שהקדיש לשיחות וסיפורים ליד התנור הגדול בירכתי בית המדרש, וקדמה את עזיבתו.
מקורות חלקיים: בספר 'ישיבות ליטא פרקי זכרונות', הוצאת מרכז שזר, תשס"ד. [נ.ב. זהו ספר חשוב ולדעתי חובה, לכל הרוצה להבין מה התרחש לפני מאה שנה בעולם ישיבות ליטא, התרחשויות המשפיעות עד היום].
2. היחס אל ביאליק אחרי עזיבתו את וולוז'ין עבר שלושה או ארבעה שלבים (הרביעי בעיצומו):
א. קירוב.
ב. המעטת ערך.
ג. הרחקה וסלידה.
ד. התחלת חזרה לפרופורציה.
3. הנצי"ב עצמו ובני וולוזין האוטנטית, קרבו את חנ"ב גם בתקופת פרישתו, ועודדו את אהבת התורה שכנראה מעולם לא עזבתו. אולי בגלל דברי ירמיהו כפירוש חז"ל: "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", ואכמ"ל. [ראו בספרו של בן הנצי"ב, הרב מאיר בר אילן, 'מוולוזין עד ירושלים' (?). הספר נגנב ממני ואינו בידי כעת. רמזים לכך גם בספר 'ישיבות ליטא - פרקי זכרונות' המוזכר למעלה.].
4. האוירה כלפיו בין תלמידי וולוז'ין המחודשת, היתה המעטה בדמותו התורנית והדגשת ימי הסיפורים ודיוני החולין ליד תנור בית המדרש. אך גם אז לא היתה סלידה או ח"ו שינאה כלפיו, אלא המעטה של דמותו גם עניינית וגם חינוכית.
5. באחרית ימיו, כשחנ"ב עמד בראש הועדה למען השבת בתל-אביב, ופעל באמת ובתמים להגברת שמירת השבת ברחוב היהודי, גם ת"ח בכירים, בוגרי ולווזין המחודשת, כיבדוהו וסייעו לפעולותיו.
6. דומני שהפעלת מנגנון הסלידה כלפי חנ"ב נוצרה לאחר חורבן עולם התורה בשואה, וכחלק מתהליך ההסתגרות שהיה אז הכרחי לקימום עולם הישיבות בארץ ובעולם. בני ברק וישיבותיה הגדולות היו מרכזים חשובים בתהליך זה.
7. כיום, לאור ביסוסו המופלא של עולם התורה כתופעה היסטורית יחודית, מתחיל להערכתי התהליך הצפוי של חזרה איטית, הדרגתית ודי מבוקרת (למרות פעילויות ספונטאניות), לפרופורציה.
8. הערה על המתמיד:
בספריה הלאומית בירושלים ראיתי בשעתו את הגרסאות הראשונות של המתמיד.
ביטויי הסלידה (כן, מימוני צודק, הם קיימים בנוסח הסופי) כנגד העולם המנוון והישן הוא גם המעיין, לא היו בו.
את הגרסאות "הטובות" הראשונות ניתן לענ"ד ללמד בכל מקום כשר כתמריץ לעמל התורה, בהעדר הקטעים האמביוולנטים ואולי אף הארסיים, הקיימים בגירסה הסופית.
עצם השינוי שערך חנ"ב מרצונו, מעיד על האמביוולנטית שאחזה בו, ועל הצורך הנפשי גם לשדות אבן בבור וגם לפארו.
לכן צודק מימוני.  השיר בצורתו הנוכחית, איננו ראוי לשלומי א"י אלא לשימוש חיצוני בלבד.
אשמח לשמוע את דעת מימוני על הגירסאות הראשונות של השיר.
בטוחני שמי מחכמי הפורום ימצא הדרך להביאם לעינינו כאן.
שלכם
ר"מ
תוקן על ידי - רמ_במזל - 09/12/2004 12:21:45
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/12/2004 01:10 |
|
| |
אזרחי,
אולי השמועה אודות העישון בשבת של ביאליק בנויה על קטע מתוך ה"מתמיד."
"אף-יש אשר גרשו ויצאו נדחפים,
ושב איש בית אביו בדרכים אבלות:
האחד- על-שחקו בלילות בקלפים,
השני- על-ספרו עם-בתולות בלילות,
השלישי- כי-מצאו השמש מקטר
מקטרתו בשבת במקום ידוע,
הרביע- עם "מורה נבוכים" הסתתר
בעליה, החמישי- לא-נודע מדוע.
|
|
|
|
|
- על החלת שם "קונטרס" על 'עלמא די'...
