| נשלח ב-9/12/2004 15:37 |
 |
| |
קידוש הלבנה-שאלות
לצורך מחקר (הקשר בין הירח לאישה) הייתי מעוניינת לדעת האם ישנו קשר בין ברכת קידוש הלבנה לבין המחזור הנשי? האם קיימים ברכות או מנהגים הקשורים להופעת מחזור האישה? וכן הקשר בין קביעת השבת לעיניין...מה ההתיחסות למחזוריות האישה ביהדות ומנהגיה? אפשר לקשר ברכת הלל לאישה? אודה לכל תשובה לשאלותיי
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2004 17:37 |
|
| |
אפרת,
בטוחני שכל המלומדים כאן ישמחו אם תואילי ותועילי, לפרט יותר, על סמך אלו הנחות ביססת את הקשר שאת מציגה בין האשה והלבנה, מה שכמובן גם יעזור בתשובות לדברייך.
באופן כללי, יש היגיון מסויים בהקשר הזה, כיון שהשמש והירח נחשבים כזכר (משפיע) ונקבה (מקבלת), אבל אולי תנסי להרחיב יותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2004 18:50 |
|
| |
efrat.
see:
www.orchaya.org.il/levana.asp - 21k
"נשים נמשלו ללבנה"
"מוטיב ההתחדשות הוא המוטיב המרכזי של ראש חודש, כאשר בכל ראש חודש נולדת הלבנה מחדש. ראש חודש ניסן הוא גם ראש חודשים ומביא עימו גם התחדשות של שנה חדשה.
החודשים העבריים נמנים לפי מולד הלבנה, ומקבילים לתהליך התמלאות הלבנה וחיסורה. בערבו של ראש החודש נעלמת הלבנה לחלוטין ולא נשארת ממנה שום נקודה. השמים נותרים ללא ירח, ובחוץ החושך מכסה את הכל. זה נמשך יום אחד, משום שלמחרת, בראש חודש כבר אפשר להבחין בנקודה קטנה של ירח. ביום זה מתרחש מולד הלבנה והיא חוזרת לקבל אור מהשמש. כך הולכת הלבנה ומתמלאת עד שבאמצע החודש נשלמים ימי מילואיה והיא נראית בשלמותה. בחצי השני של החודש מחסירה הלבנה מאורה עד שנעלמת שוב. ליום אחד.
ללבנה יש שתי תכונות בסיסיות: התכונה הראשונה מתייחסת לקשרי הגומלין בינה לבין השמש. הלבנה מקבלת את האור שהשמש משפיעה עליה. מכדור הארץ נראה שכאילו יש לירח אור עצמי, חלש אמנם, המאיר בלילה. אבל למעשה השמש היא הגוף שמאיר את הירח, והאור שנותן הירח הוא מכח השמש בלבד. כך גם במערכת היחסים שבין האיש והאשה, הגבר נמצא במעמד של "משפיע" ואילו האשה היא בבחינת "מקבלת".
מכאן מגיע הקשר בין ראש חודש לנישואין. במולד החודש מתרחש איחוד בין השמש והירח. התהליך הזה הוא אחד מן התהליכים של איחוד בין גורמים שונים ביקום. עפ"י הקבלה ופנימיות התורה, תהליכים מקבילים של התאחדות מתרחשים כל העת, כך בין איש ואשה, כך בין עולמות עליונים ותחתונים. תמיד יש את הצד המשפיע ולמולו את הצד המקבל.
ישנו מכנה משותף בין כל המקבלים, כשם שיש מכנה משותף בין המשפיעים. השמש והירח הם משל לאיש ואשה. השמש אינה משתנה לעולם, ואילו בלבנה ישנם שינויים של התמעטות והתחדשות. שינויים והתחדשות כזו נמצאת גם אצל האשה המקבילה בתכונותיה ללבנה. בראש חודש - מתרחש המפגש בין השמש והירח. מפגש זה משול למפגש בין שני חלקי הבריאה - האיש והאישה ומסמל על איחודם של האיש והאשה ע"י הנישואין.
לירח יש תכונה נוספת שהיא לא פחות חשובה, מיקומו הפיזי של הירח קרוב מאד אל כדור הארץ, יתירה מזאת הוא גרם השמיים היחיד המהווה לוויין של כדור הארץ וסובב סביבו כל העת. הירח קרוב לעולם שלנו, עולם העשייה. דבר המשתקף גם בתפקידיה של האשה המתבטאים בעשייה מעשית בביתה היא. האישה יכולה לעשות את שלה בעשייה שקטה וצנועה, לפעול את פעילותה החיונית בהעמדת יסודות איתנים לבית, וזאת מתוך התחדשות מתמדת. בעוד האיש הוא היסוד ממנו מקבל הבית את אורו – אור השמש.
מוטיב ההתחדשות קיים בעוצמה רבה בראש חודש ניסן אשר הוא גם ראשון לחודשי השנה. היום הראשון בחודש ניסן הוא יום מתאים מאין כמוהו לקבל כוחות חדשים, לפעול עשייה חדשה, ולצאת לדרך חדשה כשמסביב ניחוחות של אביב רענן ופריחה.
