אחת ולתמיד - מה יש לחרדים נגד ביאליק?

ביאליק בא לוולזין כידוע לא להשתלם בתלמוד, אלא כי שמע שבישיבה זו יוכל להשתלם בשפות ובמדעים. את הדימוי הזה הוא קיבל ממאמריו של ברדיטשבסקי ב'המליץ' שכתב בהמשכים על הישיבה, ותיאר אותה כקיצור דרך לבית מדרש לרבנים ברלין או בברסלוי.

עם כניסתו לישיבה נחל ביאליק אכזבה. במכתב מאותה תקופה הוא כותב כי 'והנה נפלאתי כי לומדים פה גמרא ורק גמרא כל היום'. (מכתבו של ביאליק לקלויזנר, ספר ביאליק) מצד שני, הוא החליט ללכת על זה. חברו הטוב מ' זלוטקין מספר בזכרונותיו כי "גרש את ההשכלה מעל פניו ונתן לה ספר כריתות, לשעה לכל הפחות. והתמכר בכל לבו ונפשו ללימוד התלמוד בשקידה גדולה ובהתמדה רבה. במשך ארבעה או חמשה חודשים מאז בואו לוולוז'ין. ר' חיים סולובייציק בחן אותו ומצא שהוא עשה חיל בלמודו ושיבח אותו על זה. אכן מהפכה עקרונית כזו בהלך נפשו של ביאליק... מעוררת תמהון.... " זלוטקין מייחס זאת לרושם האדיר שעשתה הישיבה על כל הבאים בשעריה, הסביבה הספוגה בתורה ובלימוד אינטנסיבי, אוירה שתפסה כל צעיר שהגיע אליה. (מ' זלוטקין, 'ישיבת וולוזין בתקופת ביאליק', שביבים א, פריז תשט"ו, עמ' 56 – 64.)

לאחר תקופה מסויימת החל ביאליק שוב להשתמש בכשרון הכתיבה שלו. לאט לאט רכש לו חוג ידידים ומעריצים, ומספרי הזכרונות מוסרים כי הוא היה כמו מלך בגדוד בישיבה. מוקף מעריצים, ולאו דוקא משוחרי השכלה. גם הנצי"ב אהב את כתיבתו, ובפולמוס שהתפתח בשנת תרנ"א סביב מינויו של ר' חיים ברלין לר"מ, נטל ביאליק חלק בכתיבת המכתבים האנונימיים שנשלחו לנצי"ב כל יום.

מכתב אחד שהונח בעמודו של הנצי"ב, סיפרו כי כשקרא את המכתב, שהיה כתוב בסגנון יפה ובנימוס ודרך ארץ, נהנה ממנו הנאה גדולה. המכתב היה היה מונח על שולחנו, והיה מתפאר לפני אורחים שבאו לבקרו: ראו איך כותבים עברית בישיבתי. הנצי"ב ביקש ממקורביו שיגלו לו את שם כותבו, והבטיח לתת לו מתנה הגונה. (א' בלושר, ביאליק בוולוזין, מאזניים, כרך רביעי, ת"א תרצ"ו).

צריך להבין שישיבת וולוז'ין לא היתה מוסד מנותק מן העולם. היו בה קבוצות של חובבי ציון שהקימו אגודות, היו בה משכילים בסתר ובגלוי, כותבים שעסקו בכתיבת מאמרים ל'המליץ' 'המגיד' 'הלבנון', ואף ב'ווסחוד' הרוסי. "הז'יטומירי" תפס מעמד נכבד בישיבה. הוא קיבץ סביבו בחדרו חבורות של שוחרי השכלה וסתם דעתנים ופטפטנים. הוא השאיר רושם רב בוולוז'ין עוד שנים רבות אחר כך. ב'ספר וולוז'ין' יש תיאור מדהים על יום יציאתו של ביאליק מן הישיבה, ליוו אותו עשרות ואולי מאות בחורים, בשירה ובריקודים עד שעלה על העגלה. בגבעה אחת מחוץ לעיר התיישבו כולם, שוב שרו ונאמו נאומים, קראו לגבעה 'הר ביאליק', וכך נשאר שמה בזכרונה של העיירה עד לערב מלחמת העולם השניה. גם ר' חיים מבריסק היה בין המלווים, ומספרים שהוא נימק זאת בכך שאולי זה יתרום לכך שביאליק לפחות לא ישמיץ את הישיבה מכאן ולהבא.

למעשה הוא היה שם כשנה וחצי, זמן קצר לאחר שהוא עזב נסגרה הישיבה (שבט תרנ"ב) בפקודת השלטונות. וולוז'ין 'המחודשת' שנפתחה כמה שנים לאחר מכן, היתה כבר רק 'בבואה' של הקודמת, המיתוס הוולוזי'ני רק הועצם עם השנים, אשר ביאליק הוא חלק ממנו. בחור שלמד בוולוז'ין בין המלחמות מספר בערגה כיצד זכה ונפלה לידיו גמרא 'נזיר' ועליה חתימתו של ביאליק, הוא למד בה בחשק זכר לימים ההם. צריך להבין שביאליק היה ונשאר מקור לגאווה, גם כ'שנה ופירש', בפרט אצל אלה שהענין הלאומי היה חשוב בעיניהם.

ראו עוד ספרו של שלמה שבא, חוזה ברח, תשנ"א.