******
''אשר נראה בעיני, שמטעם זה מתרחקים הנשים ממצווה זו. אף על פי שמקיימין הרבה מצוות עשה שהזמן גרמא כגון שופר ולולב, לא ראינו מעולם נשים מקיימות קידוש הלבנה, אף שהן נזהרות בכל התפילות, מפני שפגם הלבנה גרמה האשה הראשונה, דהיינו חטא חווה, ומתרחקים מפני הבושה אף על פי שמצאו להם תיקון אחר כך שנתקנו בעגל שלא שמעו להנחש הקדמון שהוא השטן הוא יצר הרע) . של"ה, 'שער האותיות' אות ק סימן ט)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2004 18:57 |
|
| |
ראשית כל אני מודה על הנכונות לעזור...אסביר שוב: אני בוחנת את הקשר של מחזור האישה והירח. רציתי לדעת האם קיימת תפילה המברכת את יום קבלת המחזור-כמו תפילת קידוש הלבנה, על פי מה שהספקתי למצוא היה קיים מנהג בו הנשים חגגו את התחדשות הלבנה שהיתה קשורה גם למחזור החדשי שלהן. ראש חודש היה נחשב עבורן כיום חג יום בו שבתו מכל מלאכה. הייתי רוצה לדעת עוד מידע על כך ואיך אוכל למצוא את נוסח הנושא בטקסט ההלכתי (אם אינני טועה במסכת תענית)
ושוב תודה רבה
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2004 19:20 |
|
| |
<"רציתי לדעת האם קיימת תפילה המברכת ">
Shelo asani ishah?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/12/2004 21:31 |
|
| |
אפרת שלום,
אני מצרפת לך כאן מאמר של הרב אוהד אזרחי בנושא שאת מעוניינת בו, אני מקווה שהוא יהיה לך לעזר:
סוד העיבור
או
האישה והירח
מאמר לחיים אחרים
אוהד אזרחי
הלוח העברי מושתת על הירח. אבל, כידוע, שונה הוא מן הלוח המוסלמי בכך שאין הוא נשען על הירח בלבד, אלא דואג לויסות מתמיד בין השנה הירחית והשנה השמשית [1]. חודש הרמדאן המוסלמי נודד על פני עונות השנה משום שהשנה המוסלמית איננה מתחשבת בשנת השמש, אולם עונות השנה נקבעות על פי מסלול כדור הארץ סביב השמש מבלי להתחשב בשנה האיסלאמית. כך היה קורה גם ללוח המועדים העברי אילולא למדו חז"ל כי עליהם לדאוג לכך שהמועדים יחולו בעונה קבועה.
את הדבר הזה למדו חז"לנו מן הפסוק האומר: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם" (ספר דברים פרק טז, א). אחד הדברים שניתן ללמוד מן הפסוק הזה הוא שחג הפסח צריך לחול תמיד באביב, זאת למרות שאת חדשי השנה אנו מונים לפי מחזור התמלאות וחיסור הירח. וכך קבעו חכמים את הלוח העברי המקובל עלינו כיום (בימי בית שני היו גם לוחות אלטרנטיביים, והמפורסם שבהם הוא הלוח הנמצא ב"ספר היובלות" שמסדר את השנה העברית ומועדיה באופן אחר). הלוח העברי שם לב הן לחמה והן ללבנה. את החודשים אנו מונים לפי מולד הלבנה, אך דואגים שחודש ניסן – חודש האביב – יחול תמיד בתקופת האביב, על ידי כך שאחת לכמה שנים אנו "מעברים" את השנה, ומוסיפים לה חודש אחד נוסף, הדוחף את חודש ניסן חזרה אל תקופת האביב, הנקבעת על ידי יחסי כדור הארץ והשמש.
השנה הזו שלנו, שנת תשס"ג, היא שנה מעוברת. זו שנה בהריון. חודש אדר א' הוא העובר, השנה היא האם, אך מי הוא האב שעיבר אותה? ואולי אין זה מן הנימוס לשאול שאלה שכזו?
בכל מקרה, השנה המעוברת מעידה כי בתפיסה העברית הקדומה השנה, כישות, נתפסה כישות נקבית. אך לא רק השנה, אלא גם החודש. "חודש מעובר" יש לנו בתדירות הרבה יותר גבוהה בלוח השנה העברי. חודש מעובר הוא חודש שיש בו שלושים יום, ולא רק עשרים ותשעה. בחודש מעובר חוגגים שני ימים של ראש-חודש, את יום ל' לחודש שנגמר ואת יום א' לחודש החדש. בעבר היו מקדשים את חודשי השנה לא לפי הלוח הקבוע מראש, אלא לפי הראיה. מי שראה את מולד הירח החדש היה מעמיס עצמו על חמורו, ואפילו בשבת(!) ורוכב אל בית הדין הגדול. שם היו מקבלים אותו בחגיגיות, גם אם הגיעו כבר מאה עדים לפניו, ומקבלים את עדותו רק לאחר חקירה ודרישה מדוקדקת:
"...וְאוֹמְרִים לוֹ: אֱמֹר, כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה? לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמַָּה, לִצְפוֹנָהּ אוֹ לִדְרוֹמָהּ? כַּמָּה הָיָה גָבוֹהַּ וּלְאַיִן הָיָה נוֹטֶה, וְכַמָּה הָיָה רָחָב?... דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּטַּבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת וְאוֹמֵר, הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָזֶה?" (משנה, מסכת ראש השנה, פרק ב).
וכך קרה שלעתים לא נמצאו עדים שראו את הירח החדש בלילה הראשון, אם משום שהיה מעונן או משום שעדותם לא היתה בהירה, ורק בלילה השני ניתן היה לראות את הירח היטב, ולקדש את החודש המתחדש עלינו לטובה. אז היו מונים את היום הקודם כיום שלושים לחודש הקודם, ונוהגים בו מעט חגיגיות, ואת היום הבא היו קובעים כיום הראשון לחודש החדש: "רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר: מְקֻדָּש! וְכָל הָעָם עוֹנִין אַחֲרָיו: מְקֻדָּש!ׁ מְקֻדָּשׁ!" (שם).
המושג "חודש" מעיד מתוך עצמו כי הוא קשור ליכולת ההתחדשות. שנת השמש המחולקת לשנים עשר חלקים, איננה באמת ראויה להקרא שנה של שנים עשר חודשים, כי מה בטבע מתחדש כשינואר מתחיל או פברואר? החודש העברי הקדום תלוי במולד הירח, בהתחדשות הלבנה. ולמעשה המילה "חודש" בעברית הקדומה לא ציינה רק את חודשי השנה אלא גם את היום הראשון להתחדשות הלבנה, מה שנקרא כיום "ראש חודש". כך אנו רואים בשיחה שהתקיימה בין דויד ויהונתן, כשיהונתן אומר לאהובו דויד: "מָחָר חֹדֶשׁ" (שמו"א, כ), כאילו אמר לו – מחר חלה התחדשותה של הלבנה.
כי העברים הקדומים חיו קרוב לטבע ומצבו של הירח היה דבר ממשי ומוחשי עבורם. תהליך המילוי של הירח ותהליך הזדקנותו והתמעטותו נתפסו תמיד, באופן מודע ובלתי מודע, כסמלים גדולים ללידה, נעורים, בשלות זקנה, מוות ולידה מחדש. הלבנה עוברת (עד היום) בכל חודש את כל המסלול הגדול הזה, ומזכירה לנו את מהלך חיי האדם, במילואם.
יום של נשים
קיימת מסורת עתיקה בעם ישראל לפיה ראש-חודש נחשב כיום חג מיוחד של נשים. הדברים מובאים כבר בתלמוד הארץ ישראלי (מסכת תענית, פרק א') ואף נקבעו כהלכה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תיז), הכותב כי: "...הנשים נוהגות שלא לעשות בו מלאכה". אולם לא תמיד ברור מה מקורם של מנהגים עממיים, ובפרט מנהגים של נשים... מתי התחילו הנשים לחגוג את ראש החודש, ומאיזה טעם? הגברים, שכתבו מאות שנים אחר כך את ספרי המדרש וההלכה, לא תמיד ידעו לענות באופן ודאי על כך. מדרש אחד מן המאה השביעית מנסה לומר כי הקב"ה נתן לנשים את ראשי החודשים כיום חג פרטי שלהן, כבר בסיני, משום שלא לקחו חלק בעשיית עגל הזהב (פרקי דרבי אליעזר, פרק מד). אולם אחד הספרים שנכתב באשכנז בימי הביניים – "אור זרוע" שמו – כבר כותב את הדבר המתבקש ומובן מאיליו: הנשים חוגגות את התחדשות הלבנה משום שגם הן מתחדשות בכל חודש, עם המחזור החדשי של הוסת:
"לפי שבכל חודש אשה מתחדשת וטובלת לבעלה, ומתאוה להיות חביבה עליו כאילו היתה חדשה, כמו הלבנה שמתחדשת ומתאווין לראותה, לכך הוי ראש חודש יום טוב של נשים".
מסתבר הדבר שנשות ישראל נהגו מן הזמנים הקדמונים מאד לחגוג את התחדשות הלבנה, שהיתה קשורה גם למחזור החדשי שלהן. מנהגים רבים נוסדו בישראל הקדומה, כשישבנו כאן, במזרח הקדום, תחת אור החמה ביום והלבנה בלילה, סביב מדורות, באהלים בבבתי חימר, כשהחויה הדתית לא היתה מנותקת מן הגוף, תחושותיו, תשוקותיו ונוזליו. מנהגים רבים החלו להווצר אז, ורבים מהם נעלמו, אך חלקם נשארו אתנו עד היום, ולפעמים הם נראים מוזרים מעט ביהדות של ספרים, בתי מדרש, חליפות, מנורות פלורסנט וצ'ולנט של שבעס קוידש.
נשים מתאספות אצל איש האלהים
אחד האזכורים המענינים שמעיד על כך שנשים חגגו את יום החודש על ידי התכנסות הרחק מבעליהן נמצא בספר מלכים. הספר מגולל את סיפורה של "אישה גדולה" מִשוּנֶם, שאהבה לארח את הנביא אלישע בביתה, בכל פעם שעבר בסביבה. כשלאלישע נודע שאין לה ילדים הוא ברך אותה בפרי בטן, ולאחר שנה אכן נולד לה בן. הילד גדל, אך יום אחד, בהיותו בשדה עם אביו, כאב לו הראש. הוא חזר אל אמו, התעלף ומת. או אז רותמת האשה את החמור ורוכבת מהר אל אלישע להר הכרמל, מבלי לומר דבר לבעלה. כשהיא עוברת דרך השדה תוהה האיש מפני מה היא רוכבת אל הנביא דווקא היום – הרי לא ראש חודש ולא שבת היום: " וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם? לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת?! וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם!". מכאן משמע כי בראשי חודשים ובשבתות היו הנשים מתקבצות יחד, ללא בעליהן, בחצרו של "איש האלהים". ממקומות אחרים בתנ"ך אנחנו יכולים ללמוד על ההשפעה האקסטטית שהיתה שורה בקרבתו של איש האלהים (וכבר כתבתי על כך במאמר קודם, על שאול הפושט את בגדיו ומתנבא ערום ליד שמואל). מה עשו שם הנשים – זאת איננו יודעים. אילו מנהגים נהגו נשות השבטים הקדמונים שהוו יחד את "עם ישראל", ניתן לנו רק לנחש כיום, ואולי זו חלק מעבודת המדרש של ימינו אנו, להשלים את התמונה במקומות החסרים. מה עשו הנשים יחד, ומדוע הן עשו את מה שעשו בסביבתו של "איש האלהים"? האם איש האלהים היה מעורב בטקסי הנשים או שהטקסים התרחשו בקרבת חצרו, תחת השראתו אך ללא השתתפותו הפעילה? הרבה שאלות נשארות פתוחות.
ומכל מקום יש לשים לב שלא רק בראשי חדשים היו הנשים מתכנסות אל איש האלהים, אלא אף בשבתות – "לא חודש ולא שבת" אומר האיש לאשתו הדוהרת אל הנביא, ומשמע שבשבת הדבר היה מובן, כי גם בשבתות נוהגות היו נשים להתכנס אל חצרו של איש האלהים. האם יש קשר בין יום השבת למחזור הוסת הנשי כשם שיש קשר בין מיעוט והתמלאות הלבנה והמחזור החודשי?
מחזורים של שבעה ימים
בדרך כלל נהוג לחשוב שהספירה בת שבעת הימים המבחינה את יום השבת משאר ימים אין לה בסיס בעולם הטבע. את החודש אנו רואים דרך התמלאות הלבנה, את השנה אנו רואים דרך העונות החוזרות על עצמן, ואת היממה אנו סופרים, כמובן, לפי זריחת ושקיעת השמש. אבל מניין לקחו העבריים את ספירת השבע? האם יש איזשהו גוף שמימי המתנהג לפי מחזור של שבעה ימים?
ובכן, לא. אין גוף שמימי שכזה, אך יש בהחלט גוף ארצי שכזה, והוא גוף האישה, אלא שעד כמה שידוע לי לא שמו לכך החוקרים את לבם עד כה, ונהוג בעולם האקדמי לטעון כי הספירה של שבעה ימים איננה לקוחה מעולם הטבע אלא מן ההחלטה השרירותית של בני האדם, והיא אף עומדת בניגוד למחזור הטבעי, הקובע את החדשים והמועדים בזמניהם.
אני רוצה להציע כאן גישה אחרת, גישה אותה למדתי מידידה טובה שלי – הולי טיה שיר – שלא היתה בטוחה שיש ממש בדבריה, ושאלה אותי מה דעתי על הדבר. ההצעה היא לראות את השבת הקדומה כקשורה למחזור הנשי ולמחזור הירח:
מחזור הירח הוא 28 ימים וקצת. יש הטוענים (טוענות, למעשה) כי נשים שחשופות לשינוי התאורה של הירח ולא חיות תחת השפעת תאורה חשמלית ללא הפסקה, נוטות לקבל את וסתן בהתאם למחזור הירח. חלקן בעת הירח המלא וחלקן בעת הירח החסר. ועוד – קיימת טענה כי נשים החיות יחדיו מתחילות לתאם את התגובה ההורמונלית שלהן ונוטות לראות דם ביחד. והנה 28 יום הם בדיוק ארבעה שבועות (4 כפול 7 = 28). כלומר, אם נתחיל את הספירה שלנו בראש החודש, ונאמר שנשים רבות קבלו אז את וסתן, לאחר שבעה ימים נמצא הירח במצב חצי מלא, ועל פי התורה לאחר שבעה ימים מן הדימום הראשון יכולה האישה ללכת למעין, לטבול לטהרתה ולהתעלס עם אישהּ באהבים. לאחר שבעה ימים נוספים הלבנה עומדת במילואה. רוב החגים החשובים בלוח העברי חלים בעת מילוי הלבנה: סוכות בט"ו בתשרי, ט"ו בשבט בחמישה עשר בשבט, פורים בט"ו באדר, פסח בט"ו בניסן (לפי ספר היובלים חג שבועות חל גם הוא בט"ו בסיוון), וחג האהבה בט"ו באב. ישראל הקדומה אהבה לקדש את ימי הירח המלא. בעת הירח המלא חל הביוץ של האישה שראתה דם בראש החודש. שבעה ימים נוספים עוברים והירח נמצא שוב במצב חצי מלא בלבד. בנקודה הזו חל מפנה חשוב בגוף האישה: אם לא נקלט הזרע ברחמה עד אותו יום הגוף מתחיל להכין עצמו לקראת המחזור הבא, שיבוא שוב, כשהירח יתרוקן מאור החמה [2].
ארבע שבתות והמחזור החדשי
נמצא שלאורך החודש העברי, שהוא החודש של הלבנה, הנקרא בעברית גם יֶרַח, ישנם ארבעה מועדים חגיגיים במחזור הנשי: 1. ראיית הדם. 2. טבילה לטהרה ותחילת קיום יחסי מין. 3. ביוץ. 4. קליטת הזרע או תחילת הכנת הגוף לוסת הבא. ארבעת המועדים הללו מסומלים היטב על ידי מהלך הירח (ראו ציור), ובפרט כשמבינים את הסימבוליקה העומדת מאחורי החמה והלבנה: האישה משולה ללבנה והאיש משול לחמה. הלבנה היא דינמית ומשתנה, אך רצפטיבית, ואילו החמה סטטית אך אקטיבית. כשאור החמה מאיר את הלבנה זהו הסמל הגדול של הזיווג בין הזכרי והנקבי בקוסמוס. בין הקב"ה והשכינה בלשון המקובלים, או בלשון אבותינו מימי המקרא – בין יקוק ואשרתו. הירח חשוך בעת הדימום, כשהאישה פורשת מקיום יחסים עם בן זוגה. זוהי השבת הראשונה של החודש.
כשהירח חצי מלא נוכחות אור החמה מתחילה להציף את פני הלבנה, וזו העת לחזור למעשה האהבה. זו השבת השניה [3].
כשהירח מלא לגמרי זו עת החג הגדול, השבת הגדולה, זו עת הביוץ ושיא הפוריות הנשית, בה הזרע הזכרי יכול למלא את האישה ולעבר אותה. הלבנה מלאה, וזו השבת השלישית של החודש.
ואז באה השבת הרביעית, זו השבת שבה מתחילה ההכנה הגדולה לקראת הסיבוב הבא. תופעות קדם מחזוריות מכינות את הרחם להתנקות הגדולה, לריקון האור של השמש, ששימש בה עד כה בתשמיש המיטה.
השתמשתי במינוח "שבת" כדי לתאר בו את הימים המשמעותיים במחזור הנשי, כי לדעתי אכן זהו מקור הדברים. בכל אחד מן הימים הללו נשים היו שובתות ממלאכה! ועושות אותו יום מנוחה, יום התבוננות, יום עונג, יום של קדושה. זכר לדבר נשאר לנו בציון העובדה שנשים נהגו עוד מן הזמן הקדום שלא לעשות מלאכה בראשי חדשים, מבלי לדעת ממש מדוע.
לדעתי, כפי שהציעה חברתי הולי-טיה בחכמת הנשים שבה, היו אלו הנשים שהתחילו לציין את מחזור השבוע בן שבעת הימים, בזמנים הקדמונים מאד, מעגל שהיה קוהרנטי עם מחזור המיניות שלהן עצמן ועם מחזור הלבנה בזיווגה עם החמה. ומשם, ברבות הימים, נתקבלו הדברים אל תוך העולם הגברי, שהחל למנות שבוע בן שבעה ימים, וקיבע זאת בתורה כדבר מוגמר. מנין שבעת הימים שהחל במעגל הנשים שלקחו לעצמן ימי חג וחופש ארבע פעמים בחודש, בהתאם למחזור הלבנה ומחזורי גופן, נותק עם הזמן ממחזור הירח, ככל שהתרבות עברה יותר ויותר לדומיננטיות גברית, וכך הגיעו הדברים אל התורה הכתובה לפנינו. היות ומסלול הירח איננו תלוי או קשור למחזור היממה, שלפיה מונים כיום שבעת ימים, יש להניח שספירת השבוע הנשי היתה גמישה יותר ומשתנה מעט. היה מן הסתם צורך לתקן את ספירת השבוע אחת לכמה חודשים, כדי לשמור את יום השבת שיצא בדיוק מקביל לנקודות הקריטיות במחזור הירח החסר והמלא. כשם שלאחר מאות שנים ישבו חכמי בית הדין וקבעו את החודשים והמועדים לא לפי החשבון בלבד אלא בעיקר בהסתמך על הצפיה במולד הירח, כך יש להניח שהיו הנשים נוהגות לחגוג את השבת שלהן, לא לפי ספירה קשוחה של שבע יממות בדיוק שמשי, אלא לפי מצבי הירח, שהיו צופות בו בכל עת, וחשות אותו במחזורי גופן. אני מניח גם שכשם שיש לנו כיום חודש מעובר ושנה מעוברת, היה להן אז מין "שבוע מעובר" בן שמונה ימים, אחת לכמה שבועות, שנועד להשיב את השבת לתאום מלא עם הירח. זהו לדעתי המקור למה שנשאר אחר כך במינוח הנשי של כך של "סוד העיבור". בדברי חז"ל "סוד העיבור" קשור לעיבור השנים והחודשים בלבד, אך לא קשור באמת לשום תהליך ממשי של עיבור ולידה [4], אולם כשהיה סוד העיבור שמור עדין בידי נשים, שחגגו את שבתותיהן עם הלבנה, היה סוד זה קשור עד מאד לסוד העיבור האמיתי שלהן – לסודות הגדולים של הוסת והדם והמים והאהבה והעיבור והלידה.
אני מרשה לעצמי להפליג מעט יותר רחוק ולקשר בין המצוה של "שמור את חֹדש האביב" עליה כתבתי בתחילה, ובין המצווה המוכרת יותר של "שמור את יום השבת" (דברים ה, יב): האם יתכן כי המובן הראשוני של שמירת השבת היה קשור בכלל לשמירת התאום בין יום השבת ומועדי הלבנה, כשם ששמירת חודש האביב משמעה שמירת הקשר בין חידוש הלבנה בניסן ועונת האביב השמשית? האם יתכן כי בעצם זהו המובן הקדום ורק משעברה הרשות לידי העולם הגברי, שאימץ אליו את רעיון השבת [5], נשתכח המובן הקדום של שמירת השבת בהתאמה לירח (כי גופם של הגברים לא מגיב לטבע באותו האופן והרבה יותר טבעי היה להם למנות פשוט שבע יממות), והחלו להתפתח הדפוסים הנוקשים יותר, הקשורים למובן המוכר לנו כיום של "שמירת שבת"?
ספירת העומר – שבע השבתות
על פי האמור לעיל מסתברת גם מסורת נוספת הנישאת עמנו לאורך מאות בשנים: התורה מצוה לספור שבע שבתות בין חג הפסח וחג השבועות, תהליך הידוע כ"ספירת העומר". אולם התורה איננה אומרת להתחיל לספור ממחרת חג הפסח, אלא נוקטת בלשון מוזרה במקצת ואומרת: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהֹוָה" (ויקרא כג, טו-טז). היו אכן כתות בישראל שפרשו את הדברים כפשוטם וטענו שאת ספירת העומר צריך להתחיל לספור ממחרת יום השבת שחל בשבוע של חג הפסח, אולם חכמי הפרושים התנגדו לכך וטענו בתוקף רב כי למרות שהמילה "שבת" נמצאת בטקסט אין הכוונה ליום השבת אלא ליום החג, ליום-טוב של פסח עצמו, שהכתוב מכנה אותו באופן מביך במקצת "שבת". כפי שמסביר רש"י [6]: "ממחרת השבת – ממחרת יום טוב הראשון של פסח". ואולם לפי דברנו עד כה הדברים מוארים באור חדש: חג הפסח חל, כידוע, ביום מילואה של הלבנה בחודש ניסן, ולפי ההנחה שהנחנו לעיל היום בו חל הירח המלא נחשב ונמנה בימים הקדמונים אכן כשבת. ואדרבא: זהו המקור של מושג השבת! נראה שהפסוקים שמרו כאן על המובן המקורי של המילה שבת, וחכמי הפרושים, ביודעין או בלא יודעין הגנו בחרוף נפש על המסורת שהיתה להם שהיום בו חל הירח המלא נקרא "שבת" גם אם הוא חל באמצע השבוע על פי הספירה שהונהגה אחר כך.
והנה – אם שבע השבתות אותן אנו סופרים בספירת העומר אינן אלא שבע שבתות הירח, כפי שצוין לעיל, והן מתחילות בליל הירח המלא, הרי שהשבת השביעית בתור היא השבת שבה חגגה האישה את טהרתה מנדתה על ידי טבילה במים חיים, ואת התיחדותה עם אישהּ במעשה האהבה. כלומר, הדעת נותנת שחג השבועות יהיה קשור לאיכות זו של זיווג בין הנשי והגברי. ואכן, באורח פלא, למרות שהתורה לא מדברת על כך כלל, הוסיפה המסורת את הממד הזה לחג השבועות. חג הביכורים הפך ל"חג מתן תורה", ומתן תורה נחשב למעמד של חתונה בין האל וכנסת ישראל, שהיא התגלמות השכינה. הוסיפו על כך המקובלים ותקנו מנהג של טבילה במקוה בעלות השחר של יום חג השבועות, כדי להיות כמו הכלה, המִטהרת לקראת היחוד עם בעלה:
ואחר כך באשמורת הבוקר, מעט קודם עלות השחר, בעת שמשחיר פני הרקיע, סוד אילת השחר, אז מצוה לטבול ... כי אז (ספירת) המלכות טובלת במקוה העליון, שהוא סוד הכתר שער הנ' ... ואנו גם כן 'שושבינא דמטרוניתא' (שושבִינֵי הגבירה) טובלין עמה, ומוליכין הכלה לבית הטבילה בעת ההיא" (רבי חיים ויטאל, פרי עץ חיים, שער חג השבועות, פרק א).
המסורת היהודית "סחבה" עמה באופן גלוי ובאופן עלום מוטיבים רבים, פרגמנטים, מן השבת הקדומה, שהיתה ככל הנראה יום מנוחה שבועי שנשים עצבו לעצמן בחברה העברית שקדמה לניסוחי התורה. אפשר שאותן שבתות לא התחילו כמצווה דתית, או כמנהג בעל תוקף חיוב גדול, אלא כהתנהלות של נשים עם עצמן, בימים שגופן מבקש מהן לשבות, או שהארועים הקשורים ב"סוד העיבור" שלהן – כמו יום הטבילה, או יום הביוץ או תחילת התופעות הקדם וסתיות – בקשו שינוי מסדר היום הרגיל, וזכו בסופו של דבר למעמד של קדושה, חגיגה וריטואל. המסורת העברית, והישראלית והיהודית לדורותיה המרובים אמצה את יום השבת, נתקה אותו ממהלך הירח ומסוד העיבור, ואולי אף עמסה עליו "הלכות שבת כהררים התלויים בשערה" אולם יחד עם זאת שמרה על מספיק פיסות מידע מפוזרות שאיסופן יחד מאפשר להציץ מעט אל השבת הקדומה, שבת האישה והירח. ואכן עד היום מזהה, כידוע, הספרות המדרשית והקבלית את יום השבת כיום בעל איכות נשית – "בואי כלה, בואי כלה", אנו קוראים לשבת המלכה בערוב היום, ויש בכך זכר עמום לזמנים קדומים, בהם השבת כולה היתה עניין של נשים שחגגו את מיניותן עם מחזורי ההתחדשות של הירח.
השם המפורש תוקן לבקשת שחרית.
תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 09/12/2004 22:54:55
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2004 06:02 |
|
| |
אין ברכה מסורתית לקבלת המחזור
ביהדות והרבה תרבויות אין משמעות חיובית יש רק דחייה
ראה את הודעת נשטאיך דלעיל
אני הייתי מברכת ברכת אשר יצר
ומסיימת בפסוק "ואומר לך בדמייך חיי" (עכשו אני לא יכולה כי קשה לי למחוק מראשי את ההקשר שביחזקאל)
וחברתי תפילה לעצמי לקראת הביוץ
ויש לי תפילה גם לראש חדש שלקחתי מסיפור שקראתי, ואני מנסה גם לא להפסיד קידוש לבנה
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2004 06:09 |
|
| |
קראתי שמנהג זה שרד מפולחן קדם תורני
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2004 06:21 |
|
| |
אם היינו אומרים הזכר "הנותן," לגבי הזרע לעומת הנקבה מהקבלת, יותר נכון
אבל ה"משפיע"-זכר-שמש וה"מקבלת"-נקבה-לבנה מוטעית
מבוסס על התפישה (של אריסטו?) של האשה כחומר גלם ללא כל צורה מעצמה, בדומה ללבנה שאין לה אור מעצמה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2004 08:42 |
|
| |
.
המאמר שהביאה שחרית לעיל – מאת אוהד אזרחי, רצוף טעויות והטעיות, חלקן גסות וגובלות בבורות מבישה.
בנוסף, מידת הספקולטיביות שמתגברת ככל שהוא מתקדם, מעלה ספק אם לא היה כדאי לפרסמו באתר המתמחה בספרות פאנטאסיה.
הנה, כמה דגימות על קצה מזלג-שלוש-השניים:
1:
" בדרך כלל נהוג לחשוב שהספירה בת שבעת הימים המבחינה את יום השבת משאר ימים אין לה בסיס בעולם הטבע. את החודש אנו רואים דרך התמלאות הלבנה, את השנה אנו רואים דרך העונות החוזרות על עצמן, ואת היממה אנו סופרים, כמובן, לפי זריחת ושקיעת השמש. אבל מניין לקחו העבריים את ספירת השבע? "
מישהו לא פתח אנציקלופדיה בסיסית, ולא קרא את הערך של "שבוע" . ראשית, בתרבויות רבות ה"שבוע" לא היה בן שבעה ימים, אלא מספרים שנעו בין 4 לבין 10 (בלוח המצרי העתיק, כמו גם בלוח הצרפתי של המהפכה, היו 10 ימים ב'שבוע') .
המקור לשבוע של שבעה ימים, כמקובל במחקר, הוא במסופוטמיה, ונובע ממקור אסטרולוגי, 7 גרמי השמיים המשפיעים על האדם, שמש, ירח, וחמשה כוכבי לכת: מארס, מרקורי, וונוס, סאטורן ויופיטר.
ניתן לטעון כי השבוע נובע מחלוקה לארבע של המחזור הנשי, נניח. אך לטעון כי המחזור הנשי תואם לחלוטין את מחזור הירח, מתעלם מכך שלא רק שמחזור הירח איננו סדיר (וכמאמר אבותינו: פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה), אלא שאורכו אינו מתחלק לשבועות שלמים, ואף לא לימים שלמים – הרי האורך הממוצע של חודש הוא מעט יותר מ-29.5 ימים, מספר שבעליל אינו מתחלק לארבעה שבועות, גם לא לימים שלמים.
וכך, ממשיך המחבר לקשור בין השבת השניה לבין הירח המלא, השבת הרביעית לקראת המולד החדש, וכו'. שאזכיר, שוב, כי ראש חודש יכול לצאת בכל אחד מימות השבוע?
2:
"רוב החגים החשובים בלוח העברי חלים בעת מילוי הלבנה: סוכות בט"ו בתשרי, ט"ו בשבט בחמישה עשר בשבט, פורים בט"ו באדר, פסח בט"ו בניסן (לפי ספר היובלים חג שבועות חל גם הוא בט"ו בסיוון), וחג האהבה בט"ו באב. ישראל הקדומה אהבה לקדש את ימי הירח המלא. "
אינני יודע מהו הקריטריון של המחבר להגדרת "חג חשוב", אך לאן נעלם ראש השנה, נשכח יום הכיפורים, נמחק שמיני עצרת, חנוכה בוטל, שבועות נכחד... ?
3:
" לדעתי, כפי שהציעה חברתי הולי-טיה בחכמת הנשים שבה, היו אלו הנשים שהתחילו לציין את מחזור השבוע בן שבעת הימים, בזמנים הקדמונים מאד, מעגל שהיה קוהרנטי עם מחזור המיניות שלהן עצמן ועם מחזור הלבנה בזיווגה עם החמה. ומשם, ברבות הימים, נתקבלו הדברים אל תוך העולם הגברי, שהחל למנות שבוע בן שבעה ימים, וקיבע זאת בתורה כדבר מוגמר. מנין שבעת הימים שהחל במעגל הנשים שלקחו לעצמן ימי חג וחופש ארבע פעמים בחודש, ... "
איפה להתחיל?
להזכיר שוב כי מחזור הירח אינו מתחלק בשבעה ימים למימים? לשאול מהיכן נלקח הרעיון כי יום המנוחה השבועי נקבע על ידי הנשים? ואנוכי לא ידעתי כי בעולם הקדום, טרום קבלת התורה, היה יום מנוחה שבועי, ועוד לנשים, שכידוע, לקחו לעצמן חופשה לפי בחירתן בלבד. הגברים עבדו, טחנו, אפו, טוו, והנשים, לקחו לעצמן יום מנוחה שבועי. כל כך נשתכחה קביעתן, אד שאצל הרומים טענו אנטישמים כי היהודים עצלנים, משום שהם העם היחיד שאינו עובד ברציפות, אלא נח יום בשבוע.
נתקבעה המצאתן של הנשים בעולם הגברי, היהודי בלבד? היכן, במצרים? במדבר? ולהיכן נעלמו נשות הגויים וחופשתן השבועית?
ועוד מסקנה מעניינת נובעת מכך. המחזור החודשי של הנשים הקדומות היה מתואם בין כולן. שהרי יום המנוחה השבועי, אחיד היה, וכך גם מוסבר היטב בהמשך. מילא שלא לכל הנשים מחזור סדיר באותה המידה, אך להניח כי כולן ראו באותו היום. תמיד?!
מכאן, עולם הפאנטאסיות הספקולטיבי ממריא לגבהים חדשים:
4:
" ... היות ומסלול הירח איננו תלוי או קשור למחזור היממה, שלפיה מונים כיום שבעת ימים, יש להניח שספירת השבוע הנשי היתה גמישה יותר ומשתנה מעט. היה מן הסתם צורך לתקן את ספירת השבוע אחת לכמה חודשים, כדי לשמור את יום השבת שיצא בדיוק מקביל לנקודות הקריטיות במחזור הירח החסר והמלא. כשם שלאחר מאות שנים ישבו חכמי בית הדין וקבעו את החודשים והמועדים לא לפי החשבון בלבד אלא בעיקר בהסתמך על הצפיה במולד הירח, כך יש להניח שהיו הנשים נוהגות לחגוג את השבת שלהן, לא לפי ספירה קשוחה של שבע יממות בדיוק שמשי, אלא לפי מצבי הירח, שהיו צופות בו בכל עת, וחשות אותו במחזורי גופן. אני מניח גם שכשם שיש לנו כיום חודש מעובר ושנה מעוברת, היה להן אז מין "שבוע מעובר" בן שמונה ימים, אחת לכמה שבועות, שנועד להשיב את השבת לתאום מלא עם הירח."
יש להניח, היה מן הסתם...
כל הסבר על ההנחות שנולדו כדי להצדיק ספקולציות, מיותר. גם המשך הפרכת המופרך, מיותר הוא.
ולא אומר מה דעתי על משפטים מסוג " כשהחויה הדתית לא היתה מנותקת מן הגוף, תחושותיו, תשוקותיו ונוזליו."
נשמע כמו עבודתו של בעל פעור, אבל שיהיה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2004 13:10 |
|
| |
מואדיב - 
לי זה הזכיר את התפיסה הכהנית (כפי שמגדירה אותה פרופ' רחל אליאור בספרה - "מקדש ומרכבה, כהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה"), המנוגדת לחלוטין לזו של חז"ל. זה כשלעצמו אינו תנאי לפסילה על הסף (מבחינתי, לפחות), אבל יש בכך כדי לאתגר את ההגדרה של "מהו יהודי".
תוקן על ידי - אמשלום - 10/12/2004 13:15:42
|
|
|
|
|
